אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן קס

סימן קנט

עשיר חשוך בנים רח"ל שנדבה רוחו להקדיש כ"מ שימצא לו תכמף בשעת מיתתו הכ"ל קו"ט ומעות בעין והלואות והקפות בשטר ובע"פ וכ"מ דמת"נ הכ"ל קדוש יהיה לאלהיו לעניים אך בתנאי אם ימות בחו"ל ובלי בנים ב"מ ואם חסר א' מהנה ההקדש בטל כיצד יהיה קיום מתנתו זאת. יורינו מו"ץ: הנה אם באנו לכתוב הדבר כדין מתנת בריא מהיום ולאחר מיתה לא יוצדק כלל לעשות רצין הנדיב מכמה טעמי חדא דהואל ורצונו להקנות גם מה שירויח במעשה ידיו מהיום עד יום מותו זה הוי דשלב"ל דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל כמ"ש בש"ע סר"ט יע"ש:

שנית אפי' מק' ומט' שיקנה מכאן ולהבא ממעות שיש בידו עתה ג"כ לא קנו העניים דהוי הוי דבר שאינו ברשותו דקי"ל אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו כמו שאינו מקנה דבר שאינו בעולם וכמ"ש ג"כ סרי"א יעו"ש: שלישית אפי' מה שתח"י עכשו התינח קו"ט יכול הוא להקנותם בק"ס גם מעות בעין יהיו נקנים עג"ק דהיינו שיהיו מונחים ע"ג קרקע ויקנה לו קר' ועל גבו מעות וכמ"ש סר"ג ס"ט וכן נמי הלואות בשטר יכול להקנותם ע"י כתי' ומסי' כמ"ש סי' ס"ו ע"ש אך הלואות ע"פ לא מצינו להם קנין כ"א ע"י מע"ג וזולת זה אין להם קנייה עיין מור"ם הת"ו סכ"ו יע"ש: וא"כ עפ"י ג' אלה אם באנו לכתוב רצון הנדיב במתנת בריא כדאמרן לא מצאנו לו יד הן להלואות עפ"י שיש לו עתה מכ"ש להלואות ע"פ שיהיו אחר זמן ואפי' יהיו בשטר ואפי' למקרקעי ולמט' ומעות בעין שיקנה אח"כ: הן אמת דמצאנו ראינו להש"ע סי' רי"ב ס"ז שכתב ז"ל דין הקדש ודין העניים ודין הנדרים אינן כדין ההדיוט בקנייתו אלא דבהקדש לעניים חייב לקיים וכו'. ואם כן נר' לכאורא דזה הנדיב יהיו דבריו קיימים אפי' לגבי מה שירויח דהוא דבר שלב"ל מכ"ש לגבי דבר שאינו ברשותו דעכ"פ קל הוא מדבר שלב"ל אכן כד דייקי' נר' דאפי' בכותב הקדש לעניים מתנתו מגן שויא דהא לא מהנו דברים אלו אלא חיוב להיות על האדם לקיים נדרו אבל לגבי קנין לא הוי קנין גמור אלא חיובו הוא מדין נדר וכמ"ש מר"ן שם בסיום דבריו וז"ל אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים נדרו וכו' וא"כ הואיל והוא מדין נדר אתינן עליו הוי יורשיו אין חייבין לקיים את נדרו וכמ"ש מור"ם סי' ר"ט ס"ד וגם בסעי' של סי' ר"ז ס"ד ובכמה מקומות דאין היורשים מחוייבים משום נדר של אביהם והגם דמצינו למר"ן סר"ז ס"ז סיים וכתב וז"ל והוא והדבר כן אם ציוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כ"מ שיוציא אילן זה יהיה לעניים זכו העניים עכ"ל א"כ מש' דמחוייבים היורשים לקיים דברי מורישם הרי כתב הסמ"ע סקי"ט דהרב ב"י כתב דוקא אם היו היורשים במעמד צוואת אביהם דאז אמרינן דקבלו עליהם דאל"כ כיון דהנודר מת והבנים לא נדרו אין מחוייבים לקיים ע"ש אתאן לנד"ד דהנודר אין רצונו לצוות בפני היורשים גם הואיל ולעת עתה אינו רוצה ליתן כ"א אחר מותר והוא עודנו חי וקיים לא ידע יום מותו גם היורשים לא ידענו מה המה אלה כי לא ידענו מי יחיה מי ימות בחיי הנותן לידע מי עתיד להיות יורש לצוות לפניו ומה גם הואיל וחיוב היורש אינו אלא משום דהואיל כשיהיה עומד לפני המצוה הוי כאלו גם הוא קבל עליו הנדר וחייב לקיים נדרו הרי חוששני שמא היורש הזה ילך וישאל על נדרו דהא אפי' המצוה עצמו יכול לישאל על נדרו וכמ"ש מור"ם בסי' ר"ט ס"ד והש"ע עצמו ביו"ד סי' רנ"ח ס"ז כתב וז"ל הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא א"כ נשאל לחכם וכו' וא"כ מה קיום יהיה למצוה הזה שיהיה בטוח שלא יפול מדבריו ארצה הואיל וע"י התרת היורש נפלה ונהרסה צוואתו ומה גם לא מלבד שאין על היורש בנד"ד שום חיוב הואיל והתנו לצוות שלא בפניהם אלא אפי' משום מצוה לקיים דברי המת אין עליהם. והגם שפ' מר"ן בסי' רנ"ב ס"ב וז"ל מצוה לקיים דברי המת אפי' בריא שציוה ומת וכו' הרי סיים מר"ן שם וכתב והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך עכ"ל. ומצינו להש"ך שם שכתב ז"ל או שצוה ליורשים כמ"ש הריטב"א וכמ"ש הסמ"ע לקמן עכ"ל ותשובת הריטב"א שרמז הש"ך הביאה הרב"י בביתו הנאמן הרי לך דלא מצינו חיוב היורש לקיים דברי מורישו אלא בחדא מתרתי. או בהשליש או במצוה לפני יורשיו. ובנד"ד דרצונו הוא לצוות שלא בפני היורשים וגם יהיה שליט בנכסיו עד יום מותו לא חל על היורשים שום חיוב אפי' משום מצוה לקיים דברי המת: ואין לומר עד כאן לא ארז"ל דאין מצוה לקיים דברי המת מורישו אלא דוקא אם יהיה הצוואה בפני היורש או במשליש אלא דוקא בדלא ציוה על איזה דבר מצוה אבל אם צוה לעשות איזה דבר מצוה מנכסיו כנדו"ד נימא יש בו משום מצוה לקיים אפי' בלא השליש וגם לא היה במעמד היורשים אלא דזה אינו חילוק דחילוק זה לא נזכר ולא נפקד והסברא נותנת כך דאין לחלק דהא חיוב מצוה שיש על היורש לקיים דברי המת לא משום דבר אלא משום מצוה לקיים דבריו לעשות לו נח"ר למת שלא יפלו דבריו וא"כ הואיל ומט' זה אתינן עליה מה לי יהיה צוואתו משום מצוה או לדבר אחר הרי חיובו הוא משום נח"ר ובזה אין נפקותא למת בין תהיה צוואתו לדבר מצוה או לדבר הרשות ס"ס הכי הוא נח"ר שלו וא"כ פשוט דאין לחלק כלל: ולא מלבד דדבר זה אין צריך סעד וסמך הואיל והסברא כך היא עכ"ז חיפשנו ע"ז ומצאנו תנא דמסייע לן והוא הרב מוהריב"ו ז"ל שנשאל על אשה שציותה לקנות לה מנכסיה ס"ת וכו' והרב ה' סתר דברי המצווית וכתב וזל"ה ואין לומר בנד"ד כיון דהיא דבר מצוה חייבים היורשים לקיים דבריה כמ"ש מר"ן סי' רנ"ח ס"ד ביו"ד וז"ל האומר תנו מאתיים זו או ס"ת לבה"ך יתנו לבה"ך שהוא רגיל וכו' וכן פ' בח"מ סרנ"ג סכ"ג ומדכתבו יתנו לבה"ך שהוא רגיל נר' דעכ"פ חייבים היורשים ליתן אי משום הא לא אירייא דיכולים אנו לומר דבא להשמיענו דאם רצו היורשים לקיים דבריו ולעשות הס"ת שיתנוהו בביה"ך שהוא רגיל או אפשר דמיירי בציוה ליורשים כנראה מלשון שאמר תינו עכ"ל הרי לפניך במצוה ע"ד מצוה אין עליו חיוב כ' דוקא במצוה לפני היורש:

וכל זה לא הוצרכנו אלא אם היה המקדיש הזה רצינו להקדיש דוקא מה שכבר קנה ומה שעתיד לצאת מאותו דבר כגון מה שתלד בהמתי וכו' אבל בנד"ד שרצונו להקדיש מה שעתיד להרויח ומה שעתיד לקנות גם החובות שיש לו על אחרים ופקדונות וכו' לדבר הזה אפי' המצוה עצמו לא חל עליו הנדר מכ"ש יורשיו וכמ"ש בש"ע סי' רי"ב ס"ט ז"ל וכן אם אמר קרקע זה לכשאקחנו יהיה הקדש איני כלום שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל וכו' ומה שיל"ד דברי הש"ע דס"ז עם סעיף זה ע"ש בסמ"ע סקכ"ה יעו"ש ומצינו ג"כ ביו"ד סי' רנ"ח ס"ז פ' אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כגון פקדון וכו' ושם בס"ח פסק אם יש לו חוב על א' ואמר יהיה הקדש או לצדקה אינו כלום וכו' יע"ש וא"כ מה מקום מצאנו למצווה הזה במתנת בריא שיתקיימו כל דבריו:

נוסף ע"ז אפי' לא היה המצווה הזה רצונו אלא לתת קרקעותיו ומטל' ומעות בעין שיש לו עתה ולא מה שעתיד לקנות ולהרויח עכ"פ הרי המצווה הזה אין רצונו לסמן הנכסים מה המה אלה וא"כ מה יועיל בצוואתו זאת הרי לעת מצוא זו מיתה יכנס הדבר בסלע המחלוקת דדינא דס"ס וסקי"ב ס"ג עם דינא דס"ס ר"ן יעו"ע והיורשים הם המחזיקים וא"כ כל דבר שלא נתברר אימתי היה ביד המצוה אם קודם הצוואה או אח"כ יזכו בו היורשים וזה נגד רצון המצוה הן אמת דלזה מצאנו תיקון מדברי הרב כנה"ג בסי' ר"ן בהגב"י אות קכ"ד וז"ל אמר המאסף בא לידי מעשה ועשיתי כתיקון הרשב"א להתחייב בחייובין וצויתי עוד לכתוב בשטר המתנה והאמין הנותן למקבל בכל המטלטלין שאמר המקבל שהיו לו בשעת המתנה והוא נלמד מתשו' הרא"ש כלל ע"ט ס"ה הביאה רבינו יעקב בעה"ט סי' צ"ג סכ"ט ושוב נדפס הראד"ב ז"ל וראיתי לו בס' רי"ז כתב כן עכל"ה עכ"פ בנד"ד לא יוצדק תיקון זה כלל דכאן רצונו לצוות שיהיו המטלט' וכו' לזכות העניים ולמנות האפטרו' וכו' וא"כ מהיכן ידעו העניים או האפוטרופוס שהיו להם מטלט' אלו וכי ברשיעי עסקינן להאמין להם ועי"ז יבואו לשקר ולומר כ"מ שהניח היה לו בשעת הצוואה זה לא יתכן והרב כנה"ג דבר בידוע למקבל ודו"ק: גם דעדיפא מזה עומד לנגדי דברי מור"ם דסי' רנ"ז ס"א שכתב וז"ל המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל דהא אי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דהא קא אכיל פירות משל הקדש עכ"ל וא"כ מכאן נראה דאפי' בקרקע הידוע לו אם להקדישה לעניים לא קדשה הואיל ורצונו שישתמש ביה עד יום מותו וזה אסור הן אמת דראיתי להרב הגדול מוהר"י ן' וואליד ז"ל בסי' קפ"ט שנרגש בנדון דידיה מדברי' אלו יעו"ש שכ' פסקא א' וז"ל ואין לגרוע כח ההקדש ה' ממ"ש מור"ם בהג"ה בחו"מ סי' רנ"ז ז"ל המקדיש קרקע מהיום וכו' דלזה הרי מצינו להרב כנה"ג סי' ה' בהגה"ט אות ב' שכ' וז"ל וכתבתי בת' שדברי רשב"א אלו אינם אלא בהקדיש בדק הבית דהוי ממון גבוה וכו' ושמא תאמר אם הרשב"א מיירי בהקדש בדק הבית לא היה להם להרבנים הרב"י בבדק הבית יו"ד סי' רכ"ח ומור"ם במפה בסי' רנ"ז להביא דין זה דת רשב"א דמיירי בהקדש בדק הבית ועכשו אין לנו קדש' בדק הבית ומדהוצרכו להביאו ש"מ דין עניים כדין הקדש דבדק הבית אעפ"כ פקחתי עיני וכתבתי דלא נחלקו בהקדש בזה"ז אלא בסתם הקדש דיש מרבוותא דסברי דכל שלא אמר בפירוש לצדקה סתם הקדש הוא לבדק הבית ויש חולקים וסוברים הואיל ולא אמר בפירוש לבדק הבית סתם הוא לעניים אבל אם בפירוש לבדק הבית כ"ע יודו דדין הקדש בדק הבית יש לו ולכן הביאו הרבנים הנז' דין זה של הרשב"א ז"ל דשייך ג"כ לזמן הזה היכא דאמר בפירוש לבדק הבית דאם אמר גוף מהיום ופירות לאחר מיתה לא קנה הקדש וממה שכתבתי בין תבין דאפי' החולקים לא חלקו אלא במקדיש סתם אבל באו' בפירוש לצדקה כ"ע יודו דאין לו דין הקדש דבדק הבית עכ"ל הרב כנה"ג ועליו סמך מוהריב"ו ז"ל פסקו דמור"ם בקדשי בדק הבית דבר:

אלא דעכ"ז לא נחה דעתי לפי שראיתי להגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בספרו סי' קמ"ד דמפרש דמור"ם בהקדש עניים דבר ומזה יצא לתמוה עליו דבהקדש עניים למה יהיה אסור לאכול ודין עניים דין הדיוט יש להם והניח קושייתו בצ"ע גם הגאון דודו זלה"ה שם כתב לו ליישב קושייתו על מור"ם ויישובו הוא הגם דבדין הקדש עניים דבר מור"ם עכ"ז אסור לאכול פירות מדין מפקיר וכו' ע"ש:

אתיא מבינייא שם בין לדברי הגאון הנז' בין לדברי דודו ז"ל הם שני נביאים שנבאו בסגנון א' דמור"ם אפי' בהקדש עניים דבר וא"כ הגם דהגאון מוהר"ר עקיבא ז"ל הרבה תמיהותיו על מור"ם כיצד יאמר בהקדש עניים דאסור לאכול פירות מ"מ אנן דקי"ל כדעת מור"ם אפי' נגד אלף פוסקים אליו שומעין ומה גם לדברי הגאון מר דודו יישב עליו תמיהותיו על מור"ם וא"כ יכולים היורשים לומר קיי"ל כהני פוסקים דסברי מרנן דמור"ם אפי' בהקדש עניים ס"ל דלא קנה ההקדש הן אמת דלכאורא יש לתמוה על דברי הגאון ה' ומר דודו ז"ל מי הביאם עד הלום לפרש דמור"ם בהקדש עניים דבר ולתמוה עליו הו"ל לפרש דמור"ם בהקדש בדק הבית דבר כמו שמפו' הדבר בת' הרשב"א שממנו מקור דברי מור"ם אלו וכמו שפירשו הרב החבי"ב זלה"ה ואזי יהיה משה אמת ותורתו אמת:

אלא נר' לע"ד דהגאונים הנז' קשיתינהו קושיית כנה"ג שהק' מעיקרא על הרב"י ומור"ם דהואל ודין הקדש בדק הבית לא שכיח בזמנינו מה לו למר"ן ומור"ם לכתוב הלכתא למשיחא. והגם שהרב כנה"ג תי' יתיב דמור"ם אתשיל אפי' באומר בזה"ז דהקדש לבדק הבית דלכ"ע ס"ל דהוי הקדש לגבוה. נראה לי דהרבנים נראה בעיניהם דוחק תי' זה משום דלא הו"ל למור"ם לסתום דבריו והו"ל לכתוב בפי' המקדיש לבדק הבית גוף מהיום וכו'. ובשלמא אי הוה ס"ל למור"ם דמי שיאמר בזה"ז הקדש סתם הוא פי' לבדק הבית כאותם הסוברים כן שהביא הרב כנה"ג הוה ניחא דנימא מור"ם נתכוון לפסוק כמי שאמר הקדש סתם בזה"ז הוי הקדש לבד"ה וע"ז פ' כאן דהאומר הרי זה הקדש אסור לאכול הפירות משום דהקדש סתם בזמן הזה עצמו הוי הקדש לבד"ה ואסור ליהנות מקדשי בד"ה כתשו' הרשב"א ולכך הוי פסקו כאן דסתם ואמר האומר הקדש סתם דאסור השמיענו חידוש זה דכל האומר הקדש סתם אפי' בזה"ז הוי הקדש לבד"ה. אבל לפי האמת לא כן הוא דהא מצינו למור"ם ביו"ד סי' רנ"ח ס"א דשם כתב וז"ל ומ"מ אם אמר הקדש סתם כוונתו להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים וכו' וא"כ איך פסק כאן דבאומר הקדש סתם שהוא אסיר הכי הו"ל לפרש באומר הקדש לבד"ה אבל באומר סתם דסתמו לעניים מותר. וא"כ כד שלא נטעה הו"ל לפרש זהו ההכרח של הגאונים ז"ל ומזה הכריחו דודאי מור"ם בפסקו זה אזיל לפי סברתו שפ' ביו"ד דסתם הקדש הוא לעניים ואפ"ה פ' כאן דאסור ליהנות ולאכול הפירות. זהו סברתם:

והן אמת דלכאורה נר' דלפי פי' הגאונים המפרשי דמר"ן כאן בסתם הקדש לעניים הוא היכי פסק כאן דאסור לאכול הפירות הרי הפך מזה מצאנו לו שפ' ביו"ד הפך מזה שהרי שם בסי' רנ"ט האומר סלע זו לצדקה או הרי עלי סלע עד שלא באתה ליד גבאי יכול לשנותה בין ללות לעצמו או לחבירו וכו'. וסיים מור"ם שם דאין הצדקה כהקדש ומותר ליהנות ממנה וכו' וא"כ קשיין פסקיו אהדדי. אלא דזה אינה קושייא דשאני הכא דבמקדיש קרקע איירי ובזה הוא דאסור דע"י אכילת פירות או דירת קרקע קא מתכחיש ארעא אבל התם סלע יזיף סלע פורע ולא נחסר מנכסי הקדש כלים הנאה זו לא אסורה. ודבר זה מדוקדק מדברי הרשב"א שכתב בדבריו ז"ל דהאילן יונק משדה הקדש משמע דבזה הוא דהוי קפידא וק"ל:

איך שיהיה חטטנו בכל הצדדין למלאות רצין הנדיב לכתוב הכל מה שקנה ושיקנה בתו' מתנת בריא ולא עלתה בידינו. אלא דמצאנו לו תרופה מן התורה מת' הרשב"א בח"ג סי' קי"ב והביאה הרב ב"י בסי"ס במי שרצה לחלק נכסיו לבניו הן בעודנו חי יע"ש. אחר שצדד היאך יעשה לבסוף כתב ז"ל ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלט' שאינם מסויימים ורוצה לחלקם ביניהם ולרבות לאחד ולמעט לא' איני יודע לו דרך שיכול לזכותם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה שמא מה שיש לו היום לא יהיו לו בשעת פטירתו לפיכך אין לו תקנה אלא בחייובים ר"ל שיחייב עצמו ונכסיו מעכשיו לכל א' וא' כפי מה שירצה למעט או לרבות עכל"ה. הרי מדברי רשב"א אלו מבורר דבמקום דלא מהני ל' מתנה ל' חיוב מועיל:

הן אמת דדברי הרשב"א אלו צריכין ביאור במה שכ' וז"ל ומ"מ אם יש לו עסק וסחורה או מטלטלים שאינם מסויימים ורוצה לחלקם וכו' איני יודע וכו' שמא מה שיהיה לו היום לא יהיו לו בשעת פטירתו דברים אלו קשים קצת הבנה דמה כוונתו לומר עסק וסחורה שאינם מסויימים אם הכוונה ישנם בעולם תחת ידו אלא אינו יודע כמה הם משקלם ומנינם ומספרם זהו כוונתו לזה יש להקשות למה לא יהיה להם קנין הרי קיי"ל דיכול להקנות דבר שאינו מסויים ואין מדתו ומשקלו ידוע כמ"ש בסי' ר"ט ע"ש דאפי' לגבי מקח וממכר קנה ומכ"ש כאן במתנה ודאי קנה אפי' יאמר לו כל מה שבבית נתין לך דלא מהני במקח וממכר כמ"ש סי' ר"ט ס"ב במתנה מהני ע"ש: גם מה שסיים ואמר ז"ל שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה קשה אם מטעם זה הוא דלא ידע דרך לזכות להם במתנת בריא וכו' קשה מאי איריא שאינם מסוימים תפוק לך אפי' דבר המסוים יש חששא זו שמא לא יהיו בשעת פטירה וא"כ מאי הני ליה ברבויי ומיעוטי. עוד ק' אי משום חששא זו היא דלא ידע הרשב"א כיצד תהיה זכיתם דהיינו שמא לא יהיו ולא עלתה צוואתי שציוה מאי הוי בלא"ה הרי היתה כוונתו של המצוה הזה שיהיה הוא משתמש בשלו עד יום מותי אך אחר מותו זה יטול ריבוי וזה מועט מה שישאר אחריו וא"כ מה חששא זו היתה שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת מיתה וכו' מאי הוי אה"ן אם לא נשאר מה בידו לעשות בלא"ה כך היתה כוונתו ע"מ שישאר אחריו ואם לא נשאר מה בידו לעשות: אך האמת הוא מה שנר' ליישב בדעת הרשב"א הוא נראה דכוונת המצווה הזה כמו שאמרנו דכוונתו להקנות לבניו כל אשר לו לרבות לזה ולמעט לזה ע"ז אמר הרשב"א דלא ידע והט' דלא ידע הוא בשלמא אם היו הדברים שרוצה להקנותם מסויימים יכול להקנות דבר פ' או כו"כ מדבר פ' לפ' וכו"כ לפ' אבל השתא שאינם מסויימים כיצד יעשה יאמר הריני מקנה כל מטלטלי וסחורותי לבני זה הרבה וזה מעט הרי יש חששא דילמא לא יהיו לו בשעת מותו דהיינו היורשים שמעט להם דילמא יטענו זה המטלט' שיש לו עתה לא היו לו בשעת הקנאה ואלו אחרים הם ויד שנינו שוה:

גם י"ל דכוונת הרשב"א הוא במי שרצה לזכות לבניו כל נכסיו אחר מותו הן מה שיש לו עתה הן מה שעתיד לקנות וע"ז אמר דעסקים שאינם מסויימים ופי' שאינם מסויימים היינו דבר שאינו מסויים ונגמר אלא כגון פרקמטיא או עסק שמוסיף ומתרבה או מתמעט דבעינן דבר שישנו עתה בידו אלא שעתיד להתוסף בו והוי התוספת דבר שאינו ברשותו אי דבר שלב"ל דלא חל הקנין כדקיי"ל גם יש חששא דילמא מה שמצוי עתה הלוך ילך לאבדון ופנים חדשות יבואו ועל פנים חדשות לא יחול הקנין. וא"כ זהו כוונתו במה שאמר דהמצווה הזה רצונו הוא שבניו יטלו אחר מותו זה מועט וזה מרובה בכל אשר ימצא לו ודילמא מה שיש לו עתה לא יהיו לו בשעת מותו ופנים חדשות באו לכאן. ואה"נ יכול הרשב"א לומר דהואל והמצווה רצונו לזכות כל אשר ימצא לו אחר מותו מן הראוי אפי' שהיו לו חפצים מסויימים עכ"ז הול"ל לא ידע כיצד יהיה להם קנוי דבר שאינו מצוי ועתיד לקנותו דאינו יכול ליתנו במתנת בריא משום דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלב"ל. אלא דהרשב"א להגדיל המדורה נתכוון ולזה נקט מילתא פסיקתא בלשונו דהיינו שמא מה שיש לו היום לא יהיו לו בשעת פטירה אלא פנים חדשות לא עלתה בידו מה שריבה לזה דדבר שהיה יכול לחול עליו הקנין חלף הלך לו ומה שבא לו עתה בידו לא נקנה לו זהו מה שנר' לפ' בדברי הרשב"א. וע"ז סיים הרשב"א וכתב לפיכך אין לו תקנה בזה אלא בחיובים ר"ל שיחייב עצמו ונכסיו מעכשיו ולאחר מותו כ"א מה שיראה לו למעט או לרבות עכ"ל: והנה עיקר החיוב היאך יהיה לנו נתפרש בדברי הרשב"א סתמו כפירושו שהרי דברי הרשב"א הם קאי על מ"ש הוא ז"ל ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלט' ורוצה לחלקם ביניהם וכו' וע"ז נסתפק ולא ידע דשמא וכו' ולזה מצא תיקון לדבר הזה ע"י חיובים משמע דדבר זה שרוצה לחלק המטל' עצמן דלא מצא תיקון בהקנאתם יכול לחלקם ע"י חיובים החיוב הוא שיתחייב בשליש מכל אשר ימצא לו סמוך למיתתו שיזכה בו פ' וחייב עצמו ג"כ בכל אשר ימצא לו שיזכה פ' בשני שלישים ואזי הדבר קיים שיכול אדם לחייב עצמו אפי' בדבר שלב"ל:

הן אמת שעלה על דעתי לפרש שהחיובים שכתב הרשב"א הם שיתחייב בסך מה זהובים במאתים לראובן ומנה לשמעון אבל להתחייב בחיוב שיזכה פ' בשליש בנכסים ופ' שני שלישים איכא למימר לא דבר הרשב"א בחיוב זה. אלא דלא נחה דעתי בזה. חדא משום דדברי הרשב"א הם חוזרים על האופן שכתב דקאי על מי שרצה לחלק נכסיו ממש דלא מהני קנין ע"ז כתב דמהני חיוב כדאמרן. שנית אם כוונת הרשב"א שיתחייב לזה מאה ולזה מאתים דהיינו לאחר פטירתו זה יטול מנה מכח חובו וזה יטול מאתיים עכ"פ סו"ס לא רצון המצווה שרצונו הוא שיטול ראובן שני שלישים מעזבונו ושמעון שליש וע"י חיוב של זה מנה וזה מאתיים לא יתמלא רצונו והטעם הוא משום דלפעמים ירויח זה המצווה ממון רב ואזי יכול זה לגבות המנה וזה המאתיים מן הריוח שנתוסף והשאר יחלוקו בשוה וא"כ אם המצווה הזה רצונו שיטול ראובן שני שלישים ושמעון שליש דוקא בכל הנשאר אחריו א"כ מה הועיל ומה תיקן בחיוב שיתחייב בסך ממון קצת לזה וסך ממון קצת לזה:

זאת ועוד אחרת מה נענה אם יתמוטטו הנכסים ולא ישאר מהם כי אם מאתיים דוקא דאזי הדין הוא כ"א יטול כפי שעבוד שטרו דהייני מנה לכל אחד מהם וכמו דקיי"ל בדעת הרי"פ והרמב"ם ושאר פוסקים שפ' הש"ע בסק"ד ס"ו יע"ש והתינח אם הרשב"א ס"ל כדעת ר"ח דס"ל דחולקים לפי הממון יוצדק ג"כ כאן כשיכתוב לזה מנה ולזה מאתיים ביום אחרון כשלא ימצא בנכסי המצוה כדי לשניהם אפ"ה זה יטול שליש וזה שני שלישים וא"כ אהנו מעכשיו אבל אם הרשב"א ס"ל כהרי"פ והרמב"ם א"כ מה נתן בזה לכשיהיו הנכסים מועטים:

ועוד אם כוונת הרשב"א להתחייב לראובן מאתיים זהובים ולשמעון מנה למה לו לכתוב לזה ולזה לא הו"ל לכתוב אלא מנה לראובן בתורת חוב ויטול אותו מן האמצע יבזה יהיה ראובן מרובה חלקו מאחיו והשאר חולקי' אותו בשוה ולמה צריך לכתוב לזה ולזה דבשלמא אם הכוונה לחלק המט' והסחורות עצמם וכאלו עושה חלוקה מעכשיו לזה יוצדק לזה שליש מנכסיו וזה שני שלישים הואיל ונחית לעשות חלוקה מעכשיו צריך לכתוב ולפרש כ"א מה שיטול אבל אם יהיה החיוב בסך מה זהובים כדי שיהיה חלקו מרובה א"כ הואיל ואין זה חלוקה ממש הוה די לכתוב לזה שיטול בתורת החוב והשאר יחלוקו:

והן אמת דיש מה להשיב עוד על אופן זה עכ"פ מהדקדוקים הנ"ל נר' פשוט דכוונת הרשב"א היא שיתחייב בשני שלישים ממ"ט וכו' לזה ושליש לזה: איך שיהיה נקטי' מדברי הרשב"א שמי שרוצה לחלק נכסיו בחייו מה יהיה בהם אחר מותו. התיקון הוא שיתחייב שכל מה שימצא לו בשעת פטירתו קו"ט וכו' הכ"ל חיי"ע מעכשו בתו' חוב שיזכו בו פ' ופ' לשעה א' קודם מותו ובזה על מקומו יבוא בשלום דהואיל ובתורת חוב נתחייב חל חיובו אפי' על דבר שלב"ל והדר דינא למ"ש הטור סי' ס' סי"א משם בעה"ת ופסקו שם מר"ן בש"ע ס"ו ז"ל המחייב עצמו בדבר שלב"ל או בדבר שאינו מצוי אצלו חייב וכו' וע"ש בסמ"ע סקי"ח שכתב שהכל תלוי בלשון ואם כתב הריני מתחייב נפשי ליתן לך וכו' אף שהוא במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו מ"מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם וכו' יע"ש וא"כ הרי מפסק הש"ע מבורר לך שמי שמתחייב לזכות למי שירצה לזכות כל אשר ימצא לו תחת כפת. המרום לעת מצוא זו מיתה יזכו בו המקבלים:

ואל תפקפק עוד לומר דעדיין יש להסתפק ולומר דע"כ לא כתב הש"ע המחייב עצמו בדשלב"ל או שאינו מצוי אצלו היינו דוקא במי שנתחייב בדבר קצוב אלא שלב"ל עדיין אבל המחייב עצמו בדבר שבל"ע ואינו קצוב איכא למי' דלא קנה. והגם דלא קיי"ל כהרמב"ם אלא כס' הפו' דס"ל דאם מתחייב בדבר שאינו קצוב כמ"ש הש"ע בסי' ס' ס"ג שכתב דחלקו על הרמב"ם כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטי' יעו"ש דמ"מ אי' למי' דוקא במי שבא להתחייב בדבר שאינו קצוב והוא בעולם הוא דמהני אבל בנד"ד דיש כאן תרתי לריעותא מתחייב בדבר שאינו קצוב ואינו בעולם איכא למי' דלא מהני אלא דז"א דהא עיקר דין של בעה"ת שהביא הטור האדם מתחייב בדשלב"ל כתב הרב"י למד אותו מדאשכחן דמשעבד לחובו מה שיקנה כדקי"ל דאקני משתעבד וכו' וא"כ הרי לך שהאדם יכול לשעבד מה שיקנה הגם שהוא דבר שלב"ל ואינו קצוב דאין יודע כמה יקנה המעט הוא אם רב ועכ"ז כ"מ שיקנה משתעבד וא"כ הוא יכול להתחייב אף בדבר שאינו קצוב א"כ כמו התם בשעבוד דאיכא תרתי שאינו קצוב ואינו ברשותו נשתעבד ה"ה בדבר הלמד ממנו ואל תשיבני דשאני התם הואיל והחוב יש לו קצבה ז"א דסו"ס העיקר הוא מה שמשתעבד ונשתעבד אפי' במקום דאיכא תרתי וממנו הוא הלימוד: וכן נמי בא בפשיטות בת' הרשב"א הביאה הרב"י בסי' ה' ז"ל כ' הרשב"א שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחבירו כ"מ שירויח מכאן עד ל' יום בקנין גמור כל נכסיו שקנה ושיקנה אי אמרינן דלא אמר כלום לפי שאין אדם מקנה דבשלבל"ע תשובה דבר ברור הוא שחייב הוא דלא אמרו בדשלבל"ע אלא כגון פירות דקל אבל המחייב עצמו ליתן מה שיוציא הדקל דבריו קיימים שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו עכ"ל הרי לך הדבר בפשיטות: שוב אחרי זאת מצאתי ג"כ להרב תורת חסד סרכ"ח שנשאל באדם אחד בחיי אביו שסלק עצמו מכל מה שישאר אחר אביו וכו' והיה הדבר בחיוב והרב כתב דסלוקו סלוק הואל והיה בחיוב הוי כמו שנתחייב בדשבל"ע דחייב ואח"כ כתב הרב ז"ל ואין מקום לגמגם על זה החיוב מחמת שנתחייב בדברים שאין להם קצבה והם הכלים אשר ישאר אחר מיתת אביהם שיזכו בהם האחים אחרי מות אביהם ואין להם קצבה דמי יודע כמה יהיו דלדעת הרמב"ם ורבותינו דס"ל המתחייב בדברי שאים בהם קצבה לא וכו' יעו"ש שהוצרך אלבא דהרמב"ם הרי לך דלא נסתפק הרב אלא לדעת הרמב"ם דס"ל הכי אבל לדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם דאנן קי"ל כותיהו לא נכנס בספק זה הגם שיש כאן תרתי שאותו דבר שהקנה הוא דבר שאין לו קצבה ולא היה תחת ידו דהוי דבשלבל"ע יעו"ש:

איך שיהיה העולה מזה הוא התיקון היפה הוא בנדו"ד לחייב עצמו שכל מה שימצא אתו בשעת מותו יזכו בו העניים:

שוב ראיתי למור"ם סו"ס רנ"ז שפסק לתשובת הרשב"א שב"ס ר"ן שכתב ז"ל ולכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחר מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר לצוואתו בעודו בריא צריך להקנות בקנין ואפילו קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להם דבר שאין בידו ואין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה לכל אחד כפי מה שירצה ע"כ והן הם דברי הרשב"א דסר"ן ובדרך אגב שם ראיתי להרב פת"ש שכתב משם האחרונים דקדוקים על דברי הרשב"א דסר"ן ויישב הכל ובכלל דבריו הן הם מה שכווני בדברי הרשב"א ודו"ק:

וכן מצאתי בפשיטות להרב גוא"ל הלוי ז"ל בסרנ"ז סק"ז שכתב וז"ל ומיהו נ"ל שיש תקנה אחרת לתת במתנת בריא כגון שאמר הנני נותן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה מנכסי כל כך זהובים לפלוני וכו"ך לפלוני והשאר ירשו יורשיו וכיון שפירש מנכסיו או ששוה קאמר דהיינו שימכרו מאותן הנכסים ויתן אותם הזהובים כנראה ממ"ש הרב"י ס"ס בשם הרשב"א והרמב"ן וכן הר"ן פ"ק דגטין כתב כדברי רשב"א דכל האומר מנכסי אפע"ג שלא היו המעות בעין זכו המקבלי מתנה וכ"ך הש"ך ח"ב ס"ט ונראה דיכול ג"כ לתת באופן זה ולומר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בתורת חוב גמור לתת לו כל המטלטלים שימצאו לו שעה אחת קודם מותו חוץ מדבר פלוני שישאר ליורשים ונקנו מידו כן נראה ממ"ש לעיל ס"ס ס"ו יעו"ש בטור והרב"י בשם רשב"א יע"ש ועיין בב"י סו"ס ר"ן תשובה נראה ומשובחת וכו' עכ"ל: כלל העולה המוסכם מכל הפוסקים הוא דבריא שרצה להקדיש נכסיו שישארו אחר מותו ויהיו נק' בקנין גמור הוא בשני האופנים האחד הוא שיתחייב בסך כו"ך זהובים מנכסיו לפלוני מהיום ולשעה אחת קודם מיתתו לפלוני ואזי חל החיוב ליפרע מכל מה שימצא לו:

או להתחייב ג"כ בתורת חוב גמור לתת כל נכסיו והמטלטלים וכו' שימצאו לו שעה אחת קודם מיתתו לפלוני וכו' וכשיהיה באחת מהאופנים אלו אזי זכה המקבל:

דע וראה שצריך שיהיה חיוב זה בקבלת אחריות דהא דגם שמצינו דפסק הש"ע המחייב עצמו בדשלבל"ע חייב וכו' כתב הרב פת"ש שם ז"ל בגליון דהגר"ע ז"ל נ"ב וז"ל ודוקא שמחייב עצמו ליתן פירות הדקל ומחייב עצמו ומקבל אחריות באם ישתדפו קודם שיתנם לו שמחויב ליתן דמים אבל במחייב עצמו ליתן פירות דקל ומתנה שלא יקבל אחריותם לא חל כלל ההתחייבות מהרי"ט בח"מ ספ"ד עיין קצו"ה סכ"ג עכ"ל הן אמת דקשה לי על דברי הרב פת"ש אלו רישך לסופן דמתחלה כתב ז"ל ודוקא שמחייב עצמו וקבל אחריות באם ישתדפו וכו' משמע דבעי דוקא שיקבל בפירוש הא בסתם אם לא קבל כך בפירוש לא מהני ומסוף דבריו נשמע הפך שסיים וכתב אבל במתחייב ליתן פירות הדקל ומתנה שלא יתחייב באחריותם לא חל כלל ההתחייבות וכו' מלשון זה נראה דדוקא באם התנה שלא קבל אחריות הא סתם מהני וא"כ קשיין הדיוקים הדדי וספר מהרי"ט אינו בידי לעמוד על דבריו איך שיהיה הגם דאין ספר מהרי"ט בידי לעמוד על דבריו כ"פ בנדו"ד כשירצה לכתוב החוב עליו טוב וישר לקבל עליו החוב באחריות גמורה עוי"א ואזי אין כאן שום פקפוק:

וכן ראיתי מפורש בס' ע"ט סופ"ר המכונה להרה"ג מורינו יעבי"ץ זלה"ה שכתב נוסח שטר מתנה מהיום ולאחר מיתה באשה שרצתה לתת עזבונה לבנותיה וכו' וכתב שיכתוב באה פלונית ואמרה לנו הוו עלי עדים ע"ג וקנו ממני קגו"ש במדל"ב וכתבו בכל לשון של זכות וכו' עוד אני מקנה לבתי הנז' מעכשיו ולאחר מיתתי כל המטלטלים אשר ימצאו (הג"ה יש לחבר הדבר בענין חיוב ושעבוד דהוי דבשכל"ע) אחר מיתתי בביתי הכל כאשר לכל וכו' עכל"ה הרי מכאן ג"כ באורה דכל מה שכתבנו אמת וישר הוא דכשיתחייב שהקנה מטלט' וכו' בתורת חיוב ושעבוד לא נשאר פקפוק. ועדיפא מזה ראיתי להרה"ג בס' דברי יוסף סכ"ט שנשאל בצוואה אחת שהיה כתוב בה ויהיו דברי אלה שרירין וקיימים כמתנת בריא ומעכשיו ולשעה אחת קודם מיתה בשעבוד גוף ונכסים בק"ג וכו' ועל זה כתב הרב הנז' לקיים הצוואה וז"ל אבל הא נמי ליתא דאפילו תימא שלא היו באותה שעה אלו הנכסים המתנה קיימת אלבא דכו"ע שהרי חייב ושעבד עצמו בשעבוד גוף ונכסים בק"ג וכבר קי"ל בש"ע סי' סמ"ך והסכמת הפוסקים היא כמ"ש בעל כנה"ג שבתורת חיוב יכול אדם להתחייב אפילו בדבר שלבל"ע או שאינו מצוי אצלו משום דהחיוב חל על גופו וגופו ישנו בעולם וכיון שכן כשהגיעה שעה אחת קודם מיתתו של ראובן קנו בהחלט מקבלי המתנות כל הנמצאים לו וכו' ואל תטעה לומר בלשון חיוב דוקא הוא דמהני אבל לשון שעבוד גוף ונכסים הכתוב בצוואה לא מהני זה אינו דחיוב ושעבוד חדא מילתא היא דהחיוב דמהני משעבוד ילפינן ליה וכו' יעו"ש הרי לך לדעת הרב אפילו לא היה הדבר בחיוב אלא בשעבוד גופו ונכסיו חשיב ליה כחיוב וקנה המקבל כ"ש אם אם יהיה בצרוף שניהם לשון חיוב ושעבוד בודאי דמהני:

וכן ראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה בספרו הגדול וי"ץ סקפ"ט שכתב וז"ל ומה גם דבשטר המתנה כתוב לאמר שנתחייבה חו"ג האשה הנז' ובלשון חיוב אף בדשבל"ע קנה כמ"ש מר"ן ס"ס באופן דמה"ד המתנה קיימת ביד ההקדש יעו"ש:

כלל העולה דהמצוה הזה יכול לעשות צוואתו באחד משני אופנים הנז"ל. גם יכול לעשות אופן שלשי שיקנה מעתה ומעכשיו ולשעה אחת קודם מיתה כל מה שיש לו תכ"ה מה שקנה ומה שיקנה ונתחייב בחו"ג ובשעבוד נכסים וכו' וכו' אזי מהני אלא דבאופן זה לא יוכל למכור כלל ממה שבידו הואל והקנה אותם במהיום ועל כן צריך לכתוב בגוף השטר ששייר לעצמו. על כן טוב לכתוב באופן אחד משנים הראשונים ואזי הכל שו"ב וקיים וצוי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה