אור ברסלב
שות קרני ראם סימן רטו

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן רטו

סימן ריד

ראובן שהיה מתקוטט עם שמעון ולוי ונכנס תחת ידיהם שלם ויצא חבול מה דינו אם יהיה דינו כדין נחבל שדינו הוא לישבע וליטול או נימא דהואל ונכנס תחת יד שניהם אינו נאמן לומר שזה הוא שחבל וזיל הכא קמדחי ליה זיל הכא קמדחי ליה. הנה מדינא דמר"ן דס"ץ סט"ז אין ממנו הוכחה לשום צד והדבר בספיקו עומד דהא לשון מר"ן הוא זה הנחבל כיצד ראוהו עדים שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בשעה שחבל בו וזה אומר חבלת בי וז"א לא חבלתי בך ה"ז נשבע ונוטל עכל"ה ומלשון זה יש לדייק לכאן ולכאן דהא מדכתב ראוהו שנכנס תחת יד חבירו משמע חבירו אחד דוקא ולא יד שנים דהיכא שנכנס בתחת יד אדם אחד שהוא רשות אדם אחד אמרינן זהו שהאמינו חז"ל לישבע וליטול דלית ליה במה ליתלי אבל היכא שהיו שני בני אדם ונכנס זה תחת רשותם ויצא לו' שאחד מהם חבל בו והוא פלוני נימא דלא האמינוהו חז"ל דאיכא למימר שהוא בחר בזה שלא חבל בו יותר ממי שחבל הואל והוא עשיר וזה מדוקדק חבירו אחד ולא שנים והגם שיש לנו לו' דלעולם אפילו בנכנס תחת יד רשות שנים יהי נאמן בשבועה ומר"ן לישנא דמתניתן נקט ומתניתין עצמה אורחה דמילתא נקטה ולא שאני לן בין אחד לשנים לכן ראיתי לברר ספק זה מלשון הש"ס בשבועות דף מ"ו ע"ב וז"ל:

מתניתין הנחבל כיצד ראוהו עדים שנכנס תחת יד חבירו שלם ויצא חבול ה"ז נשבע ונוטל:

גמרא א"ר יהודא אמר שמואל לא שנו אלא במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו נוטל בלא שבועה וליחוש דילמא נתחכך בכותל תני רבי חייא כגון שעלתה לו נשיכה בגבו או בין אצילי ידיו ודילמא אחר עבד ליה דליכא אחר עד כאן לשון הגמרא:

ומעקרא רציתי להוכיח זה ממאי דאמר בגמרא ודילמא נתחכך בכותל דכוונתו הוא דהואל ויש לנו לתלות בחיכוך הכותל א"ך נצריכוהו שבועה הרי לפניך דאפילו במקום שיש לנו לתלות דשמא הנתבע לא עשה לו חבלה זאת אלא הוא נתחכך ועשאה בעצמו עכ"ז לא הוקשה לו לתלמודא אלא למה לא מצריכינן ליה שבועה דמשמע דבשבועה מיהת נוטל ולא אסיק אדעתיה לומר דלא יטול כלל אפילו בשבועה וא"ך מזה הייתי רוצה לדון דגם בנכנס ברשות שנים דין הוא דישבע ויטול דהא אותו אחר שאנו מסופקים שמא חבל דוגמא דידיה היינו מסופקים בו עצמו שמא חבל בעצמו ועכ"ז בשבועה נוטל א"ך אחר נמי במקום עצמו קאי אלא דלא ניחא לי בזה דאיכא למדחי ולו' דשאני במקום דאית לן למיתלי ביה דוקא לזה נאמן לישבע וליטול משום דהוי קצת חזקה שאין אדם מחבל בעצמו להרויח ממון לכך איכא למימר הואל ולאו אורחא דמילתא לחבול בעצמו לכך זיכו לו שישבע ויטול אבל בנכנס תחת שנים איכא למימר זיל הכא קמדחי לי וזיל הכא קמדחי ליה כמש"ל אימא דאינו נאמן אלא דהדבר מתברר ממאי דמקשה תלמודא באחרונה דילמא אחר עבד ליה. דליכא אחר ע"ך הרי כוונת הש"ס להקשות דילמא אחר עבד ליה לא היתה כוונתו להקשות אלא דילמא אחר עבד ליה ולא יטול בלא שבועה אלא ישבע ויטול הרי מדברי הש"ס מוכח דאפילו במקום תרתי נשבע ונוטל דאין לומר דכוונת הש"ס לומר ודילמא אחר עבד ליה ולא יטול כלל אפי' בשבועה דזה לא יתכן דהא מילתיה דשמואל קאי על המתניתין דקתני נחבל נשבע ונוטל דאי אמרת במקום דליכא למיחש לאחר כגון שנכנס תחת רשות אחד דוקא דליכא חששא דאחר א"ך מה מקשה תלמודא על שמואל הרי מילתיה דשמואל לא קאי אלא על המתניתין ובא לחלוק ולומר דיש חלוקים במקומות החבלה וא"ך מאי מקשה על שמואל ודילמא אחר הרי הוא על המתניתין איירי ומתני' בדליכא אחר אלא בודאי צריך אתה לומר דבמקום שבועה לא שאני לן בין נכנס תחת יד אחד או שנים דנאמן בשבועה ולא מקשה הש"ס ודילמא אחר אלא להצריכו שבועה ולא כשמואל דמאמינו בלי שבועה ולזה השיבו דליכא אחר זהו בבירור גמור מדברי הגמרא וא"ך מה שפסק מר"ן בס"ץ נכנס תחת יד חבירו לישנא דמתני' נקט וגם מסוף דבריו יש לדייק כן דהא פסיק ליה לההיא דא"ר יהודא אמר שמואל שכתב בסוף דבריו ואם יש הוכחה שזה חבל בו כגון אם תהיה החבלה במקום שא"א לחבל בעצמו ואין אחר עמהם יעו"ש וגם מדבריו יש לדייק כן וא"ך פשוט הוא דהדין הוא אפילו בנכנס תחת יד שנים דין הוא דישבע ויטול ותול"מ וצוי"מ וימ"ן בסיון התרמ"ו: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה