שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן רכ"ג
לדאר לבידא יע"א ע"ע ס"ת של הר"מ מראג"י הי"ו. ראיתי מה שכתב הרב הפוסק ותחילת דברי פיהו פתח במחלוקת הרא"ם ומהר"ם אלשיך זלה"ה שהביא הרב בני חיי ומה שנסתפק הרב מי קרוי מוחזק והניח בצ"ע ומזה יצא הידיד להסתפק בנדו"ד שיש הכחשה בין המקדיש ובין הפרנס מי קרוי מוחזק ופשיט ספיקא דידיה דהמקדיש קרוי מוחזק הואיל וגילה דעתו מעיקרא א"כ הרי לא יצא מרשותו והדר דיניה כההיא דסע"ב וקל"ג וכו' והנה הגם דראיה זאת היא ראיה אמיתית תמיהא לי איך לא שת לבו להביא ראיה מדברי הפוסקים שהביא בדבריו דמתחילה הביא דברי מהר"ם אלשיך דס"ל דאם נפל מחלוקת בין המקדיש והקהל הקהל הוו מוחזקין ובסוף דבריו הביא דברי מהר"ם ן' דאנאן זלה"ה ולאו דברי מהר"ס ן' דאנאן זלה"ה נינהו אלא דברי מהרש"ך זלה"ה ומוהר"ם ז"ל העתיק אותם מספרו כמו שמפורשין שם ושם פסק מהרש"ך דישבע המקדיש ש"מ דהמקדיש הוי מוחזק ולא הקהל וא"כ הדבר במחלוקת והיאך הניח הרב בני חיי הדבר בצ"ע דודאי לא נעלם ממנו סכר מהרש"ך שהרי בכל מקום מביא דבריו ז"ל ובפרט יש להקשות ג"כ על הר בני חיי הואיל ומיחזה חזה דהרב מהר"ם אלשיך ס"ל דהקהל הוו מוחזקין ולא מצא כנגדו חולק למה הניח הדבר בצ"ע דהגם דפליגי באם הניחו סתם אי זכו בו בני הבהכ"נ או לא עכ"פ לענין חזקה לא פליגי מי הוי מוחזק וא"כ הואיל ומהר"ם אלשיך גילה דעתו דהקהל הם המוחזקין ממנו נפשוט הדברים אלא דמוכרחים אנחנו לומר דאין זה כלום וזה בזה תלוי דעד כאן לא קאמר מהר"ם אלשיך ז"ל דהקהל הוו מוחזקין אלא משום דס"ל דאם הניחו סתם הוא בחזקת הקהל ואינו יכול להוציאו מידם א"כ זה שבא לטעון טעון שהתנה אדרבא הוא המוציא מחזקת הקהל אבל לדעת הרא"ם דס"ל דיכול הוא להוציאו מאותו בהכ"נ ולהוליכו לכל מקום שירצה ודחי יסבור דבחזקתו הוא עומד והם המוצאים אותו מחזקתו ועליהם להביא ראיה והן הן סברת מהרש"ך והוא מכת הסוברים דאפילו הניחו בסתם יכול להוציאו כמו שכתב בסוף דבריו על כן קם ליה ברשותיה והוא המוחזק וישבע נגד הקהל:
ועל זה נסתפק הרב בני חיי מי קרוי מוחזק לומר קי"ל כסברת הפוסק הזה דהיינו אם הקהל יכולים לומר קי"ל כמהר"ם אלשיך ובסתם זכו ובהכחשה עליו להביא ראיה או המקדיש יאמר קי"ל כהרא"ם ומהרש"ך וכו' ועכ"פ אתייא מבינייא דאם גילה דעתו דלא הקדישו כנדו"ד אפילו מהר"ם אלשיך יודה דהמקדיש הוי מוחזק ולא נכנס במחלוקת כלל א"כ מדברי הפוסקים הללו כולם נראה פשוט דבנדו"ד ודאי המקדיש הוא המוחזק:
אלא דכל זה משנה שאינה צריכה ולא היה צריך ידיד הפוסק להביא ממרחק לחמו הואיל ופתו מצויה לפניו הוא פסק מר"ן הקדוש דס"ל דאם הקדישו סתם יכול להוציאו והוא קרוי מוחזק והוא מה שפסק בש"ע או"ח סקנ"ג סי"ח וז"ל יש מי שאומר שס"ת שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הצבור יכולים להחזיק בו ע"כ וכתב הטו"ז שם בסקט"ו וז"ל הטעם בב"י ז"ל בשם מהרי"ק דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתה על מנת כן שיקראו בו רבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים וכו' ובתשובת רש"ל סט"ז כתוב באחד שנתן ס"ת בהיכל כמה שנים וכו' ואח"כ רצה לקחתה לאו כל כמיניה דחזקה שהוא אקדישה והוא המוציא ועליו הראיה וכו'. ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דס"ל דאין הקהל נקראים מוחזקים וכן מסתבר כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזיקוהו הקהל להוציא מחזקה שלו וכו' ע"כ וכן כתב הרב עט"ז דמהרש"ל פליג על דין זה דמר"ן ע"ש הרי מוכח בפשיטות דמר"ן הוא מכת הסוברים דאם הניח ס"ת בבהכ"נ בסתם יכיל אח"כ לקחתו והוא הקרוי מוחזק ואפי' היורשים נקראים מוחזקים ויכולים להוציאו וזה פשוט:
הן אמת דלכאורה נראה דפסקי מר"ן אלו דסעיף זה עם סי"ח נראה כסתראי שבסי"ח פסק שכלי של כסף שמביאים להבהכ"נ הקהל יכולים לתופסן שישארו בחזקת הקדש וכו' ע"ש והני פסקי דינים תרוייהו מפסקי מהרי"ק כמו שמבוארים בב"י וקשיין אהדדי. ולכשאני לעצמי רציתי לתרץ פסקי מר"ן אלו דבסי"ח לא איירי במי שבא ואמר שרוצה הוא להוליך הכלי כסף לבהכ"נ אחרת אלא דשם איירי במי שרצה להוציאן לחולין כמו שמפורש בדבריו ובכאן בס"ך איירי במי שרצה להוציאן מבהכ"נ זו לבהכ"נ אחרת בזה הדין עם המקדיש והוא המוחזק אלא דלפי האמת מכח כמה דקדוקים שאין להאריך בהם נראה דפסק פסק מר"ן בס"ך הוא דהוא בחזקתו אפילו כדי למוכרו ולהוציא דמיו לחולין וכסתם דבריו דבחומ"ש בסי' צ"ז סכ"ג דבע"ח נוטל ס"ת ועיין להרב תוש"י שפסק בפשיטות דסתם מר"ן איירי אפי' הניחו בהיכל כלי שהניחו בסתם יכול בע"ח לגבותו ע"ש וא"כ גם דברי מר"ן כאן הכי אזלי שיכול להוציאו לחולין והדרא קושייא לדוכתה אלא דראיתי להרב מאמ"ר מרדכ"י שנרגש בזה ותירץ על זה וז"ל ראיתי במהרי"ק ז"ל הביאו מר"ן ז"ל שכתב דאין חזקה בס"ת שהדבר ידוע דמתחילה נעשה ע"ד שיקראו בו רבים עד יום פקוד אותו הבעלים ע"כ וכפי הנראה כתוב כדי ליישב ההיא דסי"ח וכמ"ש בלבו"ש וכן נראה מדברי הטו"ז סקי"ד עכ"ל וכן ראיתי בספר הבאה"ט ביור"ד בסי' רנ"ט סק"ב שכן תרץ משם הרב שארי"ת יוס"ף יעו"ש:
איך שיהיה נקטינן לדעת מר"ן דבמניח ס"ת סתם בהיכל הגם דלא ידענו כוונתו אם להקדיש נתכוון או לא הואיל והיה ידוע שמתחילה היה שלו אין להוציאו מרשותו והוא המוחזק גם אנן בדידן שבשעה ראשונה הקדישו על תנאי שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו יוליכנו בידו אין להוציאו מרשותו והוא המוחזק אליבא דמר"ן הואיל ומעיקרא הכי הוא ידוע אין להוציא מרשותו ופשוט הוא:
ועיין להרב מוהרי"ע ז"ל בספרו מט"ה יאוד"א ז"ל שרצה לחלוק על הרב הטו"ז ועט"ז דכתבו דמר"ן פליג על סברת מהרש"ל שכתבנו וכתב בסקנ"ג סק"ג וז"ל ואינו מוכרח דהא מהר"י קולין ז"ל שהביא מר"ן כתב דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו ע"מ כן שיקראו בו רבים ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקוד אותו הבעלים ע"כ וא"כ כיון דמתחילתו היה ע"מ כן הרי חזקה היתה לו של אבותיו אפילו אחר שהונח בבהכ"נ לכך לא פקעה חזקה בלא ראיה אבל רש"ל ז"ל מיירי בסתם ואדרבה אמרינן דחזקה אקדשה כיון דלא גילה דעתו ע"ש וא"ך מוהרי"ע זלה"ה פליג על הרבנים דסברי דמר"ן ס"ל דבסתם הרי הוא בחזקת היורשים עכ"פ לגבי דידן אנן לנדו"ד יש ממנו סייעתא דבהניחה בהיכל עפ"י התנאי הרי הוא ברשותו ואליבא דכ"ע נדו"ד אליבא דמר"ן מודו דהרי הוא בחזקתו ופשוט:
ומעתה הואיל וביררנו דהדין דין אמת דה"ר משה נר"ו המקדיש הוא קרוי מחזיק ויכול להוליך הס"ת לכל מקום אשר ירצה הדרן לדינא דטענת הר"ן נר"ו דאומר דהתנה עמו שיניחנו לדון בו כדינה דמהרש"ך שהביא מהר"ם ן' דאנאן ז"ל דישבע המקדיש הסת הן אמת נראה לכאורה דאין סברה זאת של מהרש"ך מוסכמת דהא מצינו למהריט"ץ בספרו סר"י שנשאל בראובן שהקדיש ס"ת ע"מ שאם ילך מעיר הזאת לעיר אחרת שיהיה לי רשות להוליכו לכל מקום אשר ירצה ונפטר ראובן ובא הבע"ח ותפס הס"ת מביתו באומרו שהזכות שהיה בו לנפטר להוליכו לכ"מ שירצה מה ששוה אותו הזכות במעות הוא תופס. גם בן הנפטר תובע הס"ת לירש הוא הזכות להוליכו לכל מקום שירצה ע"ש ומהרי"ט ג"ך נשאל שאלה זאת בספרו בח"ב בחיור"ד ס"ה גם הוא ושניהם הסכימו ושוים הם לטובה דאין זה כי אם טובת הנאה ואינה ממון לא לבע"ח לגבות ולא ליורש לירש ע"ש עליהם וא"ך הוא הואיל ולטובת הנאה חשיבה הדרן לדינא דמר"ן דספ"ז סל"ה דאין נשבעים עליה ע"ש ולדינא דספ"ז דסכ"ה ג"ך דכל שבועה שאין בהודאתה יוצא ממון אין משביעין ואפילו חרם אין מחרימין יעו"ש וא"ך מחזי דהרבנים האל מהרי"ט ומהריט"ץ פליגי על מהרש"ך. וא"ך יכול לומר קי"ל ויפטר עצמו אפילו מן חר"ם אלא כד דייקינן נראה דלא פליג דהרבנים האלה משאילתם מוכח דהמחלוקת היתה בין היורש ובין הבע"ח ולתרוויהו ליכא תביעת ממון אלא תביעת טובת הנאה בזה הוא דפסקו דטובת הנאה ממון אבל בכגון מהרש"ך איירי במקדיש שרצה להוציא מתחת יד הקהל דהוי לגבי דידהו פסידת ממון שיהיו מוכרחים לקנות ספר במקומו בזה כו"ע יודו דצריך לישבע: וכן מצאתי בס' פת"ש לחומ"ש ספ"ח סקכ"ט שכתב באמצע דבריו וז"ל עוד מעשה באשה אחת עשירה שמת בעלה והניח ס"ת בבית איש אחד ואמרה האלמנה תוך שבעת ימי אבלה בזה"ל (כתוב הוא בלשון אשכנז ע"ע) ועד אחד העיד ע"ז בתו"ע והאלמנה הודית לדברי העד רק שאמרה שהטילה תנאי בזה אם תהיה דירתה בעיר הנז"ל והעד מכחישה שלא שמע שום תנאי ונשאל אם מחויבת לישבע להכחיש העד והאריך בדברי הש"ך הנז"ל וכתב דלכאורה חייבת האלמנה לישבע שד"א להכחיש העד וכו' אמנם כל זה אם היה הס"ת בשעת אמירתה שייך לאלמנה וכו' עכל"ה הרי לפניך דלא פטרה משבועה אלא משום דלא הוה ס"ת שייך לאלמנה הלאו הכי חייבת לישבע וכפסק הרב מהרש"ך הנז"ל:
וא"ך גם כאן בנדו"ד הואיל ותביעתו של ה"ר משה היא נגד הקהל מוטל עליו לישבע והואיל והר"ן הפרנס הוא עד בדבר מוטל עליו לישבע שד"א כמ"ש הרב פת"ש והגם שהוא פרנס הרי פסק מר"ן בסל"ז ס"ט הגזברים כל זמן שאין להם הנאה להם ולקרוביהם כשרים להעיד ע"ך ובכאן ג"ך מצד הפרנסות ודאי לא מטייא ליה ולקרוביו שום הנאה ויכול להעיד אך הואיל ואפי' בלי צד הפרנסות מצינו שיש לו צד נגיעה ואינו יכול להעיד מההיא דפסק מר"ן ג"ך בסל"ז סי"ט בדין בני העיר שנגנב ס"ת שלהם שאין דנין ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ע"ש על כן גם כאן אין עדותו עדות אלא דוקא באופן אם יש להם ס"ת אחרת באותה בה"ך וכמו שכתב מר"ן בס"ז סי"ב בדייני דהדיינים וכתב מור"ם בסל"ז סי"ט דהוא הדין בעדים ע"ש אבל אם אין להם ס"ת אחרת נוגע הוא ואיני יכול להעיד והגם דמר"ן עצמי סל"ז סכ"ב כתב דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות וכו' וכו' ע"ש הרי מצינו להרב מוהר"י ן' וואליד זלה"ה ז"ל בח"ב ס"ל שהאריך הרחיב בדין זה להביא להקת הפוסקים דהאי דינא דוקא בהקדישות שהקדישו הצבור אבל לגבי הקדש שהקדיש היחיד לזה לא קבלו עליהם לדון ולהעיד כבני העיר ע"ש וא"ך הדרן לדינא דוקא אם יהיה להם ס"ת אחרת יכול הר"ן הנז' להעיד ויזקיקהו לשבועה דאורייתא הלאו הכי נוגע הוי. זהו משנלע"ד להשיב בזה להפקת רצון החכם הפוסק שנדרש למה שלא היה אם היה דבנדו"ד הרי עדיו וחותמיו לפניו ופשוט דיוציא הספר להוליכו לאיזה מקום שירצה ולית דין ולית דיין ופשוט וצוי"ם יימ"ן החותם בין כס"א לעשו"ר משנתינו זאת לראו"ת טו"ב לפ"ק הלכ"ד הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: