אור ברסלב
שות קרני ראם סימן קסא

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן קסא

סימן קס

תשובה למונאדור יע"ה על הענין צוואה שציוותה האשה עיסה הנז"ל בפסק שקודמ' לזה וזיכתה כל נכסיה ראוי ומוחזק להקדש עניי עירה ולהקדש עניי עה"ק ירושלים תוב"ב והבעל שמרדה בו האשה ולא קבלה גטה עדיין הוא תובע לירש נכסי אשתו המורדת שהיא עיסה הנז' יען כי היה נשוי עמה בכתובה כדת ועל זה תבע לבטל הצוואה יען כי הוא היורש מן התורה זהו תכלית הענין בקצור יומ"ץ:

תשובה תחלה וראש יש לחקור במה שנעשית צוואה זאת על ידי עידות רבני העיר הן הם עדי הצוואה וכבר ידוע מ"ש הש"ע בסו"ס וא"ו ובסל"ז ס"ך דהאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר דאין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר וכו' וא"כ נראה דבטלה צוואה זו אפילו לגבי חלק הנוגע לירושלים תוב"ב מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כידוע וכמ"ש הש"ע בס' נ"א ס"ו יעו"ש:

והגם דמצאנו ראינו למר"ן שם בס' ל"ז סכ"ב פסק לתשובת הרא"ש והרשב"א שכתבו דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות וכו' עכ"ז הרי מצינו להרב פת"ש שם שכתב שראה בס' נ"ש שהביא משם דברי ריבות סקצ"ז דכיון שאינו מה"ד אלא מכח מנהג לכן אם הוא מנהג קבוע וידוע לכל העיר יבטל ההלכה אבל אם אינו קבוע וידוע לא מבטלינן הלכה פסוקה וכתב דכן משמע מתשובת רמ"א ומתשובת מהר"ם פדוואה ומשם כנה"ג משם מהרי"ו ומשם משפטי שמואל ע"ש בפת"ש וכן ראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה בספרו ויאמר יצחק סל"א שאסף איש טהור כמה פוסקים אחרונים דהכי ס"ל דבעינן שיהיה מנהג קבוע וידוע ע"ע שם:

והגם דראה ראיתי להרב פת"ש שאחר שהביא סברת הפוסקים דמפרשי לדברי הרא"ש והרשב"א ז"ל דמצריך צריך להיות המנהג קבוע וידוע הוסיף וכתב ז"ל אמנם לע"ד אין מכל זה ראיה כי כל אלו הגדולים ז"ל היו קודם שנתפשט חבור הש"ע בעולם אבל בזמנינו מאחר שכבר הוקבע מנהג זה בש"ע הוי מנהג קבוע לדורות אין לנו לסמוך על זה חדא דהא איהו עצמו שם כתב משם הרב שב' יעקב שהרב שבות יעקב הביא ראיה מדברי מהר"ם לובלין דאפילו שראה דברי הש"ע אפילו הכי פסק דבני העיר נוגעין ואין יכולים להעיד יע"ש והגם שהרב פת"ש צדד לדחות ראייתו של הרב שבות יעקב ה' עכ"ז הרי לבסוף הניח הדבר בצ"ע ואין לנו להניח פשיטותיה של הרב שבות יעקב מלפני הצ"ע של הרב פת"ש ומה גם הרי מצינו להרב מוהר"ר יהודה עייאש זלה"ה מרבנן סבוראי ובתראי שכתב בבית יאודא סי"ג בתוך התשובה ז"ל ואפע"ג דאיתא התם בסו"ס ל"ז דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל וכו' כבר מורינו הרב ז"ל בפסק אחד של הקדש חברה אחת האריך להוכיח בדעתו הרחבה דבסתם מוקמינן ליה אדינא עד שתהיה תקנה מפורשת ומנהג פשוט וכו' יע"ש הרי להרב מוהרי"ע ז"ל פסיק ותני משם רבו ז"ל מצריך מנהג ידוע ועדיפא מזה דמצאנו לאחרון אחרון חביב הוא מוהריב"ו ז"ל דכן בספרו ויאמר יצחק ס"ל אחר שהביא להקת כל הפוסקים נטתה דעתו ופסק דבעינן דוקא עד שיהיה המנהג ידוע וא"כ מדברי רבותינו האחרונים לא נזוז ובעינן שיודע שבעיר מוגאדור נהגו לקבל עדות מהקהל הלאו הכי אותו הקדש מגן שויא:

ברם הגם דמצרכינן לידע אם הדבר נהוג עכ"פ לא בעינן עד שיבואו עדים ויעידו על כך אלא דיו באם הגלות נגלות אם ימצא איזה צוואה או הקדש שהיה מקודם לזה והיו חתומים בו עדים מן העיר אזי מזה יש לנו להוכיח ולומר דודאי כך מנהגם וכמו שראינו להרב מהריב"ו זלה"ה שם ס"ל שכתב וז"ל נקטינן מהאמור דהכא בנדו"ד כיין שהמקוה לא. היה בחזקת הקהל אלא שרוצים לזכות בו וכו' על בני הקהל להביא ראיה שמנהג קבוע להכשיר בני. העיר ואף שכשמקדיש שום אדם דבר ומייחד לעדים מעדי העיר כמו שראינו לאיזה שטרות של הקדש שחתומים בו עדים מבני העיר ואין מצריכין להביא. עדים מחוץ לעיר היינו מניחים שכך נהוג והוי כאלו קבלום עליהם אבל על מה שעבר שנפל ערעור בזה לא שמענו שיש מנהג קבע עכל"ה מלשון זה של הרב יתברר לך דבמקום שראינו איזה שטרי הקדשות וכדומה הם חתומים בעדי העיר הוי הוכחה שהוא מנהג קבוע שכך קבלו עליהם ויש להשען על זה להכשיר בנדו"ד כך נראה לכאורה:

אך גם זה לא יגהה מזור בנדו"ד דנדו"ד מיגרע גרע הואל וההקדש הוא לחכמי העיר ועטרותיהם בראשיהם המה מלכיהם רבני העיר המעידים בצוואה א"כ הוי כאלו באו להעיד על עצמם במה שנוגע להם וא"כ אפילו יהיה מנהג ידוע שנהגו לקבל עדות בני העיר דוקא בהשואה כללית בהנאה לבני העיר בהשוואה לא למה שנוגע לעדים בפרטות וכמו שבא הדבר:

מפורש בבית יאודא כנדון שלי שהוא כעין נדו"ד ממש וכתב עליו ז"ל ועוד דבנדו"ד אפילו תהיה תקנה מפורשת עדי ודייני העיר לא מהני מטעם דדוקא בדבר שהוא שוה לכל נפש והנאתו כללית כעם ככהן משא"כ בכי האי גוונא שאינו נוגע אלא להפרט שהיא המתנה שיזכו בה הת"ח ועטרותיהם בראשיהם הם הב"ד יצ"ו פשיטא דבכל אופן אין דנין בדייני אותה העיר:

בדבר שיש להם צד הנאה מיוחדת וזה דבר פשוט וברור אמת ויציב ע"פ הדין וע"פ הסברא עכ"ל וא"כ אין לנו ארוכה ומרפא לזה אלא אם יסתלקו העדים סלוק גמור ולא יהיה להם הנאה מהקדש זה ואזי יכולים לקיים הצוואה דבפסול עדות משום הנאת ממון לא בעינן שיהי' תחלתו וסופו בכשרות אלא דיו אם יהיה סופו בכשרות וכמ"ש מר"ן בסימן ל"ג סט"ו ובס' ל"ז סי"ח יע"ש:

ותקון זה הוא מה שמצא הרב מוהרי"ע זלה"ה לנדון שלו יעו"ש בסי"ג שלא מצא שום תקון כי אם תקון זה יע"ש שכתב נגד הסוחרים הצוואה כתב איהו ז"ל גם בזה צללו במים אדירים והעלו חרם שהרי יש תקון שיסלקו דיינים עצמם מאותם הנאות של המתנות ואזי יכולים לדון ככל אות נפשם דלגבי הדיינים לכ"פ מהני סלוק בין בתחילה בין בסוף משא"כ גבי עדים דהוי מחלוקת וגם בעדים פסק בש"ע דמהני סלוק לבסוף עכל"ה הרי לך אין תקון אלא סלוק הנאה מן העדים ותו לא מדי. ומה שרצה ידיד כי טוב הוא הרב הפוסק נר"ו להכשיר עדות בני העיר ממה שמצינו שקבלו עליהם דיינים לדון ביחידי והודאה לפניו כאלו הודה בב"ד של שלש א"כ משם נלמד לומר דמסתמא אמרינן גם לזה מסתמא קבלו עליהם שיקבלו עדות מבני העיר. אחר המחילה על מה שרצה לקרב את הרחוקים בזרוע דשאני הדיינות משום דלא אפשר בלאו הכי שכמה עיירות לא נמצא ראוי לדון כי אם אחד מעיר ואפילו במקומות שמצוים חכמים הרבה למנות ב"ד של שלש כמה דיינים רצונם ללמוד ולדון ביחידות לכך הוצרכו לקבל עליהם לדון יחידי וגם קבלו שתהיה הודאה לפניו כהודאת ב"ד של שלש דאל"כ מה הועילו בתקנתם לישב ולדון ביחיד הרי מי שיצא חייב יכול לסתור הדין וכמו שבא הדבר מפורש בדברי הרב רבינו יעבי"ץ זלה"ה שכתב ז"ל משרבו הרמאים שבעומדם לדין ורואין חובה ממשמשת ובאה על ידי טענותיהם הראשונים בורחים מן האמת ומשנים טענותיהם על זה נהגו ב"ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה הראשונה וכן נהגו אחריהם ומשום הכי נהגו שאם התחילו לדון אצל אחד מבדי"ץ אין יכול לגמור הדין אצל דיין אחר כדי שלא ישנה טענותיו עכל"ה א"כ מה ענין זה לזה לומר דמדמצינו דנים ביחידות והודאה לפניהם הויא הודאה נימא דגם לזה מסתמא קבלו לקבל עדות מבני העיר הרי אין דנים אפשר משאי אפשר וכן ראיתי להרב ויאמר יצחק ס"ל שכתב כן בפשיטות מכח סברתו וכתב דכן מצא להריב"ש ולהרשב"ש דאין להביא ראיה שנכשיר עדות מבני העיר ממה שראינו שנהגו לדון דיני המסים בדייני בין יחיד לקהל יעו"ש שכתב דסברא גדולה שיש לחלק ביניהם:

ומעתה הבוא נבוא לעקר הדין מה משפט הקדש ומתנה זו שעשתה האשה עיסא נ"ע המורדת הנז'. ומה שיש להשיב בקצירת האומר הוא דיש לנו לקיים ההקדש והמתנה מתרי טעמי. חדא הגם דמצינו דהדבר נכנס במחלוקת וכמ"ש הרב ב"ש בס"ץ סקי"ז משם רלב"ח דאפילו לכתחילה אין הבעל יכול למחות א"כ מכ"ש אם עברה ומכרה או נתנה מכרה ומתנתה קיימת לדעת רלב"ח ולדעת הרב ב"ש הניח בצ"ע אם מכרה יעו"ש ובס' כנה"ג ס"ץ הגה"ט סל"א כתב וז"ל דדוקא נכסי עזבונה יורש הבעל אבל מה שמכרה ונתנה אינו יורש הרד"ך חדר י"ב ואינו נ"ל וכן מצאתי בתשובה כת"י למהר"א ן' יעיש ז"ל ע"כ א"כ הרי זה לעומת זה דלדעת כנה"ג ומהר"א ן' יעיש ז"ל ההקדש אינו הקדש ולדעת הרד"ך ורלב"ח נוסף עליהם מהרי"ו זלה"ה דגם הוא ודאי סובר דעברה ומכרה מכרה קיים וכמו שמבורר מדברי הרב"ש שהביא בס"ץ סקי"ז אחר שכתב דלדעת רלב"ח ס"ל דדעת הרא"ש דאפילו לכתחילה אינו יכול למחות בידה מליתן והוסיף וכתב ז"ל אלא בתשובת מהרי"ו ס"ך פסק לכ"ע יכול למחות וכן פסק סמוך בהג"ה עכ"ל מכאן ברירה דמהרי"ו דוקא לכתחילה ס"ל הוא דיכול למחות בה שלא תמכור אבל אם עברה ומכרה ודאי מכרה או מתנתה קיימת וא"כ הואל והדבר במחלוקת שנוי הדרן לדינא דאין לנו לדון בזה אלא דינא דקי"ל:

והנה בדינא דקי"ל בנדו"ד הגם דמצינו היכא דיש מחלוקת בין יורשי האשה ובין יורשי הבעל או הבעל עצמו מערכה לקראת מערכה הללו מיימינים והללו משמאלים כמו שכתבנו לעיל בפסק מעות האלבאנק"ו כ"פ בנדו"ז דהספק הוא בין הבעל ובין מקבלי המתנה לא מצינו מי שדבר בזה כי אם הרב האחרון דכל רז לא אניס ליה מוהר"ר מוהריב"ו ז"ל בספרו ויאמר יצחק ח"ב סקפ"ט שנשאל באשה שנתנה במתנת שכ"מ מה שסיגלה ממעשה ידיה והביא הרב מחלוקת הפוסקים באותו ענין ולבסוף כתב ז"ל ומה שנראה לומר בזה הוא דמקבל המתנה הוא הנקרא מוחזק בנכסים אלו והביא ראיה מדברי הפרישה ולבסוף סיים וכתב זל"ה וא"כ הכא נמי בנדו"ד שיש לנו ספק אם יש לבעל פירות בנכסים אלו והם נכסי מלוג או לא א"כ אחר שנתנתם במתנת בריא הרי הם בחזקת המקבל והבעל הבא להוציא אחר מיתה מידו עליו להביא ראיה דנכסים אלו הם כנכסי מלוג להוציא מיד המקבל המתנה אלא דעדיין יש לפקפק בזה דתינח גבי קרקע אוקמוה בחזקת המקבל אבל לגבי המטלטלים עדיין הספק במקומו עומד עכ"ל הרב. מדבריו אלו מוכח דאזלינן בתר המוחזק כדמוכח מדבריו דקרקע דהיה הקרקע מוחזק ביד מקבל המתנה זיכה אותו למוחזק ובמטלטלים דלא היו מוחזקים ספוקי מספיקא ליה. הן אמת דלכאורה אעקרא דדינא נראה דיש פרכה דהנה ראינו להרב מהריב"ו זלה"ה דמילף יליף דהמקבל מקרי מוחזק לגבי הבעל מדברי הפרישה דמתרץ מאי דקשה ליה על הרמב"ם דפסק הש"ע כוותיה בס"ץ ס"ט דכתב האשה שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא הפירות אבל לא הגוף וכו' והרב הפרישה כתב מאי דנפקא מינה לומר דהגוף הוא דהלוקח הואל ואינו אוכל פירות והוצרך לתרץ דנפקא מינה שאם נפל הבית עליו ועל אשתו דהלוקח קרוי מוחזק לומר שהבעל מת תחלה יע"ש ומזה למד הרב מהריב"ו ז"ל דהלוקח הוי מוחזק אך באמת הרי מצינו להרב ב"ש שם בסקל"ו שהקשה על דברי הפרישה הנז"ל קושייא חזקה וא"כ מחזי לכאורה הואל ואפריך ליה תרוצו של הפרישה יהיה נסתר הדין. על זה שתי תשובות בדבר. חדא דהגם דהרב"ש הקשה על הפרישה ונראית קושייתו חזקה אין לנו לסתור דברי הפרישה מכח קושיית הרב"ש ויכול המוחזק לומר קי"ל כהפרישה אפילו יש עליו קושייה וכמו שראיתי להזכו"ל מערכת קי"ל שכתב ז"ל מצאתי מכת"י ה"ה מר רב"י וז"ל קי"ל מצי למימר המוחזק אף דהחולקים דחו סברת המסייעים בראיות וגו"מ יעו"ש שהביא כן משם כמה פוסקים וא"כ גם כאן הגם שהרב"ש הקשה על תרוצו של הרב הפרישה עדיין יכולים אנן לומר קי"ל ומה גם שהרב"ש הקשה על תרוץ הפרישה הרי קושייתו לא מצד הסברא או משום איזה ראיה סותר דינו היוצא מכח תרוצו של הפרישה אלא עקר קושייתו היא דמה שמתרץ הפרישה אין זה תרוץ דסו"ס תקשה לדעת הרמב"ם מאי נפקא מינה אמר שהגוף של הלוקח אם להקרא הלוקח מוחזק הרי כבר קי"ל דיורשי האשה הוו מוחזקים וא"כ אם זהו מה שבא הרמב"ם להשמיענו הוי משנה שאינה צריכה זהו קושייתו אבל באמת בדין הלוקח עם הבעל מי קרוי מוחזק יכול להיות שמצד הסברא גם הרב"ש לא יחלוק ומה גם הואל ועינינו ראו אור יקרות הרב מהריב"ו זלה"ה דלפניו נגלו תעלומות הפוסקים ועיניו ראו קושיית הרב"ש על הפרישה ועכ"ז פסק בסכינא חריפא כדעת הפרישה דהלוקח אומר קי"ל ועל מי יש לנו להשען יותר מרב אחרון מופלא דסמוך שסמך על דברי הפרישה אלו אליו שומעין:

ומה גם כי לא מצאנו מי שדבר בכעין נדו"ד מי קרוי מוחזק בעל או לוקח זולת הפרישה עליו יש להשען והגם דמצאנו ראינו להרב בנ"י חי"י הגה"ט אות דל"ת שכתב על מחלוקת הרא"ש והרשב"א והרמב"ם דלדעת הרא"ש ורשב"א יכול הבעל להוציא גם הגוף ולדעת הרמב"ם דוקא הפירות על זה כתב הרב בנ"י חי"י משם מהר"ש הלוי ז"ל ולענין הלכה פסק דהבעל מוחזק ולוקח נקרא מוציא ויאמר הבעל קי"ל כהרא"ש והרשב"א דמוציא גוף הפירות עכ"ל. ולכאורה הרואה זאת ידמה דחלוק הוא על דברי הפרישה הנז' על זה יש להשיב. חדא אפילו נימא חלוק עכ"ז יכול לומר המקבל קי"ל כדעת הפרישה ומה גם הרב אחרון סמך פסקו על זה ואנן כבתראי קי"ל וכמ"ש מור"ם בסכ"ה יעו"ש ומה גם דלא קרב נדו"ן שדבר בו מהר"ש הלוי שהביא הרב בנ"י חי"י לנדו"ד דהתם דבר במקום שהבעל היה אוכל פירות דהואל ואכיל פירות חשיב ליה בחזקתו דלוקח הוי דהגם דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכמ"ש בכמה מקומות בש"ע ואחת מהנה בדין שאלה בבעלים בס' שמ"ו ס"ט יעו"ש דפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא עכ"ז לענין זה לקרותו מוחזק משום דאוכל פירות כך הדעת והשכל מורה דחשבינן ליה מוחזק משום דהוי כלוקח ראשון וראיה לזה מדין מצרנות בס' קע"ה סי"ד ששם פסק דבעל בנכסי מלוג של אשתו הוי מצרן ואפילו סלקה האשה עצמה מדין מצרנות הבעל מוציא מיד המצרן וכתב שם הסמ"ע סקכ"ב הטעם משום דחשיב ליה בעל לוקח הוי יעו"ש וא"כ לפי טעם זה נלע"ד במקום דלית ליה פירות לבעל אין ראוי לקרותו לוקח וכמ"ש הרא"ש הביאו הרב"ש באעה"ז ס"ץ סקי"ז שכתב דלשטת הרא"ש דהמורדת בבעלה אינו אוכל פירות הוי כאלו אין אשות ביניהם אלא יורש אותה בתורת קרוב יעו"ש ואינו זוכה במצרנות במקום דליכא פירות דלא הוי לוקח אלא יורש וחלוק זה תהלי"ת אחר החיפוש ראיתי הדבר מפורש קרוב לזה ממש שכתבו כנה"ג בחומ"ש סקע"ה ס"ך ז"ל נ"ב דבעל בנכסי אשתו חשיב כלוקח ונחשב שלו ואין יכולה למחול המצרנות אפילו קנו מידה סמ"ע אמר המאסף ולפי טעם זה לר"ח ור"ש ולרשב"ש ז"ל וא"ז והג"א דפסקו דיורש הוי אם קנו מידה שמחלה ללוקח מחילתה מחילה ואין הבעל יכול לערער על הלוקח עכל"ה הרי סלוקינו נהיר וצהיר א"כ ממנו נבוא לומר דדעת מהר"ש הלוי לא חשיב לבעל מוחזק אלא במקום דאיכא אכילת פירות דהוי עליו שם לוקח אבל בכגון נדו"ד דהבעל לא היה אוכל פירות מכח מרדה ואין לו שם לוקח אלא שם יורש לא ידענו מהיכן נקרא עליו שם מוחזק ואיכא למימר בנדו"ד גם הרב מהר"ש הלוי יודה דאין לו שם מוחזק והדרן לדינא דידן דקם דינא דזכו מקבלי המתנות וההקדשות מכח קי"ל והגם שההקדשות ג"כ אינם תפושים אפילו הכי זכו הואל ונכסי המקדשת הוא תחת ידי אחי האשה ורצונם בזה לקיים דברי המרוחמת ועל זה המה עולים ויורדים לחפש בזכות ההקדשות הרי יכולים לומר קי"ל כדעת הרד"ך ורלב"ח ומהרי"ו ולזכות להקדש וכמ"ש כנה"ג הגב"י אות י"ד וז"ל לאו דוקא התופש עצמו הוא שיכול לומר קי"ל להחזיק בידו אלא אפילו להחזיק מה שבידו לאחר יכול לומר קי"ל מהר"א ן' ששון עכ"ל ודין זה ג"כ ראיתי להרב מש"ה שפיר קאמר שהביאו במערכת ק' אות ל' משם הרב תור"ת חס"ד דיכול זבולון להחזיק מה שבידו ללוי יע"ש וא"כ משם נבוא לנדו"ד במכ"ש דהא נדו"ד עדיף יותר שרצונו להחזיק להעניים וראינו להרב הפוסק שכתב משם הרשב"א תתקי"ו דאפילו שני אנשים פשוטים שנתן בידם הקדש הוי כגזברים וכו' א"כ בכאן ג"כ שהכל מסור בידי אחיה ורצונם לקיים צוואת אחותם בודאי דלזה נראה יאה ויאה קי"ל:

ומה גם לעד"ן דאין אנו צריכים לזכות להקדש מדין קי"ל אלא הדין הוא דיש לזכות להקדש מכח סברת מהרי"ו דכתבנו לעיל דס"ל דלכתחילה הוא דמצי הבעל למחות באשתו המורדת שלא תתן ותמכור א"כ מוכח וברור דדוקא לכתחילה הוא דמצי למחות אבל בכבר נתנה ומכרה מעשיה קיימין דודאי הכי הוא כוונתו דמדפסק בלכתחילה יכול למחות דון מינה דוקא לכתחילה הא אם עברה ומכרה מכרה קיים וכוונתו בודאי היתה לפסוק כהרא"ש דס"ל דהבעל יורש הוי ולא לוקח אלא משום דלא נימא כמו שחשב רלב"ח דלדעת הרא"ש אפילו לכתחילה אינו יכול למחות לזה הוצרך מהרי"ו לומר דלכו"ע יכול למחות דדוחק לומר דמהרי"ו עצמו דרב גובריה ורב חיליה חד מקמאי לא אתברר ליה מהו הדין באם עברה ומכרה ולא הוברר בעיניו לפסוק אלא דינא דלכתחילה אבל באם עברה ומכרה ספוקי מספיקא ליה זה אינו הואל ומדבריו מוכח דאפילו לכתחילה לא פסיקא ליה לומר דיכול למחות אלא מכח דסבר דהרא"ש עצמו מודה דיכול למחות הרי גלוי מילתא דדעתו קרובה לפסוק כדעת הרא"ש באם עברה ומכרה ודאי מכרה קיים והגם שבאמת ראינו להרב"ש שאחר שהביא דברי הרשב"א והרא"ש סיים וכתב בזה"ל אלא בתשובת מהרי"ו ס"ך פסק לכו"ע יכול למחות וכן פסק בסמוך בהג"ה ובדיעבד אם מכרה צ"ע אין לפרש לומר דכוונתו לומר דלמהרי"ו עצמו מצריך עיון באם עברה ומכרה דזה לא יתכן כמו שאמרן אלא דכוונת הרב"ש היא קאי לדידיה שהביא סברת הרשב"א וסברת הרא"ש ועל זה הוה ספוקי מספיקא ליה כיצד יכריע לדינא בדין לכתחילה אם יכול למחות הואל ומדברי הרשב"א פשיטא דיכול למחות ומדברי הרא"ש נראה דאינו יכול הבעל למחות ולזה הוא מסופק מה יעשה בדין דלכתחילה ועל זה ברר מדברי מהרי"ו דדין זה לכתחילה אפילו לדעת הרא"ש יכול למחול ובזה נתברר לו בלכתחילה ואח"כ לדידיה ספוקי מספיקא בדין מכרה דהואל וספוקי מספיקא ליה מהו הדין אם כדעת הרא"ש או כדעת הרשב"א א"כ דילמא כהרשב"א ובהרשב"א צ"ע באם עברה ומכרה: גם יש לומר דלדעת הרב"ש נגלו סברת הפוסקים האחרונים החולקים בזה באם עברה ומכרה ועל זה הצ"ע לדינא בזה אבל לדעת מהרי"ו שהוא חד מקמאי ומכחו נכר דכוונתו היא לפסוק כדעת הרא"ש בודאי דאין להסתפק בדבריו דודאי פסיקא ליה בלכתחילה יכול למחות הואל והרא"ש כך ס"ל אבל אם עברה ומכרה הואל ולדעת הרא"ש בודאי מכרה קיים הכי ודאי ס"ל וא"כ הואל ובררנו דהאמת כך מורה דמהרי"ו בשטת הרא"ש אזיל ודוקא לכתחילה אבל אם עברה ומכרה מכרה קיים הכי נקטינן הואל ומצינו למור"ם שפסק לסברת מהרי"ו זלה"ה בהג"ה ס"ג יעו"ש וא"כ הואל וידוע בכל ערי המערב דבמקום דלא גילה מר"ן דעתו אזלינן בתר מור"ם אפילו נגד אלף פוסקים ועיין בס' ויאמר יצחק שכתב דאזלינן בתר מור"ם אפילו לא כתב הסברא בסתם אלא כתב בשם י"א אפילו הכי אזלינן בתרה ואמרינן דהטעם שכתבו בשם י"א הוא משום שהיא סברא יחידאה יעו"ש ובכמה מקומות מזה וא"כ מה מקום להסתפק בזה הן אמת דראיתי להרב הפוסק נר"ו שכתב בזה"ל ואפילו פסקינן כדברי מור"ם היינו במקום שלא חלקו האחרונים עכ"ל באמת לא ידעתי היכן מצא כלל זה. כלל זה לא נברא ולא נשמע בלתי היום והאמת הוא דמדברי מור"ם דפסק כמהרי"ו לא נזוז:

עוד יש בנותן טעם לזכות ההקדש מכח סברא זאת דהא בנדו"ד מצינו שלש מחלוקות בדבר דהא מצינו לדעת הרלב"ח הביאו הרב"ש כמש"ל דמידק דייק מדברי הרא"ש דאפילו לכתחילה אין הבעל יכול למחות ויכולה האשה למכור אפילו לכתחילה ודעת כנה"ג ומהר"א ן' יעיש ז"ל פליגי מן הקצה עד הקצה וסבירא ליהו אפילו עברה ומכרה מכרה בטל וסברת מהרי"ו היא סברא המכרעת דס"ל דלכתחילה יכול הבעל למחות ובעברה ומכרה מכרה קיים וא"כ ודאי יש לנו לפסוק כסברת מהרי"ו זאת דהיא סברא ממוצעת שהרי דעדיפא מזה כתב כנה"ג בס' כ"ה כללי קי"ל אות ט"ל ז"ל אפע"ג דהמוחזק מצי למימר קי"ל כשני פוסקים המסייעים לי עכ"פ אם סברות הפוסקים הם שלשה אחד לקצה אחד ואחד לקצה אחרון ואחד סברא אמצעית נקטינן כסברא אמצעית ולא מצי המוחזק לומר קי"ל וכו' עכל"ה והגם ששם באות ע"ה הביא סברת החולקים על זה עכ"פ הרי לא נחלקו אלא להוציא מן המוחזק אבל בכגון נדו"ד שאין הבעל מוחזק ליכא מאן דפליג דדינין כסברת מהרי"ו הממוצעת אפילו אי לא טעני אחי האשה המוחזקים קי"ל ופשוט. וא"כ קם דינא הן מצד דיורשי האשה תפושים יכולים לומר קי"ל הן מצד דמור"ם פסק לסברת מהרי"ו הן מצד דסברת מהרי"ו היא סברא ממוצעת מכח הני תלת טעמי קרינן כאן והחוט המשולש לא במהרה ולא לעולם ינתק וזכו מקבלי המתנה. זהו הנלע"ד וצוי"ם וימ"ן הלכ"ד הצעיר החותם בסדר ואכל"ו א"ת חוק"ם כאן שנה מתן בסת"ר יכפה אף פה סאלי יכ"ה:

הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה