שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן רז
באו לפני לדין ראובן ושמעון שהיו שותפין ולקחו מקח אחד מעכו"ם והיה לראובן בריוח המקח ג"ח ולשמעון ח"ד והיה ראובן הוא המביא את המקח בהקפה מן העכו"ם ופעם אחת שכח העכו"ם לראובן סך חמשה דורוס דמי מקח אחד שהיה בסך חמשה דורוס שהיו מוכנים ביד ראובן לפורעו ושכחם לו העכו"ם ובקש ממנו שמעון ליתן לו חלקו במה ששכח להם העכו"ם ונתן לו דורו ורביע העולה לו בחלקו והלך כל אחד לדרכו ואחר עבור ארבעה חדשים נתקוטטו בשניהם יחד ורצה שמעון לילך להגיד לעכו"ם אשר שכח לראובן החמשה דורוס וע"ז בא ראובן קובל ומתרעם שרוצה למוסרו ומה דינו ע"כ: תשובה לזה בקיצור הנה ראיתי למור"ם בסי' שמ"ח ס"ב שכתב וז"ל וטעות עכו"ם כגון להטעותו או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יוודע לו דליכא חלול השם בדבר וי"א דאסור להטעותו אלא אם טעה מעצמו שרי ע"כ הרי מדברי מור"ם אלו יתברר לך דשכחה זאת ששכח העכו"ם לראובן זכה ראובן ואין עליו שום איסור כלל ולא מבעייא לסברת הטור שפסק כאן מור"ם בסברא קמייתא דאפילו להטעותו בידים ולהפקיע הלואתו בידים עכ"ז ס"ל דשרי ואנן הכי קי"ל כסברא קמייתא הואל ומור"ם הביאה בסתם א"כ מכ"ש בכאן ששכח לו העכו"ם מצד עצמו פשוט דמותר אלא אפילו לסברת המרדכי בפרק הגוזל שהביא מור"ם אח"כ שכתב בשם י"א דדוקא אם טעה מעצמו הוא דמותר גם כאן מכ"ש בשכח לו גם הוא דמותר דהא ראובן זה גם הוא לא הטעה הגוי ולא הפקיע בידים ופשוט:
ואין להשיב ולומר דהא לפי סברא בתרייתא שהביא מור"ם דדוקא אם טעה מעצמו הוא דמותר הרי כתב הש"ך בסק"ג משם היש"ש דמ"מ יאמר לו הישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ע"כ וא"כ הרי אפילו בטעה מעצמו צריך הישראל לומ' לעכו"ם ראה שעל חשבונך אני סומך ואם לא אמר אסור וסברא זאת שהביא הש"ך משם היש"ש לא רחוקה היא והרמב"ם בעצמו הכי פסיק ותני בפי"א מהל' גזילה ואבידה הל"ד וז"ל טעות העכו"ם הוא כאבידתו והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור כיצד כגון שעשה העכו"ם חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מיתר אבל אם לא אמ"ל כן אסור שמא יתכוון העכו"ם לבודקו ונמצא ש"ש מתחלל ע"כ נמצינו למדין דסברא זאת שהביא הש"ך דאפילו בטעה מעצמו צריך שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך מוסכמת היא מהרמב"ם ומהרב יש"ש ואם כן בנדו"ד דהגם שהעכו"ם בעצמו שכח נימא הואל ולא אמר ראובן לעכו"ם ראה שעל חשבונך אני סומך אסור ולא זכה ראובן:
אלא דכד דייקת זה אינו דאם האמת כן הוא דמור"ם כאן הכי ס"ל דבעינן שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך למה לא סיים הכי בדבריו דצריך שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך גם יש לדקדק דמור"ם שהביא דין זה בשם י"א הביאו משם המרדכי בפרק הגוזל קמא דפ"ג וכמו שמבואר בדרכי משה דמשם הוא מקור דין זה וכמו שרשם ג"כ המרשים על סוף הג"ה זאת דמשם הוא וע"ז יש להקשות למה מור"ם הרחיק עדיו להביא דין מן המרדכי הרי הרמב"ם פסיק ותני הכי ומשם הי"ל להביא דין זה או לפחות הי"ל להביאו בשם שניהם:
אלא דנראה פשוט דמור"ם אזיל בשיטת המ"מ שכתב שם וז"ל מיהו מהך דשמואל ורבינא משמע התם דא"ץ שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך ורב כהנא דעבד הכי ממידת חסידות הוא דעבד עכ"ל הרי מדברי המגיד אלו מוכח דפליג אהרמב"ם וס"ל דא"ץ לו' לו שעליך אני סומך וגם מור"ם בראותו דברי המגיד אלו לא רצה לפסוק הלכה זאת מהרמב"ם כדי שלא לסיים עלה סיום דברי הרמב"ם והוצרך לפוסקה מדברי המרדכי ומדברי המרדכי שם פשוט דא"ץ לו' לו ראה שעל חשבונך אני סומך דהא מצינו בד"מ שכתב הטעם למה אסור להטעות העכו"ם וז"ל כתב המרדכי דאסור להטעות לעכו"ם דהא אפי' גניבת דעתו אסור כ"ש להטעותו מיהו אם טעה מעצמו שרי עכ"ל מכאן יתברר לך דהמרדכי דלא סיים בדבריו כדברי הרמב"ם דצריך שיאמר לו ראה וכו' בודאי דלא ס"ל הכי דהכי מוכח מטעמיה מדיהיב טעמא למה אסור להטעותו דהא אפילו גניבת דעתו אסור ואי אמרת דאפילו בטעה מעצמו צריך שיאמר לו ראה וכו' הוא דמותר לדעת המרדכי הרי תיקשי לך למה כתב הטעם דאסור להטעותו משום דמצינו דאפילו גניבת הדעת אסור הרי תיפוק לך מטעמא אחרינא דחיישינן משום חלול השם דהא אפילו בטעה מעצמו כתב הרמב"ם דאסור מטעם שמא יתכוון העכו"ם לבודקו ונמצא ש"ש מתחלל יעו"ש בדבריו ומכ"ש היכא שהישראל מטעהו בודאי אין לך חלול ה' יותר מזה וא"כ למה המרדכי ז"ל הוצרך ללמוד מגניבת דעתו דאסור:
אלא בודאי דהמרדכי לא חייש לאותו טעם שנתן הרמב"ם דשמא יהיה איזה חלול ע"י שיתכוון לבודקו אלא מטעמא אחרינא הוא דאסור משום דילפינן מגניבת הדעת דאסור גם זה אסור וא"כ יוצדק לך היכא דטעה מעצמו דלא עשה הוא ולא מידי וליכא גניבת הדעת בודאי דמותר וא"ץ לומר ראה שעל חשבונך וכו' דהא ביררנו דסברת המרדכי היא לא חייש לאותו טעם: איך שיהיה לסברת מור"ם שבסעי' זה לא מבעייא לסברה קמייתא שהביא בסתם והכי קי"ל פשיטא דזכה ראובן ואין עליו שום איסור אלא אפיל לסברת החולקים שהביא בשם י"א אפי"ה כאן זכה דהא מעצמו טעה העכו"ם: אלא דעדיפא מינה מצינו כאן אפילו לסברת רבינו הרמב"ם והרב יש"ש שהביא הש"ך דמצריכים שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך בכאן בשכחה כו"ע מודו דא"ץ כבר כתבנו דהרמב"ם דמצריך שיאמר לו טעמו בצדו כתוב דאסור משום שמא יתכוון העכו"ם לבודקו ונמצא ש"ש מתחלל ע"כ וטעם זה יוצדק בחשבון שמחשב העכו"ם בפיו וישראל. אזי אח"כ יאמר לו העכו"ם לישראל שהוא גנב ורמאי שראהו מוטעה ולא הזכירו והסכים על ידו אזי פשוט דלגזול אותי נתכוונת ויש חלול ה' אבל בשכחה שהעכו"ם שכח ולא בא לקבל מעותיו מה חלול ה' יש אפילו יזכור העכו"ם אחר כמה שנים ויבוא לתבוע לא יש כאן חלול ה' כלל דבשעה שיבוא לתבוע יתנם לו ומה חלול ה' יש דאי משום שהישראל עכבם בידו ולא הוליכם לו זה אינו חלול ה' דכך דרכם של הלקוחות שכל זמן שאין המוכרים תובעים מעותיהם זהו נחת רוח שלהם לעכב בידם המעות להסתחרר בהם ואין בזה שום חלול ח"ו אם כן פשוט וברור דאפילו הרמב"ם מודה דזכה ראובן:
וכל זה הוא לשיקלא וטרייא דוקא שהרי פסק מר"ן לפנינו ערוך ומסודר בסי' קפ"ג ס"ח וז"ל ראובן שלח את שמעון ליקח לו בגד בהקפה וכשיגיע זמן הפרעון נתן לו המעות לפרוע ונמצא שהמוכר שכחם צריך להחזירם לראובן ואינו יכול לומר רוצה אני לעכבם בידי שמא לאחר זמן יזכרם הכותי וגם אינו יכול לומר רוצה אני לקדש את ה' ולהחזירם לכותי ע"כ הרי לפניך דבסברת העכו"ם אפילו היו ביד השליח זכה בהם המשלח וחייב להחזירם לו מכ"ש בנדו"ד שהם ביד ראובן הזוכה פשוט דזכה בהם: גם אין לפקפק בדינינו זה מהא דכתב הש"ך בסי' שמ"ח סק"ג ג"כ משם היש"ש ז"ל וז"ל וגם הפקעת הלואתו לא התירו אלא בשחייב לשלם לו דרך מכם או דרך חוב אבל מה שהוא דרך מקח אסור עכ"ל ואם כן גם כאן כשהשכחה נתהוית מכח מקח נימא דאסור:
דז"א דהא פסק הש"ע בסי' קפ"ג קרי בחיל דשכחת העכו"ם זכה בה אפילו אתייא מכח המקח וכמ"ש וא"ץ להאריך ואולי דגם היש"ש דס"ל דבהפקעת ההלואה דוקא דרך מכס ולא דרך מקח אפשר דס"ל דוקא בהפקעה הוא דס"ל הכי אבל בשכחה אפי' תהיה דרך מקח זכה דיש לחלק ביניהם ועיין להרב שדה הארץ סי' יו"ד שתמה טל היש"ש דמניין הוציא דדרך מקח אסור וז"ל הלא שמואל ורבינא ורב כהנא וכולהו תנאי היה המעשה דרך מקח וטעה או במנין הנחושת או דתחת הנחושת היה זהב וגם טעו במעות שלקחו ואפי"ה מותר ומהם תצא תורה לדעת מה יעשה ישראל ודעת הרב יש"ש צ"ע עכ"ל הרי לפניך דאפילו בהפקעה עצמה ס"ל להשד"ה דמותר אפילו דרך. מקח מכ"ש השכחה דאיכא למימר דאפילו הרב יש"ש יודה ובפרט כל לגבי דידן כיתר דמו דאנן אתכא דמר"ן סמכינן וכבר כתבנו דהכי פסק מר"ן בסי' קפ"ג יעו"ש ועדיפא מזה בנדו"ד לגבי דידיה הואל ועבר זה זמן רב ושכח העכו"ם מדעתו אין לך אבידה יותר מזה והמחזירה הרי הוא בכלל המחזיר אבידת עכו"ם דאמר בפרק הנשרפין דע"ו דמחזיר אבידת עכו"ם עליו הכתוב אומר לא יאבה ה' סלוח לו ועובר על משום למען ספות הרוה את הצמאה ופסקו מר"ן בש"ע סי' רס"ו ס"א יעו"ש:
ואחרי הודיע אלדי"ם אותנו את כל זאת דזכה ראובן במעות ששלח לו העכו"ם וליזיל ליכול וליחדי וממוניה הוא פשוט שאם הלוך ילך שמעין ויגיד לעכו"ם את כל המאורע ויצטרך ראובן להחזיר מה שלקח פשוט דחייב שמעון לשלם לראובן מעות שהוציא העכו"ם ממנו מדין מוסר כמ"ש בש"ע סי' שפ"ח ס"ב יעו"ש:
ואין להשתבש ולו' דדוקא לא חייבו בדין מסור אלא אם מפסידו ממין דידיה אבל בכאן דלא הפסידו שלו אלא נתכוון להחזיר לעכו"ם מעותיו נימא דאין עליו אשמת דבר ודומייא לזה מצינו קצת בסי' שפ"ח סי"ב שפסק שם מור"ם וז"ל מי שרוצה לברוח מן העיר ולא לשלם לכותי מה שחייב ואחד גילה הדבר אין לו דין מסור שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב ומ"מ רעה גדולה עשה עכ"ל ואם כן גם כאן נימא הכי. הס כי לא להזכיר דרב המרחק ביניהם דהתם מעולם לא זכה הישראל ועדיין העכו"ם תובעו אלא שרצה לברוח ממנו אבל הכא כבר זכה ודידיה הוא וכל המפסידו כאלו נוטל נפשו ממנו ולא קרב זה אל זה כלל:
ואדרבה נדו"ד הרי מתברר יוצא מדברי הטור בס' קס"ד ס"ו ומדברי הרב"י ופסקו מור"ם ג"כ בס' קצ"ד ס"ב בדין הקונה קרקע מן העכו"ם וקודם שנכתב השטר קדם ישראל אחר והחזיק בו ופסק שם דזכה ישראל השני המחזיק וע"ז סיים שם מור"ם דאם בא ישראל הראשון להשתדל ע"י כותי להוציאו מיד השני נקרא מוסר עכל"ה הרי לפניך דדינא יתיב וספרין פתיחו דהואל וזכה באיזה דבר איזה ישראל כל מי שילך וילשינו לעכו"ם והעכו"ם יבוא ויוציאו ממנו אותו המלשין דין מוסר יש לו והמעיין שם יראה דנדו"ד הוא קו"ח מהתם דהתם הישראל הראשון שהוליך ומלשון מן הראוי הוא היה הקינה וישראל השני נקרא רשע מדין עני המהפך וכו' כמ"ש מור"ם ועכ"ז הואל וזכה אסור להלשינו כדי להוציאה העכו"ם מידו ולהחזירה לו מכ"ש נדו"ד דאדרבה הוכחנו דאם לא יזכה ראובן בשכחה זו ולהחזירה אדרבה עובר משום למען ספות הרוה וכו' וגם ישראל השני אין לו תועלת במלשינותו בודאי דדין מסור יקרא וחייב להחזיר כל מה שיקח העכו"ם ודיי והותר בראייה זאת:
ואחרי זמן זמנים כרגע נראה לי ספר חדש ממש ז"ש יורו משפטיך ליעקב שחבר הרב כמהר"י אביחצירה זלה"ה ושם ראיתי שהביא בסי' אחד וז"ל כתב הרב מטה שמעון דישראל שמצא מציאה של עכו"ם ונטלה והלך ישראל אחר והגיד לעכו"ם בעל המציאה ובא העכו"ם והוציאה מן ישראל המוצאה הרי זה דין מסור יש לו וחייב לשלם לישראל המוצאה כל דמי המציאה עכ"ל והרב הנז' כתב עליו תמיהה גדולה ותמיהתו הוא שדבריו הם היפך דברי מור"ם דסי' שפ"ח שכתב במי שרוצה לברוח והלך ישראל אחר והגיד הדבר דאין עליו דין מסור ומכח זה כתב איהו דפטור ותו לא מידי יעו"ש ואני הפעוט בראותי דברי הרב מטה שמעון ששתי ושמחתי שנתכוונתי אל האמת כדברי הרב מט"ש והגם דהרב כמהרי"א זלה"ה כתב תמיהתו עליו לא ידענא על מי סמך כי בטח לתמוה על הרב מט"ש דרב גובריה ורב חיליה ואדרבה חייב איהו לשתות בצמא את דבריו ומה גם דהראייה שהביא בידו אחהמ"ר ונשיקות עפר מעל קברו דמנא תבירה היא ודחוייא קרו לה כמש"ל דלא קרב זה אל זה כלל ועמו הסליחה וקם דינא כסברת הרב מט"ש מכל מה שכתבנו ואין פקפוק כלל זהו משנלע"ד בזה וצוי"מ וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: