שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קפ
נשאלתי בראובן שקנה משמעון חפץ והקנה אותו לו שמעון לראובן בק"ס שאין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו עדיין לא משך והן היום כשבא ראובן לגדל פרע וליטול חפצו מן המוכר נפלה הכחשה ביניהם דהיינו ראובן טוען במנה מכרת לי ושמעון טוען במאתיים מכרתי לך והיתה תשובה דין זה מימי חורפי בעודי בין ברכי עט"ר הרב המופלה דנחית לעומקא דדינא מו"ח כמוהר"ר יששכר אצראף נר"ו בא לפניו דין זה ודן לפני דישבע ראובן וישבע שמעון ויתבטל המכר זהו מה שדן לפני והן היום כשבא הדבר לפני ראיתי מעשה ונזכרתי ההלכה והגם שאחר שראיתי למורי נר"ו שדן כן ושוב אין לי לחפש בדבר יותר עכ"ז עלי לפרש יסוד ועיקר הדין וטעמא דמילתא הוא הואל ואין שום אחד מהם יכול לחזור הוא כמו שטוען ראובן על שמעון עליך מוטל לתת לי החפץ שהוא שוה בעיני מאתיים ואני אשלם לך מנה כמו שקניתיהו ממך והוא כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי וגם שמעון גם כאן חוזר וטוען על ראובן הב לי מאתים דמי קניית החפץ וטול החפץ וזה אומר אין לך בידי כלום ושניהם נשבעים היסת ואין לו' דישבע ראובן הקונה שבועה דאורייתא דהואל ושמעון המוכר תובעו במאתיים של דמי הקנייה וראובן אומר אין אתה נושה בי כי אם מנה דמי הקנייה והו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כי אם חמשים דחייב לישבע מדאורייתא זה אינו חדא דאפילו חשבינן להודאה זאת כדין הודאת מלוה דעלמא עכ"פ פטור הוא הואל ועדיין החפץ ביד המוכר והו"ל הילך ופטור והגם שכתב הש"ע בסי' פ"ז ס"א דמשכון לא חשיב הילך הרי פירש הסמ"ע דוקא במשכון המתעכב בידו יום או יומים ונוטלו אבל אם נותן לו רשות למוכרו או מחליטו בידו הוא הילך מכ"ש כאן דמחליטו בידו ובפרט דלא נגע ולא פגע כלל דין זה בדין מודה מקצת כלל דהא כאן אין כוונת ראובן הלוקח להודות לו במנה אלא שהוא אומר דלא היתה קנייתו כי אם במנה אם תתן את הכלי במנה אני אתן לך ואם לאו אין שום חיוב והוייא תביעה בפני עצמה וכטוען לחבירו קנית ממני והלה אומר לא קניתי ומטעם זה ג"כ אין לו' דשמעון המוכר יתחייב שבועה בנק"ח כדין מלוה על המשכון דסע"ב דהמלוה נשבע בנק"ח ונוטל מן המשכון דהתם דהמשכון הוא מבורר של המלוה אלא דהמלוה נפרע ממנו הילכך נשבע בנק"ח כדי ליטול אבל כאן בשבועתו זאת הוא אומר דלא מכר לו בעשרה וא"כ בטל מכר החפץ וחזר לבעליו הראשונים וכאלו אין כאן שום מכירה כלל וכאמור:
ולענין שבועת שניהם בודאי כל מאי דמצינן לתקן בלשון השבועה כדי שלא תהיה מוכחש ביניהם הוא הנכון וכל היכא שמצינן לתקוני מתקנינן וכמו שתקנו רבותינו בדינא דשנים אוחזים בטלית וכל אחד אומר כולה שלי דתקנו שישבע כל אחד שיש לו בה ואין לו בה פחות מחציה ולא רצו להשביעו לכל אחד שכולה שלו ואח"כ יחלקו אותה יעו"ש בסי' קל"ח ובסמ"ע סק"ה ובכמה מקומות וא"כ גם כאן יכולים לתקן דלא למחזי שבועתם לשקר וכך תהיה שבועתם דהיינו המוכר ישבע שלא מכרה לו במנה והלוקח ישבע שלא לקחה ממנו במאתים ואז כל אחד על מקומו יביא בשלום ולא מיחזי שום הכחשה בדבריהם כלל:
מדי עוברי היום בספר משכנות הרועים מערכת מ' אות פ' שנסתפק בכעין נדו"ד דהיינו שהיה המקח קנוי ללוקח בק"ס ועדיין לא משכו ואח"כ כשבא ליטלו נחלקו בפירעון המוכר אומר לאלתר והלוקח אומר לזמן ופסק דישבעו שניהם ויתבטל המקח וכתב דברבות הימים מצא בתשו' רבינו מהר"י בן מיגאש דפסק כן ונתן שמחה בלבו יעו"ש ונדו"ד הוא דמי ממש לנדונו של הרב אלא דנדון הרב היתה מחלוקתם בזמן ובנדו"ד מחלוקתם בדמים ודא ודא אתת היא ותו לא מידי וצוי"מ וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: