אור ברסלב
שות קרני ראם סימן קעט

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן קעט

סימן קעח

שאלה. להיות שראובן מכר לשמעון עשרה פיסאת מאריקאן מן מאריקאן הידוע לראובן שיש לו ממנו כוכ"מ פיסאת ופרע שמעון לראובן ונתן לו העשרה פיסאת מן אותו מין של האמעריקאן שקנה ממנו וכשלקחם שמעון לביתו בא לבקר אותם ומצא בהם מום החוז"ר ובא שמעון להחזירם מכח אותו מום, וראובן רצה להחליפם לו בפיסאת אחרים מאותו המין שאין בהם מום ושמעון טוען שאינו רוצה עוד ליקח הואל ונתבטל מקח של העשרה הראשונים אינו רוצה ליקח עוד וראובן משיב דהמקח לא היה על הי' הראשונים ביחוד כי אם על עשרה פיסאת מן המאריקאן ועכשיו שנמצא בהם מום אתן לך חליפתם ע"ך:

תשובה. הנה לכאורה היה נראה שיכול שמעון לבטל המקח דהואל וכבר נתבטל המקח ע"י מום הרי אין כאן שום משיכה ולא נשאר כאן כי אם קנין המעות לחוד ומעות אינם קונות כי אם למי שפרע כמ"ש הטור ומר"ן בסי' קצ"ח ובסי' ר"ד אבל כד דייקינן שפיר נראה פשוט דזכה ראובן בטענתו ויכול לכוף לשמעון שיקבל ממנו העשרה של חליפין דהא בכאן לא היה ביחוד על זה העשרה דוקא אלא קנה ממנו עשרה סתם ויכול ראובן לומר לו אם לא רצית באלו הרי חליפין דידהו מוכן בידי להחליפם לך והגם שנתבטל מקח של עשרה הראשונים וא"ך לא נשאר כ"א קנין במעות שביד ראובן ומעות אינם קונות בזה האופן נלע"ד ברור דמעות קונות וחילי הוא דהא מדאורייתא מעות קונות וטעמא מפורש בגמרא ובפוסקי' דחכמים תקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר המוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה וטעם זה הוא מפורש יוצא בדברי מר"ן בסי' קצ"ח ס"ה:

וא"ך יצא לנו בנדו"ד דלא שייך האי טעמא דנשרפו וכו' דהא שמעון הלוקח משכן מעותיו בידו אם לא ירצה לבטל המקח הרשות בידו וכמ"ש מר"ן בסי' רל"ב ס"ד וזל"ה וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המים הרשות ביד המוכר לומר או קח אותה כמות שהיא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי ע"כ הרי לפניך דאם הלוקח רוצה לקבל הכלי במומו אין המוכר יכול לבטל לו המקח. והגם דבדין האונאה הביא מור"ם בסי' רכ"ז סברת הרא"ש ורבינו יונה זלה"ה דכ"ז שלא גילה דעתו הלוקח שרוצה לקבל המקח ואונאה דיתר על שתית דגם המוכר יכול לחזור בו עד שיגלה דעתו שרוצה לקבלה ביתר על שתות של אונאה יעו"ש וכתב הסמ"ע בסי' רל"ב סקי"ב בדין מקח טעות וז"ל הרשות ביד המוכר לפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רכ"ו בשם ר"י שכל שלא גילה המתאנה דעתו שרוצה ליקח המקח ומסתמא יחזור בו הרשות ביד המאנה לחזור בו נ"ל דהכי נמי ביש בו מום במה שקנה ועיין פרישה עכ"ל. א"ך לפ"ז הואל וגם המוכר יכול לחזור בו גם הוא א"ך עדיין יש לחוש שמא אחר שמשך העשרה פיסאת הראשונים הלוקח ועדיין לא נודע מום שבהם שמא תפול דליקה בבית המוכר ויבא לבטל המקח באותה שעה וא"ך אי אמרינן דמעות קונות בכהאי גוונא עכ"ז הרי עדיין חששה מנשרפו חטיך וכו' דהא המוכר יאמר לו העשרה ראשונים לא נקנו לך והרי עשרה אחרים החליפין שהיית ראוי ליטול נשרפו. עכ"ז אנו אין לנו אלא דברי מר"ן בסי' רכ"ז ובסי' רל"ב דסבר דאפילו לא גילה דעתו הלוקח שרוצה לקבל המקח באונאה ובמום עכ"ז אין המוכר יכול לחזור בו וא"ך הואל ואין המוכר יכול לחזור א"ך נסתלקה חששת נשרפו חטיך דהא בעה"ב זה טרח ומציל בדידיה וא"ך הואל ולא שייך האי טעמא בכאן ודאי דמעות קונות בכה"ג: וחילוק זה מפורש יוצא מדברי הטור ופסקו מר"ן בסי' קצ"ח ס"ה וז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר העמידהו על די"ת שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להציל והגם שדין זה הוא מדברי הרמב"ם ופסקו מר"ן כאן ומצינו דהרב המגיד דפי' דינא דהרמב"ם דלאו מטעם אדם מצוי אצל ביתו וגו' אלא מטעם חצירו קונה לו וגו' עכ"ז אין לנו אלא דברי מר"ן שפירש בכ"מ ובב"י ובקצר דטעם הרמב"ם הוא משום אדם מצוי וכו' והגם שהסמ"ע סק"ט תמה על דברי מר"ן אלו דפי' דברי הרמב"ם כך משום דלא הוי טעמא דרישא וסיפא שוים עכ"ז הדין דין אמת הוא כמ"ש מר"ן ומה גם דתמיהתו של הסמ"ע כבר יישב אותה הרב טור"י זה"ב והרב ש"ך זלה"ה:

איך שיהיה הרי הדבר מפורש יוצא מדברי מר"ן דבמקום דלא שייך חששה זאת ודאי מעמידין הדבר על די"ת ומעות קונות ואל תשיבני מהא דכתב הרב"י בריש סי' קצ"ח וז"ל כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב בשם העטור דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטים שבבית דלא שכיח בה דליקה מעות קונות וכו' ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חז"ל דבריהם לשעורים עכ"ל והגם דמור"ם בקצר פסק סברא זאת והביאה בלשון י"א משמעות סתמא דמר"ן לא ס"ל כהאי סברא ואזיל לסברתו בב"י דכתב שאין הדין כן וכן פסק הש"ך בסי' זה סק"ט כסברת הרב"י וכתב דגם הרב ב"ח כך היא סברתו א"כ הרי מדברי הרב"י והב"ח והש"ך ז"ל מוכח דאין מחלקין במקום השייך בו דליקה למקום דלא שייך א"כ גם בנדו"ד איכא למימר אין לחלק בין שייך נשרפו למקום דלא שייך טענת נשרפו כנדו"ד דזה אינו דהרי כתבנו דמר"ן עצמו פסק האי דינא בין היכא דאיכא טענת נשרפו למקום דלא שייך כגון אם המוכר דר בחצר הלוקח והסחורה שם דהואל והוא מצוי ג"כ אצלו וכו' וא"כ קשייא דבריו אדבריו שכתב בב"י הפך דברי הגהות המרדכי אלא ודאי דיש לחלק ולומר דבשלמא התם בההיא דהגהות המרדכי סברא הוא שאין לחלק אם המקח הוא במקום זה דהיינו בית להיכא שהיא בעליה דא"כ נתת דבריך לשעורים אבל באופן זה אין כאן שעורים דהא שייך לומר טענת נשרפו אלא דהואל והבית היא של לוקח ומצוי הוא ודאי יציל שלו וחלוק זה פשוט וא"כ גם אני אביא לנדו"ד דאין כאן שעורים אלא אפילו אם תהיה דליקה הרי המוכר ודאי טרח ומציל דשלו הוא מציל: והגם דאין נדו"ד דומה לההיא דכתב מר"ן בסעיף ה' דהמוכר דר בביתו של לוקח דהתם נסתלקה החששה מכח דהלוקח עצמו טרח ומציל והכא בנדו"ד אדרבא כלפי לייא והחששה נסתלקה במאי דטרח המוכר אפי"ה דמיין הדדי נינהו וכ"ז דנסתלקה חששה זו הן מצד הלוקח טרח ומציל הן מצד המוכר טרח ומציל ודאי נקנו המעות:

ודמי זה ממש לקנין סידור ממש דקנה הלוקח אפי' לא משך והקשה הסמ"ע בסי' קצ"ח סק"ז וז"ל וא"ת מהאי טעמא נמי דיאמר המוכר נשרפו חטיך וכו' גם קנין סודר לא הו"ל לקנות וי"ל דכ"ז שלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל כי לא ניחא דליקום עם הלוקח בדינא ודיינא וכו' עכל"ה א"כ מכ"ש נדו"ד דהלוקח עצמו אם ירצה לקבל המקח הראשון במומו ונשארה הסחורה שנשארה לראובן כולה ברשותו ואין לו עם שמעון לא דינא ולא דיינא ודאי דטרח ומציל ומעות שמעון קנו:

והגם שיש לפקפק בתירוץ זה שתי' הסמ"ע דבקנין סודר לא חיישינן לטענת נשרפו הואל ועדיין לא לקח דמי המקח מן הלוקח טרח ומציל כדי דלא ליקום עם הלוקח בדינא ודיינא עכ"פ עדיין קשה במקום דנתן לו המעות הלוקח למוכר והקנה לו המקח בק"ס עדיין קשה הרי יאמר לו המוכר נשרפו חטיך וכו' אלא דאחר החיפוש מצאתי דתי' זה של הסמ"ע הוא מדברי התוספות בב"מ דמ"ו ע"א ד"ה ש"מ וז"ל ובק"ס דשכיחא ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה דכיון דלא קבל המוכר המעות טרח:

ומציל פן יסרב הלוקח ליתן המעות עכ"ל וכוונת התוס' היא דהואל וק"ס הוא מלתא דשכיחא ועל הרוב רוב ק"ס אינו ניתן הלוקח המעות בשעת הקנין ובזה לא חיישינן לטענת נשרפו דלא ניחא ליה דליקום בדינא ודיינא א"כ גם אם המצא ימצא לפעמים ק"ס עם נתינת המעות לא חילקו חכמים ואמרו כל ק"ס לא חיישינן בו לטענת נשרפו עיין במהר"ם מלובלין בפי' לתוס' וא"כ צדקו דברי הסמ"ע בתירוצו:

ועדיפא מנדו"ד ראיתי להרב גור אריה בדף רי"ז ע"א בדיני הלכות מכירה שכתב וז"ל עיין להרב בנ"י דו"ד פאלקון זלה"ה שנסתפק בקונה חצי חפץ מחבירו ונתן לו דמיו לכאורה נראה דא"צ משיכה דהרי אינו יכול לומר נשרפו וכו' דהרי שפיר טרח ומציל בשביל חצי שנשאר לזכותו וה"ז דומה למ"ש דאם היתה העלייה של מוכר וכו' אלא דבערובין גבי נותן מעה לנחתום לזכותו בעירוב חכ"א לא קנה דהא לא משך עכ"ד של הרב בני דוד ז"ל:

וכתב עליו הרב גור אריה דלא דמי חצי חפץ לההיא דאם היתה עלייה של לוקח דהתם בעלייה של לוקח אין כאן חששת נשרפו אבל בקונה חצי דבר דילמא ילך המוכר אח"כ וימכור מחצה האחר לאדם אחר ותו לא טרח וק"ל עכ"ל הרי עיניך הרואות דדעת הני רבוותא דאפילו מכח הצלת חצי חפץ רצוי להעמיד הדבר על די"ת וקנו המעות מכ"ש אם יהיה כל הדבר כולו של מוכר כי האי דתפוס הלוקח העשרה פיסאת שיש בהם המום בודאי דכו"ע מודו דקנו המעות ואני בעוניי אמרתי דדברי הרב גור אריה זלה"ה צדקו יחדיו ולא הוצרך להעמיד בקונה חצי חפץ דלא קנה דדילמא ילך וימכור חצי האחר אלא לשאר מכירת חצי חפץ דעלמא אבל לגבי ערוב אין אנו צריכים להעמיד בתורת דילמא דהא ההיא דעירוב דנותן מעה לחנוני או לנחתום היא בדקדוק עצום בנותן לו פרוטה אדעתא דאחרים נמי יתנו לו פרוטה לכל אחד עד תשלום הככר או מדת השמן וא"כ הרי כל אחד קונה ממנו אדעתא שימכור המוכר כל החפץ וא"כ חיישינן דילמא אחר תשלום הככר במכירה יאמר נשרפו ואין אנו צריכין להעמיד הדבר בתורת דילמא ימכור וכמו שבא הדבר מפורש בעירובין דפ"א ע"א דתנן שם נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דברי רבי מאיר וחכ"א לא זכו לו מעותיו ופירש"י וז"ל או לנחתום מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבירו אם יבואו בני המבוי לקחת ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף יהיה לי חלק בו עכ"ל הרי לפניך מפירו' רש"י דהנותן זה נותן לו אדעתא שימכור החנוני כל החפץ לכל בני המבוי ועלה קאי חכמים דלא קנה הואל ויכול לומר נשרפו חטיך בעלייה ולא קנו המעות בשביל זה לא זכה דהגם דסוף סוף צריך שישאיר לו אותו מוכר חלקו בככר דהוא חלק עירוב דידיה דהא אותו חנוני שדברו בו שם הוא דר בחצר או במבוי ורוצה לערב על עצמו ועל בני החצר או המבוי וכמו שפירש"י התם וא"כ נימא הואל וטרח בשביל חלקו טרח ומציל דחבריה אפי"ה י"ל דחכמים לא חשו לומר דבשביל פרוטה דידיה טרח ומציל גם בשביל אחרים הואל והיא פסידא קלה דפרוטה ודאי לא טרח בשבילה והוי כאלו אין לו חלק באותו חפץ:

והואל ואתא לידן האי עניינא נימא ביה מילתא ואענה ואומר דספיקו של הרב בנ"י דו"ד זלה"ה מעיקרא אינו ותמיהא לי מילתא איך נעלם ממנו משנה ערוכה דפרק אותו ואת בנו דאמרה בארבעה פרקים משחיטין את הטבח בעל כרחו ואוקמה תלמודא אפי' שור שוה אלף דינר ומכר לחבירו ממנו דינר אחד חייב לשוחטו ויתן לו הבשר שקנה ממנו והקשה התם תלמודא והא לא משך הלוקח ובמאי קנה ואוקמה תלמודא ר"א א"ר יוחנן בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דיניהם על די"ת וכדאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות זהו תוכן דברי הגמרא וכן פסק הטור ומר"ן בסי' קצ"ט הרי לפניך דבנותן דינר לחבירו בשביל הבשר לא זכה אלא בארבעה פרקים מכאן הוכחה דליתא לספיקו של הרב בני דו"ד ז"ל דאם כספיקו דבקונה חצי חפץ מעות קונות מכח דהואל וטרח בדידיה טרח בדחבריה א"כ מאי מקשה הגמרא שם בפרק אותו ואת בנו והרי לא משך וגם המתרץ למה הוצרך לומר דהעמידו דבריהם על די"ת הא יכולים לומר דהתם קנה מכח דלא קנה כל הבהמה אלא חציה ואגב דמציל דידיה מציל דחבריה וגם על המשנה עצמה קשה דהואל ונתן לו הדינר בבשר ועדיין לבעלים חלק בה א"כ מאי אריא בארבעה פרקים אלו דוקא אפילו בכל עת ורגע נמי דהא מעות קונות בכה"ג דקנה חצי חפץ דוקא דהואל וטרח בדידיה טרח נמי בדחבריה אלא ודאי לא קנה בקונה חצי חפץ ואולי דממתניתין איכא למימר דאין להקשות וטעמא דמתניתין הוא דאיכא למימר דמן הראוי אפי' בכל עת קנה הלוקח הואל ולא קנה אלא חצי חפץ סברא הוא דקנה אלא דחכמים חשו על המוכר כדי שלא יפסיד בהמתו לכך קאמרי דבשאר זמנים לא קנה ואדרבה כלפי די"ת אבל בארבעה פרקים אלו הואל ויש ביטול שמחת יו"ט לגבי הלוקח לכך אוקמוה אדין תורה וקנה הלוקח מכח דקנה חצי חפץ ואין בו טענת נשרפו דלא חשו לפסידא דמוכר וממילא מן המשנה אין כאן קושייא אבל מדברי המקשן דמקשה והא לא משך קשה דמשמע אין מעות קונות בחצי חפץ וגם מסברת המתרץ דהוצרך לאוקמה במזכה לו ע"י אחר וגם מסברת ר"א א"ר יוחנן דאמר דבארבעה פרקים אלו העמידו וכו' משמע דבשטת המקשה אזלי:

איך שיהיה הרי מוכח גמרא ערוכה דבקונה חצי חפץ לא קנה ואין כאן ספיקו של הרב בני דו"ד ז"ל ומה שיש להקשות מאי שנא קנה חצי חפץ מההיא דהיתה סחורה בבית הלוקח והיתה בית הלוקח שכורה למוכר ופסק מר"ן בה דקנה הלוקח הואל והלוקח מצוי אצל ביתו וא"כ גם חצי חפץ שקנה נימא דהואל וטרח המוכר בדידיה טרח בשל חבריה הרי כבר יישב אותה הרב גור אריה ז"ל דחיישינן שמא חצי חפץ האחר כבר מכר אותו או ילך וימכור אותו לאחר ולא ישאר לו מאומה בו ושוב לא יציל אם נפלה דליקה בביתו ולענ"ד נראה דאין אנו צריכים לכ"ז והעיקר הוא דכל דבר שהוא בשותפות בודאי לא טרח בו כל כך הואל וטרח גם בשביל השותף ובודאי גם במקום דיציל דבר של שותפות יציל דבר שהוא שלו לבדו וירויח כל החפץ לא כן דבר שמכר בו חצי חפץ ואין לו בו כי אם מחצה דכן הוא הדין דאבידתו קודמת ועיין מור"ם בסימן ס"ג ובש"ך שם סק"ז איך שיהיה נחזור למאי דאתן עלה דבנדו"ד דאין בו חששת נשרפו כדאמרנו הרי לכ"ע פשוט וברור דמעות קונות ויכול להחליף לו אותם פיסאת שנמצא בהם המום בפיסאת אחרים:

ואחרי כל אלה הני מילי מעלייתא האיר ה' עיני בחיפוש הספרים דראיתי בספר התקנות שאלה אחת משם הרב הגדול מוהר"ש סרירו זלה"ה שהעתיק מכת"י הרב הגדול כמוהר"ר יעקב אבן דאנאן והשאילה היתה בזה האופן דהיינו אשה אחת נתפשרה עם בעלה בפירעון כתובתה קודם שפטורה בגט שמחלה לו בכתובתה כולה או מקצתה קודם שכתב הגט ואח"כ ערערה על המחילה באומרה אנוסה היתה וכו' והשיב הרב זלה"ה דאם רצתה לבטל המחילה גם הגט בטל ואם רצתה לקיים המחילה הגט קיים וכו' וסיים הרב וז"ל ונפקה מינה דאין הבעל מצי לבטל הגט ולומר השתא דאותה מחילה קמייתא היתה בטעות גם הגט בטל ולא צבינא במחילה אחרת וכו' אין הבעל יכול לבטל דהואל ומכח טעות קאתי שהטעתו במחילה בלתי הגונה הוי דינה כדין מקח טעות דחוזר בו הלוקח עד שיחזיר לו המטעה אותו דבר שקנה ממנו או שמכר לו שבו היה מו"מ מיהו בהנתן הדבר ההוא למטעה יתקיים המקח למפרע ולא מצי הדר ביה וכו' עכ"ל התשובה הצריך והנה אני העתקתי לך מן התשובה מאי דצריך לנדו"ד ומסקנא דמילתא כתבתי והרוצה לעמוד עליה ילך אל הכרם חמ"ר ח"ב סי' צ"ח וירוה צמאונו:

איך שיהיה בראותי התשובה הזאת שמחתי ועלצתי שמצאתי הדבר מפורש בדברי הרבנים האלה אשר מפיהם אנו חיים ושוב אין לפקפק והדין דין אמת דיכול ראובן לכפות את שמעון לקיים המקח וליטול החליפין של העשרה שנמצא בהם מום בלי שום דו"ד כלל. והצוי"מ וימ"ן שבעה ועשרים לטבת משנתינו זאת שנת תרמ"ד לפ"ק פה סאלי יע"ה. כ"ד הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה