אור ברסלב
שות קרני ראם סימן ריד

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן ריד

סימן ריג

תחלה וראש נבאר מה דינו של המבייש בדברים ואח"ך נפרט כל מאמר ומאמר מה דינו הנה בדין המבייש בדברים מצינו למר"ן בש"ע סת"ך סט"ל כתב המבייש חבירו בדברים עון גדול הוא ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגם רוח וכל המלבין פני אדם כשר מישראל אין לו חלק לעולם הבא ואעפ"ך אינו בר תשלומין ובסל"ח ג"ך פסק דפטור מן התשלומין דהיינו תשלומי קנס אך סיים וכתב וז"ל ויש לב"ד בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו וי"א שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש ע"ך וכתב הסמ"ע בס' קמ"ח דמה שכתב מר"ן בשם י"א שמנדין וכו' כך פסק בסתם לעיל בסוף ס"א ולא כתבה בשם י"א אלא וכו' ע"ש ועדיפא מזה ראיתי להרב בני חיי שכתב דגם מור"ם שסיים על דברי הש"ע וכתב וי"א דמכין אותו וכו' לא לחלוק אתא אלא דגם הוא ס"ל דמנדין ליה כפסק הש"ע בס"א ובס' ת"כ בשם י"א ומה שכתב בהגהותיו סברת המרדכי לא לחלוק אלא לתרץ על דברי הש"ע למה כתבה בשם י"א משום דאיכא סברת המרדכי דס"ל דמכין אותו וכו' ע"ש בדברי הרב"ח בס' ת"ך איך שיהיה נקטינן בין לדעת מר"ן ומור"ם כולהו סברי מרנן דהמבייש בר נדוי הוא:

אלא דהואל וביוש הדברים לאו כל אפייא שוים כמה דברים מחזי לבני אדם שיש בהם ביוש דברים ומצינו לרבותינו דלא אחשובינהו לביוש ולא חייבו עליהם כלום כמ"ש מהר"ם מרזבור"ק על מי שקורא לחבירו טמא או כלב או שאר חרופין אין בהם דין אלא צריך לפייס חבירו והביא דבריו הסמ"ע סקנ"ה ע"ש וכן יש כמה דברים שאינו מתחייב עליהם משים שיכול הוא לתרץ דבריו כמ"ש מור"ם שם בס' ת"ך סל"ח ע"ך אין לנו לנדות ולא לענוש אלא במה שבא בדבריהם פורש מי שהוא בר נדוי בר נדוי בר מלקות בר מלקות על כן מוכרחים להביא על כל קוץ וקוץ מאי דאתמר ביה מדברי רז"ל ע"ה: ראשונה על מאי דנשאלנא מקמי טיבותיה על מי שאמר לחבירו רשע מדברי מור"ם מוכח דבר עונש הוא מדבריו שכתב בהג"ה וז"ל הקורא לחבירו מלשין בן מלשין אם הוא לבד מלשין פטור וכן הקורא לרשע בן צדיק רשע בן רשע ע"ך משמע דלא מצא לו פטור אלא משום שהוא ידוע מלשין או רשע ואם אינו ידוע חייב ומאי דנקט רשע בן צדיק לאי כונתו לומר דאם אינו אמת יהיה חייב משום אביו הצדיק הידוע אבל על אדם סתמא פטור זה אינו וכונתו היא להודיעך שאם אמת הדבר שהוא רשע אפי' אביו צדיק פטור משום את אביה היא מחללת שדרשו ממנה הכי כמ"ש הסמ"ע סקנ"ה אבל אם לא היה אמת ודאי חייב אפילו על אביו והראיה מהאומר מלשין בן מלשין אפילו אביו אינו בסוג צדיק ידוע אלא אדם פשוט אם הבן אינו מלשין חייב המבייש ודו"ק איך שיהיה מדברי מור"ם נראה פשוט דרשע בכלל ביוש הוא ומן הראוי לומר הואל ובכלל ביוש הוא הדרן לדינא דמר"ן דבר נדוי הוא: אלא דראיתי דדבר זה הוא מקורו בש"ס בקדושין דף כ"ח דשם תניא האומר לחבירו עבד יהיה בנדוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו ע"כ והנה בפירוש יורד עמו לחייו יש בה שני פירושים רש"י פירש וז"ל כלומר לזה אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאותו ולמעט פרנסתו ע"כ וכן מטין דברי מהרש"ל בתשובה הביאם הרב בנ"י חי"י בדף קע"ז וכן הם דברי הר"ן אבל מהר"ם מרטנבורק משם ר"י פירש דיורד עמו לחייו היינו להכותו הואל ולא נזהר בלאו דלא תונו וכו' והביא דבריו הסמ"ע בסקנ"ו יע"ש ובודאי דדעת מור"ם ז"ל לפרש כפירוש ר"י דכתב מהר"ם מרז"ב מדנקט בדבריו וכתב וכן הקורא לחבירו רשע בן צדיק רשע בן רשע. והוא אמת פטור וכו' ממלת פטור משמע דאם אינו אמת חייב ולא יוצדק מלת החיוב כי אם על פירוש ר"י שפירש ביורד עמו לחייו אבל לפירוש רש"י והר"ן ומהרש"ל לא יוצדק חייב נקטינן מכאן לדינא אלבא דמור"ם דהאומר לחבירו רשע חייב מלקות: ומצינו להרב בני חיי סת"ך בהגב"י שכתב משם כנה"ג בס' הנז' הגב"י סנ"ו וז"ל אין שום התנצלות לקורא רשע למי שאינו ראוי לקוראו שיאמר הוא שראוי לקרותו רשע על מה שהרשיע עמו לדעתו כי אדם מועד לעולם לענין נזקין וכן לענין קללה וחרוף המבי"ט ח"ג סר"ו עכל"ה וא"כ פשוט דהאומר לחבירו רשע בר מלקות הוא:

שנית במה ששאלת במי שקורא לחבירו גנב כבר כתבנו והוכחנו דבקורא לחבירו רשע בר מלקות הוא ומצינו להסמ"ע בסקנ"ו משם מהר"ם מרטנבורק ז"ל וז"ל ואם קראו עובר על חרם מלשין או גנב הוי כקוראו רשע וכו' וא"כ הרי דינם מפורש דגם הוא בר מלקות ע"ש וכן כתב הרב בני חיי בהגהות הב"י משם כנה"ג שכתב משם מהרש"ל דהאומר לחבירו גנב לוקה מדה כנגד מדה הוא חשד את חבירו שעבר על לאו דלא תגנוב ובר מלקות הוא על ידי זה משלמין לו כמדתו ולוקה ע"ש:

שלישית למי שקורא לחבירו נואף גם הוא בכלל אלו ובר מלקות הוא כמו שהשוה אותו הרב מהרמ"ם שהביא הסמ"ע שם וז"ל הקורא לחבירו ממזר או עבד או רשע אי נואף או פסול או נבל לוקה הרי לך דדינו שוה לרשע ובר מלקות הוא ג"כ וכן כתב הרב בנ"י חי"י משם כנה"ג משם רש"ל דג בזה משלמין לו כמדתו ולוקה:

רביעית על האומר לחבירו שהוא ממזר בזה הוא עיקר דינא דגמרא דקדושין דתניא האומר לחבירו ממזר סופג את הארבעים ע"ש ומשם למדו לשאר דברים למידן בהו מדה כנגד מדה כדאמרן משם רש"ל והרי כתב דינו הסמ"ע משם מהר"ם מרטנבורק כדאמרן האומר לחבירו ממזר עבד וכו' הרי זה לוקה ע"ש ועדיפא מזה ראיתי בבני חיי בהגהות הרב"י משם כנה"ג בס' כ"א שכתב וז"ל כתב הר"ן בפ"ק דקדושין גבי ממזר סופג את הארבעים שהוא מכת מרדות וכתב רש"ל דאפשר לסימנא בעלמא נקטיה כלומר שהוא מדרבנן אבל לא להכותו מכת יסורין וכן ראיתי מורים בזמנינו ומיהו משום מיגדר מילתא יכולין להוסיף עליו ולהכפותו על העמוד ולהכותו מכת מרדות וזה תלוי בראיית ב"ד עכ"ל הרי לך דלדעת הר"ן יש לנו להחמיר בלקותו יותר ע"ש: ומ"ש בסכ"ד שכתב דמי שקוראים אותו ממזר אסור למחול משום שנוגעין או בכבוד אביו או אמו יע"ש נקטינן לדינא שעל ארבעת רבעיה"ן דאמרן על כל אחת חייב מלקות ואם אמר כן לאדם אחד שנכללו בו ארבעה אבות נזיקין חייב ארבע מלקיות דהכי מצינן ג"כ בהגהות הרב"ח להגב"י משם כנה"ג סל"ד שכתב וז"ל קראו גוי ממזר גנב זייפן חייב ארבעה מלקיות מהר"ם לובלין סמ"ו מהרי"ק שורש ק"פ מהר"י גאלאנטי סמ"ח עכ"ל הרי לפניך דחייב לקבל עונשו על כל דבור ודבור שיצא מפיו אפילו כל דבריו נגד אדם אחד:

ומעתה נתנה ראש לשאר הדברים על מי שאמר לחבירו ארור הן אמת דהיה בדעתינו לדון מסברא דבר נדוי מדינא דש"ס דקדושין דהאומר לחבירו עבד משמתין אותי ע"ש ופירש שם ר"ת בתוס' שהוא מדה נגד מדה הוא אמר לחבירו עבד שהוא ארור כך מקללין אותו בארור דהיינו נדוי עכל"ה וא"כ גם האומר לחבירו ארור צריך לשלם לו מדה כמדתו וכאלו אמר לו עבד אלא דעמד לנגדינו דברי מהר"ם מרטנבורק שהביא הסמ"ע בסקנ"ו שכתב האומר לחבירו ממזר או עבד לוקה וכו' וא"כ אפילו חשבינן ארור כמו עבד בכלל מלקות הוא הן אמת דצל"ע כעת על דברי מהר"ם דפסק האומר לחבירו עבד שהוא במלקות שהוא נגד הברייתא שהביא בקדושין דאמרן דמנדינן על כל פנים לאפס הפנאי להתיישב ועכ"פ במלת ארור מצאנו מפורש דבר נדוי הוא שכן כתב ג"כ הרב בנ"י חי"י משם כנה"ג בהגב"י סל"א וז"ל הקורא לחבירו ארור חייב נדוי וכתב שכך מצא תשובה כת"י ע"ש וכתב שטוב עשה שנדהו ע"ש:

ובמי שאמר על עצמו שזינה עם אשת איש הילך לשון הרא"ם הביאו הרב"ח הגב"י ס"ב על שיכור שחירף וגדף את אשת קרובו ואמר שטמא אותה ואת אמה אם היה דין זה באיש שהיה שפוי בדעתו על צד הגדר היינו מנדין אותו כדי שלא תהיינה בנות ישראל הפקר בפי הכל אבל עכשיו שלא היה זה אלא בעת שהגיע לשכרותו של לוט ירדתי למדרגה אחת וחייבתי אותו מלקות ע"כ הרי לפניך דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט בר נדוי הוא וכ"כ ג"כ מהרשד"ם הביאו ג"כ בהגב"י משם כנה"ג ס"ז שכתב וז"ל ראיתי למהרשד"ם סקפ"ג שכתב דהאומר לחבירו ששכב עם אשתו וטימא אותה מנדינן ליה ע"כ א"כ עלה בידינו דהאומר שטמא אשת איש בר נדוי הוא הן אמת דעמד לנגדינו דברי מהר"ם מרט' ז"ל שהביא הד"מ משם נמוקי מהר"ם מרט' והביאו הסמ"ע בסקנ"ט וז"ל והקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ארבע מלקיות וגו' ע"ש וא"כ איכא למימר דהדבר במחלוקת שנוי ודיינין לי' במלקות הקלה משום דיכול לומר קי"ל אלא דקושיא זאת כבר הרב כנה"ג בהגב"י הביא דברי מהר"ם הנז' והביא שגם מהר"ם אסרלס כך פסק כמהר"ם מרטנבורק ואח"כ כתב דברי הרא"ם ומהרשד"ם דאמרן שמחייבים נדוי והקשה עליהם מדברי מהר"ם מרטנבורק הנז' והעלה תרוץ יפה לחלק בדבריהם וז"ל וי"ל לדעת הרא"ם ומהרשד"ם שלא חייבו נדוי בנדון שלהם אלא משום לתא דידיה שאם היה קורא אותה זונה מלקין אותו אבל כיון שהחציף פניו לומר שהוא שכב אותה ולפי דבריו שכב עם אשת איש מנדינן ליה עכל"ה וא"כ בר נדוי הוא גם לזה ועיין להרב זכו"ל או"ח שכתב וז"ל עיין להרב ברכי יוסף ז"ל בתי"ד ס' של"ד שכתב וז"ל מי שרוצה לקלקל אשה על בעלה ולהשניאה בעיניו חייב נדוי הרשב"ץ ח"ג סרמ"ט עכ"ל ומדין האומר לעיל דאם אמר לחבירו ארבעה או חמשה חרופין חייב על כל אחת ואחת הוא הדין אם היה עמהם איזה גדוף כגון אם הוסיף לו גם מלת ארור מלבד המלקות צריך לנדותו ג"כ:

ומענין המדבר רע על שוכני עפר הרי דינו מבואר בדברי מור"ם בהג"ה סל"ח וז"ל המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי הנראה לב"ד ואם קבורים סמוך לו ילך על קבריהם ויבקש מחילה מהם ואם הם רחוקים ישלח לשם שלוחו ע"ש וכתב שם הסמ"ע סקנ"ג דהשליח יקח שנים מהעיר שנקבר בה וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המשלח ע"כ מדברי מור"ם אלו נראה דדי להם בבקשת מחילה כנ"ל א"כ נראה לע"ד לחלק דלא דבר מור"ם אלא במדבר רע כגון שהוציא איזה לשון הרע שאינו מדברים שמתחייב עליהם מלקות או נדוי אבל אם השר"ע הוא מדברים שחייב עליהם עונש הרי הוא מפורש במר"ן או"ח סתר"ו ס"ג וז"ל תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא ש"ר על המתים ע"כ ובזה לא סגי בבקשת מחילה לחוד אלא צריך התרה מן החרם כדי לצרפו לעשרה כההיא דפסק מר"ן בחומ"ש סת"ך ס"א וז"ל י"א דיש חרם קדמונינו באדם המכה לחבירו וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה וכו' וכתב הסמ"ע דהואל ויש חרם הרי הוא מנודה ועומד ואין צריך לנדותו עתה וכתב דמכאן יש ללמוד לכל מקום שאמרו חרם קדמונינו או חר"ג הדין כך דבנדוי הוא עומד עד שיתירו לו ע"ש וא"ך פשוט דדברי מור"ם בהג"ה זאת דסת"ך דפסק דבבקשת מחילה סגי היינו במדבר רע שאין בו הוצאת ש"ר:

וכן מוכרחים אנחנו לומר ג"ך דהכי הוא כי היכי דלא תקשה לן דברי מהר"ם מרזבורק אהדדי שהרי פסק מור"ם שפסק כאן דמדבר על שוכני עפר בבקשה דיי הוא מדברי מהר"ם ה' כמו שבא הדבר מפורש בהד"מ ע"ש ומצינו להרב"ח בהגהות הכנה"ג להרב"י סכ"ג כתב וז"ל המספר בגנותן של מתים סופג את הארבעים כיצד אמר לחבירו בן הנדה או בן הזונה והם מתים סופג שמונים כי היכי דלתציל מדינה של גהינם ואם אביו או אמו בחיים סופג את הארבעים משום כבודם של חיים נמוקי מהר"ם מרזבורק דיני בושת סי"ח עכ"ל וא"ך דבריו סתראי נינהו אלא ודאי דיש לחלק כדאמרן:

ועל מאי דשאיל מר על מי שמחרף לשלשה או ארבעה בני אדם פשוט דצריך להלקותו על כל אחד ואחד וקו"ח מדין האמור לעיל דאם אמר לאחד ממזר וארור וכו' שחייב מלקות על כל דבור ודבור שיצא מפיו אפילו הם נגד אדם אחד מכ"ש נגד שנים או שלשה גופות והגם דהוה דיי בקו"ח זה עכ"פ אציגה נא לפניך גרגיר אחד ממה שמצאתי להרב"ח ג"ך בהגב"י סל"א משם הכנה"ג וז"ל המחרף שתי נפשות מישראל פשיטא שילקה עבור שניהם רש"ל בתשובה ועיין מהרשד"ם חי"ד ס"ק עוד שם בסל"ב וז"ל אפילו תאמר שהקורא לחבירו ממזר אינו לוקה אלא אחת אם קרא לשני אחים ממזרים סופג ארבעים על כל אחד רש"ל בתשובה סנ"ח עכ"ל א"ך נקטינן לדינא מי שדבר רע כנגד שלשה או ארבעה חייב לעשות דין עם כל אחד לבדו על כל דבור ודבור: אלא דבדיני הנדוי נראה דנדוי לאחד נדוי למאה דהוי כמי שתכפוהו אבילות דבשבעה אחת דיי וכן הביאנו לעיל משם הרא"ם על מי שאמר טמא אשה ובתה לא חייבו אלא נדוי אחד אפילו היו שני גופות מכ"ש נגד גוף אחד וצוי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה