אור ברסלב
שות קרני ראם סימן רטז

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן רטז

סימן רטו

לעי"ת רבאט יע"א שאלה אשה שהיה בעלה טוען עליה שאינה ראויה לביאה שדלתותיה סגורות והיא היתה מודה לו ואח"ך מת בעלה והיא טוענת שנתרפאית אם מותרת להתייבם יומ"ץ:

ראיתי מ"ש ידידי שהאשה זאת מקרייא ספק איילונית כך דעתי נוטה הגם לדעת הרב"י לא מצריך ארבעה סימנים אלא לפוטרה אפילו מן החליצה אבל להכניסה בספק אילונית איכא למימר אפילו בחד סמנא הגם דלא קרי לה ודאי אילונית עכ"פ מקרייה ספק אילונית:

ולא מלבד שיש לומר דדעת הש"ע הכי הוא כדי דלא לאפושי בפלוגתא וגם דמדברי הפ"ת מוכח כן עוד יש להביא סעיד וסמך ממה שמצינו דמקור דין זה דפסק הש"ע ס"ב ספק אילונית חולצת ולא מתיבמת הוא מדברי רבינו הטו"ר כמ"ש הבאה"ג שמשם חוצבו דברי הש"ע אלו והואל ומשם חוצבו הרי מצינו לרבינו הטו"ר הוא הסובר דבחד סימנא מקרייא אילונית וא"ך מה שפסק ספק אילונית הוא אפילו על חד סימנא וא"ך הואל ובמקורו בטו"ר כך הוא פירושו גם הש"ע שהעתיקו ממני מסתמא לא חלק עליו בזה אלא הדין כדמותו וכצלמו דדוחק לומר דהש"ע העתיק עקר הדין דספק אילונית וכוונתו קאי על אילונית דידיה דבארבעה סמנים זה דוחק שלא נראה דפירוש הדין הוא כמו שפירשו הטור במקורו:

ובפרט דאין אנו צריכין לזה שמדברי הרב"י בס' מ"ד משם מבורר ברור גמור דאפילו מאן דבעי ארבעה סמנים לאילונית בחד סימן הוי ספק שהרי מצאנו שם לרבינו הטו"ר שכתב דאילונית אינה צריכה גט וכתב שם דבחד סימנא הויא אילונית והוסיף עוד רבינו הטו"ר דספק אילונית צריכה גט ע"כ ומצינו להרב"י שם שהקשה על דברי רבינו הטו"ר וז"ל הרב"י ואיכא למידק היכי משכחת לה אילונית הא אם אין בה שום סימן אפילו לכלל ספק לא באת ואם יש לה אפילו סמן אחד הרי היא אילונית ודאי וצ"ל כגון שאותו סימן שנראה בה אינו מבורר יפה אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות נראה שצריך שיהיו כל הסימנים האלו וכן נראה מדברי רבינו ירוחם עכ"ל ודברי הרב"י אלו פשוטים לפניהם ולאחריהם דכוונתו מעיקרא להקשות על דברי הטו"ר היאך ימצא ספק אילונית והוצרך לישב ועל זה הוסיף וכתב אבל מדברי הרמב"ם וכו' כוונתו לומר דלא שהוצרכנו ליישב באופן זה אלא לדעת הטור דס"ל בחר סימנא הויא אילונית אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דבעי ארבעה סימנים לאילונית לא תקשה היאך יהיה נמצא ספק אילונית דאיכא למימר דכל שאין ארבעה בשלימות לא הויא אילונית אלא ספק אילונית ופשוט וא"כ הרי מבורר דאפי' מאן דמצריך ארבעה לקרותה ספק אפי' בחד סגי:

אלא דהספק אצלי אלבא דהרמב"ם דס"ל דבעי ארבעה סימנים לאילונית ובחד סימנא הויא ספק אילונית מהו הדין אם בחד סימנא עצמו יש להסתפק כגון שאותו סימן אינו מבורר יפה מהו הדין בנדו"ד אם יכולה להתייבם או לא דבשלמא לדעת הטו"ר דבחד סימנא הויא ודאי אילונית בספק סימנא אסור משום ספיקא דאורייתא לחומרא אבל לדעת הרמב"ם יש להסתפק דהואל ואין הסימן נכר יפה דילמא לאו סימן מסימני אילונית הוא זה ואת"ל דסימן זה הוא מסימני אילונית עכ"ז דילמא לאו אילונית היא הואל ואין לה ארבעה סימנים בשלימות וא"כ מכח ס"ס יש לנו להתירה להתייבם והגם שכבר יש בידינו באורך וברוחב מדברי רבותינו ראשונים ואחרו' דאין אנו צריכים שיהיה ס"ס מתהפך עכ"ז בנדו"ד הרי הוא מהופך ועומד בדרך זה ספק אי בחד סימנא הויא אילונית או בעי ארבעה ואת"ל אפי' בחד הויא אילונית דילמא אין זה הסימן מסימני אילונית ונוח הוא להתהפך והיה מקום כאן להאריך ולהרחיב הדבר בנדו"ד דיש ספק ספיקא מהו הדין אלבא דהרמב"ם אלא לא רציתי לטרוח בכדי הואל וראיתי להרב"ש בסקע"ב סק"ג שציין על דברי הש"ע דפסק ספק אילונית חולצת ולא מתייבמת כתב איהו בסק"ג ז"ל ספק אילונית היינו הסימן אילונית שיש בה אין נכר יפה במ"ש בב"י סע"ד עכ"ל הרי לך דהרב"ש מפרש דמאי דפסק הש"מ כאן ספק אילונית חולצת ולא מתייבמת פירושו ממש כמ"ש הטו"ר דאפילו בחד סימן שאינו מבורר הוי ספק אילונית וא"ך הואל ולדעת הרב"ש הש"ע הכי פסיקא ליה הכי נקטינן וא"ך הואל והבעל היה אומר שאינה ראויה לאיש והיא היתה מודה לו מן הראוי שלא להתייבם:

אך לעת עתה הואל ואומרת שעשאה רפואות ועלתה לה ארוכה וגם הנשים מעידות עליה ודאי דאין כאן שום פקפוק דעל פי עדות הנשים יש להתירה ליבם מההיא דסימן קנ"ה סט"ו דמשם התיר הש"ע ע"י בדיקת הנשים ביך להחמיר להצריכה גט בין להקל להתירה לשוק בלא גט כמ"ש שם הדבר מפורש בב"ש ובשאר מפרשים וא"ך גם כאן עדות הנשים מהנייא והגם דמצינו שם בסעיף ט"ו הנז' סיים מור"ם על דברי הש"ע וכתב ז"ל ועיין לקמן סקס"ט אם נשים נאמנות על שנותיה ע"ך ושם בס' קס"ט בש"ע סי"א פסק הש"ע ז"ל אין סומכין בענין השנים לא על פי קרובים ולא ע"פ נשים אלא ע"פ עדים כשרים להעיד ע"ך וא"ך מחזי. דדברי מור"ם אלו דס' קנ"ה סט"ו דאחר עיין לקמן סקס"ט מחוי לכאורה דבא להקשות דברי מר"ן אלו דפסק סימן קנ"ה סומכין על הנשים ושם בס' קס"ט פסק דאיך לסמוך על הנשים ואיך מחזי דברי מר"ן סתראי אין זה כלום שהרי מצינו להגאון מוהר"א ז"ל שפירש לדברי מור"ם אלו וז"ל ועיין לקמן סקס"ט וכו' כוונתו דהחלוק ביניהם משום דכאן הוא מילתא דעבידא לגלוי וכו' הרי לך דהגאון כוונתו לפרש דברי מור"ם דכוונתו לומר דשאני הכא הואל ועבידא לגלוי סומכין על הנשים לאפוקי שם בעדות השנים דלא עבידא לגלוי לא התירו עדות הנשים וא"כ ממנו נילף לנדו"ד דגם כאן אין לך מילתא דעבידא לגלוי יותר מזה דהיאך יתירוה ליבם ויאמרו שהיא ראויה להיות דרוסת איש ויום מחר מנשא ליבם או לאיש אחר ויבא להכחישם זה לא יתכן ובודאי דסומכין על עדותייהו אפילו להקיל לה להתייבם:

וכן אחר החיפוש ראיתי בדברי הפוסקים דדבר זה מקרי מילתא דעבידא לאגלוי שהרי מצינו להרה"ג מהריט"ץ זלה"ה ס"מ נשאל באשה שהעידו עליה גויות שהיא אטומה מה דינה ועל זה כתב ז"ל שוב מצאתי בדברי ראבי"ה דד"ת פסק אפילו נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות בבדיקה הואל ומדי דעבידא לאגלוי הוא הא קמן דאפילו נשים שאינם נאמנות לומר מת בעלה נאמנות וכו' א"ך גם בעדות זו מהני גויה עכל"ה הרי ולך דמחשיב לנדו"ד כאותם מדות שהכשירו בהם הנשים דמילתא דעבידא לאגלוי ש"מ דעדות ענין אשה אטומה מילתא דעבידא לאגלוי הוא ובלאו הכי הכי מפורש יוצא מדברי מר"ן דס' קי"ז דנשים כשירות לברר אם היא ראויה לאיש או לא יע"ש וא"ך הואל ומר"ן מצינו לו בס' ט"ו דבמילתא דעבידא לאגלוי הכשרות ממנו נלמד לנדו"ד וכשרות להתייבם:

גם ראיתי להטו"ז בס' קס"ט שכתב על מאי דפסק הש"ע שם דאין מקבלים עדות נשים על השנים וכו' כתב איהו בסק"ח ז"ל שאין מקבלים עדות נשים אלא ע"פ עדים וכו' כיון שהיינו מוחזקים בו בחזקת קטן אין נאמנים להוציאו מאותה חזקה עכ"ל וא"ך על פי דבריו אלה יפרש הא דפסק באן בס' קנ"ה דהנשים נאמנות להעיד על שתי שערות אפילו להקל היינו משום דאדרבא באו להעמידה על חזקתה שעדיין היא קטנה וממנו נבוא לנדו"ד שבאו להעידה שהיא כשאר נשים להתירה ליבם פשוט דעידותן עדות ואל יקשה לומר אדרבא כאן הואל והבעל היה אומר שאינה ראויה לבעל והיא הייתה מודה לו נימא אדרבא הוחזקה באיסור ונשים אזלו בעדותן באו להוציאה מחזקה או נימא דאין עדותן עדות והגם דבנדו"ד לא הוחלטה חזקתה מה היא דלא מבעייא לדעת הרמב"ם דאין כאן אלא ספק ספיקא כבאמרן אלא אפילו לדעת הטור הרי אין כאן אלא ספק אילונית ואין כאן חזקה גמורה עכ"ז הרי הוחזקה ע"פ ועל פי בעלה שהיא אינה ראויה לאיש הואל ואינה ראויה לאיש ודאי אסורה ליבם דהואל ואינה ראויה לאיש א"כ הויא אשת אח שלא במקום מצוה וא"כ הואל והוחזקה שאינה ראויה לאיש היאך הנשים אלו יוציאוה מחזקתה לפי דעת הטו"ז הנז' אלא דלפי האמת דדין נדו"ד אין כאן חשש אילונית ואין כאן אלא מכה המונעת התשמיש לפי דברי הבעל שאומר שאינה ראויה לאיש ודבר העומד להתרפאות הוא זה ולא נכנסה בחזקה לומר הוחזקה כדי לומר דהנשים באו להעיד נגד החזקה ובמקום שמעידים נגד החזקה לא הוכשרו אלא דבנדו"ד לא הויא עלה מעולם שם אילונית ודאי אלא חולי המעכיבה מן התשמיש וכן מצאתי בס' כר"ת חלק אהע"ז סצ"ז דלא מחשיב לכעין זה אילונית כלל ששם הביא השיבת הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שנשאל באשה שטען עליה בעלה שאינה ראויה לאיש ושלח הרב נשים ובדקו אותה ואמרו כדברי הבעל ופסק הרב דאין לה לא כתובה ולא תוספת ולא מתנה וכתב דהגם דבאילנית שנינו דיש לה תוספת שאני התם אילונית חזיא לביאה אלא דלאו בת פריה ורביה היא ולפיכך יש לה תוספת משום חיבת ביאה אבל בנדו"ד דמקום אטום ומעכיב ולא חזיא לביאה אין לה תוספת עכל"ה הרי לך דכעין נדו"ד שאינה ראויה לביאה הואל ודלתותיה סגורות לא נכנסה בסוג אילונית וא"ך הואל וחולה בעלמא היא הרי אומרת שנתרפאת והנשים מעידות עליה:

וכעין זה ממש נשאל הרב מהריט"ץ בס"מ שנשאל באשה שטען עליה בעלה שהיא סגורה ומסוגרת ואינה ראויה לאיש ובדקוה הנשים ואמרו כדבריו אח"ך הלכה אצל גויה אחרת ואמרה כן ועשתה לה רפואה והעידה עליה הגויה שנתרפאת האשה אלא שאח"ך אמרו נשים אחרות שלא עלתה לה אותה רפואה והייתה עדיין צריכה לרפואה כך היה המעשה בקיצור ודעת הרב שם היה שקיל וטרי להכשיר עדות הגויה שאמרה שעשתה לה רפואה והגם שהיא גויה לא גרעה מדין רופא שמאכילין ע"פ ביום הכפורים יעו"ש דבריו אלא הואל ושאר נשים הכחישוה לא צדקו דבריה יעו"ש דמשם יתברר לך דבמוחזקת שהיא חתומה ואטומה מהני ומהני עדות נשים לומר שנתרפאה יע"ש:

ועיין בס' משפטים ישרים להרב הגדול כמוהרר"ב זלה"ה סקכ"ב ששם הביא מעשה באשה שטען עליה בעלה שהיא אטומה ואינו יכול לשמש שחזרה ונתרפאת אח"ך והולידה יע"ש ובאמת כן שמענו וראינו במי שהיה טוען כך ואח"ך הולידה בנים ובנות. שוב ראיתי להרב תור"ת חס"ד בס' צ"ז שכתב כן בפשיטות דשאני דין סגורה ואטומה מדין אילונית וכתב כן ג"ך משם מהרש"ך שהדבר ברור כך יע"ש וא"ך ידידי סמוך לבו לא יירא להתירה להתייבם בלי שום פקפוק כלל:

וראיתי להידיד אחי נועם שכתב וז"ל ונראה שיש לסמוך על בדיקת נשים וכמ"ש מר"ן בס' קנ"ה סט"ו לענין שתי שערות ואף דבנדו"ד עדות הנשים מכחישות לטענת הבעל אפילו הכי נראה דמהני עדות נשים וראיה ממ"ש מר"ן אהע"ז סקי"ז ס"ב ז"ל ואם הבעל טוען וכו' עכל"ה הגם דלכאורה היה מקום לשדות נרגא בראיה זו ולומר דלא העמידו עדות נשים להכחיש הבעל דוקא בעדות ממון לפורעה בכתובה אבל בכאן שבהכחשתם מתירים אשת אח ליבם נימא איסורא ממונא לא ילפינן אלא דלפי האמת ראיתי לרבינו מהריט"ץ ז"ל דחשיב שם בעדות הנשים שמכחישות לבעל שאינה אטומה דהיא יותר מן האיסור הואל ובעדותם מוציאים האשה מן הבעל ומוציאים הממון הוא עדיף מן האיסור יע"ש ובפרט דלא היה כאן הכחשה בנדו"ד לבעל שהרי האשה אמרה שעשתה רפואות ויכול להיות כדבריה ואלו היה הבעל קיים לא היה מכחישה: גם ראיתי לידידי שנדחק ממה שראה להר' פת"ש שאמר אין לסמוך על עדות נשים וכו' אין נדון הרב דומה לנדו"ד דהרב שם דבר שיעידו שיש לה דדים ובעדות הדדים עיין להרב ב"ש בס' קס"ט סק"ז דשם מצריך לדעת הש"ע עדות אנשים בעדות הדדים יעו"ש דבריו באורך:

ומעתה הואל ויבמה זאת בת יבום היא נחזי אנן ביבם זה שלא רצה ליבם אלא לחלוץ הנה אם באנו מצד הדין אפילו לגבי דידן דקי"ל מצות יבים קודמת עכ"ז אין אנו יכולים לכוף אותו ליבם הן אמת דלעולם קשה לי על כמה וכמה שראינו מנעורינו ועד עתה שהיבם שאינו רוצה ליבם מזקיק את יבמתו ללכת למקום ששם הב"ד עושים סדר החליצה ועל זה קשה למה אין כופין ליבם ולא יצטרך להוציאה ממקומה שהגם שהאומר שלא ליבם ושלא לחלוץ כופין איתו לחלוץ ולא ליבם כמ"ש הש"ע בס' קס"א ס"ד התינח במקום שפוטרה בחליצה ואינו מזקיקה לצאת אבל במזקיקה לצאת מנ"ל דאין כופין אותו ליבם ומאי שנא מהנהו דפסק הש"ע שם אמר הגדול המתינו עד שיגדל אחי יעו"ש סעיף ה' דאין שומעין לו יע"ש והטעם הוא כמו שמפורש בהרב"י משום דשהויי מצוה לא משהינן וא"ך היאך נהגו להשהות המצוה לעשות רצין היבם ולהזקיקה לדלג על הערי"ם ולקפץ על הגבעות לדחות מצות יבום ולקיים מצות חליצה ועיין להרב"ש בס' קס"א ס"ו שהביא משם הרב"ח בסדר חליצה מעשה שהיה שהיתה היבמה עם יבם קטן בפאריז והיבם גדול ששים מיל רחוק מפאריז אפילו הכי כפה מהר"י מינ"ץ את יבם קטן מזה ראיה דלאו ברחוק הדרך תלוי מילתא אלא אם היבם בעיר אחרת והיבמה ענייה אין לה להשכיר שליח לשם להודיע עכ"ל הרי מכאן דאין לשהות המצוה אפילו במקום ששים מיל שהוא יום ומחצה מכ"ש במקום שמשהין אותה זמן רב ובענוי הדרך ובהוצאה מרובה לכאורה נראה דזה מילתא דתמיהא: אלא דלפי האמת אין כאן תמיהא דזיל בתר טעמא אפילו לדעת הרמב"ם והש"ע דקאי בשטתיה דס"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה ועכ"ז ס"ל דכופין לחלוץ ואין כופין ליבה הטעם הוא כמ"ש הרב משם הר"ש בן הרשב"ץ משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וא"ך עתה הכל יבוא על נכון דאין סתירה מההיא דפסק הש"ע בס"ה אמר המתינו וכו' דהתם מיירי שהקטן המוכן כאן רוצה ליבם או לחלוץ אלא שאומר המתינו דמצוה בגדול לזה אין שומעין לו אלא מצוה בו שהוא מזומן ויעשה מה שלבו חפץ ולא לשהות המצוה וכן ההיא מעשה שהביא הרב"ח מיירי ברוצה לעשות חליצה אלא שיש מי שגדול ממנו והוא רחוק לכך אמר לא משהינן אבל אם הוה רוצה לחלוץ ולא ליבם הגם שהחליצה צריך שהוי גדול והוצאות הדרך עכ"ז מטעם אין אדם דר עם נחש בכפיפה אין לנו לכפות ליבם כלל וכמנהג הראשונים כן הוא וא"ך גם בנדו"ד אם לא רצה ליבם אין עליו אשמח דבר ויכול להזקיקה לילך למקום הבדי"ץ ששם סדר החליצה:

וראיתי לידידי שנסתפק בזה לצד שיהיו מוכרחים לילך לעיר אחרת נסתפק כת"ר על מי מוטל לשלם כל ההוצאות אם על היבם מוטל לשלם כל ההוצאות של הדרכים שלו ושלה כיון שהעכוב של היבום בא מצדו או אם נימא שהיא תשלם חלקה והוא חלקו ע"ך ספקיה דכת"ר ולא ידעתי למה ידידי גם אל השלשי לא בא להסתפק או דילמא היא תשלם הכל חלקה וחלקו הואל וזכות דידה היא בדבר הזה כדי לפטור עצמה היא מוטלת עליה לשוכרו כדי לפוטרה:

אלא דהאמת אתו הגם דמצינו למהרשד"ם באהע"ז סקי"ד שפסק ביבם שהיתה היבמה צריכה לילך לו ולא עשו כן אלא הוא הלך אצלה פסק דהאשה מחויבת לשלם לו הוצאותיו ושכר טורחו ובטלתו יע"ש והביאו הבאה"ט בס' קס"ו סקי"ג יע"ש דלא חייב הרב שם לשלם לו שט"ו והוצאותיו אלא התם שלא היה מוטל עליו לצאת ממקומו והיתה היא צריכה להוציא הוצאות לילך אצלו והוא הלך אצלה בדין הוא שחייבת לשלם לו הוצאותיו מדין הניח שלו והציל של חבירו שצריך לשלם לו דמי אבידתו יע"ש אבל בכגון נדו"ד שבדי"ץ במקומותינו לא נהגו לעשות סדר חליצה מימות הראשונים ומוכרחים לילך למדינה אחרת היינו דינא דמור"ם דפסק בס' קס"ו ס"א ז"ל וכן אם היה דר במקום שאין יודעים סדר החליצה אין לדיינים לילך אחריו אלא כופין אותו לילך למקום הועד ויפטור את יבמתו ע"ך ופשט הלשון מורה דכופין אותו לילך שם והוצאותיו עליו ואין לפרש דכופין אותו קאי על ההליכה דהיינו כופין אותו שילך הוא עצמו ולא להביא לפניו דיינים אבל עכ"פ ההוצאות של הדרך יהיו על האשה זה אינו חדא דפשט הלשון לא משמע כן אלא משמע כופין אותו שילך למקום ב"ד ולא איכפת לן בהוצאתו אלא יהיה מוכרח עליו לילך למקום שיפטרה ובודאי הוצאותיו עליו:

ועוד אי הוה הדין שהיבמה תשלם לו לא לשתמיט שום פוסק מלהשמיענו זאת ועוד הרואה שם בתשובת מהרשד"ם ממנה ישפוט דלא חייב הרב אלא הואל והיתה היבמה צריכה לילך אצלו ולהוציא הוצאות והוא עשה חסד והלך אצלה בשביל זה דוקא הוא דחייב כדמפורש שם טעמו דהואל והיתה צריכה לילך אצלו ולהוציא הוצאות והוא הלך אצלה הוה ליה כאלו זה בא בכדו וזה בא בחביתו ושפך את היין והציל הדבש דחייב לשלם לו דמי יינו ע"ש וא"ך פשוט דהוצאות עצמו עליו קאי ואין לנו להסתפק בו אלא דגם מה שנסתפק כת"ר הואל ועכב עליה היבום ישלם גם דמי הוצאותיה גם זה אינו לפי הטעם הנז"ל דאין אדם דר עם נחש מה בידו לעשות הרי דעדיפא מזה משהין המצוה ומניחין אותה להזקיקה לדלג על הערי"ם לבקש במקום שעושין חליצה ואין כופין אותה לייבם מההוא טעמא א"ך מכ"ש שאין לחייבו מההוא טעמא ממון דאפילו אי הוה מחייבין ליה ליבם שלא להשהות המצוה משום הפסד ממון אין לחייבו הואל ולא הוי כי אם גרמא בעלמא. זהו מה שנלע"ד לעת כזאת וצוי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה