שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קסו
לע"ת רבאט יע"א על אודות החצר שבהלמדינא דרבאט יע"ה אשר דר בה ידידנו כה"ר יעקב ן' עטר הי"ו ושם שם לו עמוד לנ"ס עמי"ם לעבוד ולשרת במשרת שררת קונסלאדו שררתו אשר נשא על שכמו ומקודם לו שם ג"ך עמד על משמרתו מו"א כה"ר רפאל ז"ל ומקודם לו ג"ך שם שם לו הנהגת שררתו אחיו השר משה ז"ל והן היום שאול שאל האיש כהרי"ע ה' מהו הדין במפתח והחזקה של החצר הנז' שהוא קבלה מיד אביו כה"ר רפאל ז"ל ומחשש אולי בני משה שהיה דר שם קודם לאביו אולי יבואו לומר יהיה להם חלק ונחלה גם הם הואיל ואביהם היה דר שם קודם להשר רפאל אביו של כהרי"ע ה' על כן שאל מה משפט הדבר ומעשיו עד כאן הגיעו דברי כה"ר יעקב ן' עטר הנז' יומ"ץ:
הנה ראינו לידידנו הרב הפוסק מוהריק"ו נר"ו שזיכה לסי' יעקב נר"ו לזכות בחזקת ומפתח החצר הנז' ואין לבני דודו כלום שום זכות כלל וחיליה מדינא דש"ע סקמ"ו ס"י דהבא מחמת ירושה אינו צריך טענה והואיל וכה"ר יעקב טוען בפי מלא ואומר מצאתי ירשתי ממורישי שדר בה יותר משני חזקה ולא מיחה בו שום אדם ונוסף על זה שגם הידיד בנו הנז' לו קם כמוהו ודר בה יותר משני חזקה ויורשי כה"ר משה גדולים המה מימות חזקת כה"ר רפאל עד היום ומעולם לא מיחו ודאי חזקת הר' רפאל ובנו חזקה הוי אלו תוכן דברי הרב הפוסק נר"ו:
ואנן ענינן בתריה אמת אמת תפסיה דהואיל וטוען מצאתי ירשתי אין להוציאם מידו ומחזקתו כפי פשט הש"ע שכתב בזה"ל הבא מחמת ירושה שטוען ואומר אני ירשתי ממורישי א"ץ טענה אחרת ע"ך א"ך בזה דיי והגם שקדמה לנו ידיעה שהרב זכות אבות סר"ג כתב דאם לא טען היורש ששמע מאביו שהיא לקוחה בידו לא מהני יעו"ש והביא דבריו הרב החסיד מהרי"א זלה"ה בס' יורו משפטיך ליעקב סכ"א הרי שם שם הרב דחה דבריו בשתי ידים יעו"ע ותתן אמת ליעקב ופשט דברי הש"ע כך הם ומהם לא נזוז ועיין בס' מוצ"ב להגאון מוהר"ר יעב"ץ ז"ל בס"ד ותראה משם דסברא זו לא עלתה על דעה הגבוה אלא כמשמעות דברי הש"ע ותו לא מידי וא"ך מדברי הש"ע לא נזוז וזכה הרי"ע המוחזק:
ועל מה שראינו שהידיד הרב הפוסק נר"ו עמדו לנגדו דברי הרב מהרי"ט שהביא הבאה"ט משם כנה"ג שכתב בזה"ל ואפילו בגדול פחות מבן עשרים שנה בנכסי אביו לא עלתה לו חזקה ע"ך והידיד נסתפק אם כוונתו היא שצריך שלשה שנים של חזקה אחר ששלמו לו עשרים דהשתא לא עלתה לו חזקה עד שיהיה בן כ"ג או דילמא תכף כשעברו עשרים הוי חזקה וכמו ההיא דס' רל"ה וכו' אחר המחילה לא ידענו היאך יוצדק לפרש הכי בדברי מהרי"ט שכתב בזה"ל ואפילו בגדול פחות ך' לא עלתה לו חזקה וכו' הלשון זה מורה שכל שנות עשרים לא יעלו לשני חזקה ואל יקשה לפי האמת דאם הכי הוא איך ולמה לא יעלו הרי הואיל ועברו י"ג שנים הרי יכול למחות במחזיק ולמה לא יעלו לשני חזקה על זה יש תשובה במטונך ולדידך מי ניחא לומר דכוונת מהרי"ט היא לומר דבעינן שיחזיק המחזיק מבן שבעה עשר ולמעלה שיהיה תשלום החזקה אחר עבור עשרים על זה ג"ך יש להקשות עוד לא מלבד מה שהקשינו דאין לשון מהרי"ט מורה כך הלא עוד יש להקשות ולמה צריך שיהיה בן שבעה עשר ולמעלה הרי אחר שעברו שלשה עשר גדול הוי לענין המחאה וא"ך למה לא תהיה חזקה בממונו שירש מאביו מבן שלשה עשר ולמעלה הרי בר המחאה הוי ואי הטעם הוא משום קטן פחות מבן עשרים לא הוי מכירתו מכירה בנכסי אביו על זה אתמיהא מאן דכר שמה של חזקה באופן וטעם זה הרי תפוק לך אפילו יהיה שטר גמור ביד הלוקח בבירור שקנה מאת פחות מבן ך' לא הוי קנייתו קנייה ואם תשיבני על זה לומר דבא לומר כאן הרב מהרי"ט דבמחזיק בנכסי פחות מבן ך' שירש מאביו לא הוי חזקתו חזקה היינו לומר דאין לנו לומר דבחזקה חשבינן ודאי מכר לו ונהי שאין קניינו קנין פחות מבן עשרים עכ"פ מימר אמרינן לפחות מבן עשרים שיחזיר דמי המכר ללוקח על זה בא מהרי"ט לומר דאין חזקתו חזקה דאמרינן לא מכר [כאשר הוא האמת] ולא לענין פחות מבן ך' אין קנייתו קניה אתשיל א"ך לא ידענו למה הידיד יצא לו לומר דכוונת מהרי"ט דלא הוי חזקה בנכסי פחות מבן עשרים עד שיחזיק בנכסיו מבן שבעה עשר שיהיה תשלום שנות החזקה אחר עבור עשרים לא ידענו מה חלוק מבן שלשה עשר ולמעלה לבן שבעה עשר ולמעלה דוק ותשכח דאין ביניהם כלל:
אלא האמת הוא דכוונת מהרי"ט דכל העשרים שנה לא יעלו לשני חזקה דהואיל וקניית הקרקע של פחות מבן עשרים המוכר בנכסי אביו אין מכירתו מכירה מסתמא שום אדם לא יקנה ממנו הואיל ומכירתו אין לה קיום כמו המחזיק בנכסי קטן אפילו הוא חריף ובקי לא הוי חזקה בנכסיו דהואיל ואמרו חז"ל שאין ממכרו בקרקע כלום ולכך כל המחזיק בנכסיו לא הוי חזקתו חזקה כך המחזיק בנכסי פחות מבן עשרים שירש מאביו הואלי וחכמים ז"ל אמרו שאין מכירתו מכירה על זה סמכינן לומר מסתמא אין מי שיקנה ממני וכל המחזיק בנכסיו לא הוי חזקה:
והילך לשון מהרי"ט שמורה כך משמעותו יע"ש בס' ס"ד שנשאל בראובן שמת והניח אלמנתו ויתומיו ועמדה האשה ומכרה הקרקע היא לבדה וברבות הימים הוצרכו לבא לדינא האשה המוכרת ויתומיה עם הלוקח והלוקח נאבד ממנו השטר ובא בטענת חזקה ועל זה השיב הרב זל"ה דאם היתומים קטנים והקרקע ידועה לאביהם לא עלתה לו חזקה דאין מחזקינן בנכסי קטן וכו' ואם היתומים היו גדולים בשעת מכירה לכו"ע מחזקים בנכסיהם אבל בנכסי אביהם מאחר דאין מכירתם תר מכירה עד שיהיו בני עשרים לא עלתה לו חזקה שאפג"ן שטוען הלוקח שקנה מיד האלמנה שאפשר לה למוכרם למזונות מ"מ הואיל ואין שטר מכר יוצא מתחת יד הלוקח לא מהימנא אלא במיגו דאי בעי אמר הלוקח מהיתומים קניתי וכיון שאינן בני עשרים לאו בני מכירה נינהו בתוך עשרים בנכסי אבוהון עכל"ה מלשון זה יתברר כאשר פירשנו ותצא דינ"א לדעת מהרי"ט זלה"ה דאין חזקה עולה למי שירש בנכסי אביו עד שיחזיק הלוקח ג"ש אחר עבור עשרים ומזה נבוא לנדו"ד שנראה שחזקת כה"ר סי' רפאל ז"ל עדיין לא היו בני הר' משה אחיו בני כ"ג עכ"ז הרי יש ארוכה ומרפא כמ"ש הרב הפוסק נר"ו שבימי כה"ר רפאל זלה"ה כבר עברו עליהם עשרים שנים והוי התחלת החזקה מימות כהר"ף ימים שעולה בהם החזקה ואח"ך החזיק כהרי"ע נר"ו שני חזקה והותר בעודם גדולים ובזה עלתה החזקה כדת וכשורה וכמ"ש הש"ע ב"ס קמ"ו ס"י כמ"ש הרב הפוסק יעו"ש:
ואנן מוסיפין נופך שפיר דבנדו"ד אין אנו צריכים לכל זה דהאמת הוא אפילו מה שהחזיק כהר"ף אפילו בעודם קטנים עלתה לו חזקה יען דלא מת משה ז"ל עד שהניח אפוטרופוס על בניו המפקיח עליהם בכל עניניהם הל"ה כמה"ר יחייא ץ' אצייג ז"ל והואיל וכן הוא עלתה לו חזקה וכמ"ש הש"ע קמ"ט סכ"ד ז"ל החזיק שני חזקה בשדה יתומים וטוען שאפוטרופוס מכרן לו ואבד שטרו י"א הוי חזקה וסיים מיר"ם על זה וכתב וי"ח וכן נ"ל ע"ך וא"ך הואיל ומר"ן פסק דעלתה לו חזקה הכי נקטינן והגם דמר"ן כתב כאן דבריו בשם י"א ומור"ם סיים עליהם וי"ח וכתב כן נראה לי דהיינו כדעת הי"ח עכ"ז אין לנו אלא דברי הי"א שכתב הש"ע דהואיל ולא נרגש הש"ע להביא דעת הי"ח ודאי הכי קי"ל כדעת י"א דהוי חזקה:
ואין זה דומה כלל למה שכתב הש"ע בס' פ"ז ס"ו ששם כתב י"א וי"א וסיים מור"ם שם דהעיקר כי"א קמא וכתבו האחרונים דהגם דקי"ל דכשמביא מר"ן י"א וי"א נקטינן כי"א בתרא בכאן הואיל ומור"ם הכריע כי"א קמא הכי נקטינן עיין כל זה בס' עדות ביהוסף ס' וא"ך יש לטעות גם כאן דאזלינן כהכרעת מור"ם כאן דכתב כן נ"ל:
זה אינו דשאני התם הואיל ומר"ן שם הביא שני הסברות י"א וי"א הגם קי"ל די"א בתרא עקר על כל פנים הואיל ומור"ם הכריע אזלינן בתר הכרעתו אבל בכאן דהש"ע לא נרגש כלל להביא סברת הי"ח ודאי דעתו לפסוק כדעת הי"א שהביא והואיל ודעתו שההלכה היא כי"א שהביא שוב אין לנו להשגיח להיש חולקים שהביא מור"ם ולהכרעתו ופשוט:
ובפרט דעדיפא מזה הוא דהגם שמצינו לו להש"ע שכתב כאן הדין בשם י"א הרי חזר וסתמו לקמן שם באותו סימן קמ"ט סל"א יעו"ש שכתב ז"ל המחזיק בהקדש עניים או של בה"ך אין לו חזקה ואם יש לו גזברים ממינים עליו יש לו חזקה ע"ך יעו"ש ובסמ"ע סקמ"ו הרי לך דהש"ע פסיק ותני בסתמא דדינא הכי:
וכן ראינו למוהרי"ע זלה"ה בס' בית יהודה סכ"ד שפסק כן ז"ל ואע"פ דקי"ל אין מחזיקין בנכסי קטן מ"מ אם אכלו הלוקח ג"ש אחר שהגדיל הקטן מהנייא החזקה כדעת הש"ע סקמ"ד סכ"ט ודלא כהג"ה שם ואפילו לדעת הג"ה בנדון דידן שירשו היורשים אנן טענין להו דהא מצי אבוהין למטען שקנאם מהאפוטר' דמהני ביה חזקה כדעת הש"ע סכ"ד ז"ל החזיק בשדה יתומים וכו' עכל"ה הרי לך דרך רווחה בנדו"ד דאפילו חזקת סי' רפאל ז"ל עולה היא למעלה הואיל והני יתמי היתה יד האפוטרופ' שליטה עלייהו ופשוט דאין ליורשי משה ן' עטר נ"ע שום זכות בחצר זו כלל:
אלא דכל זה יוצדק לנו לפי מה שבא סדור בשאלה דתלה עקר הספק שנסתפק כהרי"ע היורש הנז' אם בני דודו יש להם זכות הואיל והר' משה אביהם הוא המחזיק ראשון ואח"ך קם כה"ר רפאל אביו של הרי"ע הנז' שקבלה והחזיק בה אח"ך ע"פ ספיקות אלו יוצדק לנו לזכות להרי"ע ה' ע"פ הטעמים הנז' אך ומה נענה לפי מה שיטענו בני הר' משה שהחצר ה' מוחזקת היתה ביד אביהם הזקן השר יוסף ן' עטר ז"ל ומידו קבלה הר' משה אביהם ואח"ך קבלה הר' רפאל ז"ל וא"ך מה נענה ביום עומדם בני הר' משה נ"ע לטעון שקרקע זו בתורת נחלה באה להם לרשת תחלה מחצה לבני הר' משה ומחצה לבני הר' רפאל ועל פי טענה זו נראה לכאורה דלא יוצדק מה שזכינו לכה"ר יעקב נר"ו על פי מה שטען מצאתי ירשתי וכו' דהואיל ובחזקת הזקן היתה ובאה בתחלה ליד בניו הדר דינם לדין השותפין דאין להם חזקה זע"ז כמ"ש בס' קמ"ט ס"ב יעו"ש:
אלא דלפי האמת נראה דאפילו יטענו בני הר' משה הכי עכ"ז סי' יעקב זכה מכח שני חזקה הנז"ל מכח תלת טעמי הטעם הראשון הוא לפי מה דקיי"ל דבחצרות דידן בני חלוקה נינהו לחלוק בתים ועליות זו נגד זה והכי קיי"ל כפי פסק הש"ע ומור"ם סקע"א סי"ג יעו"ש ויעויין בס' תוש"י ח"ב סק"ח והכי אנו דנים וא"ך גם כאן בחצר זו שיש בתים ועליות בת חלוקה היא ועלתה לו חזקה וכמ"ש הש"ע בס' קמ"ב ס"ב שכתב בדין השותפין שאין להם חזקה שאם יש בה דין חלוקה ואכלה האחד כולה שני חזקה עלתה לו חזקתו ופשוט:
גם את השני הוא דהנה ידוע דמה שאמרו השותפין אין להם חזקה לא חוקה ולא גזירה היא אלא מילתא בטעמא כמו שכתב רשב"ם במשנה בסרא שכתב ז"ל שכך דרך השותפין לאכול זה פירות שלשה או ארבעה שנים ואח"כ יאכל זה כמו כן יע"ש הרי הטעם הוא הואל ודרך מנהג העולם כך הוא לכך אין מחזיקים זע"ז וא"כ התינח בדבר השייך לומר כך ויוצדק הטעם הנז' אבל בנדו"ד שהחצר מוחזקת היא לשרות השררה שמעקרא נשתרר בה יוסף הזקן ואחריו משה ואחריו רפאל ואחריו לי קם ועומד חי על האדמה סי' יעקב ה' לא ידענו מה זו שתיקה של בני דודו משה מלתבוע השכירות וכי מקוים הם איזה ומן קצוב שתצא ב"מ השררה מיד כה"ר יעקב ותבוא לידם וישתמ' גם הם זה פלא הלא אם יעזור ה' לכה"ר יעקב שיחיה ויאריך שנים יכול להיות ובעה"ו שלא תצא שררתו מידו ויכול להיות שלאורך ימים ושנות חיים תבוא ליד בניו עד כי יבוא שלה גם ידוע שבני הר' משה ז"ל אינם מקוים ומיחלים לזו כי לאו בר הכי נינהו וא"כ על מי הם סומכים לומר שעשו כדרך השותפים שישתמשו גם הן זמן מה כמו שמשתמש יעקב וכדרך השותפין אין זה כלל מדרך השותפין להניח חבירו להשתמש ויהיה הדבר בספק לגבי דידיה אם יהיה עתיד להשתמש או לא ומכ"ש קרוב לודאי שלא תגיע לידם כלל וא"כ פשוט בנדו"ד דלא יוצדק טעם רשב"ם דין הוא אפילו אלו לא היה להחצר זו דין חלוקה דין הוא שחזקת המחזיק עלתה לו בלי שום ספק וכעין זה ראיתי להרה"ג מוהר"ר ר"ב ז"ל הובאו דבריו בס' אשר לשלמה יעו"ש שכתב על דברי מהרי"ט שכתב דאפילו במקום דלא שייך חלוקה אם היה השותף אחד משכיר לאחרים וגובה מהם לעצמו עלתה לו חזקה ע"כ ועל זה כתב הרה"ג מוהרר"ב ז"ל ז"ל אף דלא קי"ל כמהרי"ט בחלוק זה מ"מ היכא דאיכא צד סומכין אדבריו והוא דרך משל שנים שירשו חצר אי בית בשותפות ועברו ימים ואכל אחד מהם שני שלישים ואחד שליש ועברו כך שני חזקה וטען האוכל שני שלישים שקנה שתות הבית ועל כן היה גובה שני שלישים בזה נראה דחזקתו חזקה דהא עיקר טעמא דיהיב רשב"ם דשותפים אין להם חזקה שכן דרך השותפין זה אוכל כו"כ שנים וזה אוכל נגדו ונחזי אנן כיצד דרך השותפין לעשות ומעולם לא נהיה כדבר הזה ששני שותפים בבית אחד וגובים שלושים אוקיות יאמרו לו בשנים אלו אטול אני שני שלישים ואתה שליש ובשנים האחרות כנגדם להיפך זה דבר זר ורחוק והואיל ואין דרך לעשות כך יש להם חזקה זה על זה ופשוט דנדו"ד הוא מכ"ש דמכ"ש הוא דהוי מילתא דלא שכיחה יותר מנדונו של הרב מוהרר"ב זלה"ה מטעם שאמרו דאין לך דבר זר יותר מזה לשתוק מלתבוע השכירות במילתא שקרוב לודאי מעולם לא יבוא לידי תשמיש כמו שותפו:
ועוד בה שלשיה גם כן אפילו נניח החצר זו מוחזקת היא מאביהם הזקן ונניח שאין בה דין חלוקה עכ"ז לגבי כה"ר יעקב נר"ו זכה ע"פ חזקת שלש שנים דלגבי דידיה שהוא יורש מאביו לא אמרינן ביה דין שותפין אין להם חזקה והוא ע"פ מה שראינו להרה"ג מוהריב"ו זלה"ה בס' ויא"ץ ח"א סקע"א שכתב זל"ה והגם דגם באחים היורשים שייך נמי זה שזה יאכל פירותיה כו"כ שנים וכו' מכל מקום טעמא אחרינא רבתי איכא לשתועיל חזקתו של האח השותף שאם יטעון דכשחלקו נכסי מורישם עלה הקרקע זו לחלקו ואחיו לקח נגדו קרקע אחר או מטלטלים ודאי טענה דנשמעת היא ותועיל חזקתו שהרי פסק הש"ע בס' קע"ט דדבר הידוע שהוא משל השותפות אין לאחד על חבירו בו שום חזקה וכתב שם מר"ן בב"י וצריך להעמידו בדאיכא סהדי שלא חלקו השותפות הלאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר חלקנו ובתר חלקנו אפע"פ שהוא דבר ידוע לשותפות הממע"ה יעו"ש וכ"כ מוהרימ"ט ומהר"י לבית לוי ובתשובת חכם צבי זלה"ה משא"כ בשנים שלקחו בשותפות קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והחזיק האחד בכולה דלא שייך טענה זו דחלקנו אמטו להכי אין לאחד חזקה על חבירו בטענת קניתי ממך חלקך אחר דלית כאן שום מיגו ובזה מצאנו טוב טעם ודעת לדברי מוהריב"ע דכיון שהיה יכול האחד לומר חלקנו וזה עלה לחלקי חזקתו חזקה ונאמן לומר שלקח במיגו דחלקנו ולכן פסק הרב דטענין ללוקח שהרי"ץ לקח חלקו מיוסף והגם שרב אד"א אוקמיה לההיא דמוהריב"ע בחצר שיש בה דין חלוקה ומוכח מדבריו דבאין בה דין חלוקה גם באחים השותפים שמכר אחד חלק חבירו לא עלתה לו חזקה אנן בדידן עבדינן עובדא כדברי רבני ערינו דלא שבקינן מלתייהו ודברי הראשונים מכח קושיית רב אד"א זלה"ה עוד אפשר לומר דהכא בנדו"ד גם רב אד"א ז"ל יודה וידון שזכה הלוקח במקחו אחר שהאלמנה כבר מתה ויכולים אנו לומר שאם היתה בחיים היתה מביאה ראיה שלקחה ממכלוף או ממורישו ועיין מור"ם סי' ס"ב גבי יורש וממנו ילפינן ללוקח שהרי דין אחד להם עכל"ה הרי תורה יוצאה מפי קדוש מהריב"ו ז"ל דבנדו"ד אפילו אי הוה כה"ר רפאל שהוא אחד מהיורשים קיים הוה יכיל לטעון שלקח מאחיו חלקו במיגו שיאמר חלקנו ועלה לחלקי והואל והורה זקן הכי נקטינן ומי יבוא אחרי המלך ודלא כרב אד"א זלה"ה הואיל והרב מהריב"ו הוא אחרון והלכה כבתראי כמ"ש בש"ע סכ"ה יעו"ש ומה גם דבפירוש כתב הרב כן שאין לנו להניח דברי רבותינו ודברי הראשונים משום קושיית רב אד"א זלה"ה ודאי דהכי נקטינן אפילו לגבי כה"ר רפאל עצמו היה יכול לומר לגבי שותפו מכרת לי במיגו דחלקנו מכ"ש בנדו"ד שבבר נלב"ע הר"פ היורש ואין לפנינו אלא כה"ר יעקב הבא מכחו הרי כתב הרב דאפילו רב אד"א זלה"ה יודה:
ועדיפא מזה אמינא דבנדו"ד אפילו אי הוה קיים כה"ר רפאל היה נאמן לומר לקחתי אפילו לדעת רב אד"א זלה"ה יען דהואל וידוע הדבר שעמדו כבר הר' משה ורפאל וחלקו עזבון אביהם א"כ לא נשאר עלהם שם האחים השותפין כלל ובאופן זה גם רב אד"א יודה דהגם שנניח שחזקת חצר זו נפלה להם בירושה הואל וידוע שחלקו נאמן לומר כה"ר רפאל בחלקו עלתה ופשוט:
נוסף על זה תוספת טובה והוא מה שלפנינו נגלה שטר חלוקה שעשה כה"ר רפאל ז"ל עם בני אחיו בקרקעית ושם נמצא כתוב שהן בעודינו הר' משה ן' עטר חי על האדמה עשה חלוקה בעזבון אביו עם רפאל אחיו מחוט ועד שרוך נעל והן היום רצה כה"ר רפאל לחלוק הקרקעות עם בני משה אחיו מה שהניח להם הזקן יוסף נ"ע לחלוק אותם ושם סדור מה שברר לעצמו רפאל לחלקו ומה שנתברר לבני משה אחיו נ"ע ובסוף השטר חלוקה שם כתוב דלא נשאר ביניהם בשותפות אלא הבקעות שבהאלקאע למלאח דרבאט והמפתח והחזקה של הגינה שלפני האלמלאת זה נשאר בשותפות לבני משה ודודם כה"ר רפאל ואם איתא שגם חזקת החצר שאנו דנים על זה היא עדיין בשותפות למה לא הזכירוה אלא ודאי דלא נשארה לשותפות והרי היא בחזקת המחזיק בה והגם דגם בבירור שכל אחד ברר לעצמו חלקו בקרקעות לא נזכר שם שלקחה רפאל לחלקו זה אינו דיכולים אנו לומר שבחלוקה ראשונה שחלקו רפאל ומשה שאר העזבון שם שם חלקו אותה נגד המטלטלים וכמ"ש הרב מהריב"ו זלה"ה כדבריו לעיל שיכולים לומר חלקנו ועלתה לחלקו ואחיו נטל במקומה מטלטל' וגם כאן הכי הוא ודאי חלקוה בחלוקה הראשונה ועלתה בחלק אחד מהם ונא נשאר בה שום שותפות ולעת עתה הפיסו זכה מי שזכה להיות מוחזק בה והוא כהרי"ע נר"ו:
כל זה דטרחנו עצמנו אפילו אי הוה דין קרקע לחזקת חצר זו אבל לפי האמת אין אנו צריכים לכל זה אלא אפילו אי הוה מתברר לן שחזקת החצר זו ירושה מאביהם ולעת חלוקתם עלתה לחלק הר' משה ומעולם לא מכרו לרפאל עכ"ז לעת עתה שזה זמן רב יותר משלוש שנים נשתמש בה רפאל ז"ל ובנו הי"ו בחזקה הנז' חנם אין כסף זכו בה לעצמם וכמ"ש הרב הפוסק נר"ו דטעמא רבא איכא הכא דאין כאן כי אם חזקת ישוב ורבו בה הדעות אי מהני בה מחילה ושתיקה ורובה נינהו דסברי דמהני בה מחילה ואפילו על ידי שתיקה מדלא תבע שכירות חזקתו הויא מחילה וכמו שתראה בספרי האחרונים כמה דעות רבו כמו רבו וא"כ הואל והכי הוא הרי יעקב הנז' יכול לטעון ולומר מדלא תבעו אותו בני דודו זה זמן רב השכירות ודאי נתייאש מחזקתם ואבדו אותה וקי"ל כדעת רבנן דסברי הכי דבחזקת ישוב בחזקת המחזיק קיימא:
הן אמת עומד לנגדינו היאך יכול לומר כסברת הפוסק דמדשתקו בני דודו ולא תבעו הויא מחילה הרי מצינו למור"ם בסו"ס קנ"ו כתב ז"ל ונהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר שנים עשר חודש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור אבד חזקתו אבל אם לא גילה בדעתו בכך לא אבד חזקתו עד ג"ש ואם גילה שדעתו לחזור לא אבד חזקתו אפילו בשלשה שנים וי"א דאפילו בסתם לא אבד חזקתו ע"כ הרי מדברי י"א מסברא אחרונה זו דקי"ל נראה דכל זמן שלא גילה דעתו לא הוי מחילה אפילו עברו ג"ש דהוי כאלו מחל עכ"ז לא מהני הואל ולא גילה דעתו וא"כ הואל וסברת י"א אלו באחרונה הכי יש לנו לדון ומה גם הרי מצינו להרב תוש"י ח"ב סקל"ג ששם כתב ז"ל דכן המנהג פשוט בכל ערי המערב בנוסע ממקום למקום אפילו שהה כמה שנים ולא תבע חזקתו שאין בה דין יאוש כסברא אחרונה שהביא מור"ם עכל"ה וכן ראיתי להרב מו"ד דין אבא למלכה בס' כר"ח ספ"ז שכן פסק בראיות צודקות יעו"ש:
אלא נראה דבנדו"ד לא נגע ולא פגע לדמויה לנדון שדבר בו מור"ם דבנדו"ד הואל ובני דודו יושבים בעיר לבטח ועבר זמן רב ולא תבעו השכירות זו עדות גמורה שודאי נתייאשו מחזקת חצר זו וזה גרע מיצא מן העיר יותר משלוש שנים דפסק מור"ם דלא אבד חזקתו דהואל והם בעיר מי אנסם שלא באו לתבוע חזקתם אלא ודאי נתייאשו וחילוק זה לא מלבד שהוא מוסכם מן הסברא יש ראיה עצומה לזה שהרי ראינו בס' אש"ל בלקוטיו או"ח ששם כתב ז"ל חזקת ישוב אם החזיק האחד בחנות ויצא ובא השני אחריו ולא מיחה אבד חזקתו וצריך מחאה בכל שלוש שנים כן פסק הרמ"ז וכתב שכן אמר לו כמוהר"ש ן' צור שכן מצא בפסקי מור זקינו כתב יד מוהר"ר וידאל הצרפתי עכ"ל מדברי הרבנים האלה אתה תחזה בעינא פקיחא דאם היה בעיר ושתק הוא עדיף מיצא מן העיר שהרי יש לנו לב לדעת הני רבנן סבוראי ובתראי היכי פסקו הכי הרי אנן בני מערבא קי"ל כי"א בתרא שמביא מר"ן או מור"ם וא"כ הואל ומור"ם פסק כי"א בתרא דאפילו עברו ג"ש משיצא עכ"ז לא אבד חזקתו וטעמא הוא דבשתיקה לא אמרינן מחל עד שיגלה דעתו כמש"ל א"כ האיך פסקו הני רבנן בתראי דלא כדעת האי י"א בתרא: גם היאך תתקיים עדות הרב יואל ז"ל שכתב שנהגו בכל ערי המערב לפסוק כדעת אותה י"א בתרא עם פסק רבני פאס הנז' שנראה דפסקם סותר לעדות ביהוס"ף שמו אלא בע"כ מוכרחים לומר דדוקא ביצא מן העיר ולא גילה דעתו הוא דס"ל אותם י"א דלא אבד חזקתו ועל זה העד העיד הרב יואל ז"ל דהכי קי"ל וסברא מוהברת היא דהואל ואנסו הזמן ויצא מהעיר זהו טעמו שלא תבע חזקתו ולית לן לומר דמחל ונתייאש אבל אם הם בעיר ולא מיחו ולא תבעו אדרבה הסברא מוסברת דנתייאשו ומחלו וכמו שפסקו רבני פאס יע"ה וע"פ זה זכאי יעקב ן' עטר נר"ו לרשת נחלתו אפילו בלי טענת קי"ל דלא מצינו לשום חולק מפורש בפירוש על סברת רבני פאס הנז' ואפילו אי הוה מצינן ליה כוותיהו דרבני פאס עבדינן דלהם נגלו תעלומות התקנות ולהם שומעין:
שוב אחרי זאת אחר החיפוש תהלי"ת כמו שחלקתי בין יצא מהעיר ליושב בעיר כן מצאתי בפשיטות להרה"ג מוהריב"ו זלה"ה בס' ויאמר יצחק ח"ב סקע"ו ששם נשאל בדין חזקת ישוב ומשם יתברר לך דחלוק מבורר שהרי שם שם לו דגם דבאותו פסק פסיק ותני דביצא מן העיר מנהג המערב הוא דלא אבד חזקתו כלל יעו"ש הרי באותו פסק עצמו הוסיף עוד וכתב לתשובת השואל וז"ל גם על מה שבא כתוב בסוף השאלה שטען ראובן שאח"כ היו דרים ב"ב בחצר ומעולם לא תבע מהם שום חזקה נראים הדברים דאם הדבר כן אבדה חזקתה כמו שמצינו בפס"ד להרב המופלא כמוהר"ר חסדאי אלמושנינו זלה"ה שכתב ז"ל ועד השלישי אני בא שכבר פסקו שני כפתרות הזהב מופת הדור והדרו החסיד הענו המקובל כמוהר"ר יעקב הלוי ושני בקדושה מורינו הדו"מ כמוהר"ר חנניא ארובאס זצוק"ל ועל פיהם אנו חיים שבן ברית שירד לדור בחצר עכו"ם והחזיק בו כדין ואח"ז ירד אחיו ב"ב אחד לדור באותו חצר ולא מיחה בו הראשון תכיף ומיד אבד חזקתו הראשון ואין לו אפילו תרעומות והדין עם השני ואין לנטות מדבריהם ימין ושמאל ע"כ ועפ"ז הכא בנדו"ד שב"ב דרו בבית בפני המחזיק ראשון ולא תבע שכירות חזקה וגם לא מיחה אבד חזקתו וזכה השוכר השני בחזקה הנז' עכ"ל הרי לך בפסקו חלק בין יצא מן העיר לדר בעיר ולא תבע ונהנתי תהלי"ת:
ועל דבר המפתח אי הוה דינה כחזקת ישוב או עדיפא הנה ידוע שהאלנפתאח היא הנקראת בפי הכל אלגליסא ומצאנו לרבני מקנאס הראשונים שכתבו ז"ל נשאלנו על דבר האלגלסא שנהגו בחניות במקנאס יע"ה מה יהיה משפט בעל האלגלסא עם בעל חזקת ישוב והשבנו שבעל האלגלסא אינו יכול לנרוע שום גרעון לבעל החזקה כי החזקה היא מנהג ותקנה של הראשונים ז"ל אבל האלגלסא זו יתירה וטפילה היא ואינה ממנהג הראשונים ותקנותיהם ואינה אלא הבל וריק ולפיכך בעל החזקה קודם ליטול הנאת החזקה בשלימות ואם יותר כלום לבעל האלגלסא עכל"ה הרי מכאן מבורר דכח האלגלסא מיגרע גרע מחזקת ישוב ואינה אלא הבל וריק:
וא"כ קם דינא שאפילו אלו היו חזקות אלו לדין קרקע יחשבו עכ"ז זכאי בדינו כה"ר יעקב הנז' ולית לבני דודו שום זכייה מכח תלת טעמי הנז"ל: אלא דנוסף על זה הואל והיא חזקתן ישוב לא מלבד דודאי דזכאי הוא מכח תלת טעמי הנז' אלא אפילו אי הוה ידע כהרי"ע שחזקת חצר זאת היא של דודו דוקא עכ"ז הואל ושתקו יותר משלוש שני חזקה זכה איהו בה ולית מאו דימחה בידיה מטעם האחרון וליכול וליחדי. הי"ז בח"י לאדר ראשון התרס"ה פה סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: