אור ברסלב
שות קרני ראם סימן קסד

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן קסד

סימן קסג

לעי"ת רבאט יע"ה על אודות אחד שמתה אשתו וזיכה קרקע אחד לעמרם בנו הקטן בעד עזבון אמו ולא יצא שטר הזכוי מתחת ידו ובעת מותו של האיש המזכה חזר בו ממה שזיכה יומ"ץ:

תחלה וראש צריך להתבונן בדברי המנוח ז"ל המצוה ואומר כמו שכתוב בשטר זה שיצא לפנינו בזה הלשון היות אמת וצדק וכו' ואמר לנו דעו לכם שכל בני שמאשתי הראשונה ה"ה דוד ושאול ואברהם הי"ו נתתי להם כל חלקם המגיעם בירושת אמם מקרקעי ומטלטלי ואולם בני עמרם שהיה עדיין קטן לא נתתי לו חלקו המגיעו במטלטלין בעזבון הנמצא לי במצב פטירת אמו וע"ך קודם שנשאתי אשתי זאת השנייה נתתי לו כל מחצית הקרקעות שנמצאו במצב פטירת אמו והם מחצית החצר וכו' את הכל זכיתי לעמרם בני הנז' ובעד חלקי במטל' שנמצאו לי במצב פטירת אמו כמו שאתם. רואים בשטר המתנה וכו' ע"ך:

תחלה וראש נראה דדבריו אלה מחזו כסתראי דמעיקרא אמר שכל בני ופרט אותם ה"ה כהה"ר דוד ושאול ואברהם נתתי להם חלקם המגיעם מקרקעי ומטלטלי דמזה נשמע דלהם לבדם נתנה הארץ ולא לזולתם והדר אמר ואולם עמרם בני לא נתתי לו חלקו המגיעו במטלטלים דמזה משמע דגם עמרם נטל חלק בארץ ולא נשאר לו אצל אביו כי אם חלק המטלטלים. אלא דיש לישב דבריו דיכולים אנו לומר דכוונת המצוה היא שכל בניו נטלו חלקם המגיעם בקרקע וגם עמרם בכלל ולא בא לפרוט דוד ושאול ואברהם אלא לענין המטלטלים דהכוונה היא דהר"ד ושאול ואברהם נטלו חלקם קרקע ומטל' אבל עמרם הגם שמקרקע נטל חלקו עדיין מהמטל לא נתתי לו חלקו והגם שלא הזכיר בפירוש שנתן לו חלקו בקרקע הרי הוא כמובן מדקדוק דבריו: ומעתה הבוא נבוא במה שיש להסתפק בשטר זה שכתב המנוח ז"ל לעמרם בנו דמעקרא קרי ליה שטר מתנה כמו שבא כתוב בזה"ל וע"ך קודם שנשאתי וכו' נתתי לו כל מחצית וכו' את הכל זכיתי לעמרם בני בעד חלקו במטל' וכו' דגם זה מחזי כסתירת דברים דמעיקרא קרי לה מתנה משמע חנם אין כסף ומסוף דבריו משמע דלשטר מכירה יחשב דהא כתב את הכל זכיתי לעמרם בעד חלקו במטלטלים וזה הוי מכירה דבעד חלקו במטלטלים מכר לו הקרקעות: ואמרתי לע"ד נראה דשטר זה לדין שטר מכר יהיה נחשב. ויתברר לך זה ממה שיש להסתפק מה דינה של קרקע זו שכתב המנוח לבנו בעד המטלטלים אם במציאות תהיה קרקע זו נשדפת מיד הבן אם האב פטור כדין כל שטר מתנה דעלמא או נימא הואל ומתנה זו לא באה לבן חנם אלא בעד המטלטלים הויא כמכר וחייב באחריות. ואמרתי אני דלדעתי ברור דודאי המנוח ז"ל חייב באחריות. וזה פשוט מן הסברא הואל ובעד החוב של מטלט' נתן לו אם לאחר זמן יצאו מידו למה יהיה נפסד עמרם הנז' מחלקו במטלט' ובודאי לא נתן לו הקרקע בעד המטל' אלא אדעתא שלא יצאו מידו דגם כאן חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי:

הן אמת דראה ראיתי מחלוקת בכעין זה בענין ראובן ושמעון שהחליפו בתיהם זע"ז ולא נכתב שטר החליפין אלא נכתב בפנקס הקהל שראובן ושמעון החליפו בתיהם זע"ז ואחר עבור זמן מה בא בע"ח של ראובן מוקדם ורצה לטרוף שני הבתים. האחת מה שהיא ביד ראובן והאחת שהיא ביד שמעין מכח השט"ח דידיה המוקדם. ושמעון טוען כי לא יש לו קדימה אלא על הבית שהיתה מקודם לזה של ראובן אבל זה שעתה היא ביד ראובן ובאה לו מכח שמעון הרי יש לו לראובן עליה אחריות וכו' וכתב הרב פת"ש בס' רכ"ה סק"א דהרב צ"ץ והרב עבוד"ת הגרשונ"י ז"ל פסקו דהדין עם הבע"ח דהגם דקי"ל אחריות ט"ס היינו דוקא במכר אבל בחליפין כהאי לא אמרינן אחריות ט"ס והביאו ראיה מדברי רשב"ם בפרק בית כור דק"ז דכתב שם על ההיא דאחים שחלקו שנחלקו בו רב ושמואל דלדעת רב הרי הן כיורשין ולדעת שמואל הוו כלקוחות ופירשב"ם ז"ל כלקוחות דאין ברירה ונמצא שכל אחד נטל חלק וכאלו החליפו זה בחלקו של זה והיינו לקוחות וכיון דלקוחות נינהו הא ודאי כלוקח שלא באחריות דמי כאלו אמר זל"ז איני מקבל אחריות חלקך עלי דמי דמסתמא לא מקבלי אפע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קי"ל אחריות ט"ס הוא אם לא פירש בשטר מכירה הני מילי היכא דזבן ארעא מחבריה דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל גבי ירושת אחים דכל אחד נוטל חלקו בההיא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות על של חבירו גמר ומקנה ליה חבירו חלקו לגמרי שלא יקבל עליו אחריותו ולא תשתעבד ליה שדהו כי היכי דדידיה לא משתעבדה לחבירו ע"כ לשון רשב"ם. ומכאן כסקו הרבנים הנז' שבכל חליפין ליכא אחריות. והרב פת"ש כתב על דבריהם דהרב קצו"ת החוש"ן כתב על דבריהם, דהרבנים הנז' אישתמיט להו דברי מהר"י ן' מיגאש ז"ל שכתב בפשיטות דבחליפין יש דין אחריות ל זע"ז וכתב דגם הרב שבו"ת יעק"ב תמה על הגאונים הנז' ודחה ראיתם מההיא דרשב"ם דשאני התם הואל והם אחים שחלקו ולכל אחד הוי ספק אם יצא שט"ח על אביהם או לא לכך יש לומר דכל אחד לא קבל אחריות על חבירו הואל ושניהם עומדים בספק משא"ך הכא דזה החליף ביתו שהוא יודע בעצמו שהוא שלם בלי מום ושום טורף לא יבוא עליו מהיכא תיתי ישליך אותו כדי ויטול בית של חבירו שאינו יודע נגעי חבירו ואדרבא רוצה הוא שיקבל עליו אחריות חבירו ואחריותו על חבירו יע"ש. וכתב דכן הסכים הרב נתיבו"ת המשפ"ט יעו"ש. וא"ך זכינו לנדו"ד הגם דלכאורה מחזי הואל והמנוח הנז' ברר לעצמו המטלט' ונתן לבנו הקרקע הוו כאחים שחלקו דהוו כלקוחות וא"ך לכאורה מחזי דאפילו החולקים דס"ל דבשאר חליפין אמרינן אחריות ט"ס בכאן יודו דהא הם עצמם דחו דשאני אחים שחלקו כמו שמפורש בדחייתם: אלא כד דייקת נראה פשוט דאפילו הרב צ"ץ ועבוד"ת הגרשונ"י מודו כאן דהא טעמייהו למה פסקו חליפין אין בו אחריות הוא משום דבההיא הנאה שזה מכר לחבירו ולא קבל אחריות וגם זה מכר ולא קבל גמרי ומקני זל"ז יעו"ש אבל בכאן היאך יוצדק אותו הטעם כלל לא מניה ולא מקצתיה ופשוט וברור דהואל והמנוח הודה שהקנה לו הקרקעות בעד חלקי במטל' הרי הודה שדקדק חשבונו בעד מה שהי' לו אחר מיתת אשתו ועשה חשבון והיה לו ממון רב עד שהגיע לחלק עמרם במטלט' עד כדי שווי הני מקרקעי ובודאי כשיצאו הקרקעות מיד עמרם מכח איזה טרפה מחויב אביו לשלם לו חובו ועדיף זה אפילו מראובן ושמעון שהחליפו זע"ז ומה גם אפילו אחין שחלקו קי"ל אם יצא עליהם שט"ח בטלה חלוקתם כמו שנפסקה שם הלכתא בגמרא ופסקה בש"ע סי' קע"ה ס"ד ומבואר בהרמב"ם פ"מ מהלכות נחלות דבטלה חלוקתם אפילו נטל זה קרקע וזה כספים יעו"ש וברב המגיד ז"ל יעו"ש:

ועדיפא מזה כתב הר' בעל משה"ר מערכת מ"ם סט"ו וז"ל מי שנתן מעות לחבירו בשביל שיתן לו מחילה ועכשיו טוען המוחל דלא הויא מחילה יכול הנמחל לומר לו תן לי מעותי ואח"כ ארד עמך לדין כנה"ג עכ"ל מכ"ש כאן דלא נתכוון אב זה במתנה זו אלא בשביל המטלטל' אין לך מכר יותר מזה וחייב הוא באחריות ואין זה צריך לפנים ופשוט:

וא"כ זכינו הואל ושטר מתנה זו יש בו דין אחריות הגם שהוא כתוב בלשון מתנה לשטר מכר יחשב ודוגמא לזה פסק הרמב"ם בדין המצרנות ופסקו בש"ע סקע"ה סנ"ד ז"ל הנותן מתנה אין בה דדב"מ היה כתוב בשטר מתנה אחריות על הנותן יש בה דדב"מ ע"כ הרי לפניך הואל והמתנה באה מכח מכר שקבל מעות מן המקבל הגם דהשטר כתוב בלשון מתנה למכר יחשב וגם כאן הואל וכתוב בשטר זה שנתן לו בשביל המטל' ובררנו דחייב באחריות דין שטר מכר יש לו:

ומעתה נתנה ראש למ"ש הרב הפוסק דהואל ולא יצא מתחת יד המנוח שטר זה יכול לחזור בו הנה מצאנו למר"ן בס' ר"ן סכ"ה שכתב מי שכתב שט"ח בשם אחד מבניו או בשם אחר ונתן השטר על יד שליש ואמר לו זה יהיה אצלך ולא פירש לו כלום או שא"ל הנח עד שאומר לך מה תעשה ומת אינו כלום ע"כ וכתב הסמ"ע סקע"ב הטעם דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה ומשום הכי לא יתנהו למלוה הנז' בשטר והוא הדין לשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר ע"כ והן אמת דמצאנו להש"ך שם סקכ"ב דפליג עליו בשטר מכר וס"ל דזכה הלוקח יעו"ש הרי מצינו להרב פת"ש סק"י שכתב וז"ל ועיין בתשובת ושב הכהן ס"א שכתב דכל דברי הש"ך בס"ק זה הם תמוהים ע"ע הרי לך דלדברי הסמ"ע והרב ושב הכהן ס"ל דשטר מכר אפילו הוא נתון ביד שליש דינו כדין שט"ח ואינו כלום מכ"ש כשלא יצא מתחת יד המוכר כלל זה לא נכנס במחלוקת כמו שנבאר בס"ד הנה הוא לך דינא דשטר מכר:

ובדין דשטר מתנה מצינו למור"ם שם שסיים וז"ל ובמתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל ע"כ ודברי מור"ם אלו הם קאי כשנתן השטר ביד שליש כמו שמובן מדבריו וכן פירשה הסמ"ע להג"ה זאת יעו"ש סקע"ג וראיתי להרב"ח והש"ך דקשיא ליהו האי דינא דמור"ם מההוא דסי' נ"ו ס"ה דשט"ח שיצא מיד הלוה בסתם דלא זכה המלוה והוצרכו להעמיד האי דינא דהג"ה זאת ודינא דמר"ן דסרמ"ג סי"ד הם איירי ביש עדי הקנין לפנינו ומעידים דלא הטיל תנאי לפניהם ונתחייב בסתם בזה הוא דאמרינן זכה המקבל משעת הקנין ובס' נ"ו איירי כשאין העדים לפנינו וכן פירשה הסמ"ע וא"כ לדעת הסמ"ע והב"ח והש"ך דשטר מתנה זו כן יצא מתחת יד שליש או מתחת יד הבעלים אם העדים לפנינו שיעידו דבסתם קבל קנין ולא היה שום תנאי חזק וקיים הוא ואם אינם לפנינו הבל ואין בו מועיל והגם דראיתי להטו"ז בס' רמ"ג דסבר יש חלוק בין שטר חוב לשטר מכר ובשטר מכר סבירא ליה דאם יצא מתחת יד שליש קיים דמשעה שקבל הקנין זכה המקבל יעו"ש עכ"ז לא פסק כן אלא ביוצא מיד שליש דלית ליה לנותן שום מיגו אבל אם הוא יוצא מתחת יד הנותן מצינו אף הטו"ז מודה ונאמן הנותן לומר תנאי היה במיגו דאי בעי קלייה יע"ש ובשטה זו הלך הגאון רע"ק איגר ז"ל הביא דבריו פת"ש בס' ר"ן סקי"א שכתב על דברי מור"ם דכתב דבמתנת בריא קנה כתב איהו וז"ל עיין תשוב' רעק"א בס' קע"ז שכתב דהכא דוקא במסרו ביד שליש אבל בשטר קנין שנמצא ברשות הנותן דליכא עדי קנין לפנינו שהקנה סתם אינו כלום וכן פסק בהדייא בתשובת המבי"ט יעו"ש:

נמצינו למידין בין אם נחשוב שטר זה לדין שטר מכר כדאמרן והוא אמת א"כ הואל ולא יצא מרשות המנוח הרי בטל כדאמרן ואפילו הש"ך יודה דלא פליג אלא בנמצא ביד שליש אבל בנמצא ביד הבעלים הוא גרע כדמצינו לדעת הטו"ז דבנמצא שטר מתנה ביד שליש הוא עדיף מיצא מתחת יד הבעלים וא"כ גם הש"ך נימא הכי ס"ל בשטר מכר. בין אם נחשוב אותו לשטר מתנה גמור הרי לא מצינו ג"כ שום פוסק דס"ל דביוצא מתחת יד הנותן ואין עדים לפנינו שיהיה בו שום ממש ובטל הוא. וכל זה כתבתי להעמיד דברי או"ע הרב הפוסק נר"ו דהואל ולא יצא מתחת יד המנוח יכול לחזור:

אד כל זה יוצדק אם שטר זה נמצא ביד המנוח ובעת המצאו אמר שעל תנאי עשאו או אם היה נמצא אחר מותו מונח בין שטרותיו הוה טענין ליתמי כן כדכתב הסמ"ע בס' רמ"ג סקכ"ב יעו"ש אבל בנדו"ד אדרבא הנותן הוא המאשר והמקיים השטר ואמר בפה מלא שכתבו לזכות בנו בשביל חלקו במטלט' והודה בפיו דלמתנה גמורה איכוין בלי שום תנאי כלל כמפורש בדבריו שמודה ואומר דלכולם נתן וכו' ולעמרם זכיתי לו בקרקעות כמו שאתם רואים בשטר המתנה וכו' בזה לא מצאנו שום פוסק ולא איזה סברא לבטל ממנה שטר מתנה זו שהרי כל הפוסקים שזכרנו לא הגריעו שטר מכר או מתנה הנמצא ביד בעליו הראשונים הוא משום דילמא כתבו על תנאי ואם המצא ימצאו עדי הקנין דלא היה תנאי כולהו סברי מרנן דהשטר קיים הגם דאפשר בדעתו בינו לבין עצמו היה לו איזה תנאי כל זמן שלא אמרו לפני העדים וקבל קנין סתם קנה הלוקח או המקבל מכ"ש אם הנותן יעיד על עצמו דנתן במתנה גמורה ולא היה בדעתו שום תנאי פשוט וברור אפילו יהיה עדיין ברשות מוכר או נותן קנה המקבל או הלוקח ומאן ספין ומאן רקיע שיכול לומר שיכול המנוח לחזור בו אחר הודאתו זאת שהודה דלמתנה גמורה איכוון וכדכתב הר"ה נר"ו עצמו דהודאת שכ"מ אפילו עמד אינו חוזר ואי משום שלא אמר אתם עדי הרי הרב הפוסק כתב בטוטו"ד דליכא וכו' דסו"ס משביע הוא לעמרם בנו ותמיהא לי מילתא איך לא זכר שר רבו בפרק חזר וזיכה אותו לבנו הרי דהמנוח לא חשש להשבעה ולא היתה כוונתו לשם כך כלל: גם הוה לן מקום כאן לומר דלא נכנס זה בגדר שיהיה צריך לומר אתם עדי הן מצד שהיה כבר השטר מתנה כתוב כראוי ולא בא אלא להודות שלא היה בו שום תנאי הן מצד דכאן אומר אתם עדי ממש הוא הואל וכתוב כאן שהיה חולה ושלח אחרינו אס"מ והמציא לפנינו שטר מתנה ואמר לנו דעו לכם וכו' אין לך אתם עדי יותר מזה שהרי אדעתא שיעידו עליו שלח עליהם ובפרט דלהם מסור הדבר כי הן הם הסופרים הבקיאים המזומנים לבדי"ץ ודאי אדעתא שיעידו עליו שלח עליהם ולא גזרה וחוקה בעינן שיאמר אתם עדי אלא כל שידעינן ליה דלשם עדות אמר הדברים ומסר אותם להם דיי ועיין בס' פ"א ס"ח ובש"ך שם והגם שהיה כאן מקום להאריך אין הפנאי מסכים וא"כ מצד הטעמים שכתבנו לא ראינו שום זכות שיכול המנוח לבטל השטר שכתב ובתקפו עומד:

אלא דמצאנו ארוכה ומרפא לבטל שטר זה על פי דברינו הראשונים שכתבנו הואל ולא באה מתנה זו חנם אין כסף אלא על ידי המטלטלין לשטר מכר תחשב אך בטל הוא כל זמן שלא הגיע ליד המקבל מהא דפסק מור"ם בס' קצ"ה ס"ג ז"ל והא דנקנה המקח שלא בפני הקונה היינו במתנה וזכייה וכיוצא דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרים ע"כ וכן ראיתי בס' ע"ט סופ"ר למוהר"ר יעב"ץ זלה"ה וז"ל ודע שאם קונה הקרקע אינו בעיר אי הוה מכר הקרקע בקנין חליפין לא קנה כי שמא אינו חפץ לקנות משא"כ במתנה דנקנה הדבר שלא בפניו דודאי ניחא ליה וכמ"ש מור"ם בס' קצ"ה ס"ג ואפשר שאם קדמה ידיעה לעדים שחפץ הוא במקח זה נראה דקנה משעת הקנין וצריך שידעו שחפץ הוא ובקנין שטר נמי לא יזכה עד שיגיע לידו השטר כנודע ואין אחד יכול לזכות בעדו מטעמא דאתמר עכ"ל הרי לפניך דאם לא היה הקנין מדעת הקונה לא קנה ושניהם יכולים לחזור כמ"ש מור"ם והגם דעמרם זה לא היה חוץ לעיר ואיכא למימר מידע ידע ושתק זה אינו דעמרם זה קטן היה בשעת הקנין וקנין כמי שלא בפניו דמי כידוע וכמו שמפורש בדברי הרמב"ם בפ' נ"ט מלה"מ בדין י"א שהקטן כמי שאינו בפניו דמי יעו"ש ופסקו הש"ע בס' רל"ה ס"ו וז"ל קטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ע"כ הרי דקטן כשלא בפניו דמי ואין לו זכייה אלא בנתן דמים והחזיק אבל כשלא נתן דמים והחזיק לא יהנה לו לא קנין סודר ולא קנין שטר דהוי כמי שמקנה לאדם אחר שהוא חק לעיר דכתבנו משם מור"ם והרב יעב"ץ ז"ל דשניהם יכולים לחזור:

והגם דכאן מחזי כאלו מקנה לו במעות דהא קנין זה שקנה האב לבן הוא במקום מטלטל' שנושה בו עכ"ז אין זה מעלה ואינו מוריד חדא דהא פסק מר"ן בס' רל"ה דתרתי בעינן מעות וחזקה אבל אם חסר אחת מהנה גם המוכר יכול לחזור בו:

ועוד בכאן לא יש כאן נתינת המעות שהרי לא נתן הקטן שום דמים כי אם בעד החוב שנושה באביו מפאת המטלטלים וכבר קי"ל דמלוה אינה קונה בכסף כמ"ש בס' ר"ד ס"י ומור"ם בס' קצ"ה ס"י ע"ע וא"כ הואל ולא מצאנו כאן דמהני לא קנין חליפין ולא קנין שטר גם מעות אין כאן אם אמור נאמר דמדעת הקטן היה כל זה לא מצאנו על מה יחול הקנין:

נוסף על זה דלגבי דידן אנן קי"ל כל זמן שלא נכתב השטר כל אחד משניהם יכול לחזור אפילו אי הוה עמרם גדול לא היה קונה דהגם שכבר נכתב השטר עכ"ז הואל ולא הגיע ליד הלוקח כאלו לא נכתב דמי שהרי מצינו מחלוקת הפוסקים באם נכתב השטר והוא עדיין מונח בבית הסופר אם קנה הלוקח או לא עיין בזה בס' בנ"י חי"י זלה"ה בס' ק"צ ובמהרי"ט סס"ה מענינים אלו ועיין בדברי רש"י בקדושין דף כ"ו ד"ה לא קנה וכו' דמשם באורה דכל זמן שלא הגיע השטר ליד הקונה לא קנה יע"ש ואנא אמינא דבכגון נדו"ד דמידע ידוע שעתיד השטר לחזור ליד האב להיות לו למשמרת עד יגדל עמרם בנו איכא למימר אלבא דכ"ע אפילו נכתב כאלו לא נכתב דמי וא"כ הואל ובררנו דלשטר מכר יחשב מתנתא דא אין לנו על מי להשען לומר שזכה הקטן עמרם הנז' ואין זה נוגע כלל לדינא דס' רמ"ג סי"ח דהתם דוקא ביש לקטן זכות אבל בכגון זה דמכירה הוה ובמכירה לא מקריא זכות כמש"ל משם מור"ם בס' קצ"ה ומשם הרב יעב"ץ ז"ל ודאי לא זכה אפילו אי הוה מזכה לו על יד אחר ודו"ק ואין לומר דנדו"ד לא חשיב כמקח אלא הואל והבן זכה לירש באמו מדין התקנה נימא שיכול לסלקו במה שירצה ולאו בדעתו תליא מילתא וא"כ נימא הואל ולאו בדעתו תליא הוי כאלו זיכה לו במתנה ואין האב יכיל לחזור:

זה אינו דכבר נודע מספרי האחרונים דאין האב יכול לסלק בנו שירש מכח אמו במעות או באיזה דבר עיין תוש"י סק"ז ובס' וי"ץ במקומות הרבה דיש לו לחלוק עמהם בכל דבר וא"כ הדר דינו למה שאמרן שמכר להם אביו בלי ידיעת בנו ואין כאן מכר והדר דינו דיכול האב לחזור אלא דמחויבים שאר אחיו ואלמנת אביו לשלם לו המטלט' שהודה אביו שהוא חייב לו דהיינו כנגד מה שהיו הקרקעות שוים בזמן שכתב האב השטר הודאת שכ"מ וכו' כדאמרן:

ועל פי הנחה זו פשוט דגם הבתולה חנה אחותם מחויבים הם האחים לשלם לה כפי מה שישלמו לעמרם דחד דינא אית ליהו הגם שלא הזכירה בהודאתו הרי היורשים מודים הם והרוחנו בזה הנדונייא שנטלה חנה ולא באה בפנקס העזבון יכולה היא לומר שהיא נטלתם מכח החוב של המטלט' שנושת באביה מפאת אמה ואח"כ עשור נכסי הראוי לה שתטול באביה וא"כ מה שנתחייבה חנה ומכרה חלקה בעשור נכסי בקרקעות שירשה מאביה לכל אחיה נגד סיום הנדוניא שעשו לה צריכים כל אחד מהזוכים לתת חלקו בסיום הנדוניא דהשתא חלק חמישי הראוי לה בירושת אמה ונתברר חלקה במחצה בקרקעות עם אחיה שמאמה וחזרה ומכרתו להם זכו בו לבדם ומה שנטלה הנדונייא יכולה היא לומר שנטלתם בעד חוב המטלטלים שיש לה ביד אביה מפאת עזבון אמה ויגיד עליו רעו הודאה שהודה אביה לאחיה עמרם וא"כ גם כאן יבואו חשבון חלקה במטל' עם הנדונייא שעשה לה אביה ומי שיש בידו יתרון יוציא בולעו מפיו ומה שראוי לה ליטול בעשור נכסי של אביה הרי זה חזרה ומכרתו ג"כ בעד מה שנטלה מכל אחיה ובודאי כל מי שירצה לזכות בחלק מחלקה בעשור נכסי הנז' צריך לתת בסיום הנדונייא ותו לא מידי: ומעתה אחר שבררנו דיכול הר' יוסף המנוח לבטל שטר המתנה הבוא נבוא למאי דאתן עלה מה דינה של האשה בסלוק זה שעשתה לה בקרקעות הנה יש לנו לדעת למאי יהיה נחשב דברי המנוח שאמר שעכשיו רצינו לבטל המתנה וכו' ולהחזיר כל הקרקעות המוזכרים בשטר המתנה שירשו אותם כל בניו הזכרים ולחלוק אותם בשוה הן בניו שמאשתו הראשונה הן מן השנייה כלם חלק כחלק יאכלו לבד מדוד יטול פי שנים כי לו משפט הבכורה ע"כ דלעד"ן מדקדוק אלה הדברים דכוונתו להקנות להם בתורת מתנת שכ"מ דאי לא תימא הכי למאי איכוון בצוואה זאת הואל ובלא צוואתי כך הוא משפט הירושה ואי כוונתו להשמעינו שדוד הוא בכור הוה דיי לומר דוד בכור הוא ותו לא ואי כוונתו על האשה שלא תטול בהם מחצה דבריו מהבל ימעטו ולאו בדידיה תלייא מילתא אלא בסלוקה שעשתה:

זאת ועוד אחרת במה שכתבו החכמים החותמים על הצוואה בתחילת דבריהם וז"ל היות אמו"ץ וכו' מוטל ע"ע דוי וכבד עליו החולה שממנו מת בעה"ר וכו' גם באמצע השטר כתבו אזי חזר יוסף החולה וכו' מה היתה כוונתם בזה להשמיענו על כל פרק שהיה חולה וממנו מת אם כוונתם לא היתה אלא להעיד שבטל שטר המתנה ועשתה האשה סלוק מאי איכפת לן במה שכתבו היה חולה וממנו מת:

אלא נראה שכוונתם לומר למתנת שכ"מ היתה כוונתו ואל תשיבני דסו"ס הואל וזיכה להם בשוה וכן הוא דין הירושה מה הוסיף במתנה זו הו"ל להניח אותם לזכות מדין ירושה לזה אמינא דנתכוון בזה לתת לבניו כדי שלא תזכה הבת בעשור נכסי מן הקרקעות ה' דאם לא היה מצוה והוה שתיק היתה הבת נוטלת עשור נכסי בהם ואל תשיבני גם על זה לומר דאם כוונתו כך היתה להגריע כח הבת מזה א"כ הוה דיי לה לצוות שלא תטול בתו עשור נכסי מן הקרקעות ותו לא דאופן זה מהני מן הדין הואל ואין עשור נכסי מתנאי הכתובה יכול הוא לסלקה וגמרא ערוכה היא בכתובות דס"ח יעו"ש ופסקה הטו"ר באהע"ז סק"ג והש"ע שם ס"י וז"ל מי שצוה בשעת מיתה אל תפרנסו לבנותי פרנסת נדונייא מנכסי שומעין לו יעו"ש וא"כ גם אנן הנגררים אחר התקנות הרי מן התקנה מבורר דמה שנוטלת הבת באביה אחר שירשה באמה הוא מדין עשור נכסי יע"ש וא"כ תקשה למה הוצרך לתת במשכ"מ הוה די לסלק בתו ותו לא:

אלא דזה אינו דלשתוק ולכתוב לא אמרינן דהואל וכל כוונתו היתה לסלק הבת מה לי יעשה זה כמו שעשה או יאמר שלא תטול הבת הואל וכוונתו כך היתה בחר בדרך זו הטובה לו בלשון זה לתת לזכרים במתנת שכ"מ דלא דינא גמיר וסביר ומה שנראה טוב בעיניו יותר הוא דרך זה:

ובפרט דלא היתה כוונת האב לסלק הבת מעשור נכסי של כל הנכסים אלא מקרקעות דוקא ואי הוה בא לסלק הבת מאלה דוקא היה צריך לבוא במאריך טרחא לברר מאיזה דבר תהיה מסולקת ומאיזה לא לכך ברר לעצמו דרך קצרה כד רמי וקציר בערשיה גם בדרך מיתתו זאת שלל לו דרך שהר"ד הוא הבכור: והגם שהיה בידינו להביא ראיה לדברינו זה שכך הוא הדין לדקדק דברי השטר ולדון עליו מכח קו"ח ממאי דקי"ל כרע"ק בפרק יש נוחלין דקל"ח דדורשין אפילו לישנא יתירא שבשטר ולמימר לטפויי אתא ופסקה מר"ן בחומ"ש סרי"ד ס"ב יע"ש ומכ"ש למדרש כל הלשון כולו ולא לימא שימה בעלמא היה שח אלא דאין אנו צריכים להביא ענין לישנא יתירא הואל ויש בידינו אילן גדול והוא פסק הש"ע סו"ס ס"א שפסק וז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין ע"פ אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי וכו' ע"ש א"כ על זה יש לסמוך ולומר גם כאן ודאי לא נתכוון אלא לתת קרקעות אלי במתנת שכ"מ:

ומעתה הואל ולפי דברינו אלה דלמתנת שכ"מ איכוון ודאי אין כאן מקום לפקפק בלשונות אלו שבא לזכות בהם ליורשיו דטובים הם השנים במה שאמר ירשו אותם בניו הזכרים דלשון ירשו ליורשיו קנו כפסק הש"ע בס' רנ"ג ס"ב שפסק אם אמר יחסן או ירש על מי שראוי ליורשו קנה יע"ש גם כי טוב הוא לשון השני שסיים ואמר כולם יחלוקו וכו' דלשון יחלוקו מתנה הוא כמו שפסק ג"כ בש"ע רפ"א ס"ח יע"ש והגם שהתחיל בלשון ירושה וסיים בלשון מתנה עיין בס' רפ"א סקט"ו וט"ז דמשם באירה אפילו אמר לשון ירושה למאן דלא מהני ליה לשון ירושה וסיים בלשון מתנה מהני לשון מתנה לבטל לשון ירושה הקודם יעו"ע מכ"ש כאן דתרוויהו מהנו כדאמרן דלשון ירושה למי שראוי ליורשו מהני וזה פשוט:

ותהלי"ת אחר שלש ימים שכתבתי כל זה מסברא בא לידי ספר דברי יוסף להרה"ג מוהר"י אירגאס זלה"ה וראיתי לו שם בס' כ"ט שנשאל על יעקב שצוה ועשה צוואה ראשונה ושנייה ושלישית ובשלישית אמר וז"ל שלישית הריני מצווה ומסדר ומבאר שהגם כי נדוניית כלתי אשת ראובן בני היא מסך ארבע מאות דוקאטי כך עלה במחשבה לפני בשעת חופת בני וכך הבטחתי לו אותה שעה להוסיף לו על נדונייתו מלבד התוספ' שהבטחתי לכלתי סך שבעים דוקאט כדי שנדונייתו תהיה כפי הסך שנתתי לנדוניית בנותי הי"ו לכן מאחר שסוף האחים לחלוק בבואם לידי חלוקה בראשונה ראובן בני הנ"ל יקח מנכסי שבעים דוקאטי ויזכה בהם ושאר כל נכסי יחדיו יחלקו הבנים בני הנז"ל חלק כחלק אך ורק הדורונות והמתנות שהודרנ"ו ושנתננו במתנה לכל אחד מהם בעת המילה של בניהם עליהם לא יפול חלוקה ולא יהיה עליהם שום ערעור ע"כ והשיב הרב על זה וז"ל והנה צריכים אנו לדעת כוונת ראובן המצוה כמ"ש בסדור השלשית וז"ל ולכן מאחר שסוף האחים לחלוק בבואם לידי חלוקה בראשונה ראובן בני יקח שבעים דוקאטי ושאר כל נכסי יחדיו יחלוקו הבנים בני חלק כחלק ע"כ דלכאורה נראה שאין כוונתו לחלוק כל נכסיו מעכשיו רק אמר כיון שסוף האחים לחלוק כמו שהוא דרך העולם שהבנים יורשים ומחלקים ביניהם נכסי אביהם הנה כשיבואו לידי כך יקח ראובן שבעים דוקאטי והשאר יחלקו ביניהם אז אבל זה אינו דאם היתה כוונתו לבד לזכות לראובן השבעים דוקאטי ולא לצוות על שאר נכסיו לא הול"ל ושאר נכסי יחלוקו דלישנא יתירה הוא אי נמי הול"ל ושאר כל נכסי ירשו אותו בשוה מדקאמר יחלוקו שמע מינה בתורת מתנה קא יהיב ליהו נכסיו שהרי לשון יחלוקו לשון מתנה הוא כדאמרינן בב"ב דס"ג פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא ע"כ ופסקו הרמב"ם בפי"א מהל' מתנה והרב"ש כלל פ"ג ס"ה ומר"ן בש"ע סרפ"א עכ"ל הטור וכשראיתי זה נתתי שמחה בלבי שמצאתי כל דברי מפורשים ומהם ילמד אדם בקו"ח לנדו"ד שיש כפל ויתור לשון דברים יותר משם גם לשון מתנה בא בכפילא פשיטא דלית דין ולית דיין דלמתנת שכ"מ אכוון ותן לחכם ויחכם עוד:

ואל תשיבני לומר היאך יוצדק לומר בזה דהוי משכ"מ הואל ומחזה חזינן דלא חלק כל נכסיו והלכה פסוקה היא דמתנת שכ"מ במקצת לאו שמה מתנה כמ"ש בטוש"ע סר"ן מתחילתו ועד סופו גם זה אינו דכאן מצווה מחמת מיתה שנו כאן הן מצד מה שכתוב בתחלת הצוואה וז"ל פלוני מוטל ע"ע דוי וכבד עליו החולי שממנו מת וכו' וזה למצווה מחמת מיתה יחשב כמ"ש מור"ם סר"ן ס"ה וז"ל וי"א דוקא שלשה ימים הראשונים דינו כשכ"מ אבל לאחר שלשה ימים או שקפץ עליו החולי אפילו תוך שלשה דינו כמצווה מחמת מיתה ע"כ והגם דמור"ם כתב דין זה בלשון י"א עיין בטור שכתב דין זה משם אביו רבינו הרא"ש וכתב הרב"י דלא חלק הרא"ש על רבינו הרמב"ם אלא במאי דמחלק בין שלשה ימים לאח"כ אבל בדין היה מסוכן והכביד עליו חוליו גם הרמב"ם מודה וליכא מאן דפליג יע"ש וא"כ ממנו יוצא דלא כתב מור"ם זה בשם י"א אלא מפני החילוק שבין תוך שלש לאח"כ אבל בדין שקפץ דהיינו הכביד ליכא מאן דפליג דלא מקרי מצווה מחמת מיתה:

גם סופו גילה על תחילתו דמצווה מחמת מיתה הוא מדפסק מר"ן בסר"ן ס"ו בד"א שמתנת וכו' אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מדבריו שהוא נותן מח"מ כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה וכו' וגם כאן כל הדברים מוכיחים דמחמת מיתה הוא נותן חדא דהא בפה מלא צוה שיחלוקו בניו ודוד הוא הבכור וזה הדברים מוכיחין דמחמת שהוא הולך למות אמר כן:

גם ממה שהוצרך לסלק יד אשתו וממה שהיו החכמים מגלים דעת אשתו דספוקי מספיקא ליהו אם תכניס לכלל חלוקה המתנה הנז"ל מכל זה מוכח וקרי בחיל דעל עסק מיתה היה עושה כל אלה ואין צריך סעיד וסמך יותר מזה והואל ומצוה מחמת מיתה הוא דבריו קיימים אפילו במקצת כדאמרן גם ממה שלא נמצא כתוב כאן שהיה הר"י מיושב בדעתו אינו מעלה ואינו מוריד ועיין במור"ם סר"ן ס"ו:

ומדין מה שלא נמצא כתוב כאן כתבוה בשוקה וכו' הגם שאפילו אם תהיה מתנת בריא או שכ"מ פשוט היינו יכולים להביא סברות הפוסקים דמקיימי הלכתא דאם לא נכתבה לא נפל שטר הצוואה אלא בכאן הואל ובררנו דמצוה מחמת מיתה הוא הרי דינו עריך בס' רמ"ב ס"ו ובסמ"ע סקי"א וי"ב יע"ש ומדין הוכחה על אעבורי אחסנתא אין כאן מקום לדבר מענין זה הואל ולא נמצא שים אעבורי אחסנתא בכאן איך שיהיה חזרנו על כל הצדדין וצדי צדדין ולא מצאנו ממה להגריע כח מתנת מצווה מחמת מיתה זו:

ומעתה הואל ובררנו דמתנה זו למתנה מחמת מיתה מחשיבה הרי סלוקה מפורש יוצא דמהני מהא דפסק מור"ם באהע"ז ס"ב וז"ל מי שצווה לתת לבניו כו"ך או לאחרים וציוה כך לפני אשתי ושתקה י"א שצריכה לקיים וי"ח ולכ"ע אם אמרה למקצת דבריו אין ולמקצת שתקה לא הוי מחילה במה ששתקה אבל במה שאמרה אין צריכה לקיים ואינה יכולה לומר נרע"ל ואם קבלה קניין לקיים מתנתו ואח"כ אומרת שלא מחלה כתובתה ומה שקבלה משום שהנכסים היו בידה וברשותה הדין עמה וגובה כתובתה ע"כ וכמו מחלוקת זו שכתב מור"ם כאן דבשתיקה י"א שצריכה לקיים וי"א לא. כן כתב ג"כ בחומ"ש סרנ"ב ס"א יעו"ש וראיתי להרב"ש שם סק"ז שכתב דסברת י"א קמא דמהני שתיקותא היא סברת מר"ן סצ"ג סקט"ו יעו"ע אלא דמדברי הרב חל"ם סק"ה לא משמע כן וא"כ בשתקה הרי היא מחלוקת ועיין להח"מ בסק"ז דסברת הריב"ש שהביא מור"ם באחרונה היא חולקת אפילו על סברא השנייה דס"ל דאם אמרה אין מהני וכתב אך מדברי מור"ם נראה דמחלק בין אם הנכסים ברשותה וכו' ע"ש אתייא מבנייא דבנטלה קנין אלבא דכ"ע צריכה לקיים ואינה יכולה לטעון משום טרוף שלא תטרף דעתו:

ועיין בהרחל"ם שם סק"ו שכתב הטעם דלא שייך לומר שיהיה הדבר בטל מכח נרע"ל דיש חלוק בין בריא לשכ"מ יעו"ש ועיין להב"ש בסק"ט מה שהקשה על הרב ח"מ וז"ל עיין להחל"ם שהקשה למה לא אמרינן נרע"ל ותרץ שאני שכ"מ וכו' ולכאורה קשה עליו מהו קושיות שלו דהא בכתובה לא אמרינן נחרע"ל ואפשר דכוונתו וכו' עכל"ה וראיתי להרב מהר"א קורייאט ז"ל סקי"ז שתמה על דברי הרב"ש הנז"ל וז"ל אבל זו היא שקשה בעיקר קושיית הרב"ש תמיהא לי טובא דמ"ש בכתובה לא שייך נחרע"ל הוא במוחלת הכתובה בפירוש כמ"ש בסק"ה אבל במוכר נכסיו או נותנם והאשה מסכמת לא דמי למוחלת כתובה דא"כ תמה על עצמך דכל הדינים דס"ץ דיכולה לטעון נחרע"ל היכי משכחת לה אי נימא דההסכמה שהסכימה על מכירת נכסיו קרוי מחילה דכתובה אלא ודאי דהסכמה לחוד ומחילה לחוד וא"כ לפי זה לא ידענא מאי ק"ל להרב"ש על דבריו של הרב חל"ם עכ"ל:

ואנא בריה קלה אמינא דאחר המחילה רבה דאין בתמיהתו כלום דודאי בהנהו דינים דס"ץ הגם שמסלקת עצמה ממה שמכר או נתן הבעל לאו משום זה נימא דמחלה דהא אינה עומדת עתה להתאלמן או להתגרש אלא מצפה ומוחלת אולי ירויח הבעל ויהיה לה ממה לגבות ממנו או על ידי גרושין או על ידי מיתה אבל בכאן בשכ"מ סמוך למיתתו כשהיא רואה שהוא מפזר ממינו והיא מסכמת על ידו אין לך מחילה יותר מזה שמוחלת כתובתה הואל ורוח הולך ולא ישוב מהיכן תהיה לה עוד גבייא אלא ודאי דלמחילה נתכוונה וא"כ דברי הרב"ש ברור מללו אתייא מבנייא לדעת הרב"ש זו שכתבנו דבמוחלת היא זאת ובמוחלת לא שייך טענת נחרע"ל ופשוט הוא אלביה אלא אפילו לסברת הרב חל"ם עצמה הרי כתב דבשכ"מ ליכא טענת נחרע"ל. אתאן לנדו"ד ג"כ הואל והיתה סלוקה על ידי קנין וכמ"ש מור"ם בסברא אחרונה משם הרב"ש ודאי סלוקה סלוק הן דמה שסלקה עצמה הויא מחילה בחלק מכתובה דהא אלו לא מחלה היתה נוטלת חלק בקרקעות אלו ועכשיו מחלה חלק מהכתובה ובמחילה ליכא טענת נרע"ל כמ"ש הרב"ש איבעית אימא הואל והיה שכ"מ לחוד דיי לומר ליכא נח"ר וכמ"ש הרחל"ם ואלבא דכ"ע מהני סלוקה: וכן הוא הלכה למעשה בידינו ומבואר הדבר בתשובת רבני התקנות הלא המה המה"ג מוהרר"י עוזיאל ומוהרר"ס אבן דאנאן זיע"א הובאו דבריהם בס' כר"ח ח"ב סקע"ט שנשאלו בשכ"מ שצוה לחלק נכסיו בתורת מתנה ואחר פטירתו באה לערער שלא יגרע דבר מחלקה ומה ששמעה ושתקה בשעת הצוואה לעשות נרע"ל דתקיף לה עלמא מבואר בתקנות שכל מה שחלק בעלה מנכסיו שלא בהסכמת אשתו הנשואה לו כמנהג קהלות קאסטילייה לא יתנכה לה מחלקה כלום אלא א"ך היה הדבר בהסכמתה ובקנין גמור ולא יזיק לה מה ששתקה האשה וטענתה טענה עכ"ל מכאן מפורש יוצא לנדו"ד דליכא טענת נרע"ל ומפורש יוצא לנדו"ד דלא נכנס זה בגדר שצריך שיהיה הדבר בהסכמת חעי"ץ כלל דהא לא הגריעו אלא משום שלא היה בקנין אבל אם היה שם קנין קיים בלי שום תנאי שיהיה הדבר בהסכמת בדי"ץ:

והגם שמדברי הרב יוא"ל זלה"ה בסקל"ב ומדברי המשבי"ר זלה"ה שהביא שם נראה דבמוחלת עצמה צריך הסכמת בד"ץ אפשר דלא הצריכו אלא במוחלת לגמרי דשם בהכי מיירי ויש סייעתא לזה ממה שכתב שם הרב יואל זלה"ה בסוף הפסק וז"ל קמ"ל דלא אלא מיירי במתנת בריא שמוחלת ומבטלת כולה מעכשיו ואפילו הכי צריך מציאת חכם וכו' דמזה יש לומר דוקא במחלה כתובתה כולה ולא נשאר מעתה ומעכשיו לא לה ולא ליורשה דוקא איירי לכך צריך מציאת חכם אבל בכגון נדו"ד דלא מחלה אלא קצת משעבודה ועדיין כחה וכח יורשיה לא נשתנו כלל בזה לא דברו והן הם דברי הרבנים מוהר"ר יאודא עוזיאל ומהר"ר סעדייא אב"ד זלה"ה דפסקו דבקנין לחוד סגי הואל ואין כאן מחילה בכתובתה הואל ויש לה עדיין ממה לגבות:

הן אמת דיש לנו לפרש כדברי הרב יוא"ל ז"ל שכתב קמ"ל דלא אלא מיירי במתנת בריא שמוחלת ומבטלת כולה מעכשיו ואפילו הכי צריך מציאת חכם אפע"ג דאיכא כל הטובות וכו' אל תטעה לומר דאדרבא מלשין זה מוכח דמה שמוחלת בכולה הוא עדיף ממוחלת קצת זה אינו דאיכא למימר מאי דנקט אפילו הוא על המחילה שאמר הוא כוונתו לומר אפילו היא מוחלת מעכשיו דהגריעה גם כחה וגם מבטלת הכתובה על זה כתב אפילו במוחלת קצת כנדו"ד והכתובה עדיין בתוקפה לכל חלקיה זה לא נכנס בדברים כלל ופסק הרבנים שכתבנו יוכיח דלא הצריכו אלא קנין ותהיה הצוואה קיימת ואין לפקפק בזה כלל ואפילו מי שירצה לפקפק הרי אין לו על מי להשען אלא הואל וראה בפסק הרב יוא"ל ז"ל דאפילו מה שנתנה במתנת בריא צריך מציאת חכם עכ"פ אין דברי הרבנים אמור אלא במחלה בכתובה כולה אבל במקצת כמו זה לא נזכר ונשאר הדבר בספק והרי קי"ל כל ספק בתקנה העמדהו על ד"ת כמ"ש באהע"ז סקי"ח יעו"ש:

וכל זה הוא לרווחה דכבר העיד הרב הפוסק החותם על שטר זה וחכם חבירו שהיה כל זה על ידי הרב המאי"ר לארץ זלה"ה ומעתה אין צריך כלל להשיב על חדוש כתובה דמאי שייטה דחדוש כתובה כאן הואל וכתובה היא עדיין בתוקפה לכל תנאיה אפוכי מטרתא למה לי:

גם יש לעקור מעקרא טענת נרע"ל בכאן הואל ומצינו בכאן כתוב וגלינו אוזן האשה ופשרנו ביניהם וכו' דמלשון זה נראה שהיתה עכבה בדבר עד שהוצרכו לפשר וא"כ אין כאן טנרע"ל שהרי גלתה דלא ניחא לה בנח"ר דידיה ודמי זה למ"ש מור"ם סק"ו ס"ב וז"ל ולכ"ע אם אמרה למקצת דבריו אין ומקצת שתקה דלא הוי מחילה במה ששתקה אבל במה שאמרה אין צריכה לקיים ע"כ וכן פסק מר"ן בס"ץ באם מכר לאחר ולא רצתה לסלק עצמה וחזר הבעל ומכר לאיש אחר אינה יכולה לומר נ"ר יעו"ש וטעמא דמילתא בתרוייהו הואל ואנן קא חזינן שהעיזה פניה ותאמר לא הרי גלוי מילתא דל"ל ניחותא בנ"ר שעל בעלה א"כ מה ששתקה בדינא דמור"ם או הסכימה במכר השני אלבא דמר"ן אמרינן ודאי מרצונה עשתה הלאו הכי היתה אומרת לא כמו הפעם הראשון וא"כ גם כאן הואל ולא נתרצית אלא על ידי הפשרה הוא גלוי מילתא שאין בעלה חביב לה ובודאי כל מה שעשתה הוא לרצונה: וכל דברינו אלה לצד שצדדתי דמתנה זאת מתנת שכ"מ היא וגם לפי מה שנראה מדברי הרב הפוסק שמבין קולמסו נכר דלא עלה על דעתו לומר זה וחשיב דברי המצוה כספור בעלמא כמי שמדבר היאך יתנהגו בניו מצד עצמם אחר מותו עכ"ז צדקו דבריו נר"ו במה מקיים הסלוק הן מצד מה שהביא מדברי הרב יוא"ל זלה"ה והעלה דגם כאן הואל והסלוק נעשה לגבי היורשים אפילו להרא"ש מהני הן מצד דפסק מר"ן הוא כסברת הרמב"ם דיי גם נוסף כאן לפי מש"ל הואל והסילוק סמוך למיתה כמחילת הכתובה חשיב ואין שייך טנרע"ל בכתובה כמ"ש הרב"ש והואל וקבלה קנין וסלקה עצמה ולא תטול כלל בהם אין לך מחילה יותר מזה והגם שנאמר דלא זיכה אותם לבניו במתנה אלא ישארו אחריו ויתנהגו בהם בניו החלוקה וא"כ נשאר כאלו הניח אותם המוריש אחריו וא"כ הרי מצינו תשובת רבינו הרא"ש שכתב הטו"ר בס"ץ דאפילו במקום דמהני הסילוק היינו שלא לטרוף אבל לא נתמעט חלק האשה לפי תקנת טוליטילה וכו' הרי מפורש שם בדברי הרא"ש שהביא הטור דאם יהיה הסלוק גם על הטרפה וגם על אחר המיתה סלוקה סלוק מכל וכל יעו"ש באורך:

וגם אם נחשוב ג"כ דלאו למתנת שכ"מ איכוון יוצדק לך ג"כ כל מה שכתבנו לעיל דלא בעינן לא חדוש כתובה ולא מציאת חכם וכמ"ש הרב הפוסק ואין צריך לכפול הדברים:

ומה שנסתפק הידיד אם סלוק זה הוא לסלוק יחשב או למתנה ומזה יצא לידון בדבר חדש לענין חלק הבכורה אם אמור נאמר דבריה קיימים או בטלים הואל ונתנה לאחרים ולא לבעלה לא ידעתי מי הביאו לבית הספק הואל ולשון השטר קרי בחיל שסלקה עצמה גם נוסף על זה אחר שנטלו ממנה הסילוק בקנין מצא יוסף כח לצוות את בניו ולחלוק להם הרי מוכח דאבא מזכה ברא ולא מכח האשה קא זכו ואין עסק באשה כאן אלא לסלוק עצמה ותו לא מידי:

ואם מה שהביאהו לבית הספק הוא בשביל שכאן נמצא כתוב והגם שיתברר לה וכו' עכ"ז מעתה זיכתה האשה הנז' כל חלקה בקרקעות וכו' אנא אמינא שמי שכותב זה נוסף על דברי הסלוק ידיו רב לו שראה זה מצאתי בס' כר"ח ח"א סקמ"ה ששם הביא פסק הרבנים מוהר"ר יאודא עוזיאל ומוהר"ס אבן דאנאן ז"ל שכתבנו למעלה שכתבו דאם סלקה בקנין מהני סיים שם אח"כ וכתב עוד נמ"ך משם כמוהר"ש אבן צור וכמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה כתבו לחכמי מקנאס וז"ל אמנם בכתובות ק"ק כבר חלקו לה חכמי התקנה כבוד ועשאוה כשותף בגוף הנכסים ולא לבד שותף בין הבנים דהיינו שתטול כאחד מהם אלא שותף כנגד כל הבנים שתטול מחצה ואם שתקה ולא מיחתה בבעלה יפה לה מדבורה ולא. חשיבה מחילה כלל ולא עוד אלא דאפשר דאפילו מחילה גמורה לא מהנייא בגוף הנכסים אלא מתנה גמורה עש"ב וחתום כמוהרריב"ץ זצ"ל אבל מתנת בריא א"צ הסכמת האשה ועיין בשאלת רבינו שמעון מימי זלה"ה ושו"ת הרדב"ז וכ"כ מוהררמ"ט זלה"ה ע"כ בכתבי כמוהר"ש אבן צור עכ"ל הרי לפניך אפילו בעודנו בחיים רצה להצריך לאשה לכתוב לשון. מתנה ובכאן טוב וישר מה שנמצא מלות אלו בסלוק זה:

ומעתה משכוני נפשין למה שנסתפק הרב הפוסק אם יכולה אשה זאת לטעון מחילה בטעות וראיתי להידיד שהתיר ספק זה מתרי טעמי חדא והיא שכתב באחרונה דמסתמא ודאי לא בטלה אלא לצד שאם יתברר שהמתנה בטילה דלצד שנאמר אינה בטילה מאי אהני סלוקה אלא ודאי אסיק אדעתה דבטילה. היא ובשביל זה מחלה וכו' אחר המחילה לא ידעתי שום חלוק בין פשרה זאת לשאר פשרות שכולם באות על ספק שכל אחד מוותיר מספק דילמא לא יבוא לידי ברור ואם תאמר אשה זאת בין כך ובין כך מאי אהני לה גם כאן לפי דעתה אהני סלוקה כדי שיהיו גם בניה בכלל הבנים הלאו הכי לא הוה המצווה מבטל המתנה ועדיין איכא למימר דמספק עשתה זאת והשתא שנתברר הויא מחילה בטעות:

ברם בצד הראשון שכתב מסברא דנפשיה דלא מקרי מחילה בטעות מכח מה שאמרו לה שהם מסופקים בדין וכו' בזה אמרינן יישר דבזה נתכוון לדעת הרב פת"ש בס' ר"ה סקי"ג וז"ל ועיין בתשובת משכנות יעקב באחים שהיו שותפין לדיין וכו' ועשו הדיינים פשרה ביניהם ואח"כ טען אחד מן הצדדין שהדיין הטעה אותו באומרו לו שאין ברור לו שיזכה בדינו ומתוך זה הסכים להתפשר ועתה נתוודע לו שבודאי היה זוכה בדין וטוען שהוא פשרה בטעות והרב ז"ל השיב דאינו יכול לבטל הפשרה בקנין בטענה זאת ולא מצינו להפוסקים שיבטל פשרה בטעות רק בטעות גמור בעיקר המעשה כגון דעושה פשר מחמת שלא מצא עדים ואח"כ מצא עדים או כגון שחייבוהו ב"ד שבועה דלא אסיק אדעתיה שב"ד יטעו אבל לא משום שהוא עצמו טועה בדינו ואין ב"ד מטעין אותו רק אמרו לו שאין הדין ברור כו"כ שיזכה ואלו היה עכ"ז רוצה דוקא בדין הרשות בידו ואולי יזכה רק דלא מחית נפשיה לספיקא וגמר ומקני ואין כאן טעות כלל וכל הנמצא בתשובת הראשונים בזה היינו דוקא היכא שאמרו לו בפירוש שהוא חייב בדינו בברור עכ"ל מכאן יתברר כמו שכתבתי לך:

והגם שהיה מקום כאן בידי להשוות שטר מחילה זו כשטרי מחילות הנהוגות שאנחנו כותבים מדי יום יום ועליהם אנחנו נשענים והם מיוחדים ע"פ תשובות הרשב"א שהביא הרב"י יעו"ש וא"כ הואל והמחילה נכתבה באורך וברוחב ובלשונות כפולות לא יגרע כחה אלא הואל יעלו הדברים באורך לא רציתי עוד לבוא במאריך טרחא:

אלא דעדיפא מזה אמינא מה שראיתי בקצרה בס' משה"ר או"מ סי"ט שכתב וז"ל הא דקיי"ל מחילה בטעות לא הויא מחילה דוקא בע"פ אבל בכתב מהנייא עיין בתשובת הפר"ח שבקונטריס ע"ח ועיין כנה"ג בתשובותיו שנדפסו מחדש בחלק אהע"ז ס"כ עכ"ל וא"כ מזה לבד נחה שקטה טענת מחילה בטעות הן אמת דזה תמוה הוא לנגד עיני הואל ומחזה חזינן דזה הוא הפך תשובת הרשב"א ז"ל שהביא הרב"י בסי"ב שרמזתי לך דמשם באירה דלא מהני מחילה בכתב ממה שכתב אפילו כתב לו בדלא שגוי ודלא אניס יע"ש דמשם באירה דלא מהנייא אפילו היא בכתב עכ"ז בנדו"ד גם זה סעיד וסמך לבני יוסף היורשים מן התורה דקרקע בחזקתם קיימא:

המורם מכל מאי דכתיבנא דמתנה זאת קיימת והסלוק חזק ואמיץ ועמרם צריך לשלם לו המטלטל' ע"פ צוואת אביו וגם חנה מב"ת אם ברור שלא סלקה עצמה דינה כך. זהו משנלע"ד בסדר וזאת התרומה כאן שנה דוב"ר אמ"ת לפ"ק פה סאלי יע"ה וצויי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה