שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קסב
למוגאדור נ"ך על ענין הצוואה הנז' שבעת צוואתה אמרה בזה"ל, שחצי עזבונה יזכו בו חכמי ועניי ירושלים ת"ו ושם נמצא בעת ההיא במוגאדור רב אחד שד"ר מעה"ק טבריא תוב"ב והלך השד"ר הנז' נר"ו ואסף איש טהור כמה חתימות מכמה אנשים שהעידו לי שרוב הנשים עבדי דטעי וקרו לכל ערי אדמת קודש בשם ירושלים תוב"ב ומכח זה רצה לומר דגם לעה"ק טבריא ת"ו יהי' חלק ונחלה גם היא ולעה"ק חבת"ו וצפת"ו. ועל זה:
נשאלנו היעמדו דברי הרב השד"ר נר"ו או לא. ע"כ:
תשובה לזה מן הראוי שלא להכניס עצמינו בין ההרים הגבוהים להבדיל בין קודש לקודש יען שגאוני ארץ ההדורה ת"ו יכלי למיקם בספוקייהו מנייהו מלכי ומנייהו פרכי ועל כיוצא בזה אמרו באתר זקוקין דנורא אשר מהם תצא תורה מאן עייל בר"ן להתם. אך הואל ואין מסרבין לגדול אמרו הוכרחתי לגלות דעתי הקלה:
ואען ואומר דלדעתי הקלה אין להסתפק בזה והכל מעלין לירושלים שנו כאן. וארבע תשובות בדבר חדא לחדא שריין:
ראשון בקודש נהדר הגם שנניח שרוב הנשים קורין לכל ארץ ישראל בשם ירושלים עכ"פ מידי מעוטה לא יצאנו. וא"ך הדרן לדינא דפסק הש"ע בחומ"ש סס"א סט"ז ז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כל האי והיה סבור שהדין הוא כך בענין זה ומפני כך כתב אותו לשון ע"כ הרי לך דאפילו במקום דעבדי אינשי דטעו בסברא עכ"פ יש לנו לדקדק השטר ודנין ע"פ אותו דקדוק המובן מן השטר וגם כאן הואל ושטר צוואה קרי בחיל "ירושלים" אין לנו להשתבש ולומר דהאי איתתא גם היא מהטועים לקרות כל ארץ ישראל בשם ירושלים והאמת דיש לנו לאמר דלא נתכוונה אלא לירושלים עיר בית אלקינו דמסתמא לא כתבו בשטר ירושלים עד דמידע ידעי דלירושלים נתכוונה דוקא ותו לא מדי:
והשני בא מילתא דמסתברא דהגם שנניח דאשה זו היא מן הרוב דקרו לארבע ארצות בשם ירושלים עכ"ז בענין זה בודאי לא נתכוונה אלא לירושלים המקודשת מחברותיה והטעם הוא הואל ומצינו להאשה הזאת שזיכתה חצי עזבונה לחכמי ועניי עירה והחצי אמרה לירושלים בודאי דלא נתכוונה אלא לעיר אחד מערי ירושלים ולא לכל ערי הקודש דאי אמרת דכוונתה היתה במה שאמרה לירושלים היינו כל ערי הקודש היתכן דבר זה להעלות על הדעת לתת מחצה לעיר מולדתה שהיא מוגאדור ומחצה יתחלק לכל ארבע ארצות והלואי אם היתה צוואתה לתת חלק מממונה לארץ מולדתה וארבע הידות לירושלים הייתי יכול מעט להסתפק אולי נתכוונה לכל ארבע ארצות ואזי תהיה עיר מולדתה כאחד מהם אבל עתה שזיכתה מחצה לעיר מולדתה לא יעלה על הדעת לומר דמחצה השני נתכונה לארבע הארצות דחלילה ליתן יד לסברא זו לעשות אשה זו סוטה בצוואתה להעדיף שפחה מגבירתה שתהיה ארץ חו"ל שהיא מוגאדור עדיפא מעיירות ארץ ישראל ואפילו מירושלים דהגם דקי"ל עניי עירך קודמין לא מלבד שהדבר שנוי במחלוקת עניי עירך עם עניי ירושלים מי קודם מ"ע הרבה תשובות יש בדבר זה חדא דהגם שנניח כסברת האומרים עניי עירך קודמין לעניי ארץ ישראל עכ"פ בנדו"ד הואל ומחזה חזינן שנתכוונה לתת לזה ולזה הרי גילתה בדעתה דשוים הם לגבי דידה דאי היתה מן הסוברים עניי עירה קודמין היתה מזכה כל עזבונה לעניי עירה דאין לומר שנתנה להם מחצה שהוא די ספוקם והמותר על כדי ספוקם נתכוונה לירושלם דזה לא יתכן דהואל ונתכוונה במתנתה להיות הקרן קיים והעניים ות"ח יהנו מן הפירות בודאי אם יהיה קרן כהנה וכהנה לא יספיקו הרוחים לשליש ולרביע למחיית עניים ות"ח של מוגאדור יע"ה וא"כ הרי גילוי מילתא דלא היתה האשה זו מהסוברים דעניי עירה קודמין לעניי ארץ ישראל אלא דא ודא אחת הן גם יש טעם אחר בנדו"ד דאין להעדיף עניי עירה יותר מארץ ישראל הואיל וכוונתה היתה להיות קיים לעניים ולרבנן העוסקים בתורה בודאי אין להעדיף עירה מציון אשר משם תצא תורה ומן הראוי לנו להעדיף ארץ. ישראל מכל שאר הארצות כי מציון תצא תורה זכה וברה וא"כ פשוט בנדו"ד אין לנו לחשוב מחשבות להכניס עצמינו כאן בדין ענייך ועניי ארץ ישראל מי קודם ויש בידינו להאריך יותר ולהביא עוד טעמים אחרים אלא הואל והדבר פשוט מעצמו אין לנו להאריך בזה ולא להביא ראיית על מה שכתבנו כי מילתא זאת אינה צריכה לפנים וא"כ הדרן למאי דאתן עלה הואל וזיכתה מחצה לעניי עירה היתכן לומר דהמחצה שאמרה יהיה לירושלים הוא ארבע ארצות א"כ לא תהיה כהנית כפונדקית דאז מוגאדור שהיא חו"ל תטול מחצה וארבע ארצות מחצה אתמיהא:
אלא פשוט הדבר דלא נתכוונה אלא לעיר אחת מערי ארץ ישראל ואזי תהיה מוגאדור כאחת מערי הקודש דהיינו יהיה מחצה למוגאדור ומחצה לארץ ישראל וא"כ הואל ולא נתכוונה אלא על עיר אחת מערי הקודש הגם שנניח דאשה זו סברה דארבע ארצות הקודש כל אחת מהם קרואה בשם ירושלים עכ"ז בודאי בנדו"ד שזיכתה לירושלים סתם מצד שודא דדייני יש לנו לומר לירושלים המקודשת מחברותיה נתכוונה כמ"ש בגמרא האומר נכסי לטוביה ופסקה הש"ע בסרנ"ג יעו"ש דאם היו שני טוביה ובהם ת"ח הוא קודם וכו' וגם כאן הכי יש לומר כל המוקדש מחבירו עדיף הן מצד קדושת הארץ הן מצד קדושת יושביה מכל יושבי באי עולם עיין בספר כפתור ופרח פט"ו ותרוה צמאונך מ"ש הן מצד ירושלים המרובה באוכלוסין כידוע פשוט הוא דודאי לירושלים האמתת שהיא עיר תהלה נתכוונה ופשוט:
שלישי בתרומה הוא ממה שנראה מדברי הרב הפוסק נר"ו שהאשה בעלת הצוואה היא בתו של שם רודף צדקות כהרי"א ז"ל שהיתה ביתו פתוחה לרוחה לכל יושבי ירושלים הן שד"ר נהוג הן רבנן מדלגי על הערים ומקבצי על הגבאו"ת לעצמם בבית אותו צדיק ימצאו מנוח ושם ינוחו יגיעי כח וא"כ הוא הואל וכל יושבי ירושלים שם שם ימצאו בבית אביה בודאי לא מקרבה דעתה של אשה זו אלא לבני ירושלים תוב"ב דדמי זה למ"ש ביור"ד רנ"ח ס"ד האומר תנו מאתיים זוז או ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם ע"כ וא"כ גם כאן הואל ובבית יעקב איש מקבע קביעי להתאכסן שם יושבי ירושלים בודאי כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים שלזו בודאי נתכוונה וכמו באומר תנו מאתיים לבית הכנסת לא אמרינן שתתחלק לכל בתי כנסיות הגם ששמם כולם בית הכנסת הכא נמי לא אמרינן שתתחלק לכל ארצות הקודש אלא לאחת מהם שדעתה קרובה ורגילה אצלה וגם בזו מדין שודא דדייני דהאומר נכסי לטוביה נותנים למי שהיתה דעתו קרובה אצלו:
והרביעי בקודש הוא לצד אפילו נניח דאין אנו יודעים בודאי דאשה זו ידעה לכל ערי הקודש כל אחת בשמה האמתי אלא נניח הדבר בספק דשמא אשה זו מידע ידעה דלא קרו ירושלים אלא לירושלים העיר הגדולה דוקא ולה דוקא נתכוונה ולא לשאר ארצות או דילמא שמא לכולם היתה קוראה בשם ירושלים ולכולם נתכוונה עכ"ז אין לנו להחזיק ולזכות אלא לירושלים דוקא וטעמא במילתא דהואל וירושלים לכל הצדדין יש לה חלק ונחלה בממון זה אלא הספק הוא אם כולו או מקצתו יש לנו לזכות לה הכל ואין ספק של שאר ארצות מוציא מידי ודאי דדמי זה ממש למ"ש רבינו הטור בס' ר"פ ס"ג ז"ל כל יורש שהוא ודאי יורש ויש אחד שהוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי והודאי נוטל הכל עכ"ל ודין זה הוא מוסכם אלבא דכ"ע כמו שיתברר לך מדברי הטו"ר והש"ע יעו"ש:
ובדרך אגב יש ליישב מאי דקשה מהאי דינא דפסק הש"ע בס' ר"פ ס"ו ז"ל הרי שיושב בנחלתו ובא ואמר לו אחיך אני חלוק עמי וזה אומר לו איני מכירך נאמן אף שיצא קול שיש לו אח במדינת הים עכ"ל והוא מימרא בגמרא דמציעא דט"ל מעובדא דמרי בר איסק יעו"ש ובאמת יש להקשות דין זה עם מאי דאיתא בהכותב דף פ"ה ופסקו הש"ע בס' רנ"ג סכ"ט במי שאמר נכסי לטוביה ובא אחד ששמו כן ואמר אני הוא נוטלן ואפילו יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו אין ממתינים לו יעו"ש וכתב שם הסמ"ע הטעם דאמרינן דמדהקדים נפשו לבוא ש"מ שהוא ברור לו שכוונתו היתה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו דהא צריך להיות מרתת שמא יבוא אחר ויברר שדעתו היא קרובה אליו יותר וכו' ומזה יש להקשות למה בההוא עובדא דמרי בר איסק דהוא מוחזק שיש לו אח ואתא ליה למה לא אמרינן מדהקדים עצמו זה לבוא ודאי דהוא האח האמתי כמו ההיא דטוביה דאתא דאמרינן מדהקדים ודאי הוא ניהו וא"כ למה הצריך בעובדא דמרי להביא עדים שהוא אחיו וקשיין אהדדי הן אמת דעלה על הלב לתרץ באופן אחר אך לעת עתה נראה לי לתרץ על פי הדין הנז"ל שהבאנו מדברי הטו"ר דכל היכא שיש לפנינו יורש ודאי ויורש ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וראיתי ג"כ בס' נתיבות המשפט בס' ר"פ שכתב ז"ל ונראה הא דהיורש צריך עדים היינו דוקא כשיש כאן יורש ובא אחד ואמר שהוא בנו ומסלק אחיו מהירושה אזי צריך עדים אבל היכא דליכא כאן יורש ולא ידעינן מי הוא ובא אחד ואמר אני קרובו היורש נאמן ויורש אותו עכל"ה א"כ בזה נתיישב קושייתינו דבעובדא דמרי בר איסק שהיה מרי עומד לירש ודאי וזה בא ליכנס עמו בירושתו אזי אין ספק מוציא מידי ודאי והוא הוא מה שפסק הטו"ר אבל באומר נכסי לטוביה ואין אנו יודעים מי הוא טוביה זה הדר דינו כההיא דאמר הרב נתיבות המשפט דבמקום דלא ידעינן מי הוא היורש מי שיבוא ויאמר אני הוא קרובו מאמינים ליה דבאומר נכסי לטוביא הוי ממש כמו שיודעין שיש לו יורש במקומות אחרים ואין אנו יודעים מי הוא הלכך מי שיקדום ולא מרתת אמרינן הוא ניהו. דומה במוחזקין שיש לו יורש ואינו לפנינו לידע אותו ופשוט וא"כ הדרן למאי דאתן עלה בנדו"ד הוי כדאמרן דלצד שנאמר אשה זו יודעת דלא קרו ירושלים אלא לירושלים ממש ולא לשאר ערי הקודש א"כ הכל שלה ואי אשה זו היא מן הטועים דלכל ארבע ארצות קורים ירושלים סוף סוף ירושלים יש לה חלק בראש וא"כ ממ"נ הוי ירושלים יורש ודאי ושאר ארצות הוי ספק והדרן לדינא הנז' דאין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הטוש"ע:
ואין להשתבש ולומר דלא אמרו אין ספק מוציא מידי ודאי אלא בירושה אבל לא במתנה דזה שבוש גמור דשקולים הם ויבואו שניהם מכח הכלל דקי"ל בדיני ממונות דאין ספק מוציא מידי ודאי מה לי ירושה מה לי מתנה: ומה גם עיין בטו"ר סרנ"ג סי"ח ששם כתב ז"ל מתנת שכ"מ כיורש שויוה רבנן וכו' והגם דמידע ידענה מ"ש הש"ע בסרנ"ג ס"כ ששם כתב דאין היורש יכול למחות וכו' וכתב שם הסמ"ע דהלבו"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנת ש"מ מחשיב יורש והוא חלק עליו וכתב דלא אחשבוה יורש גמור אלא כיורש בכף הדמיון ולא יורש גמור יע"ש עכ"פ בנדו"ד פשוט דדינו כדין יורש ממש דהואל ועקר הקנייה היא לאחר מיתה מה לי יורש מה לי מקבל מתנה הואל ולשניהם אין זכייה אלא לאחר מיתה ובעקר הזכייה היא הספק יש לנו להשוותו ליורש וכפו דליורש אמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי כך לי לענין נדו"ד אין שאר ארצות שהם ספק מוציאים מידי ירושלים הוודאית כדאמרן הרי שהדבר מיוסד בארבע רגלים לקיים מה שנאמר ועל ארבעה לא אשיבנו וצוי"ם וימ"ן. הלכ"ד החותם בסדר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים:
הצעיר רפא אנקווא ס"ט: