שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן ריג
שאול שאל האיש הבחו"ן אברהם לעסרי נר"ו ואמר הלא תדעו הלא תשמעו שהני"ח הר' דוד הכהן נר"ו הלך אצל התוגר סי' דון הנדון ואמר לו הלא תדע שאברהם הנז' איש שלומך אשר בטחת בו ועומד ומשרתך בעסק המשא והמתן בחצר זה דרכו שכל איש אשר אתה נושה בו הולך ולוקח ממנו שוחד ואזי אם יהיה איזה אדם בטל ממלאכתו או איזה אדם הולך ומתמוטט נותן לו שוחד שלא יבוא ויגיד לך הדברים וזה לך האות מפלוני לקח כו"כ ומפלוני כו"כ וכו' וכשמוע התוגר הנז' את הדברים האלה היטב חרה לו ואצה לגרש את אברהם ה' ולא יעמוד עוד על משמרתו באמור לו כי איש שלומו אוכל לחמו הגדיל עליו עקב וע"ז שאל הר' אברהם הנז' האם יש לדוד ה' משפט כתוב בדיננו להוציא ממני ממון או איזה עונש אזי הוא מיכן להביא עדים על כל האמור ויעשה משפט כתוב הא לאו הכי שתיקתו יפה מדבורו:
והיתה תשובתי אליו הלא תדע דבדינינו אין אנו יכולים לדון אלא בדבר שיש בו פסידא כגון אם הפסידו איזה ממון ע"פ אלה הדברים אזי נרדפה לדעת מה לעשות לו משפט כתוב כדין מסור אבל הואל ולא הפסיד באמירתו זאת שום דבר אלא שעל פי דבריו פסיק ליה לחיותיה אין בידינו לעשות לו שים דבר זולת דברי מיסר ותרועה בפה עד אשר הלוך ילך אצל התוגר הנז' במענה רך ישיב חמה עד שיחזור התוגר ויקבל לאברהם הנז' לעמוד על משמרתו כקדם וכבתחילה ואל ישוב עוד לכסלה ושומע לנו ישכון בטח מעונשי שמים וה' יתקננו בעצה טובה אכי"ר:
הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:
הנה אם היה הר' אברהם לעסרי הנז' נדחה ממקומו שדחה אותו האדומי הנז' ויביא עדים שדוד ה' הלשין עליו להגוי ה' והוציא עליו דבר שהוא מקבל שוחד מאחרים ומזיק להגוי הנז' הנה לא מבעייא שנקרא רשע ומכריזין עליו שעשה מעשה רשע כדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה אע"פ שמתכוון להנאת עצמו נקרא רשע וכ"כ מר"ן סיס"א וס"ב גבי מלמד כ"ש הכא שאינו נוטלה לעצמו בוראי הגמור שנקרא רשע:
וגדולה מזי פסק מור"ם סי' שפ"ח סי"ב מי שרוצה לברוח ולא ישלם לגוים מה שחייב להם ואחד גילה הדבר וכו' מ"מ רעה גדולה עשה ע"ש עוד בה שמוטל על הב"ד לנדותו על שהוציא דבר על חבירו וביישו כמ"ש מר"ן סית"ך סל"ח וי"א שמנדין אותו עד שיפייס המבייש וכן סתם מר"ן בס"א או לקונסו ממון כמ"ש מור"ם סיפ"ו וי"א דמחרימין שהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו ע"ש עוד בה שלכאורה נראה שחייב לשלם לו הזיקו שקפח לו פרנסתו ושמין לו כפועל בטל מההיא דפסק מור"ם סי' שפ"ו וז"ל י"א דבכל גרמא בניזקין אם הוא דבר דשכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ולכן יש מי שכתב דראובן שמכר מקח לגוי ובא שמעון ואמ"ל שאינו שוה כו"כ חייב לשלם לו ואפשר דכי האי גוונא הוי כמסור עכ"ל ואע"פ שהרש"ך שם סקכ"ה מסיק בכונת מור"ם דמיירי כשהגוי מחזיק המקח ומחסר לראובן בשביל דרכו של לוי ע"ש הנה מלשון הרב בד"מ לא משמע הכי כלל שהרי הוא ז"ל הקשה על הוראת מהר"ם דהרי אין ההזיק נעשה מיד ע"ש ובשלמא אם הגוי מחסר לו המקח אתי שפיר שאין ההזיק נעשה מיד שהרי אפשר שימכרנו כמו כן בסך זה אלא שאח"כ כשמוכרו בפחות אזי נעשה ההזיק אבל אם אומר שהגוי מחזיק המקח ומחסר לו ממין ע"פ דיבורו של שמעון א"כ הרי ההזיק נעשה מיד וגם מסתמות דברי מור"ם מש' להדייא דאיירי בכל גוונא ואפי"ה חייבו מתחילה מטעם א' דהוא שכיח ורגיל וסיים עוד בטעם ב' בדרך אפשר דהוי כמסור וא"כ לפי פירושינו זה האמיתי הרי הדברים ק"ו ומה התם שהיה זה בתחילת המקח חייבו מהנך תרי טעמים הכא בנדו"ד שהיה כבר שכור אצלו זה כמה ויושב לבטח ומתפרנס וזה בא ומקפח לו פשיטא דהוי כמוסר גמור ועוד דנדו"ד גרע וחמיר מההיא דמור"ם דההיא דמור"ם לא אמר דבר של גנאי אלא שאינו שוה כו"כ אבל בנדו"ד שהלשינו והוציא עליו דבה שהוא מקבל שוחד מהב"ח ובזה מזיק להגוי אדונו פשיטא דהוי מסירות גמורה. סו"ד. נ"ל שאם יביא עדים הר"א שהר"ד הלשין עליו לגוי כדברים הנז' או שהר"ד הודה בזה לפני עדים כשרים וכ"ש אם הודה לפני ב"ד שמוטל על הב"ד לקונסו אע"פ שלא הועילו מעשיו אלא על מה שביישו והוציא עליו דבר כדי לקפח פרנסתו ראוי לקונסו כפי ראות עינינו זהו הנלע"ד בזה. ע"ה יוסף ברידוגו סי"ט ראיתי מ"ש הרב למעלה ראש מתחילה וע"ס ונהרא מסיפי"ה מסרי"ך במאי דכתב דלכאורה נראה לדעת הגבו"ה לחייבו ליתן לו כפועל בטל מההיא דמהר"ם מרזבור"ק זלה"ה שכתב מור"ם בסי' שפ"ו ס"ג לפי דעת הי"א דבכל גרמה וכו' ואנא ברייא קלה אמינא אחהמח"ר ממו"ר דלא קרב זה אל זה דאפילו נניח כסברת ר"ם דהתם בהחזיר לו המקח קמיירי שלא כדעת הש"ך אפי"ה לא דמי לנדו"ד דהתם בשעה שנגמר המקח באותו שיוי שהושוואו ביניהם נעשה המקח כאלו שוה אותו הסך וכשהחזירו ואינו מוכרו אח"כ באותו הסך הוי כאלו הפסידו ממון ולקח לו מדמי אותו חפץ כו"ך ודוגמא לדבר ממש מצאתי ראיתי להרב כמוהרב"ו זלה"ה בסיל"ג שנשאל על ראובן ששלח לשמעון סחירה למוכרה בעיר רבאט והמקבל שינה ושלחה לעיר מראקס ונמכרה שם פחות ממה שהיתה ראויה לימכר בעיר רבאט והעלה הרב בפסקו דצריך המקבל לשלם הפחת שבין מה שהיתה ראויה לימכר בעיר רבאט למה שנפחתה עכשיו בעיר מראקס ואפילו בריוח שהיה ראוי להיות בידו במכר של רבאט חייב לשלם יעו"ש וטעמא דמילתא דהואל והגיעה לעי"ת רבאט הדר להיות שוויה של אותה סחורה כפי אותו השער והוי כמפסידו בידים ונדו"ד נמי הואל והושוואו ביניהם בשווייה המוכר עם העכו"ם חזרה שוה כו"ך והוי כמפסידו ממון גמור אלא דהמפסיד זה לא עשאו בידים אלא גרמא בנזיקין דוקא ולכך מן הדין פטור ואינו חייב אלא משום דהוי דבר שכיח או כמסור וכו' אבל נדו"ד לא יש פסידת ממון כי אם מניעת הריוח שמנעו ממה שעתיד להרויח ומניעת הריוח לא מקרייא פסידה כמ"ש יע"ש: וכעין זה נמי הוא פסק מר"ן בסי' רל"ז ס"ב שכתב אסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו וכו' משמע דוקא אסורה הוא דאיכא אם עבר ושכר עצמו אבל לחייבו ממין לתת למלמד הראשון כדין פועל בטל זה לא שמענו ולך נא וראה מ"ש מור"ם בס' שפ"ח ס"ז במי שגרם לחבירו תפיסה דמשם יש ללמוד לנדו"ד דלא מיבעייא לס' הש"ך דפליג על סברת מור"ם ובעי מסירה בידים דוקא אבל בדבור לא אלא אפילו לסברת מור"ם דמחייב על אותה תפיסה אפילו היתה ע"י דבור הרי התם מפורש טעמו בצדו משום דהוי כמזיק בידים הרי לפניך דדוקא אם נתפס דכאלו הוזק מיד המוסר אזי מחייבינן ליה משום אותה תפיסה לתת שכר בטלתו אבל כגון דא שע"י דבורו של דוד גרש יגרש אותו דוקא מה חיוב ממון יש בעולם: ועדיפא מזה פסק מר"ן בסי' ת"ך סי"א וז"ל הכניסו בחדר וסגר עליו הדלת וביטלו ממלאכתו אינו נותן לו אלא השבת בלבד אבל אם כבר היה בחדר וסגר עליו מלצאת הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם ע"ך הרי לפניך דאפילו סגר הדלת בעדו דעשה מעשה בגוף הדלת וממנה נמשך לו הבטלה עכ"ז פטור מכ"ש בכאן דלא עשה שום מעשה בידו לא בגוף אברהם ולא בדבור אחר כי אם בדבורא בעלמא לא תסק אדעתין שיהיה כאן שום חיוב על דוד הנז':
שוב זכיתי אחר שחיפוש וראיתי להרב תרומת הדשן סי' מ"ג שנשאל על אחד שהיה ש"ץ בקהל אחד ובא אדם אחר והוציא עליו ש"ר וסלקוהו הקהל ממנויו ובא לתבוע אותו שליח שנסתלק לאותו אדם שגרם הסילוק באמור לו דפסיק ליה לחיותיה וגם גרם לו ש"ר ופסק הרב דעל מה דפסיק ליה לחיותיה עונשו מסור לשמים כדין גרמא בניזקין ועל מה שהוציא עליו ש"ר לשקר חיובו נדוי וכו' יעו"ש והוא ממש כעין נדו"ד תהלי"ת שנמצא הדבר מפורש סו"ד לעניית דעתי לא תיסק שיהיה כאן שום חיוב ממון:
גם מ"ש רו"ם שמוטל על הבדי"ץ לנדותו על שהוציא ס"ר וביישו כמ"ש מר"ן סת"כ סל"ח וי"א שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש וכן סתם מר"ן בס"א ע"ך דב"ק בזה אמת נכון הדבר הוא אמת ותורתו אמת שכן הוא סתמא דמר"ן וכך היא דעתו כמ"ש הסמ"ע סקמ"ח ועוד אוסיפה לך דגם מור"ם עצמו שכתב וי"א דמכין אותו מכת מרדות וכו' לא כך דעתו אלא כדעת מר"ן בסי' קמ"ו בסוס"א שכתב כאן דכן כתב הרב בני חיי סי' ת"ך דגם מור"ם מודה לסברת מר"ן דמנדינן ליה ומ"ש בהגהותיו בסי' ת"ך סברת המרדכי לא לחלוק בא אלא לתרץ עכ"ל הרב בני חיי הצריך לנו איך שיהיה לכל הסברות המבייש את חבירו מנדין אותו:
אכן לא ידענו מה ביוש יש בדבר הזה שיתחייב עליו נדוי הר"ד דאם באנו לחייבי משום דאמר כן לפני בני ישראל שאברהם הזה הוא מקבל מתנות מאת היהודים ומחפה עליהם ואינו אומר לתגר אדרבא כו"ע אמרי זכור לטוב על אשר ל"ו טוב עשה בעמיו ואין כאן שום ביוש ואם הביוש הוא משום שנתבייש בפני הנוצרי ששמע הנוצרי שאיש שלומו הגדיל עליו עקב ומזה נתבייש על זה אין לחייבו דעכו"ם לאו בני בושה נינהו וגמרא ערוכה שנינו בנדה די"ז בית פלוני היו משמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם ומאי דרוש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ע"ך הרי לך דאין אדם מתבייש מפניהם והגם דלא איפסיקא הכי הלכתא אלא אסור לשמש מטתו בפני כל אדם חי כמ"ש מר"ן באו"ח סי' ר"ם ס"ו היינו טעמא משום צניעות ופריצות וכמו שמבואר הטעם בלבו"ש יע"ש בסי' ר"ם ס"ו אבל אלולי טעם דפריצות ליכא משום בושת דהואל ונמשל לחמור איני מתבייש מהם וא"ך מכ"ש דנלמד ממנו לנדו"ד שאין לזה שום בושת:
ודעדיפא מזה והוא טעם כעיקר בנדו"ד הוא דיודע לכת"ר דדברים בגו דדבר זה לא מוצנע ולא מוסתר הוא וההוא אמר והוא יעשה לאמת דבריו בכתות כתות של בני אדם שמעידים בדבר וא"ך אפילו אי הוה דבר זה יש בו איסור כאסורי תורה שחייבים עליהם כריתות ומיתות ב"ד הוא פטור הר"ד מנדוי של הוצאת שם רע וכמו שמסיק מור"ם ההג"ה של סי' ת"ך סל"ח וז"ל הקורא לחבירו עבד או ממזר והוא אמת פטור ע"ך הרי מבואר דכשיאמר האמת פטור ואין כאן על מה לחול שום חיוב נדוי:
גם מ"ש רו"ם דעל פי הדברים אשר דבר לרשע יתקרי וראוי להכריז בבתי כנסיות שעשה מעשה רשע אמת הדבר שכך פסק מר"ן בסי' רל"ז ס"א בדין עני המהפך לקנות איזה דבר או להשכיר עצמו ובא אחר ונוטלו וכו' וכתב הסמ"ע סק"א דמכריזין וכו' אכן ומה אעשה הואל וכבר שמענו וראינו במח"ק שכמה בני אדם הוסיפו על חבריהם בקרקעות של כותים וסלקו אותם מהם ע"י שהוקרו עליהם ולא ראינו אתכם רבותינו שאתם מופלגים ממנו בחכמה ובמנין נהגתם בהם שום הכרזה מה יענו ויכריזו אזובי קיר כמוני נער ולא אדע ואין אנו אומרים אלא גדול ציפורנן של ראשונים וראו עיניכם הישרים והביטו מ"ש הד"מ בסי"ב משם מהרי"ו ופסקו בקצר בהג"ה ס"א בשם יש מי שכתב דעכשיו נוהגין שלא למחות בעוברי עבירה משום סכנה בדבר שמא ימסרנו למלכות עכ"ל וא"ך גם באופנים אלו הגם דלא שייך פחד כל כך דמסי' למלכות עכ"פ יש שנאה ותחרות בדבר ויוציא קלקול לדיין מזה ע"ז אינם מעמידי משפטי הדת על תלם בדבר זה שהוא אינו עבירה גדולה כל כך:
וכעין זה ג"ך פסק מר"ן בסי"ז ס"ג בענין ישיבת בעלי דינין דכתב שם מר"ן בס"ג כבר נהגו כל ב"ד ישראל לאחר התלמוד שמושיבין בע"ד וגם העדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו להעמיד משפטי הדת על תלם עכ"ל הרי לך אפלו בדבר שהוא מצוה דאורייתא דועמדו שני האנשים וכו' עכ"ז משום המחלוקת נמנעו מכ"ש לדבר הזה שיש מחלוקת וחשש לדיינים כ"ז נראה להליץ יושר:
ואנא ברייא קלה כמות שהיא אמינא אחהמח"ר ממו"ר דאפילו מן הדין אין להכריז בדבר הזה דאפשר דלא אמרו מכריזין עליו בבה"ך שעשה מעשה רשע אלא דוקא באותו נדון שהיה העני מהפך לקנות איזה דבר והלך אחר וקנאו או השכיר עצמו וכו' בזה הוא דאמרינן דמכריזין עליו שעשה מעשה רשע וע"י ששומע ההכרזה שהוא רשע ומתבזה יכול לחזור מדרכו הרעה ויחזיר המקח לעני שהיה מהפך או יסלק עצמו מהשכירות ויחזור העני הראשון שהיה רוצה לשכור עצמו ויהיה נשכר לאותו בעה"ב אבל בכגון דא שכבר הערל דתה אותו בשתי ידים ומה תקנה תהיה עוד בהכרזה זאת ומה יועילו חכמים בתקנתם בהכרזה זאת כבר אבד סברו ופסק שכויו ודמייה למה שפסק מר"ן בב"י בסי' כ"ה סי"ב וז"ל כתב הרשב"א בתשובה מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר עד שיפרע השאר והלך השליש והחזירו למלוה וחזר וגבה בו כל החוב פטור מדיני אדם שאין זה אלא גרמא בניזקין ואם עדיין לא גבה משמתין ליה עד דמקבל עליה כל אונסה דאתי ללוה מחמת אותו שטר דכל גרמא בניזקין מחייבינן את הגורם לסלקו עכ"ל הרי לך דדוקא אם עדיין לא נעשה ההזיק דעדיין לא גבה הוא דמשמתינן האל"ה כבר מה שהיה היה ואין כאן שמתא וסברא זאת של הרשב"א פסקה מור"ם בסי' כ"ה יע"ש ובסמ"ע ובמר"ן סי' קע"א ס"מ ומור"ם סי' שפ"ו ס"ג מכל הנהו פסקי דינים ונושאי כליהם משמע דאם עבר ונעשה ההזיק לא משמתינן ליה וא"ך גם כאן אם אמת היה הדבר שכבר נדחה ושוב אינו נראה מה יועיל הכרזה בזה: אלא משום דשמא יש תוחלת ממושכה שיכול להיות שע"י שהלוך ילך ובכה ומתחנן דוד הנז' לפני התגר הנז' ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא דברתי זאת אלא משום איבה אזי היתה תשובתי שאין לנו אלא לתת לו מוסר ותרועה בפה בדברים קשים ומרים על אשר עיוות ועשה מעשה רשע ואין לו תיקון אלא שילך לפני התוגר ויאמר חטאתי וכו' ואז ושב ורפא לי. זהו הנלפקו"ד בזה וצוי"ם וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: