שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן קנז
שני שותפים שמכר אחד מהם לחבירו סחורה בלי:
ידיעת חבירו ונתאנה המוכר ועבר זמן האונאה או עדיין לא עבר ומחל המוכר באונאתו בפירוש מהו הדין אם השותף השני גם כן אמרינן חלקו מחול או לא ואת"ל שאין כח ביד השותף למחול חלק חבירו ויכול השותף השני לתבוע אונאתו יש לחקור. מי הוא בעל דברים של הלוקח אם השותף שמחל או השני ואת"ל שבעל דינו של הלוקח הוא השותף השני מהו הדין אם צריך לשלם לו אונאתו דוקא או אמרינן גם המקח יהיה בטל כדין שליח שמכר ונתאנה שהמקח בטל ע"כ:
הנה הדברים סתומים ולא בררנו בלשון השאלה אם האונאה היתה בפחות משתות או יותר על שתות או בשעור אונאה דוקא ועל כן מוכרח לברר הדין בכל. הצדדים הנה במאי דמספקא לן אם השותף יש לו דין שליח או לא מצאנו ראינו למר"ן סקע"ח ס"ג ומור"ם. סקע"ו דכתב דשותף חשיב כיורד ברשות בין בקרקע בין בדבר המטלטל וכתב שם מור"ם דאם השותף דאחד בנה בנין וחבירו מוחה בו שלא יבנה אם הוא דבר שא"א שלא לבנותו צריך חבירו ליתן לו חלקו ע"כ והטעם הוא דיכיל השותף לומר הואל ויש לי חלק בדבר אני לטובת הענין נתכוונתי וכמ"ש הטעם הסמ"ע בס' קפ"ה ס"א א"כ הרי דין השותף לאו כדין שליח מטעם זה לא כן בשליח דיכול לומר ליה המשלח לתקוני שדרתיך וכו' ועל כן אם נתאנה השליח אפילו בפחות משתות נתבטל המקח לגמרי כמ"ש מר"ן בס' רכ"ז ס"ל יעו"ש והרי הדבר. מפורש בדברי הסמ"ע סקפ"ה ס"א שכתב על מאי דכתב מר"ן ז"ל שהסרסור שליח הוא וכתב הסמ"ע על זה דקמ"ל בזה דלא תימא דיחשב כשותף שהרי ג"כ יש לו הנאה מהאי מכירה ויכול לומר לטובת הענין נתכוונתי אלא דין שליח אית ליה וכו' הרי מדברי, הסמ"ע מפורש שחלוק דין שליח מדין שותף: וא"כ ודאי אם נתאנה השותף בשתות ובפחות משתות ודאי אין השותף יכול לבטל המקח כדין השליח דכתב מר"ן בס' רכ"ז דכתבנו אלא דעדיפא מזה מצאנו דאם נתאנה השותף בפחות משתות ודאי שאין הלוקח מחויב להחזיר חצי אונאה לשותף השני דהא כתב מר"ן בס' רכ"ז ס"ג דכל פחות משתות אינו חייב להחזיר דדרך הכל למחול בפחות משתות ע"כ וא"כ גם בשותף שנתאנה בפחות משתות אמרינן חלק השני אינו מחויב להחזיר וכדכתב מר"ן בס' ח"י וז"ל המשתתף עם חבירו בסתם אל ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ע"כ וא"כ אמרינן כמו שדרך בני אדם דרכן למחול בפחות משתות כך השותף הזה לא שינה כלל ואין לשותף הזה לא על הלוקח ולא על השותף שום דו"ד כלל וכן כתב מור"ם שם בהג"ה וכל מי שאינו משנה או פושע יעשה בשל חברו כמו בשלו דכל שותף כיורד ברשות דמי הרי מכאן מוכח דהמתאנה בפחות משתות אין לו שים שנוי לשותף ופטור:
אלא דאם נתאנה השותף בשתות או ביתר על שתות ודאי דיכול השותף לחזור על הלוקח ואין דינו על השותף השני אלא על הלוקח או להחזיר לו אונאתו או לבטל המקח ולא אמרינן הואל ומחל השותף שמכר באונאה הויא מחילתו מחילה גם לחלק חבירו זה אינו שהרי אין לך שנוי ופשיעה גדולה מזו שימחול חלק חבירו ועל כן אין מחילתו מחילה לגבי חלק חבירו ואונאה זו של חלק השותף הזה הויא כחוב אצל הלוקח ולא מצי השותף למחול כדכתב מר"ן בס' ע"ז דשותפין שיש להם חוב גבי אחד אפילו הוא כתוב ע"ש שניהם אין אחד מהם יכול למחול כל החוב ע"כ הרי דאין השותף יכול למחול חלק חבירו כלל ועדיפא מזה מצינו בס' קע"ו בס"ל דאפילו לענין שבועה אם שותף אחד פטר למתעסק משבועה יכול האחר להשביעו בעל כרחו ולא לימא ליה לאו בעל דברים דידי את:
הרי דאפילו לענין שבועה דאתייא על ספק ממון עכ"ז אין השותף יכול למחול מכ"ש כאן דאיכא הפסד ברור שנתאנה בשתות או יותר ודאי דיכול השותף לתבוע הלוקח דלא אלים כחיה דשותף למחול ממון חבירו:
ועדיפא מכולהו מצינו ג"כ למר"ן בס' קע"ו שכתב וז"ל ראובן שאמר לשמעון כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך שמעון ופטור החוב של שניהם חייב לשלם לו חלקו הרי מוכח דאין האחד מן השותפים אפילו פירש לו בפירוש שיעשה בשלו כמו שיעשה בשלו אין המחילה בכלל א"כ ודאי גם בשותפים אפילו הם כיורדים ברשות לעשות בשלו כמו בשלו ודאי לא נתכוון למחול לחבירו באונאת הסחורה דהמחילה לאי בכלל היא:
והגם שכתב מור"ם בס' קע"ו סי"ד בדין השותף שמכר קודם הזמן הוי פשיעה וחייב לשלם השותף לחבירו חלקו ע"כ דמשמע שאין לו על הלוקח כלום אלא על חבירי וכמ"ש הבאה"ט באהע"ז ס' פ"ו סקי"ג וז"ל השותפים בסחורה שמכר אחד מהם בלי ידיעת חבירו א"צ הלוקח להחזיר הסחורה הואל והוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסידו בממכרו קודם הזמן ע"כ והובאו דבריהם הרב זכו"ל אות שי"ן:
וא"כ אף אנן נימא הכי דאם מחל השותף להוי דינו עם השותף שמחל ולא עם הלוקח לא יתכן זה דשאני התם במכירת הסחורה קודם הזמן ודאי דדינו הוא עם השותף והמקח קיים שהרי לא הגיע שום הפסד בקנין האי סחורה בהאי שעתא לשותף השני שהרי לקח זה הלוקח הסחורה בשוויה אלא דתרעומת השותף על חבירו שלא הניחה עד זמן מכירתה שדרכה להתייקר אבל הלוקח לא עשה שום דבר על כן דין השותף עם חבירו דוקא אבל בכאן שנתאנה בשתות וכ"ש ביותר הוי כחוב של שותפים גבי הלוקח ומחויב אז להחזיר לו האונאה או המקח וא"כ כשמחל שותף ללוקח אין במחילתו כלום והוי כאלו מחל חוב של שניהם שאמרנו שאין השותף יכול לתבוע לשותף חבירו על מאי דמחל אלא דדינו הוא עם הלוה והלוה אינו יכול לומר כבר שותפך מחל לי אלא דחייב לשלם להשותף שלא מחל:
והגם דראיתי להרב הש"ך שם בס' ע"ז סקי"ט שפקפק על דברי מור"ם דכתב אפילו כששניהם כתובים בשטר אחד אין יכול האחד למחול החוב והש"ך ס"ל דיכול למחול דכל שותף יכול לעשות בשותפות מה שירצה יעו"ש בדבריו עכ"ז אין לנו אלא דברי מור"ם דס"ל דאפילו שניהם כתובים בשטר אין אחד יכול למחול כל השטר ואפילו הש"ך עצמו לא חלק על מור"ם בפשיטות אלא דבסוף דבריו הניח בצ"ע יע"ש וא"כ נראה דאם נתאנה השותף בפחות משתות ודאי שאין השותף חבירו יכול לתבוע אונאתו אלא דגם חלקו מחול הואל ודרך בני אדם למחול בפחות משתות ואדעתא דהכי נחתי השותפים שכל אחד ימכור הסחורה ולוותר כדרך שמוותרים בני אדם ואם נתאנה בשתות דודאי דיכול לתבוע אונאתו ודינו הוא עם הלוקח ואם נתאנה ביתר משתות יכול לבטל המקח. זהו מה שנראה. זהו משנלע"ד לפי שעה ולכשאפנה אשנה בעה"י: שוב בא לידי ספר זרע יעקב להרב הגדול כמוהר"י נאיים ז"ל וראיתי לו מ"ש בסז"ך ששם נשאל בשלשה שותפים ששנים מהם מכרו סחורה ונתאנו ואח"כ תבעו אונאתם והפשרנים פשרו ביניהם אח"כ שותף השלישי לא רצה לקיים הפשרה והעלה לבסוף וכתב וז"ל ואם מחמת המכר הראשון שנעשה על ידי שליח שהוא אחד מן השותפים אין מכירה זו מכירה שהשותפין שלוחין הם זל"ז כמו שכתב הטור בס' ע"ז בשם הרמב"ן ופשוט הוא וקי"ל שליח שטעה בכל שהוא מכרו בטל ולא מבעייא לגבי משה הנז' שלא נמצא בשעת מכירה ה"א דלגבי דידיה ליכא מכירה כלל אלא אפילו לגבי יעקב הנז' שנתן רשות ליוסף ה' למכיר המכר בטל כיון שטעה אפילו בכל שהוא מכרו בטל עכל"ה וחתומים ע"ז ארבעה רבנים מכללם כמוהר"י ן' נאיים ז"ל יע"ש הרי אתה רואה בעיניך דמחילת השותף באונאה לאו כלום היא לגבי חלק חבירו אלא דקשה בעיני מה שפסקו דאפילו בפחות משתות יכול לחזור דלקוצד"ן דבפחות הואל ודרך בני אדם לוותר במקח בזה יש להעדיף כח השותף יותר מהשליח ויש להעמיד בזה דברי הש"ך דס' ע"ז סקי"ט יע"ש וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט הל' צוואות ומתנות. סימן קנ"ח. תשובה לעי"ת פאס יע"ה להרב כמוהרר"י סרירו נר"ו:
שלח אחרינו כה"ר אברהם אג'ויילוס ומצאנוהו מוטל עע"ד ודעתו מיושבת עליו וצוה בפנינו ואמר מחמת מיתה זהרא שמאשה בת יצחק בני תטול מנכסי ד' מאות דורוס ובתי צולטאנא תטול מנכסי מאה דורוס ובתי מזל טוב יתייחדו לה מאה דורוס ותזכה בהם לפירותיהם דוקא וכאשר תפקד בזש"ק תזכה גם בקרן ויתייחדו מנכסי ארבע מאות דורוס ואם זכתה מרים בתי לחופתה תזכה בהם לנדונייתה ואם ב"מ לא זכתה בהם יזכה בהם יאודא בני ואשתי זמול יפרעו לה כתובתה ויתנו לה נוסף על כתובתה שני פעמים כסך כתובתה ותשאר נזונית עם יאודא בני בעיסה אחת דוקא כל ימי מיגר אלמנותה ושאר נכסי קו"ט ומ"ב ושטרות אינהו ושעבודייהו וכו' אני נותן אותם ליאודא בני ויזכה בהם זכייה גמורה וימכור ויתן וכו' והוכחנוהו על דבר אעבורי אחסנתא ונתן טעם וחזק דבריו. בו ביום נכנסנו עוד לבקרו ומצאנוהי עדיין חולה ודעתו מיושבת עליו ואמר לנו שאם זכתה הבתולה מרים לחופה יעניק לה יאודא בנו נוסף על הדבר האמור לעיל יוסיף לה הבית הקטנה שבהאלספל"י שבחצר ואם ב"מ לא זכתה יזכה יאודא בכלל נכסיו שנתן לו. עוד צוה שלענין כסות זמול אשתו לא תכריח על יאודא כי אם לפי רצונו. גם אמר לנו שאם יתן יאודא בנו סך עשרה דורוס ללונ"ה בת אחיו אין קפידא כלל וברר שלא משום חזרה מצואתו אמר כן ולא חזר מצוואתו הראשונה וחתום על צוואה זאת הרב המופלג רישא דעמיה כמוהר"ר אבנר הצרפתי זלה"ה וחד צו"מ דעמיה. עד כאן הגיעו דבר הרב השואל יוס"ף בסדר עליון:
תשובה לזה מדהוזקקו זקוקין דנורא רבנן מארי אתרא דיתבי על מדין לחוות דעתינו הקלה כמות שהיא ברור דרבנן אתגורי אתגור באיזה ספק שנולד להם בצוואה זו ואנחנו לא נדע במאי נפל ליהו הספק הואל והדברים הגיעו לידינו סתומים על כן הוצרכנו להטריח קן קולמוסנו לחוות דעתינו במה שנוגע לדינא בצוואה זו ולדרוש בה מרישא לסיפא על כל קוץ וקוץ לצאת ספיקא דרבנן וה' ינחנו במעגלי צדק אכ"י:
תחלה וראש במה שאמר זהרא בת יצחק בני תטול כו"כ וכו' והשאר ליאודא בני דיש לנו לדקדק במה שהעביר הנחלה מבת יצחק בני דהיא יורשת מדאורייתא דבמקום אביה קיימא ונמצא לפי צוואתו ריבה לזה ומיעט לזה. עכ"ז מהני דהא מצינו אפילו ריבה לזה ומיעט לזה בלשון ירושה מהני וכמו שפסק הש"ע בס' רפ"א ס"ב יע"ש ומכ"ש בצוואה זו דלא הזכיר לשון ירושה אלא לשון מתנה וכמו שמפורש בלשון הצוואה זהרא שמאשה תטול וכו' ולשון תטול הוא לשון מתנה וכמ"ש בס' רנ"ג ס"ב יע"ש וגם מה שמסיים והשאר יזכה בו יאודא בני הכל הוא לשון מתנה הן מצד דכתב לו לשון יזכה ולשון יזכה הוא לשון מתנה כמ"ש בס' רנ"ג הן מצד שכתב לו ימכור וימשכן וכו' דלשון זה לא הוזקק לו לכותבו אלא משום שנתן לו במתנה ועל זה הוזקק לכתוב לו לשון הנכתב במתנה וא"כ הואל וכל הצוואה הזאת היא בלשון מתנה בודאי הוא דאין פקפוק בזה:
ולא נצרכה אלא אפילו אם היו יהיה יצחק זה אבי זהרא הוא בכור ומצינו דבכור עדיף עכ"ז מהנייא צוואה זאת ולא מבעייא לסברת הרמב"ן בפירושו על התורה פרשת כי תצא שכתב על פסוק לא יוכל לבכר את בן האהובה ז"ל אזהרה שלא יעשה זה וכו' וממה שאמר על פני בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבנו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של הבכור יטול כו"כ בנכסי דבריו קיימים כדרך שהיו קיימים במקום שאין שם בכור וכן אינו עובר על הלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מיתתו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם על פני תרח אביו וכן כלם עכ"ל וכתב הרב פת"ש בחומ"ש רפ"א סק"א דהגאון מוהר"ר ישעיה פיק ז"ל עשה סמוכות לדברי הרמב"ן מן המשנה יעי"ש וכתב שמהר"ם פדאווה ז"ל בתשובה פסק כתשובת הרמב"ן וכן כתב בעל עבודת הגרשוני והרב קצות החושן וכתב עוד דמהרי"ט דלא פסק בס' ע"א כהרמב"ן הוא משום דלא ראה דברי הרמב"ן עכל"ה א"כ נקטינן מכאן דלפי סברת הרמב"ן והרבנים הנז' דאפילו אם היו תהיה זהרא הנז' היא בת בכור לא נפקא לן ולא מדי וכאלו אין כאן בכור:
אלא דעדיפא מזה הוא אפילו לסברת החולקים על הרמב"ן שהביא הרב משכנות הרועים א"ב סכ"ו עכ"ז לא יפול מדברי האמת ארצה דהא מצינו למר"ן בס' רפ"א ס"ז שכתב וז"ל אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה אבל אם אמר לשון מתנה דבריו קיימים לפיכך המחלק נכסיו על פיו כשהוא שכ"מ וריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור או שנתן למי שאינו ראוי ליורשו דבריו קיימים עכל"ה וכתב שם הסמ"ע סק"ט וז"ל וריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן הבכור כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם פר"ז דנחלות ובהאי ריבה ומיעט לאחד אין חידוש לענין פשוט דכבר נתבאר דאפילו בלשון ירושה דבריו קיימים אם לא דאמר בלשון לא ירש כגון דאמר פלוני בני לא ירש אלא כו"כ ובני השני ירש כו"כ דבלשון ירושה אין דבריו קיימים כמ"ש ס"ג עכ"ל והנה דברי הסמ"ע אלו סובלים כמה מן הפירושים וכולם דחוקים ורחוקים ואין לנו להשען אלא על מה שפירש הכהן הגדול הש"ך בסק"ו וגם פירוש הש"ך עצמו הוא דרך פלפול דכוונת הש"ך לפרש בדברי הסמ"ע דהכי קאמר הסמ"ע פירוש אפילו אמר וכו' הכוונה דהסמ"ע פירש בדברי מר"ן דהאי דקאמר מר"ן אבל אם אמר בלשון מתנה וכו' היינו האי מתנה דלא אמרה בלשון פלוני יטול ופלוני יטול אלא דמר"ן איירי באמר פלוני לא יטול אלא כו"כ ופלוני יטול כו"כ בזה איירי מר"ן ובזה מצינן שיש חדוש גם בפשוט לדעת הסמ"ע בדברי מר"ן דהגם דלא מהני פלוני לא ירש ופלוני ירש בלשון מתנה דהיינו פלוני לא יטול ופלוני יטול מהני ועל זה חזר הש"ך להקשות לדברי הסמ"ע דהואל ומפרש דברי מר"ן דבאומר בלשון מתנה היינו פלוני לא יטול ופלוני יטול קא מיירי ובזה מהני אפילו בבכור א"כ קשייא אמאי כתב בס"א האומר איש פלוני וכו' הרי יטול לשון מתנה הוא וכו' ועל זה תרץ ואפשר לומר דבכור שאני דלא מהני ביה אלא באומר לשון מתנה ובאומר בכור יטול כפשוט אבל אם אמר לשון לא יטול לא מהני אלא בפשוט דע"כ בכור עדיף מפשוט כמ"ש ס"ד וצ"ע לדינא עכ"ל מבואר יוצא מסוף דברי הש"ך דמפרש דמאי דאמר הסמ"ע דמר"ן איירי בנתן בלשון לא יטול הוא לגבי הפשוט דוקא בזה הוא דתמצא רבותא בפשוט ובבכור דוקא באומר יטול בני וכו' וגם בזה יש רבותא בבכור הואל ולא מהני ביה לשון ירושה נמצינו למדין לדעת הש"ך דאפילו היכא דאמר בבכור פלוני לא יטול ופלוני יטול דצ"ע לדינא מכ"ש בנדו"ד שאמר לשון מתנה זהרא תטול וכו' אפילו אם היה אביה עדיין חי הוה מהני צוואה זאת:
ואגב דאתא לידן נימא בה מילתא מאי דיש לדקדק בדברי הסמ"ע אלו רסק"ט דכתב וז"ל דכבר נתבאר דאפילו בלשון ירושה דבריו קיימים אם לא דאמר בלשון לא ירש כגון דאמר פלוני בני לא ירש אלא כו"ך ובני השני ירש כו"ך דבלשון ירושה אין דבריו קיימים כמ"ש לפני זה בס"ג ע"כ והנה לכאורה הרואה יתמה היכן נרמז דין זה בס"ג אדרבא שם בס"ג כתב מור"ם סברת רב המגיד וז"ל וכן אם אמר לא ירש שמעון וראובן ירש הכל דבריו קיימים עכ"ל א"כ אדרבא כלפי לייא הרי אפילו אמר מעקרא פלוני לא ירש ופלוני ירש מהני הן אמת דמור"ם דבר באומר סתם פלוני לא ירש ובסמ"ע איירי באומר לא ירש אלא כו"ך סוף סוף חד דינא אית ליהו דהא לדעת מור"ם דס"ל דמהני הוא מטעם דכשאומר פלוני לא ירש חשבינן דבריו מהבל ימעטו וכמאן דליתנהו דמי הואל והתנה על מש"ך בתורה וא"כ כשהדר ואמר וראובן ירש הכל דבריו קיימים א"כ גם כשאמר פלוני לא ירש אלא כו"ך אפילו חשבינן גם בזה דזכה לו קצת עכ"ז הויא עקירא א"כ חשבינן לדבריו כמאן דליתנהו והדר לזכי האחר שאמר עליו ופלוני יזכה בכו"ך וא"כ דברי הסמ"ע אלו אדרבה הם הפך דברי מור"ם בש"ע והיאך קאמר על דבריו וכמ"ש בס"ג:
אלא דאחר העיון יש לנו לתרץ דברי הסמ"ע על פי חקירה אחת שיש לנו לחקור בדברי מור"ם דס"ג הנז' דכתב וכן אם אמר לא ירש שמעון וראובן ירש הכל דבריו קיימים ע"כ הנה מלשון זה דסיים וכתב על דברי מר"ן וכן וכו' משמע דגם מר"ן מודה להאי דינא דכתב איהו משם רב המגיד וא"כ יש לנו לדעת מאי בין האי דכתב מור"ם לאותו דין שכתב מר"ן או שאמר לא ירש שמעון אלא ראובן לא אמר כלום אלא דצריך לומר דשאני התם דלא אמר כלום הואל וכולה ירושת ראובן במאי דאמר לא ירש שמעון דקאמר לא ירש זה אלא זה והוי עוקר דבר מן התורה אבל בכאן אין ירושת ראובן תלויה בלא ירש שמעון אלא חשבינן במה שאמר לא ירש שמעון תחלה מלתא פסיקתא כאלו הדר אמר וראובן ירש הכל דהוי מילתא אחריתי וזכה שמעון באותה שאמר מר"ן ראובן בני הוא יירשני ולא ירש שמעון דבריו קיימים דכתב שם הסמ"ע דהוי תרי מלות ומעקרא זכה ראובן ומה שאמר אח"כ לא ירש שמעון הויה מלתא אחריתי כל זה נראה ליישב דברי מור"ם ומר"ן דלא להוי סתראי וא"כ דברי הסמ"ע נשארו בקושייא כמו שכתבנו ומה שאמר דבכור לא מהני אם אמר פלוני לא ירש ופלוני ירש כמ"ש בס"ג הרי אדרבא מס"ג נראה היפך:
אלא דלאחר החיפוש ראיתי להמשח"א דרבות"א בנמוקי מהר"ם ז"ל שתמה בס' זה על דברי מור"ם ואמר דהיאך יוצדקו דברי מור"ם אלו עם דברי מר"ן הרי מדברי הש"ע נראה דדוקא במקדים פלוני בני יירשני הוא דמהני אבל בדינא דמור"ם הואל וקדם ואמר פלוני לא ירש אפילו חזר ואמר ופלוני ירשני במאי נתרפאת העקירה זהו תכלית דבריו יעו"ש וכתב דגם מהר"ם רבק"ש ז"ל בבאה"ג תמה על דברי רמ"א שכתב וז"ל ולעד"ן דין זה שכתב הרמ"א צ"ע ולא זכיתי לספרו דרכי משה ע"כ פירש הרב משחד"ר דכוונת תמיהתו היא כמו שתמה איהו דיש חלוק בין אמר ירש תחלה לאומר לא ירש תחלה והיאך מור"ם השוה דבריו אלו עם הש"ע דאיירי באומר ירש תחלה נמצינו למדין דלהרב באה"ג ומשחד"ר ס"ל דמר"ן לא ס"ל האי דינא דמור"ם:
הן אמת לכאורה תמהתי על דברי הרבנים הנז' מדברי מר"ן בב"י דשם מחזי דגם איהו ס"ל דשוים הם ולא שנא אם הקדים ירש ראובן ולא ירש שמעון ולא שנא אם אמר לא ירש ראובן וירש שמעון שוים הם לטובה ודבריו קיימים דהא מצינו שם בב"י בס' זה הביא דברי הרמ"ה ז"ל שהם דבריו אלו דפסק כאן בס"ג דאם אמר פלוני בני ירשני ופלוני לא ירשני דמהני והביא אחריהם דברי הרב המגיד שהם דברי הג"ה זאת וכתב עליהם וקצת ראיה יש לדברי הרמ"ה אלו מדברי הרב המגיד וכו' וא"כ משתמע מדברי הרב"י דהרמ"ה מסכים והולך לדברי הרב המגיד מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי: אלא דחזה הוית להרב מהרי"ט בח"ב סצ"ו שכתב דאפשר דאין דעת הרב"י להשוותם בשוה אלא בדרך קצת ראייה אמר וכמו שאמר אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר יעו"ש:
א"כ מכאן נשמע דדברי מר"ן אלו אינם מסכימים לדברי מור"ם וכן נמי נימא דעת הסמ"ע בסק"ט דאמר דיש חדוש בפשוט הוא אם אמר בפשוט לא ירש ראובן אלא כו"כ ובני השני ירש כו"כ דבאופן זה אפילו בפשוט לא מהני הואל ואמר בלשון ירושה כמ"ש בס"ג ע"כ דכוונת הסמ"ע גם איהו ס"ל דמר"ן בס"ג דוקא נקט פלוני בני ירשני ופלוני לא ירשני דבריו קיימים דדוקא בהקדים פלוני ירשני הוא דדבריו קיימים אבל אם בהקדים ואמר פלוני לא ירשני ופלוני ירשני לא אמר כלום הפך מדברי מור"ם דס"ל להסמ"ע כמהר"ם רבק"ש ומשחד"ר ועל זה סמך ואמר כמ"ש בס"ג דלא מהני דהיינו כדברי הש"ע ולא כדברי מור"ם ודו"ק:
א"כ זכינו לדעת הסמ"ע ובאה"ג ומשחד"ר וגם מדברי מהרי"ט כן מובן דמר"ן ס"ל דדוקא צריך להקדים פלוני יירשני ופלוני לא ירש הוא דדבריו קיימים אבל באומר פלוני לא ירש ופלוני ירש דבריו בטלים הפך דברי מור"ם ולענין עקר הדין דבר זה נוגע לנו אלא דאתייא מבינייא דבלשון פלוני לא יטול ופלוני יטול אפילו לדעת מר"ן מהני לפי דברי הסמ"ע והש"ך מכ"ש נדו"ד דכולהו בלשון יטול דאיהו לשין מתנה לית דין ולית דיין דמהני ופשוט:
ומעתה הבוא נבוא אל הספק השני במה שצוה המצוה הנז' שמאה דורוס יתייחדו למזל טוב כדי לאכול פירותיהם ואם תבנה בזש"ק תזכה גם בהקרן יש לחקור כאן אם תזכה מזל טוב הנז' בפירות הואל והם דשלב"ל ומצינו דאין קנייה לדשלב"ל וכמ"ש מר"ן בס' ר"ט ס"ד יע"ש דגם בשכ"מ אינו מקנה דבשלב"ל יע"וש ובס' רנ"ג סכ"א אלא דבנדו"ד בודאי קנתה מזל טוב הנז' דנדו"ד ממש הוי כאלו הקנה דקל לפירותיו או שפחה ופרה לעובריהם דקנה כמ"ש בס' ר"ט בסוף ס"ד יעו"ש והוי ממש כמ"ש מר"ן בס' רנ"ג סכ"א דאם אמר תנו דקל זה לפירותיו לפלוני כדי שיאכל פירותיו או בית זה כדי שידור בו עד זמן פלוני דבריו קיימים שהרי הקנה להם הגוף לפירותיהם והגוף דבר שיש בו ממש וכן כל כיוצא בזה ע"כ וא"כ גם כאן הרי הקנה לה הגוף של מאה דורוס לאכול פירותיהם והוי ממש הקנה הבית לדירה או הדקל לפירותיו דזכה המקבל:
הן אמת דראיתי להרב מהר"ם אלשי"ך הביא דבריו פחד יצחק ז"ל אות אחריך שהביא משמו בתשובה זיין דס"ל דאפילו אם הקנה ראובן לשמעון מעות לפירותיהם דלא קנה שמעין במתנה הריוח ההוא משום דלא דמי לבית ודקל שהם קיימים בעת בוא הפירות והדירה לעולם שהם קיימים ומשום הכי מהני בית לדור ודקל לפירותיו אבל במעות שכשרוח בא לעולם אין המעות עצמם בעיין ונמצא הפירות בלי ממשות ע"כ א"כ לכאורה נראה דנפל פיתא בבירא על פי פסק מהר"ם אלשיך ז"ל:
ואל תשיבני דשאני הכא דאפילו מהר"ם אלשי"ך יודה דקנה הפירות דהא בנדו"ד לא קנה הגוף לפירות דוקא דבכאן אפילו הקרן עצמו הקנה למזל טוב הנז' וכמ"ש בצוואה דאם תבנה בזש"ק תזכה גם קרן וא"כ הואל והקנה הפירות עם הקרן הוה ליה כאלו נתן לה דבר שיש בו קנייה עם דבר שאין בו קנייה וכמו שחלו דברי על הקרן וזכתה בקרן לכשתבנה בזש"ק כך יחולו גם על הפירות עצמם דהא מצינו דדבר זה במחלוקת שנוי וכמ"ש מור"ם ה"ג ס"י וז"ל החליף מעות ומטלטלים או מעות וקרקע ביחד י"א הואל וחליפין אינם קונים במעות נתבטל כל הקנין וי"א דכל הקנין קיים אצל הקרקע והמטלטלים ובטל אצל המעות והוא הדין אם קנה באיזה דבר המועיל בו קנין עם דבר שאין בי ממש דהוי קנין דברים ע"כ וכתב הסמ"ע והוא הדין אם קנו. פירוש גם בזה פליגי כל הני עכ"ל א"כ הרי לפניך דדבר זה במחלוקת הוא שנוי אם קנה דבר שיש בו ממש עם דבר שאין בו ממש וכוותיהו דיש אומרים בתרא נקטינן דס"ל דקים אצל הקרקע והמטלטלי ובטל אצל המעות הואל והאי יש אומרים נקטה מור"ם לבסוף ולפי הכלל המסור בידינו כי"א בתרא נקטינן ומה גם נוסף על זה דנדו"ד הקנייה הוא דבשלבל"ע שהם הפירות עם הגוף שהוא הקרן וזה מגרע גרע וכמ"ש הסמ"ע בס' הנז' סקי"ט דמהאי טעמא כתב מור"ם בס' ר"ט ס"ד בסתם המקנה לחבירו דבר שלבל"ע עם דבר שבל"ע י"א דדמי לקנה את וחמור שיתבאר בס' ר"י דאיהו קנה וחמור לא קנה יעו"ש וא"כ גם כאן הפירות שלא באו לעולם לא קנה וראיתי להרב בנ"י חי"י סר"ג בהגהות הרב"י סי"ז שכתב וז"ל הנותן מתנה כל נכסיו במתנת שכ"מ או מתנת בריא בכתב ויש בכלל המתנה מעות או חובות לכ"ע קנה מחצה דמחלוקת הזה היינו במקח וממכר הרימ"ט ח"מ סנ"ב עכ"ל א"כ גם כאן מה שהקנה הגוף של הקרן אם תבנה בזש"ק הוא אלבא דכ"ע קנה אבל הפירות הרי לדברי הסמ"ע סקי"ט איכא למימר דכ"ע ס"ל דלא קנה הפירות או אפילו אם נניח דבמחלוקת גם היא שנוי עכ"פ ההלכה היא דלא קנה הפירות הן מצד דנקט מור"ם כאן סברת י"א דקיים אצל הקרקע ובטל אצל המעות באחרונה הן מצד דבס' ר"ט ס"ד פסק כסתם כהאי דינא ולא הביא סברת החולקים וא"כ גם כאן במאי זכתה בפירות:
אלא דראיתי להרב פחד יצחק הנז' שכתב דהרב בני יעקב ז"ל בטוב טו"ד שדא בה נרגא בההיא שמעתתא דמהר"ם אלשי"ך זלה"ה ובסוף דבריו כתב שסברת מהר"ם אלשי"ך יחידאה היא ודבריו צריכים עיון וכתב עוד הרב הנז' דגם מוהריט"ץ בתשובה קפ"ו סובר שלא כדבריו וכן מהר"ם בס' קל"ו וגם מהרי"ק שורש צ"ד נראה דגם במעות שייך קנין הגוף כמי הדקל וכו' יעו"ש בס' פח"י שהביא כל הני להקת הפוסקים דכלהו פליגי אסברת מהר"ם אלשי"ך ז"ל:
וכן ראיתי בס' פת"ש ס' רי"ב סקי"ד דשם הוא כתב דהרב משנה למלך בפ' כ"ג מהל"ם והרב קצו"ה בס' ר"ט ס"ד פליגי אמהר"ם אלשי"ך ז"ל וא"כ הואל ויחידאה הוא מוהר"ם בודאי כהני חבל נביאים נקטינן ומינה לא נזוז והדר דינא כאלו הקנה הדקל לפירותיו דמהני וכמ"ש פסק מר"ן: שוב ראיתי להגוא"ל בס' רנ"ג סק"ה שהביא משם מהרשד"ם דאם אמר שישומו מנכסיו סך כו"כ לרוח שהיה לפלוני דהוי לשון מועיל יעו"ש ואי לא מסתפינא אמינא גם מהר"ם אלשי"ך יודה בנדו"ד דקנתה הפירות הואל וגם הגוף יש לה בו זכייה לכשתבנה בזש"ק יזה עדיף ממקנה מעות לפירותיהם דלא זכתה כלל בגוף אלא בפירות וזה פשוט לדעתי ולא לאפושי פלוגתא גם בזה בין מהר"ם אלשי"ך ובין הפוסקים הנז':
ועל הספק השלשי לו בא במה שזיכה לבתו הקטנה סך ארבע מאית דורוס עם המטלטלים וכו' יש לחקור אם זכתה או לא דנראה הבת הנז' עדיין היא קטנה וא"כ הואל ועדיין קטנה צריך לזכות לה המתנה ע"י אחר כדמצינו בדין הקנין דפסק מר"ן בס' רע"ג סכ"ג קטנה זכתה לה חצירה וארבע אמות שלה [מיר"ם ודוקא קטנה שאין לה אב] אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לי אחר ע"כ וא"כ גם כאן יש לספוקי במתנה זאת אי אזלינן בה בתר שעת אמירתו שהיה מצווה א"כ לפי דברי מור"ם לא זכתה הואל ועדיין אביה קיים באותה שעה והויא אין לה יד אי אזלינן בתר שעת הקנייה והיא אחר מיתתי ובאותה שעה כבר מת האב ויש לה יד ואל תתמה על ספק זה דכעין זה מצאתי ראיתי להרב בעל פתחי תשובה סרנ"ג סקי"ט הביא כעין ספק זה משם הגאון מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל בדין הא דאמרינן שכ"מ שאמר פלוני יטול פירות דקל דלא מהני כיון שלב"ל וליתא בברי נסתפקתי אם בעידן אמירתו עדיין לא גדלו הפירות ובשעת מיתתו כבר גדלו הפירות אי נימא דבעינן בשעת אמירתו היי בעולם דאמירתו הוי כקנין בריא או דנין דכל שלא חזר נמשך אמירתו עד שעת מיתתי ובשעת מיתתו כבר בא לעולם וכו' יעו"ש שהניח בצ"ע לדינא וא"כ גם כאן הרי יכולים היורשים לומר דאזלינן בתר שעת הצוואה ובאותה שעה עדיין היה האב קיים והואל והיה קיים הרי אין לה יד וכמ"ש מור"ם וכוותיה סתם מר"ן באהע"ז סקע"א ס"ד בסתם דבריו בדיני גיטין דבמקום שיש אב אין הקטנה יכולה לקבל את גטה יעו"ש והן אמת דהש"ך פליג על דברי מור"ם ומסיק דשאני גטין ממתנה ולבסוף מסיק דבמתנה אפילו במקום שיש אב יש לה יד עכ"פ אין לנו אלא פסק מור"ם דיליף מתנה מגט:
והגם דדין זה דכתב מר"ן דקטן לא זכה עד שתגיע מתנה לידו וכוותיה קטנה במקום שיש לה אב לדעת מור"ם כולהו קיימי במתנת בריא אבל במתנת שכ"מ דקי"ל דבריו ככתובים וכמסירים דמו לא גלה מר"ן דעתו כלל מה דינו וא"כ נימא דשכ"מ הקילו בו רבנן למקני אפילו לקטן שלא על ידי אחר הזוכה אלא דזה לא יתכן דהא לא העדיפו שכ"מ אלא להיות דבריו ככתובים וכמסורים דהייני דבר הצריך כתיבה בבריא וכו' וא"כ גם כאן חשבינן ליה כאלו מסר וא"כ התינח בקטן שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו דפסק בסי"ד דזכה לעצמו א"כ גם כאן הכי אבל אם תהיה הבת הזאת לא הגיעה לזה הרי עדיין צריכה יד אחרת לזכות לה וידה כמאן דליתא: ודבר זה לא מלבד הסברא הרי הדבר מפורש בס' משה"ר או"ץ שכתב כן וכן כתב משם מהרימ"ט בח' חומ"ש ס' צ"ו שכתב וז"ל למדנו ב' שיש מי שרוצה לומר דוקא במזכה לו על ידי אחר מהני אבל בלא זיכה לו ע"י אחר לא מהני כיון דליתא בבריא ליתיה בשכ"מ ואפע"ג דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי הני מילי היכא דהקנאה מעליא היא אלא דבציר ליה כתיבה ומסירה אבל בנדו"ד דאין כאן הקנאה מדינה לא מעלי ולא מוריד היותו שכ"מ והכנה"ג ס' רכ"ג הגהות ב"י כתב דתרי קילי לא עבדינן ע"ש וכן לע"ד יש להוכיח מן התוספת עכל"ה:
ועדיפא מזה ראיתי להרב הנז' שנסתפק אפילו בקטן שנותנים לו צרור וזורקו וכו' אי זכה במתנת שכ"מ שלא על ידי אחר וספיקא דידיה נולד לו מדברי הכנה"ג דכתבנו דתרי קולי לא עבדינן ומזה נסתפק אם זכות הקטן שהגיע לצרור הוא מדאורייתא א"כ בשכ"מ קנה הואל ואין כאן כי אם קולא חדא דהיינו דבריו ככתובים וכמסורים דמו וקנה אבל אי אמרינן זכיית הקטן שהגיע לצרור היא מדרבנן א"כ הוו תרתי קולות ולא זכה הקטן אפילו הגיע לצרור וזורקו יעו"ש דלבסוף העלה דזכיית הקטן שהגיע לצרור הוא מדאורייתא וזכה הקטן במתנת שכ"מ אפילו לא זיכה לו על ידי אחר איך שיהיה גם בנדו"ד אם הגיעה קטנה זאת לשיעור צרור וזורקו בודאי זכתה אבל אם עדיין לא הגיעה יש לנו לחקור אם זכתה או לא:
אלא דאחר החפוש מצאנו ארוכה ומרפא גם לזה מדברי רבותינו כמוהריב"ע ז"ל וכמוהריב"ץ ז"ל הובאו דבריהם בס' כר"ח להרב מו"ד ז"ל ח"א סק"ט שכתבו דמר"ן ס"ל כדעת הש"ך דבמתנה אפילו יש לה אב יש לה יד והלכך השמיט אותה סברא כאן ולא כתבה אלא באהע"ז בדיני גטין ועוד הוסיפו דלדעת מור"ם עצמו דוקא אם אדם אחר מזכה לקטנה הוא דאמרו דבמקום שיש לה אב אין לה יד דשמא אין אביה חפץ בזכייה זאת אבל כשאביה נתן לה אמרינן דיש לה יד דהרי גלה דעתו שרוצה הוא שתזכה דהרי בטל לה ידו ורשותו וכו' וכו' יע"ש שהביא לזה ראיות חזקות:
ועדיפא מזה אמינא דעקר הספק כאן שנסתפק הגאון לא יכולתי להולמו מהא דקי"ל דמוציאין למזון האשה והבנות ואפילו לכתובת בנין דכרין ממתנת שכ"מ כמ"ש בטוש"ע סרנ"ב יע"ש וטעם הדבר הרי מפורש בדברי רבינו הטו"ר והש"ע וכל הפוסקים הואל והמתנה לא קנייה אלא לאחר מיתה א"כ גם הבת הזאת לא זכתה אלא לאחר מיתה ובאותה שעה הייתה הקנייה וכבר מת האב ואזי בודאי יש לה יד ודו"ק:
ועל ארבעה לו אשיבנו במה שצוה המת שאם לא תזכה הבת בנשואין יזכה יאודא בנכסים יש לחקור בזה אם גם זה נכנס בכלל ירושה אין לה הפסק ולא זכה יהודא או לא דהגם דמצינו כאן שהמצוה כתב לבתו שאם תזכה לנשואין תזכה בהסך הנז' וקי"ל בלשון יזכה הוא לשון מתנה וכמ"ש בס' רנ"ג ס"ב ומצינו דבר זה במחלוקת הוא שנוי הביאו הרב בס' רמ"ח דלדעת הר"ן והרז"ה לא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך סתם הוא דאמרינן כיון שהוא רא ראוי לירש אינו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק הא אם אמר לשין מתנה אפילו הוא ראוי ליורשו מתנה היא ויש לה הפסק ולדעת הגאונים והרמב"ם אפילו לשון מתנה ליורש לשון של ירושה הוא וירושה אין לה הפסק יעו"ש עכ"ף הרי מצאנו דדעת מר"ן בש"ע לפסיק כסברת הגאונים והרמב"ם וכמ"ש בס' רמ"ח ס"א שכתב שכל מתנה ליורש הרי הוא בכלל ירושה ה וירושה אין לה הפסק ע"כ:
ואחר העיון נראה דלא נכנס ענין זה כלל בכלל ירושה אין לה הפסק מתרי טעמי חדא דהא לא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא אם זכה היורש בממון אזי הואל וזכה בו שוב אין האב יכול להתנות שיהיו לפלוני אחריו דבזה הוא שאמרו ירושה אין לה הפסק דהיינו דוקא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני והואל וכבר זכה ירושה אין לה הפסק אבל בכאן מעולם לא מצינו כלל שהבת זכתה בשום דבר שהרי כך אמר המצווה שאם תזכה לנשואין תזכה במעות הא אם לא זכתה לא תזכה אלא יזכה יהודא הכוונה כאלו נתן מתנה על תנאי שאם זכתה הבת יהיו המעות נתונים לה ואם לאו לא נתן לה אלא ליהודא נמצא דזכיית יאודא לא היתה מיד הבת אלא מעקרא היתה מיד המת וכאלו מעולם לא היתה בת זו בעולם ודמי ממש נדו"ד לתשובת הגאונים שהביא הרב"י בס' רמ"ח שכתב וז"ל כתב בתשובת הגאונים יעקב צוה מח"מ דאי דייר ראובן ברי בבית פלונית לא תימרון ליה מדי ואי נפיק מינה יזדבן ביתה ויתייהב לעניים ומת יעקב ודר ראובן בההוא ביתה חמש שנים ויהביה ההוא ביתה לבריה ונפיק מינה ראובן ודר בה בריה אי נמי בר ראובן לא דר בה ונפיק עם אבוה ואי דר בה ראובן תרי שבועי ומת וקמת אתתיה ונפקה מההוא ביתא אי נמי לא נפקי היכי עבדינן. תשובה אי יהביה ראובן במתנה לבריה קנייה ההוא ברייה ואי יתיב בה בניהם ואתתיה בתריה קנייה דאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירש אין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק ואי נפקי ראובן ואתתיה מההוא ביתה לאלתר קם בחזקת ענים ליזדבן וליתן דמים לעניים ואי לא נפקת אתת ראובן ובנים מההוא ביתה קמת להו ירושה בידיהו ולית מאן לאפוקינהו עכ"ל ויש לתמוה על זה דכיון דחשיב להאי מילתא כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני כי נפקו בני ראובן ואתתיה מההוא ביתא אמאי קם ליה בחזקת עניים הא כיון דזכה בה ראובן היורש ירושה אין לה הפסק וכי נפקו מינה אתתיה ובריה מאי הוי עכ"ל הרב"י וראיתי להד"מ שתרץ לתמיהת הרב"י שכתב וז"ל ליזדבן וליתיהיב דמי לעניים דלא עדיף הבן והאשה מראובן עצמו דאם יצא מן הבית זכו בו עניים ובאופן זה נתנו לו אבל אם נתנו לראובן סתמא גם יורשיו היו זוכין הן סתמא היו זוכין בי כן נ"ל ודלא כהרב"י שכתב דלא יודע טעם הדבר והניח בצ"ע יע"ש וכן ראיתי להרב מוהריט"ץ זלה"ה ספ"י דדעתו לתרץ קושיית הרב"י כדעת מור"ם בד"מ וזו היא תכלית דבריי שכתב וז"ל דכוונת הגאונים היא כאלו אמר לו בית זה לך כדי שתדור בו ואחריך אם תצא לפרנסת העניים עכל"ה יע"ש באורך איך שיהיה נקטינן מדברי הד"מ ומהריט"ץ זלה"ה דאפילו במה שתפס כבר היורש אם היתה הזכייה מעקרא אדעתא דתנאי זה אם נתבטל התנאי נתבטלה המתנה והוא כדעת הרא"ש בתשובה דמתנה על מנת לא אמרינן בה ירושה אין לה הפסק וא"כ מכ"ש נדו"ד דמעולם לא זכתה הבת כלל והיתה צריכה להיות זוכה לנשואין ואח"כ תזכה א"כ אם ב"מ לא תזכה לנשואין מעולם לא זכתה בשום ממון כדי שיאמר עליו ירושה אין לה הפסק וזה פשוט:
ואל תשיבני מהא דמצינו להרב"י שהביא סברת הפוסקים דמקהו קיוהא על מאי דקי"ל ירושה אין לה הפסק והקשה רבינו יוסף הלוי ז"ל על זה מהא דאם אמר תנו לבני שקל בכל שבת והנשאר מהנכסים אחר מותם יהיו לפלוני אין נותנים להם אלא שקל אפע"פ שאינו מספיק להם ועל זה הקשה היאך יזכה בהנשאר השני הרי ירושה אין לה הפסק ונאמר בזה שלשה תרוצים תרץ הראשון הוא דאה"ן דאלו אמר תנו שקל לבני בשבת נמצא שלא זיכה להם אלא שקל בכל שבת ובמה שזכו אה"ן אין לו הפסק שאלי לא הספיקו ליטלן בכל שבת ושבת ומתו יורשיהם יורשים אותם אבל השאר לא זכו בו מעולם. ותרוץ השני הוא דשאני התם שלא באו ליד היורש מעולם דשוינהו לנכסי ביד שליש ומשום הכי יעשה שליש מה שהושלש בידו וכו' ולהרמב"ם מתרץ דשאני התם באומר תנו שקל בכל שבת מיירי שפירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה ויש לה הפסק יעוין כל זה בהרב"י סימן הנז' והנה מצינו למר"ן בש"ע בחר לו דרך בסברת הרמב"ם ז"ל וכתב ז"ל ולפיכך אם נתן המעות על יד שליש יאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם והנשאר מהנכסים אחר מותם יהיו לפלוני אין להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק ע"כ וכתב הסמ"ע סק"ז דהרמב"ם כתב כלשון המחבר ומשמע מלשונו דלא ס"ל כתרוץ הר"ן וכו' יע"ש וא"כ באומרך לא ס"ל להרמב"ם תרוץ הר"ן מכ"ש דלא ס"ל תרוץ הרא"ם שהביא הרב"י דאומר יטול שקל לא זכה עדיין היורש ודאי דלא ס"ל להרמב"ם האי תרוצא ומצריך לפרש ולומר דלא משים ירושה וא"כ הואל ומצינו למר"ן דנקט כלשון הרמב"ם א"כ ש"מ דלא ס"ל למר"ן איתו תרוץ המחלק ואומר דאם אמר יטול שקל בכל שבת לא יזכה עדיין וא"כ ש"מ אפי' בדבר שעדיין לא זכה בו ס"ל למרן דאמרינן ירושה אין לה הפסק זולת אם פירש ואמר לא משים ירושה: זה אינו וחלילה לומר כן דודאי בדבר דלא זכה בו עדיין לא מצינו שום חולק - על תשובת הרא"ש שכתבנו לעיל דבדבר שעדיין לא זכה בו כגון מתנה על תנאי - שיאמר ירושה אין לה הפסק. אלא טעמו דהרמב"ם למה מאן ימאן בתרוץ הנז' והוצרך לומר דמיירי במפרש. הוא משום דס"ל דהאומר יטול בני שקל בכל שבת לא מקרי עדיין לא זכה אלא דס"ל להרמב"ם דודאי זכה מקרי דהא אם חיו יחיה הכל שלו ומעתה נתנם לו דהרי כך כוונתו מעקרא כשנתנם ביד שליש נתנם אדעתא שיהנה בהם בניו אלא שיחלקם שקל בכל שבת ושבת ואחריו יטול פלוני אחר והוי כאומר נכסי לבני ואחריו לפלוני דזכה הראשון ולא אמרינן דלא זכה בהשאר. אבל אם יהיה באופן זה דלא זוכה כלל לבן אלא נתן המעות ביחידות ואם תזכה הבת תזכה ואם לא תזכה יזכה יהודא ודאי דהרמב"ם יודה ולית דין ולית דיין. ואדרבא אמינא דנדו"ר עדיף ממתנה על תנאי דמתנה על תנאי היה מזכה לו מעכשיו אדעתא שיקיים התנאי אבל בכאן לא זכה כלל מעכשיו אלא צריך עד שיתקיים התנאי דהיינו תזכה לנשואין אזי תזכה במעות וזה פשוט דליכא מאן דס"ל דיש לומר בזה ירושה אין לה הפסק:
הן אמת אחר החיפוש ראיתי למהריט"ץ ז"ל בס' ל"ח ששם נשאל על שכיב מרע שצוה ומינה אפוטר' על כל נכסיו ואמר לו אם יגיע בני לנשואין אזי תתן לו הנכסים הללו ואם לאו מעכשיו יהיו לישיבה ידועה ששמעון פקיד עליה ויהי לתקופת השנה מת הבן ולא זכה לנשואין מי יזכה בנכסים וכו' ועל זה השיב הרב וז"ל בסוף ועתה נבוא לשאלת השואל הגם שאמר אזי תתן לו הנכסים שהם לשין מתנה מ"מ לדברי הגאונים והרמב"ם אפילו מתנה אין לה הפסק וכו' וא"כ השתא למאי ניחוש אי משום דאמר לשון מתנה הרי כבר כתבנו שלשון מתנה ליורש כירושה הוא לסברת הגאונים והרמב"ם וכן הלכה ואי משום שאמר מעכשיו הרי הריב"ש ז"ל ס' קס"ח כתב דאפילו מעכשיו לא מהני עכ"ל הרי לפניך דשאלת מהריט"ץ היא כנדו"ד שצוה דלא יזכה אלא אם יזכה לנשואין הלאו הכי לא ועכ"ז כתב בזה דירושה אין לה הפסק הגם דמעולם לא באה הירושה ליד הבן:
אלא דבראותי זאת תמהתי דלפי דעתי הסברא אשר כתבתי היא ישרה בעיני ולא מצאתי מנוח לחזור מסברתי כלל ועזרני ה' ואינה לידי וראיתי להרב משל"ם בהל' זכייה פי"ב הלכ"ו ששם הביא פסק זה של רבינו מהריט"ץ זלה"ה וכתב איהו עליו וז"ל ולעקר הדין לא אחשוך פי שאין דעתי נוחה לענין פסקא דדינא ודמי נדו"ז למתנה על מנת שיעשה שכתב בה הרא"ש דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק והאריך בזה הרבה כיון שלא נתקיים התנאי אין כאן מתנה ויכול להפסיקה גם בנדו"ז לא זכה לבנו אלא אם יגיע לנשואין ואם לאו יהיו לחברת הישיבה מעכשיו וכיון שלא נתקיים התנאי בטלה מתנת בנו ודברי הרב אחר המחילה אין בהם על מה שיסמכו והאמת יורה דרכו ודו"ק עכ"ל וכראותי זאת נתתי שמחה בלבי ולדעתי פשוט דיש לנו לסמוך בזה על דעת הרב משל"ם דהואל ובתראה הוא ודחה דברי הרב בטוטו"ד וטעמו ונמוקו עמו דלפי האמת תמיהא רבתי דהרי גם הרב מהריט"ץ עצמו מודה דאם היתה המתנה בתנאי דלא אמרינן בה ירושה אין לה הפסק וכמו שפירש איהו עצמי בספ"ו שכתבנו לעיל בדברי הגאונים ז"ל שפירש שם דכוונת הנותן היא אם ידור בבית יזכה הא אם לא ידור יזכו עניים ומה לי זה או זה אם יזכה לנשואין יזכה במעות הלאו הכי לא ולדעתי דבריו קשיין אהדדי איך שיהיה לדעתי פשוט דכותיה דהרב משל"ם נקטינן ולא זכתה הבת כלל למימר ירושה אין לה הפסק:
שוב אחר החיפוש ראיתי דנדו"ד יוצא מדברי מור"ם עצמו בס' רמ"ח ס"ז דשם כתב מר"ן וז"ל ואין כל הדברים האלו אמורים אלא באומר ואחריך לפלוני ולא אמר מהיום אבל אם אמר לו ואחריך מהיום לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות ע"כ וסיים שם מור"ם וכתב ז"ל וי"א דלא אמרינן בכה"ג דירושה אין לה הפסק וי"ח וס"ל דאין לחלק בין אמר מהיום או לא אבל הסברא הא' נראה עקר עכ"ל הרי לפניך מדברי מור"ם דפסק הלכה כסברת האומר מהיום לא אמרינן ירושה אין לה הפסק וא"כ גם כאן הגם דלא אמר יזכה יהודא מעכשיו כאלו אמרה דמי דהא לא הוצרכו לומר יזכה מהיום אלא באומר נכסי לך דזכה הראשון אזי צריך לומר לשני ואחריו לפלוני מהיום דבזה הוי כאלו זכה מהמת ולא מהיורש וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ב הטעם דאז אין להראשון בנכסים אלא הפירות כל ימי חייו והגוף מהיום להשני וכו' יעו"ש א"כ בנדו"ד דמעולם לא זכתה הבת למאי צריך לומר ואחרי' יזכה יהודא מהיום הרי סתמו כפירושו דהכוונה היא שאם תזכה הבת תזכה היום בממון והכוונה מהיום ואם לא זכתה אזי יזכה יהודא והבת לא זכתה כלל ואדרבא בנדו"ד אפילו הי"ח ואומרים דאין לחלק בין אמר מהיום או לא בכאן מודו דהא כתב שם הסמ"ע סק"ך וז"ל וי"ח פירוש חולקים ואומרים דבה"ג אמרינן ירושה אין לה הפסק אפילו בכהאי גוונא כיון דעכ"פ זכה בפירות כל ימי חייו זכה גם בגוף וכו' עכל"ה א"כ בנדו"ד דמעולם לא זכתה הבת לא בגוף ולא בפירות פשוט דלא אמרינן בזה ירושה אין לה הפסק ותו לא מידי. וכל זה לא כתבנו אלא לרוחה דמילתא ולפלפולה בעלמא דאעקרא דדינא לא נכנס זה בדין ירושה אין לה הפסק דהא לא אמרו אין לה הפסק אלא במי שהוא יורש מן התורה וכמ"ש רבינו הטו"ר ז"ל בריש הסימן אבל בת זה ממה נפשך בין אם היא מהאשה שהניח אחריו המצווה הזה הרי מובן מן הצוואה שכתובת אמה היא כתובה כדת והואל וכתובת אמה כתובה דאורייתא הרי אין לבת כי אם עשור נכסי בנכסי האב וכמו שהכריע הרב יוא"ל זלה"ה בס' תוש"י ח"ב ס"ז בסברות ברורות דאפילו במקום שנהגו על פי התקנה שהבת שעדיין לא נשאת חולקת כזכרים עכ"ז אם כתב לה כתובה כדת נוטלת עשור נכסי דוקא יע"ש ואם אמור נאמר דהבת הזאת היא מאשה אחרת שהיתה כתובתה כמנהג הקהלות הנהוג בינינו דחולקת ג"כ כזכר ג"כ אין לה כי אם עשור נכסי בנכסי האב הואל וכבר נלב"ע אמה ונטלה ירושת אמה כמו שבא הדבר מפורש בס' הישר ספר התקנות יעו"ע ואפילו נימא דיש איזה תקנה בעי"ת פאס יע"ה שאפילו האשה לא תחלוק עם היורשים אלא תהיה נפרעת כדת עכ"ז הבת שעדיין לא נשאת נוטלת חלק כזכרים עכ"ז הרי כל זכייתה אינה אלא מדרבנן או מתקנות האחרונים ומעולם לא נקרא עליו שם יורש במקום שיש זכרים ובודאי דלא נגעה ולא פגעה ענין זה בדין ירושה דאין לה הפסק ותו לא מדי:
ובענין מה שצוה שיפרעו לאלמנה כתובתה ויוסיפו לה שעור שני כתובות יש להסתפק אם כוונתו לפרוע לה בלי שבועת אלמנה או הכוונה אחר שתשבע כדת אזי יפרעו ויוסיפו לה כעין זה מצינו להרב החבי"ב בס' בע"י חי"י סקפ"ד נשאל במי שצוה בשעת מותו ואמר לעדים דעו שהנכסים שיש לי אינם מספיקים לכתובת אשתי ואני מתרצה להיות רשאה ושלטאה בכל נכסי שישארו אחר מותי לעשות מהם חפצה ורצונה ע"כ וכתב הרב על זה וז"ל כיון שהחכם השלם בעת מותו אמר הוו יודעים שהנכסים שיש לי אינם מספיקים לכתובת אשתי הרי זה פטרה משבועה והודה שהוא חייב לה ולא אתפסה צררי דאם איתא דאתפסה ולא חייב לה מה זה שאמר הוו יודעים וכו' אלא ודאי כוונתו לומר הוו יודעים שאני חייב לאשתי כתיבתה והו"ל החייב מודה ואם לחשך אדם לומר מה יושיענו זה שהודה הבעל בשעת מיתתו שלא התפיסה צררי לפוטרה משבועה והלא כיון שהשבועה שהיא צריכה לישבע היא בנוסח זה שלא התפיסה הבעל בחייו ולא תפסה איהי משלו כלום כמ"ש הטו"ר באהע"ז ס' צ"ו בנוסח שבועת אלמנה ובנוסח שהביא הרב"י שם בסוף הסמן וכו' א"כ עדיין היא מחוייבת לישבע שלא תפסה כלים בחייו ומי פטרה משבועה זאת אף אתה אמור לו דכיון דלא מצינו בשום מקום בתלמוד דצריכה לישבע שלא תפסה אלא שצריכה לישבע דלא אתפיסה הבעל צררי וזה שכתבו הרבנים דצריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה הוא ע"י גלגול קאמרי דרך אגב א"כ במקום שאינה צריכה לישבע דלא אתפיסה הבעל אינה צריכה לישבע שלא תפסה וכו' עכל"ה:
א"כ ממנו נלמד בקו"ח לנדו"ד שמצוה מצו לצו שיפרעו לה כתובתה א"כ הרי הודה דעדיין הוא חייב לה כתובתה ומצוה עליה לפורעה ואדרבא מוסיף תת כחה לתת לה בתורת מתנה שעור שני כתובות פשוט דאין עליה שום שבועה כלל ואפילו אי הוה אמרינן דשבועת לא תפסה מבעלה כלום לא אתייא על ידי גלגול בנדו"ד הייתי אומר דאינה נשבעת הואל ואנן קא חזינן דמגדיל כחה ועושה עמה טובה לאת לה על חד תרי ודאי כוונתו לעשות עמה טובה כפולה אפילו מה שאינו חייב לה ומכ"ש שרצונו לוותר עמה אפילו אם נמצא שלקחה איזה דבר בחיים חייתו ומכ"ש שאין לקום להשביעה מכח ספק. זה דבר פשוט:
ומה שהוסיף המצווה בדבריו ואמר פלונית תטול ארבע מאות דורוס וכו' סתם ולא אמר מנכסיו יש לנו לחקור אם זכתה או לא דהנה מצינו להרב"י בס' רנ"ג סכ"ה שכתב משם הר"ן דהגם דאוקימנא במסקנא דתלמודא דלא חיישינן למנה קבור אפילו הכי האומר הרי אני נותן מנה לפלוני מנה דוקא קאמר הלכך היכא דאיתה בעיניה מנה ממש קאמר נאבד מראהו מנה אבוד וכו' והיכא שאין לו מעות בעין כלל כל שלא אמר מנכסי איכא למימר דלא זכה מקבל מתנה דמנה דוקא קאמר והא לית ליה וסיים הרב"י דגם הרב המגי"ד פרק עשירי דזכייה כתב כן יע"ש ודינים אלו פסקם בש"ע בס' הנז' סי"ט והוסיף מור"ם שם בסי"ט על דבריו וכתב וז"ל וכ"ש אם אמר ליתן לו מעות או זהובים דוקא קאמר ואי לית ליה הפסד אם לא אמר מנכסי או לשון אחר שמשמע כמו נכסי ע"כ וא"כ גם כאן הואל ואמר תטול ארבע מאות דורוס שהם ממש מעות או זהובים דכתב מור"ם במכ"ש יש לנו לומר דוקא אם יש למת מעות בעין הוא שזכתה הלאו הכי לא זכתה:
אלא דאחר החפוש מצאנו ארוכה ומרפא גם לזה מדברי מהרד"ך ז"ל הביא דבריו הרב"י בס' הנז' בסוף הסמן וז"ל כתב מהרד"ך בית שלשים שכ"מ שהיה מצוה בעזבון נכסיו אע"ג דלא אמר מנכסי הוי כאלו אמרו ע"כ וא"כ גם כאן הואל והמנוח בצוואה זאת מחלק כל נכסיו ועזבוני בודאי דגם דלא אמר מנכסיי כאלו אמרו ובפרט בצוואה זאת דכבר מריש דבריו מוכח דמנכסיו קאמר דהא מצינו בצוואת זהר"א כתב תטול סך ארבע מאות דורוס מנכסיו וכן בצוואת מזלט"ו אמר מנכסיו א"כ גם כאן הגם דלא אמרו כמי שאמרו דכוונת דבריו אזלי על דרך דבריו הראשונים:
ומעתה הביא נבוא למ"ש וצוה המנוח שיפרעו לאשתו כתובתה וכו' ותהיה נזונית מנכסיו על שולחן יאודא וכו' הנה מצוואה זאת מבורר דאשתו כתובתה היא כדין כתובה כדת מדמצוה לפורעה כתובתה וא"כ יש להסתפק בצוואה זאת מאי דעתה אם כוונתו היא במה שאמר ותהיה נזונית על שולחן יאודא הוא אחר שיפרעו לה כתובתה או דוקא כל זמן שלא תבעה ואם תבעה אבדה כדין האלמנה שתובעת כתובתה:
אלא דאחר העיון נראה פשוט דהמצוה הזה לא נתכוון בזה אלה להעדיף כח האשה כמו שהעדיף כחה בדמי הכתובה כך כוונתו דאפילו לאחר שתתבע כתובתה ויפרעו לה עכ"ז לא אבדה מזונותיה מבית יאודא דהא פסק הטור ש"ע באהע"ז סצ"ג ס"ג דאם צוה בשעת מיתה אל תזון אשתו מנכסיו אין שומעין לו ואין היורשים יכולים לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות אלא היא נזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה יע"ש וא"כ בכאן אם נפרש במה שאמר יפרע לה היינו בעל כורחה בזמן שירצו הם ומה שאמר תהיה נזונית על שולחן יהודא היינו כל זמן שעדיין לא פרע לה אבל כשיפרע לה תהיה מסולקת זה לא יתכן דבריו מהבל ימעטו בזה בתרי הצוואות דבמה שאמר יפרעו בעל כרחה הרי פסק הש"ע ערוך לפניך דאין בידם כח ובמה שאמר תהיה נזונית על שולחן יאודא ג"כ הרי פסק הש"ע בס' צ"ד ס"א דהמזונות והמדור היא כפי מה שהיתה בחיי בעלה יע"ש ולא שתהיה נגררת על שולחן אחרים וא"כ היאך יתקיימו דברי המצווה הזה במה שהוא נגד הדין:
אלא דיש לנו ללמוד זה ממאי דקי"ל כר' עקיבא בפרק יש נוחלין דקל"ח דכל לישנא יתירא בשטרות לטפויי אתא דפסקה מר"ן בש"ע סרי"ד ס"ב דמדהוצרך לכתוב דשייר בור ודות לטפויי אתא דאפילו הדרך הניח לו יעו"ש ובמקומות אחרים דפסק כן וא"כ גם כאן אפילו אם לא אמר המצוה בצוואתו שתהיה נזונית משולחן יהודא אלא תהיה נזונית סתם הייתי מפרשי מכח היתור דהיינו הכוונה אפילו אחר שיפרע לה דהיינו לכשתתבע היא כתובתה דקי"ל אבדה כתובתה דכאן אמרינן דכוונתו היא לטפויי דאפילו אחר שתתבע תהיה נזונית מכ"ש בכאן דאם באנו לפרש דבריו דהיינו יפרעו לה בע"כ וכו' יהיו דבריו נגד הדין ואין קיום לדבריו בודאי דלא דרשינן ליה אלא בלטפויי אתא:
ואל תשיבני על זה דבשלמא לישנא יתירא הואל והיא יתיר יש לנו לדרוש בטפויי כדי שלא יהיו דבריו יתרים אבל בכאן דאדרבא לזה נתכוון המצווה היא אדרבא לגרוע כחה שכל זמן שלא תבעה כתובתה תהיה נזונית על שולחן יאודא ולא בביתה לפי כבידה וא"כ נימא אפילו נניח דברי המצוה הזה בספק אם כוונתו להעדיף לה המזונות משולחן יהודא אפילו אחר שתתבע אי כוונתו להגריע כחה קודם שתתבע הרי קי"ל כל לשון המסופק בשטר יד בעל השטר על התחתונה אלא לזה אני אמיר הרי כבר חלקו רבותינו כמ"ש הש"ע בס' מ"ב ס"ט דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא במקום שאין השטר בטל לגמרי אבל במקום שהשטר בטל בו לא וכו' יע"ש ומצינו להש"ך שם בס' הנז' סקי"א כתב דלא בעינן עד שיתבטל לגמרי אלא אפילו היו כתובים בו ענינים אחרים רבים שיש להם קיים ולדבר אחד יתבטל כדי שלא יתבטל אותו דבר לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה ופירשה שם כגון אם היה כתוב בשטר מאה לזמן פלוני ידוע ומאה לפסח סתם אפילו הכי מפרשינן פסח הקרוב שלא יתבטל השטר לגבי המנה של פסח יעו"ש:
וא"כ גם כאן הואל ואי מפרשינן ליה דכוונתו להגריע כח האשה אתא מתבטלת צוואה זאת לגבי מה שכתב לאשה דודאי דאין לנו לפרשה בדרך הגרוע ולא דרשינן לה אלא לשבח האשה ולהגדיל כחה דהיינו כך דעת המצווה שהאשה זמו"ל יפרעו לה כתוב' וכו' היינו בזמן שתתבע היא כתובתה אבל כל זמן שלא תבעה ודאי בזה לא דבר שהרי דינה ערוך בש"ע אלא אחר שתתבע יפרע לה ויוסיף לה שעור שני כתובות וגם תהיה נזונית משלחן יהודא כל זה בתורת תוספת ומתנה:
והגם דמצינו למור"ם שם שסיים וכתב וז"ל וי"א דהיינו דוקא בדבר דליכא למתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר ע"כ וכתב שם הש"ך בס' ק"כ דאפילו כתב מור"ם לשין וי"א מוסכם הוא לדברי הש"ע יעו"ש:
הרי מצינו להש"ך בס' קכ"ב שכתב דדברי מור"ם הם במי שכתב המתנה בלשון הנחה כיון דהרא"ש סובר דמהני א"כ י"ל שהנותן טעה וסבר כן אבל בלשון אתננו דליכא מאן דאמר דמהני אם לא שהנותן טעה בכך הלכך היכא דאפשר לפרש השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו באופן אחר דמהני לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ע"כ וא"כ גם כאן הואל ודין זה דתנאי הכתיבה ידועים הם לכל העולם וסדורים בש"ע וליכא מאן דלא ידע בזה דודאי כל מאי דמצינן לפרש בכוונתו מפרשינן ולא אמרינן שטעה:
והגם דהסמ"ע שם סקכ"ו פירש כוונת מור"ם שם בדאמר המצווה אתננו ובמלת אתננו הרי ליכא עליה חולקין דלא מהני וכמ"ש הש"ך ועכ"ז פירש הסמ"ע דמור"ם בזה דבר וא"כ משמע דאפילו בדבר שאינו במחלוקת אמרינן אפשר טעה אפילו הכי נדו"ד גם הסמ"ע יודה בו דלא אמרינן שטעה הואל ודין דתנאי כתובה ליכא מאן דלא ידע ביהו כלל וא"כ הואל כל מאי דמצינן למדרש דרשינן ויש לי ראיות על זה דבדבר הודיע לא אמרינן שטעה כלל אלא שאין כאן מקום להאריך:
ויש לנו לומר דודאי לא נתכוון אלא להשביח כח האשה כדי שלא לבטל הצוואה הואל ונכתבה ונחתמה דין שטר יש לה שאין לבטלו בדבר המסופק: וכל זה לריחה דמילתא דבנדו"ד אין אנו צריכים לכל זה דיש לנו להשען על מה שפסק הש"ע בס' ס"א סט"ו שכתב וז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותי דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי יהיה סבור שהדין הוא בטען כך ומפני כך כתב אותו לשון ע"כ וא"כ גם כאן יש לנו לדקדק בדברי הצוואה שכתב יפרעו לה כתובתה ותהיה נזונית וכו' משמע שאחר שיפרעו לה עכ"ז תהיה נזונית על שולחן יאודא ונתכוון בזה דלא יעשו עמה כמשפט התורה דהיינו לאחר הפירעון לא תהיה נזונית זהו מה שיש לנו לפרש בדברי המצוה הנז':
ואין לפרש דבריו דכוונתו שיפרעו לה דהיינו קודם שתתבע ויתנו נוסף שעור שני כתובות וכונתו אדעתא שתהיה נזונית משילחן יאודא היינו קידם שתתבע או קודם שירצו לסלקה וכוונתו אדעתא דהכי הוסיף לה כדי שתהיה נזונית על שולחן יאודא דוקא וגם אדעתא שאם ירצו לסלקה קידם שתתבע יכולים לסלקה הלאו הכי אם תרצה לעשות משפט כתוב לא תקח התוספ': פירוש זה לא יתכן הואל ונכתב הדבר בלי שום תנאי כלל מנין לנו להוליד התנאי דפשט הלשון אינו מורה על שום תנאי כלל וא"כ פשוט דכוונתי היא כמו שאמרנו דלא נתכוון אלא ליפות כחה של האשה לאחר שתתבע כתובתה אתא דהיינו לאחר שתתבע תהיה נזונית אלא מה שעומד לנו בזה הות מה שמצינו למר"ן באהע"ז סצ"ג ס"ו דשם כתב שכיב מרע שצוה שתהיה אלמנתו נזונית מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה יש מי שאומר שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתובתה בב"ד וכו' ומצינו שם להרב חל"ם ולהרב"ש שם שכתבו דבתשובת ריב"ש ז"ל שממנה חוצב דין זה שם איירי דכתב לה בלשון מתנה וא"כ מדבריהם משמע דאם לא כתב לה לשין מתנה לא מהני והן אמת דהרב חל"ם כתב שם דמר"ן כתב בסתם דבריו ותמה עליו מכח דברי הריב"ש דשם איירי באומר משום מתנה הלאו הכי לא מהני וא"כ היאך מר"ן סתם דבריו וא"כ מדברי הרב חל"ם ז"ל משמע דמר"ן לא שאני ליה בין כתב לשון מתנה או לא עכ"פ הרי הלח"ם ז"ל עצמי סיים בסוף דבריי וכתב וז"ל ואפשר שסמך הרב על הטעם השני שכתב וז"ל יעוד מסייע לאלמנה מ"ש ג"כ בלשון הצוואה יותר על כתיבתה וכו' ומ"מ אין זה ברור וכו' יע"ש וא"כ לא מלבד דלא הספיק טעם זה לדעת הרב חל"ם ז"ל הרי נוסף דבנדו"ד אפילו אותו טעם שהיה בדעתי של הלח"מ לסמוך עליו הואל והיה כתוב בצוואה יתר על כתובתה בכאן לא נמצא ולא היה שום לשון יתיר אלא אמרינן דמה שכתב ותהיה נזונית היינו אחר הפירעון וא"כ במאי קנתה האשה הנז' המזונות אחר הפירעון:
אלא דאחר העיון נראה דאין הנדון דומה לאותו דין דהריב"ש זיע"א דבשלמא התם דאמר שתהיה אלמנתו נזונית מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה וכו' הלשון הזה יש בו ספק אם בתנאי ב"ד קאמר אי אחר שתפרע בכתובתה עכ"ז תהיה נזונית קאמר על זה כתב הריב"ש דוקא דאמר בלשון מתנה דהואל ונתן בלשון מתנה לא נתכוון אלא על העודף דהיינו אחר שתתפרע הלאו הכי מחייב ועומד הוא אבל אם לא אמרינן לשון מתנה איכא למימר דבתנאי ב"ד קאמר אבל בנדו"ד כבר כתבנו על פי דברינו האחרונים דמדקדקים דבריו והואל ואמר שיפרעו לה כתובתה ואח"כ אמר תהיה נזונית ודאי דהכוונה אחר שיפרעו תהיה נזונית וא"כ כאלו פירש דבמתנה נתן לה דהיינו אחר שיפרעו עוד יוסיפו שעור שני כתובות ומזונות משלחן יהודא כולהו בתורת מתנה נתן לה:
שוב ראיתי לרב אחרון חביב בעל חתם סופר בחלק אהע"ז ס' ק"ם ששם נשאל כנדו"ד בראובן שחלק נכסיו וריבה לאחד:
ומיעט לאחד וכתב וז"ל ונגד זה מה שנתתי לבני ראובן הנז"ל מחויב בני ראובן לשלם כל החובות וכן מחייב להספיק כל צרכי אשתי רחל כל ימי חייה אתו עמו בבית ואמנם אם לא יוכלו לשבת יחדיו מחויב ראובן לתת לה מדי שבוע בשבוע סך שני זהובים ועכ"ז תשאר בביתו כקדם וכבתחילה וחיוב שעבוד ופרעון כתובתה לאשתו מוטל על בני ראובן ושמעון מחצה על זה ומחצה על זה עכ"ל הצוואה והשיב הרב בזה בזה"ל אחר שזכינו לדין נבוא בעז"ה לנדון שלפנינו שכתב ומחויב ראובן בני להספיק צורכי אשתי וכו' וכו' מבואר בזה שני דברים למעליותא דאשה. חדא שתזון מלבד חיוב מזונותיה דתנאי ב"ד אפילו אחר שתבעה כתובתה שהרי כתב שאם לא יוכלי לשבת יחדיו יתן לה שני זהובים לשבוע ועוד כתב לה שתשאר בביתה כקדם וכמאז וקשה וכי בדידיה תליא מילתא להטיל פשר זה הלא ע"כ יזון אותה כפי שומת ב"ד וגם לתת לה מדור לפי כבודה אלא ע"כ אאחר שאבדה דירה ומזונות על פי תנאי ב"ד מ"מ תדור ותזין ע"פ צוואתי וכו' אך נהי דכן היתה כוונת המצוה ולשון השטר מכל מקום כיון שלא הניח לה מנכסיו כו"כ שתזון ממנו ותדור בו לא קנתה המזונות עכ"פ ואין ממש בצוואה זאת דהא כבר הגאונים מארי הגאון בהפלאה ז"ל והגאון בית מאיר זלה"ה צווחי ככרוכיא על דינו דהריב"ש דפסק הש"ע בס' צ"ג ס"ו דכתבנו משום דכל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ במה תקנה האשה לזון מנכסיי הא הוי דבר שאין בו ממש ודבשלב"ל והסכימו שני הגאונים שצריך שיכתוב לה אני מניח מנכסי שתזון וכו' שנוכל לומר שהוא כמו דקל לפירותיו שנכסיי הם בעולם וכו' אך עכ"פ הבן שקיבל יותר מחלקו המגיעו על תנאי ב"ד שיזון אלמנתו ואם לא יקיים התנאי גם הוא לא יקבל יותר משאר אחיו כשיעור הזה וינכה לו חלק הטופייאנה שלו לפי שעור שרצה האב ליתן לאלמנה ואותו שעור יתחלק בין יורשי דאורייתא שוה בשוה עכל"ה נמצינו למדין מדברי הרב הנז' הואל וכתב לה תהיה נזונית ותדור במקום דלא היה צריך למכתב ודאי דלא נתכוון אלא למעליותא דאשה וא"כ מכ"ש כאן דכתב לה דבר שהוא משמעותו נגד הדין אם תפרשו דנתכוון לגרוע כחה אתי כמש"ל ודאי דלא דרשינן ליה לגריעותא אלא למעליותא כדי שלא יפול שטר הצוואה בזה נוסף על זה דכך מורה לשון הצוואה כמו שכתבנו דמדקדקים לשין השטר ובכאן מצינו דפשט הלשון כך מורה שיפרעו לה ואח"כ תהיה נזונית בזה לית דין ולית דיין דכך קאמר אלא שנשאר לדקדק גם בדין זה שלא מצינו להמצווה שייחד להאשה במה תזון אחר פרעונה ומצינו להרב ח"ס שכתב משם הגאונים הנז' דאותו דין דהריב"ש והש"ע הוא במניח לה ממון כמו דקל לפירותיו וכו' כמ"ש בדבריו הרי הדין מפורש לומר שיהודא אדעתא דתנאי נתן לי אביו וכו' וכמו שדן הרב בדיניה כנז"ל דהיינו גם כאן אם לא רצה יהודא לזון אותה צריך הוא לתת שעור המזונות לחלוק אותו בינו ובין היורשים הואל ואביו התנה שיזון את אשתו והשאר יזכה בו משמע דאדעתא דהכי נתן לו אדעתא שיזון את אשתו ואם לא זן בודאי לא יזכה כדינו של הרב ח"ס ז"ל ומה שצוה גם כן שיפרנס אותה יהודא בכסות גם בזה יש לנו לדון דודאי להשביח לה נתכוון אפילו אחר שתתבע עכ"ז יהודא יפרנס אותה כפי כבודו מהטעמים שכתבנו במזונות:
אלא מה שנשאר לבנו מהסס הוא דלפי מה שכתבנו דלישנא יתירא לטפויי אתא וגם מדברי הרב ח"ס שכתב כן שהרי מכח לישנא יתירא כתב דכוונת המצווה היתה על אחר הפירעון הנה יש להקשות עליו על אותו דין דהריב"ש דפסק הש"ע בס' צ"ג ומקשה עליו הרב חל"ם למה מר"ן פסק בסתם הרי דוקא הריב"ש כתב דצריך לכתוב לה לשון מתנה וכן דעת הרב"ש ז"ל הלאו הכי נימא דנתכוין לה לזון בתנאי ב"ד הרי יש להקשות דהיאך יש לומר דאם לא היה לשון מתנה נימא דבתנאי ב"ד קאמר הרי לישנא יתירא הוא וכל לישנא יתירא לטפויי אתא ובודאי נוסף על אחר הפירעון קאמר גם יש לי לדקדק על הרב חת"ם סופ"ר דבנדו"ד שכתב המצוה שמחויב ראובן להספיק מזון להאשה וכו' ואוקמה הרב דבאחר פירעון דכתובה קאמר היאך הרב לא נסתפק ולא העלה על שפתיו ספיקו של הרחל"ם והרב"ש שכתבו דדינו דהריב"ש בכתב לה לשון מתנה זה תימא בעיני ואי לא מסתפינא אמינא דהרב ח"ס לא ניחא ליה בדברי הרב החל"ם והרב"ש ואיהו ז"ל סבר דברי מר"ן בסתם הוא אפילו לא כתב לה לשון מתנה וטעמו הוא משום לישנא יתירא וכמו שדן איהו את דינו מכח לישנא יתירא לטפויי אתא וצלי"ע:
ובמה שצוה שיהודא אם ירצה לתת עשרה דורוס ללונה אין קפידא לא ידענו כוונת המצוה בזה ואין כאן כי אם דברי מותר והנראה הוא דהמצוה יש לו קפידה על לונה ואין רצונו להיות לונה נהנית מנכסיו זולת עשרה דורוס דוקא ועל כן הוא מצווה אם ירצה לתת עשרה דורוס אין קפידא אבל יותר יש קפידא עכ"ז דברים אלו לא נתנו ליכתב והוה ליה לצוות לו בע"פ הואל ואין כח ביד המקבלת בזה הצוואה הואל ולרצון יהודא הדבר מסור סוף דבר אין כאן כי אם ספק יתיר:
ומה שמצינו להמצווה הנז' שביום שני כשהלכו לבקרו חזר ממקצב הנכסים שנתן ליהודא וחזר וצוה שיהודא יוסיף לתן לפלונית עוד נוסף וכו' ומצינו בס' ר"ן סי"ב דשם פסק בש"ע דשכ"מ שנתן כל נכסיו יחזר במקצתם מסתמא חזר בכל יעו"ש בכאן הרי מצינו הרב המסדר הנז' במתק לשונו לשון חכמים מרפא פירש ואמר דלא משום חזרה צוה כן וכו' ונתכוון הרב המסדר לתקן זה בתיקון המועיל והוא פסק מור"ם בס' הנז' סי"ב יעו"ש: ולענ"ד נראה דלרוחה דמלתא הוזקק לזה דבנדו"ד לא יש שום חזרה דהא לא חזר ואמר עוד אני מוסיף לפלונית כו"ך דיהיה משמע דמדחזר ונתן לפלונית ש"מ דהדר מצוואת יהודא אלא דכאן חזר ואמר עוד יוסיף יהודא לפלונית בית וכו' דמשמע דיהודא ממה שנתתי לו יוסיף דהיינו הרי אומר לו דשאר נכסים שנתתי לו יתן מהם כו"ך א"כ משמע דמה שצוה לזכות יהודא עדיין במקומי עומד אלא שמצווה יהודא יתן והכוונה ישאר בידו דבשלמא אי הוה אמר אני מוסיף לפלונית בזה יש לומר מהיכן נולדה הוספה זאת הרי כל אשר יש לו נתן לבנו אלא ודאי חזר אבל בכאן לא נתן הוא אלא מצווה ליהודא ליתן מן הבא לידו והכוונה דאותה נתינה שנתתי לו אני מצוה שיתחסר לי ממנה ויתוסף לאחותו ותו לא מדי:
ומעתה הבוא נבוא למאי דמספקא לן במה שלא נמצא כתוב בשטר צוואה זאת כתבוה בשוקה וכו' פשוט דאפילו אם לא הייתה צוואה זאת מחמת מיתה היינו מעמידין אותה כמ"ש אצלינו באורך וברוחב אלא דבנדו"ד שהיתה הצוואה אחר שלשה ימים הרי דינו עריך בש"ע סרמ"ב ס"ו אפילו היא כתובה סתם אין חוששים שמא מסותרת יעו"ש ובסמ"ע סק"א. זהו משנלע"ד בזה וצור ישראל יצילנו מכל שגגה ושגיאה ויאיר עינינו בתורתו הנפלאה כ"ד החותמים בסדר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל משנתנו זאת תרמ"ט לפ"ק פה סאלי יע"ה:
ע"ה מסעוד אנקאווא ס"ט:
הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: