שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קסז
תשובה להרב מו"צ מעי"ת רבאט יע"ה מעשה בא לפנינו דהיינו יהודה היה דר בחנות אחת בשוק האלבזאזין יותר משלשה שנים והדבר ידוע בעדים ואח"כ קם יאודא מחנות הנז' ונשארה החנות הנז' שכורה ביד העכו"ם ואחר שנלב"ט יאודא זה כמו עשר שנים עמד ראובן ושכר החנות הנז' מאת העכו"ם ועתה בא בנו של יהודא הנז' ותובע ממני דמי החזקה באומרו שחזקת החנות הנז' ידועה לאביו שאכלה כמה שנים וראובן משיב מאחר שאין בידך שום שטר מי יאמר שהחזקה היא של אביו ואפשר שלא היתה לו בה חזקה מעולם והיא של ישראל אחר או אפשר שאביך מכרה לאיזה ישראל ואת לאו בע"ד דידי ע"כ היו טעניתיהם. ולכאורה היה נראה שזה נלמד במכ"ש ממ"ש מר"ן סק"ם ס"א שקרקע הידוע לראובן אפילו יום אחד והוא עתה בחזקת שמעון מוציאין אותה מידו כיון שלא החזיק שמעון שני חזקה וטענה א"כ מכ"ש נדו"ד שאביו של זה החזיק בו ג"ש וראובן זה מלבד שלא החזיק בו עוד בה שאינו בא בטענה לומר ממי קנאה. אבל יש לדחות דשאני התם דראובן טוען בברי שהיא שלו ושהיא גזולה ביד שמעון ולכך בעינן טענה וחזקה אבל בנדו"ז אף שאביו החזיק בו ג"ש אפשר שאח"כ מכרה אביו ועל זה לא יוכל היורש לטעון ברי וא"כ כל טענתו היא טענת ספק וא"כ בנדו"ד ג"כ הרי הוא בא בטענת ספק שאפשר שאביו מכרה ואף שראובן זה אינו טוען שום טענה מ"מ הרי כתב מר"ן בס' קמ"ו ס"ט ואפע"פ כן אין מוציאין אותה מידו עד שיביא המערער ראיה שהיא שלו יעו"ש:
אכן אחר העיון נראה לקוצ"ד שטענה זאת אין לה שחר שאם החשש שאנו חוששים הוא שמא אביו מכרה ודאי דלא חיישינן להכי וראיה ממ"ש מר"ן בס' קמ"ד ס"ד דלא זכה כ"א כשאכלה שנה בחיי האב ושתים בפני הבן הלא"ה אלא שאכלה שנה בפני האב ושנה בפני הבן לא זכה ומן הסתם כל טענת הבן היא טענת ספק הרי בברור שקרקע המוחזק לאביו של זה אף שזה המחזיק טוען בברי שאביו של זה מכרה לו והיורש שמא אפילו הכי כל שלא החזיק שני חזקה כראוי מוציאין אותה מידו וא"כ בנדו"ד אם אנו מחזיקין אותו בחזקת שהיתה של אביו ודאי דלא זכה המחזיק הב' כ"א בטענה ובחזקה גמורה:
עוד זאת שכן מצאנו הדבר מפורש בס' קמ"ו סכ"ד ז"ל חזר לטעון וכו' או שאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך ה"ז טענה נכונה ויעו"ש שם בסמ"ע סקס"ג הרי שאף דזה טוען ירשתי מאבותי דומייא דלקחתי מהזולת כמו שהחזיק זה שלשה שנים הא לא"ה אף שהיורש שהביא עדי אבות אינו יודע בוודאי שלא מכרה אביו עכ"ז מוציאין אותה מידו ולהש"ך שם בעי תרתי שני חזקה ויביא עדים שדר בה אביו חד יומא אף שהיורש שכנגדו בטענת ספק הוא בא א"כ הרי מבורר שאם אנו מחזיקין שהיתה של אביהם מחמת שני חזקה שאכל ודאי דלעולם היורשים מוציאין אותה מיד המחזיק השני ע"כ הגיעו תוכן דבריו של הרב המורה לצדקה בעי"ת רבאט יפע"ה:
ואלה היו דברי אליו אמת נכון הדבר דהואיל וחנות זו היתה בחזקת יהודה מהנייא חזקה זו להעמידה בחזקתו כמ"ש מר"ן ריש סק"ם וכמ"ש הסמ"ע שם סק"א כל שיודעין שדר בה הוא או אביו מעמידין איתה בחזקתו יע"ש ומה שנסתפק ידידי דאפשר הואיל ולא היתה חנות זו מוחזקת ביד יהודה בשעת מיתתו דילמא מכרה לאחר בחייו וכו' וא"ך יהיה מוטל על היורש לברר שהיא של אביו הואיל והיורש טוען ספק ופשוט ידידי ספקו זה מסימן קמ"ד ס"ד דאם אכלה שנה בחיי האב ושנה בחיי הבן לא מהנייא וסמך ידיד ראיית ועל מה דקיי"ל מן הסתם כל טענת יורש היא ספק לעד"ן דאין משם ראיה כ"ך שהבן טוען ספק שם לפי מה שראיתי להרב המגיד דמוקים לדברי הרמב"ם בעל הלכה זו דפסק הש"ע דהבן גדול מיירי הלאו הכי אפילו החזיק זה המחזיק ג"ש לא עלתה לו חזקה מטעם אין מחזיקין בנכסי קטן וא"ך הואיל ובגדול איירי יש לנו לדחות דבטוען ברי איירי דבכמה מקומות מצינו שהבן טוען במילי דאבוה ברי ובזה סרה תלונת ידידי מעל הרה"ג מש"י ח"ב ס"ד שהוצרך לפשוט ספקו מדברי מור"ם דסקמ"ו סי"ו דהתם קאי מור"ם על מ"ש הש"ע הבא מחמת ירושה א"צ טענה וכו' הרי דהתם איירי שהיורש אין בפיו מענה דלא ידע במילי דאבוה ועל זה הדין סיים מור"ם ז"ל וכתב והוא הדין וכו' והרב הביא מכאן ראייתו ברורה לפי סברתו דאיירי שהיורש לא היה מחזיק אבל בההיא דסקמ"ד אפשר לדחות כדאמרן:
גם ראיתי לכת"ר שהביא ראיה מדברי מר"ן דס' קמ"ו סכ"ד אך במה שיצא גם מזה לתמוה על הרב מש"י למה לא הביא מזה אין זה תמיהא כ"ך דהגם דהסמ"ע סקס"ג מפרש דברי מר"ן דבאומר אבותי לקחו מאבותיך המערער לא ידע אם אביו מכר והוי טענת ספק עכ"פ הרב בחר לו להביא ראייתו ממור"ם דסקמ"ו סיו"ד ששם מפורש בדברי הש"ע עצמו דהיורש לא ידע כדאמרן. זהו מה שנראה להליץ אכן מצד הראיות כנים הדברים:
נוסף על זה לע"ד להביא מההיא דבב"ק דקי"ב בר חמוה דר' ירמיה טרק גלא באפיה דר' ירמיה פירש"י בר חמוה קטן היה] אתא ר"י קמיה דר' אבין אמר לו שלו הוא תובע א"ל והא מייתנא סהדי דאחזוקי ביה בחיי אבוה א"ל וכי מקבלין עדות על הקטן א"ל ר"א לא שמיע לכו הא דאמר ר"ח אמר ר' אלעזר תנוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי היא אין אומרים נמתין עד שיגדיל מי דמי התם לא קיימא ליה חזקת אבות אבל היכא דקיימא ליה חזקת אבות לא ע"ך וכתבו התוספות משמע אפילו היה ר"י בתוך הבית איירי יעו"ש הרי משם מוכח דאפילו היה ר"י מוחזק בבית והקטן הוציאה מידו לפי שעה אהנייא ליה חזקת אבות להניחה בידו עד שיגדל כדאמר שם בגמרא אמר לו ר' אבין לר' ירמיה שלו הוא תובע וכו' הרי לך אפילו בשעת חמוה דר"י היתה מוחזקת ביד ר' ירמיה עדיין היורש יכול לטעון חזקת אבותי וגמרא זו פסקה מר"ן ומור"ם בס' ק"י ס"ה יעו"ש הרי לך דיכול הקטן לבוא בטענת חזקת אבותיו הגם דהקטן לאו בר ידיעה הוא וכדקי"ל בש"ע סי' צ"ו דקטן טענתיה לאו טענה כלל והוא והשוטה במשקל אחד יושקלו א"ך ודאו כספיקו והגם שמצינו שם בס' צ"ו דנשבעין היסת על טענת הקטן לאו משים דחשבינן לטענתו שהיא טענה אלא הטעם הוא כמ"ש בב"י והביאו הסמ"ע סק"ט דמשום תקון העולם תקינו כך. העולה מזה דאפילו יורש יהודא בא מכח ספק אלא אימר דחזקה זו היתה של אביו אין כאן מקום להגריע:
וראיתי לכת"ר נר"ו שעמדו לנגדו דברי תוש"י סמ"ו במה שהביא בטעם הז' וטעם הח' שמהם הלכה יוצאה דלעולם לא אמרינן טענין ליורש שאביו החזיק ג"ש אלא דוקא אם יש עדים שאביו הניחו לו בתורת ירושה וג"כ איהו מוחזק בה לטעם הח' ואחר הפלפול העלה לחלק דדברי הפוסקים שמהם למד תוש"י מיירי בענין זה שהביאו היורשים ראיה שמורישם החזיק בה ג"ש והקר' הוא עתה ביד מי שיש לו בו חזקת אבות או ביד דאתי מחמתייהו והן עתה באים היורשים להוציאו מיד מי שיש לו בו חזקת אבות באומרם שכיון שאביהם החזיק בה ג"ש ודאי קנאה וע"ז כתבו הפוסקים דלא טענין ליורש אלא להחזיק וכו' אבל למציאות זו שלא הביא עדים היורשים שאביהם הניחה להם בתורת ירושה וגם עתה אינה בידם לא טענין ליהו שאביהם קנאה ביד מי שהוא מוחזק בה עתה וכו' באמת לא ידעתי מה יענה כת"ר בדברי הלח"ם שם במקורן בהלכות טוען פרק י"ד הלי"ד ששם קאי על מי שבא מכח הירושה ואפילו היא מוחזקת בידו כפשט הלשון הבא מחמת ירושה א"צ טענה אלא מצאתי ירשתי על זה הצריך הלח"ם שאותו יורש יברר דאביו הניחה לו בתורת ירושה הלאו הכי איכא למימר אביו לפירות ירד ואפילו מוחזקת ביד יורש תצא וא"כ היאך כח"ר מוקים דאותם פוסקים איירי דהיה מי שיש לו חזקת אבות מוחזק איירי ובא זה להוציא הוא דבעי שני תנאים: גם ראיתי לידידי שעמדו לנגדו דברי הרב המבי"ט שהביא הרב תוש"י בסו"ס מ"ז וראיתי לידידי שסלק מזה בצ"ע או אולי ט"ס נפל אלה היו דברות קדשו דע ידידי אין כאן שום ט"ס דכמו שמועתקים הדברים בס' תוש"י כך עומדים בצלמם בס' כנה"ג וכן ראיתי להרב ערך השולחן סקמ"ו סי"א שכתב הבא מחמת ירושה א"צ טענה כתב הכנה"ג משם המבי"ט כמו שצריך ראיה שהוא יורש הכא נמי צריך ראיה שהיתה הקרקע של מורישו בשעה שמת דאף שיש ראיה שהיתה שלו בחייו אפשר שמכר או נתן קודם שמת ע"ש וכ"כ הלח"ם בפרק י"ד מהל' טוען יעו"ש ואני ההדיוט הגם דקשה לי על דברי הרב ערך השולחן שהביא דברי המבי"ט והוסיף עליהם דברי הלח"ם וכתב עליהם וכ"כ הלחים ובחדא מחתה מחתינהו לענ"ד לא ראי זה כראי זה ותרי מילי נינהו דהלח"ם איירי בבא להוציא מיד היורש שבא מחמת ירושה ואומר לו דמעולם לא היתה של אביך אלא שלי היתה ולפירות הורדתיו והמבי"ט איירי באומר אמת של אביך היתה אלא שקניתי אותה ממנו בחייו ועל זה הצריך המבי"ט ליורש שיביאו ראיה שאביו מת מתוכה ולא ידעתי היאך השוה דברי הלח"ם לדברי המבי"ט אך בקל י"ל:
איך שיהיה נקטינן דדברי הלח"ם הם איירי אפילו במי שבא מחמת ירושה ומוחזקת בידו איירי וכדאמרן ודברי המבי"ט אין בהם נפתל ועקש וא"כ לכאורה עדיין עומדים לנגדינו:
נוסף על זה תשובת הרשב"א שהביא הרב"י בסקמ"ו ס"ב שכתב ז"ל כל מי שהחזיק בקרקע ואחריו החזיק בו אחר ובא הראשון וערער עליו לומר קרקע זו שלי הוא ומה אתה עושה בה וא"ל של אבותי היא אם הביא הראשון עדים שדר בה אפילו יום אחד קודם לזה השני או שמת אביו מתוכה צריך השני להביא עדים או עדי אבות או עדי חזקה וכו' מדברי רשב"א אלו מוכח דלא הצריכו להביא השני עדי אבות או עדי חזקה אלא במביא עדים שדר בו יום אחד או במת אביו מתוכה אבל אם לא הביא עדים שמת אביו מתוכה אפילו אין לשני עדי אבות ולא עדי חזקה כנדו"ד לא מפקינן מן השני א"ך ג"ז לכאורה עומד לנגדינו:
אך באמת לעד"ן דעד כאן לא דברו הפוסקים הנז' דהיורש צריך לברר שהניחה לו בתורת ירושה גם מת אביו מתוכה דוקא במקום דאיכא מערער שטוען ואומרה או שלו היתה ואביו של זה לפירות ירד או בטוען לקחן מאביו קודם מותו הואיל ויש מערער שטוען כן ויש כא מקום לספק על מי לנוח בזה הוא שדברו הרבנים הנז' אבל בכגון דא שראובן אין מענה בפיו אלא רוצה הוא לזכות מכח דילמא כך ודילמא כך פשוט דאין לגרוע כח המחזיק הראשון בלי טענה ואמירה דאל"ך כל מי שהחזק בקרקע חבירו קודם שימות בעל הקרקע ואח"ך מת בעל הקרקע אפילו לא הוחזק ג"ש אין להוציא מידו משום דילמא אביו מכרה ולאו של אביהן היא וזה הוא נגד הדין על כן נראה בעיני פשוט דאין לגרוע כח המחזיק בלי טעם וריח:
אך מה שעומד לנגדי הוא בעיקר עדות העדים שמעידים שיאודה הי' דר בחנות אלזאזין יותר מג"ש זהו תמצי' עדותם ואני אומר דבעדותם זו אין ממנה ראיה שהיתה החנות בחזקתו דיכול להיות כוונתם היא היה דר ומעלה שכר לבעל החזקה אלא שדנתי בדעתי דודאי כת"ר קצר הדברים ולפניו נגלו שהעדים העידו עדות ברורה ע"פ הדין והוא מ"ש הרב כנה"ג הגה"ט אות קצ"ח בסק"ם ז"ל אלא א"כ החזיק בו שמעון כראוי וכו' נכתב בצדו כל שעדים מעידים שדר בו שני חזקה בשופי בלי ערעור והיה משכיר הבתים לאחרים אין לחוש דשמא היה פורע שכירות למערער ועל המערער להביא ראיה שהיה פורע לו השכירות הראד"ב בתשובה סקל"ה עכ"ל וא"כ גם כאן הכי היתה ודאי עדותם לפני רו"מ שהיה יאודא יושב שאנן ומעולם לא תבעו שום אחד בשכירות ודאי יש לנו להעמיד הקרקע בחזקתו ואדרבא נדו"ד עדיף מדברי כנה"ג דהרב דבר אפילו במקום שיש מערער כמפורש בדבריו שכתבנו ז"ל אין לחוש דשמא הוא היה פורע שכירות למערער ועל המערער להביא ראיה ע"כ הרי דשם במקום מערער איירי ואפילו הכי זיכה הרב למחזיק מכ"ש נדו"ד דאין כאן מערער אלא ראובן זה רוצה לגרוע החזקה של יהודא בלי טענה ולעמוד הוא לזכות מן ההפקר לא צדקו דבריו:
אך עדיין יש להסתפק אפילו לצד שיעידו העדים שהיה יושב שאנן ולא תבעו שים אדם בשכירות החזקה כדאמרן עכ"פ הנה ידוע כי בקניית החזקה מצאנו מנהג תיטוואן יע"ה שצריכה להיות ע"פ שני תנאים התנאי הראשון הוא שירד לה ישראל לקרקע העכו"ם בתורת שכירות והגם שישתמש בקרקע ומנהגם זה היא מנהג מיוסד מכמה וכמה רבני עולם הקדמונים הביאם הרב כנה"ג ז"ל בס' ק"ם ובעקבותיהם הלכו חו"ר תיטוואן יע"ה שצריך שני תנאים ואם חסר אחת מהנה לא קנה עיין בס' וי"ץ סקע"ב ובלקוטיו אות חזקה יע"ש אכן במתא פאם יע"ה נהגו אפילו זה המחזיק בחנם עלתה לו חזקה יע"ש ובמקומינו זה לא מלבד שכמדומה לי שמנהגינו בזה כתיטוואן יע"ה שכמדומה לי שכך בזכרוני אלא שלע"ד כך נראה מדברי מהרפ"ב זצוק"ל שלא העלה תקנה זו בכלל קצור תקנות פאס שנתפשטו במערב ומה גם אפילו יהיה הדבר ספק לע"ד לא גרע זה ממ"ש הש"ע באהע"ז סקי"ח דכל ספק בתקנה העמדהו על ד"ת וכלל זה משתמשים גם לתקנות דידן וא"כ גם נדו"ז הואל ורוב מנין ורוב בנין מצרכי תרי תנאים נימא דגם כאן הכי נהגו והממע"ה וא"כ ע"פ זה בנדו"ד הגם שיבוא עדים שיאודא ישב בחנות שלש שנים בלא ערעור עדיין ראובן זה יכול לטעון ולומר דבשלמא אם העדים מידע ידעי שיהודא זה מה שהיה דר בחזקה זו שפוי בלי ערעור מצד שהיתה מקנת כספו ניחא דודאי לא קנאה אלא ממי שזכה בה בד"ת דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל הואל ואין עדותם מבוררת דילמא מה שהיה יושב שאנן הוא משום שחזקה זאת לא היתה של אדם מעולם אלא הוא דר בקרקע של עכו"ם ונכסי עכו"ם הרי הם כהפקר ורצה הוא לעשות בה חזקה וא"כ צריך שיעידו העדים שיהודא ירד לזה החנות בתורת שכירות הלאו הכי אם לא ירד בתורת שכירות לא עלתה לו חזקה מעולם ולגבי ספק זה אין לומר מי הביאנו עד הלום להסתפק בו ולהגריע כח החזקה וכמו שכתבנו לעיל דאין לנו להסתפק שמא מכרה לאחר וכו' גם כאן נימא מי הביאנו להסתפק בזה אין הנדון דומה דבשלמא לצד שנאמר דודאי הויא דידיה מצד החזקה מי הביאנו לגרוע כחו דילמא מכרה וכדומה אבל נדו"ד הספק הוא בעקר החזקה דילמא מעולם לא היתה שלו כדי שנאמר העמד הדבר על חזקתי וקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ יכול ראובן זה לומר מעולם לא היתה של יהודא דאפשר דלא ירד לקרקע העכו"ם בתורת שכירות:
וכעין ספק זה ממש ראיתי להרה"ג מור"ם פאראדו ז"ל בספר שמו משה סכ"ד שנשאל על מנהג ירושלם תוב"ב שמנהגם הוא ישראל שהיה דר בקרקע של עכו"ם אם היתה החזקה קנויה בידו או הוציא בעל החזקה הוצאות עד כדי חמשים גרוש לא הפסיד חזקתו אפילו יצא ממנה זמן הרבה ונכנס לה אדם אחר אבל אם החזקה אינה קנויה בידו ולא הוציא עליה הוצאות אלא היא עשויה אם יצא ממנה ג"ש ונכנס לה אדם אחר זכה השני ונשאל הרב היכא דלא נתברר לב"ד אם הקרקע היתה ביד מי שהיה דר בה אם היתה קנויה או עשויה כי אם שיש עדות ברורה שחזקה זו היא של פלוני או של מורישו והיה דר בה העכו"ם אח"כ שנים הרבה ואח"כ שכרה ישראל אחר מהעכו"ם בעל הקרקע ובא בעל החזקה לתבוע חזקתו הוא או יורשיו היכי לדיינו דייני אם נאמר שאבדה חזקת המחזיק הראשון מכח שאין לו ראיה אם היא קנויה או דילמא אין צריך ראיה וכו' ועל ספק זה האריך הרחיב כמדתו לכל רוח ונטתה דעתו לפסוק דמן הספק יש לנו להעמיד החזקה בחזקת המחזיק הראשין אלא שבאמצע דבריו כתב וז"ל ומעתה חל עלינו חובת הביאור הכל לאתוי מה. שכתב הרב אג"ן זלה"ה וז"ל מעתה נחזי אנן היכא דמת המחזיק הראשון והיתה החזקה ביד בעלי החצר כו"כ שנים שהיה דר בה דחשיב כרקנית ושוב אחר כמה שנים שמת העכו"ם בעל החצר השכירו יורשיו החצר לישראל אחר ובאים יורשי המחזיק הראשון לתבוע חזקתם בהא חזינן למהרשד"ם סרל"ד שנשאל בראובן שנלב"ע והניח בנים קטנים וחנות אחת והיתה רקנית ג"ש ואחר זה נכנס שמעין בחנות באומרו היתומים אבדו החזקה בטענת ג"ש ריקנית והיתומים טענו אפוטרופ' שלהם או אמם פרעו השכירות לתוגר השלשה שנים שנשארה ריקנית אם צריכים להביא ראיה או לא והשיב דמאחר דעברו ג"ש כבר נאבדה החזקה ואחר שהחזיק בה השני לאו כל כמיניה של הראשון להוציאה מחזקתו אלא צריך הראשון להביא ראיה כדי לבטל חזקת השני ומינה נלמד דאם הדבר אם החזקה קנויה או עשויה דנפקא מינה אם היא עשויה כבר נאבדה בעומדה כמה שנים שדר בה העכו"ם בעל החצר הרי היא כריקנית ודאי על היתומים להביא ראיה וכל שלא הביא ראיה זכה השני עכ"ל איש ירושלים הרב אג"ן ז"ל והרב מהרמ"פ ז"ל כתב עליו ז"ל ולעד"ן אחר המח"ר אין ללמוד מדברי מהרשד"ם לנדו"ד דנדון מהרשד"ם כבר כתבנו שהוא דומה למ"ש הש"ע סרמ"א סיו"ד ז"ל האומר לחבירו הריני נותן לך כו"כ על מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים התנאי אבל אם אומר לו על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שבטל תנאו ע"כ וא"כ לכאורה בפירעון השכירות לפי שלא תאבד חזקתו הוי תנאי חצוני בלתי מבורר והוא בקום עשה על המחזיק להביא ראיה שקיימו דכיון שעברו ג"ש ורוצה לחזור ולזכות באומרו שפרע עליו הראיה אבל אם היא עשויה או קנויה לא נכנס בגדר תנאי שעליו לעשותו אחר שהחזיק אלא הוי ספק מעקרו ודמי לההיא דריש פרק שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה וכו' וחכמים אומרים הממע"ה יעו"ש וכן נדו"ד אם אינה ידועה אם עשויה אם קנויה הואל ובין אם היתה קנויה היתה שלו או עשויה היתה שלו ועכשיו הספק הוא שמא היתה עשויה וכשנתרוקנה אבדה חזקתו הדין היא שהרי היא בחזקת מרה קמא והממע"ה וכו' יעו"ש שהוסיף עוד לחלק בין נדון מהרשד"ם ז"ל לנדון דידיה יעקר טעמו הואל ובשעה שהיה מחזיק בה הראשון שלו ודאי היתה אלא אח"כ נפל הספק אין להגריע כחו ועכ"ז לא החליט הדין הלכה למעשה אלא עד שיסכימו רבנן דיתבי על מדין יעו"ש:
א"ך משם נבוא לנדו"ד אפילו אי הוה נדו"ד דומה בדומה לנדון שנחלקו בו הרה"ג איש ירושלים רב אג"ן והרה"ג רב פארדו זיע"א לא מלבד דיש לנו לפסוק כרב אג"ן ז"ל הואל והוא פסק הדין לא כן מהרמ"פ ז"ל תלאו להלכה ולא למעשה אלא אפילו אי הוה פסיק מהרמ"פ ז"ל דיניה הרי מצאנו להרב כנה"ג סק"ם הגה"ט סקי"ד שכתב ז"ל בפלוגתא דרבוותא לא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת אלא המוחזק בה ידו על העליונה מהר"ש יפה ע"ך וא"ך ודאי אין להוציא מיד המוחזק בו עתה אלא דאין אנו צריכים לכל זה בנדו"ד אפילו מהרמ"פ יודה דיורשי יאודא צריכים לברר דהא עקר טעמו וחילוקו של מהרמ"פ בין נדון דידיה לדמהרשר"ם משום דהתם בנדון דידיה היתה החזקה ודאי בחזקת המחזיק הראשין בין תהיה קנויה או עשויה זכה בה והוי שלו אלא אחר שיצא ממנה ונשארה ריקנית נפל הספק בזמן שהיתה שלו אם קנויה היתה ולא הפסיד או דילמא עשויה היתה והואל ונשארה ריקנית אבד חזקתו בזה הוא דאמר מהרמ"ף ז"ל הואל והיתה ודאי שלו אין להוציא מחזקתו אבל בנדון דידן דיש לספוקי מעקרא דילמא לא היה פורע השכירות וא"ך יש ספק אם היתה מעיקרא של יהודה או דילמא מעולם לא היתה שלו דשמא ישב בחנות הגוי בלי שכירות וא"ך מעולם לא היתה שלו להעמידה בחזקתו ולמימר כאן קרקע בחזקת מרה קמא קיימה ופשוט: ואיך הואיל והדבר הוא ספק אצלינו במנהג נלע"ד שעל בני יאודה לברר שהיתה החנות של זה הגוי שכורה ביד יהודה אביהם או יבררו דמנהגנו כמנהג פאס ואזי לע"ד הריני מסכים למ"ש כת"ר דודאי אין לגרוע החזקה מכח חששות החזקות כדאמרן דאם באנו מצד שמא היתה שכורה ביד אביהם כבר הביאנו מדברי כנה"ג משם מהראד"ב זלה"ה דכל שיש עדים שישב בה שאנן ג"ש אין לחוש כלל כמש"ל ואי משום דברי הלח"ם והמבי"ט כבר בררנו דלא דברו אלא במקום מערער ודאי וטוענין נגד היתומים כמבואר דברי הפוסקים הנז' דאל"כ הוי נגד הדין כדאמרן נוסף על זה הרי מדברי מהרשד"ם שכתבנו ומוהר"ר אג"ן ומהרמ"פ זלה"ה הגם שמעשה כלם היה במת המחזיק הראשון ולא היתה מוחזקת בידו בשעת מיתה עכ"ז לית בהו דחש להאי ספיקא לגרוע כח מחזיק הראשון משום דברי הלח"ם או המבי"ט וטעמיהו ודאי לא פליגן על הרשב"א והלח"מ והמבי"ט אלא הואל וזה המחזיק עתה אין בפיו מענה לומר קנויה בידו וכיוצא אלא הוא רוצה לזכות מן ההפקר ומטיל חשש בחזקה של הראשון הוא בא בזה בודאי לא נכנס לא דברי הלח"ם ולא דברי הרשב"א והמבי"ט:
וא"כ כשיבררו בני יהודה שאביהם היה דר בשכר אז תעמוד החזקה ברשותם דלא גרע זה מדין קול שבא בכללי הרא"ש כלל צ"ט והביאם הסמ"ע ריש סק"ם וכוותיה פסק הרב ויאמר יצחק זלה"ה ס"ק ע"ח ונדו"ד עדיף. זהו מה שנלע"ד וצוי"ם וימ"ן שנים עשר לטבת סת"ר לי לפ"ק פה סאלי יע"ה: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: