אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן קח

סימן קז

נסתפקתי בראובן שהניח פקדון ביד שמעון וכתב עליו שטר דכתב מר"ן בסירצ"ו ס"ב דנאמן הנפקד לומ' החזרתי במיגו שהיה יכול לומ' נגנב אם הוא ש"ח וכו' יעו"ש והנה ידוע דאם הנפקד האמין למפקיד לומ' עדיין לא החזיר לו הפקדון דינא הוא דהגם דיכול לטעון נגנב או נאנס וכו' עם כ"ז טענת החזרתי אינו יכול לטעון הואל והאמינו וע"ז ספיקא דידי מסרך ואתי בנפקד שהאמין למפקיד לומר לא החזיר לו הפיקדון ולא כתוב הנאמנות אלא שהאמין הנפקד למפקיד ולא כתב בשטר שהאמינו גם על יורשי הנפקד דקי"ל דאינו נאמן כי אם על הנפקד דוקא וכמ"ש בסיע"א סי"ז דכתב שם מר"ן בד"א דמהני נאמנות סתם לפוטרו משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני אלא איך פי' שפוטרו ממנו ומיורשיו שאז גובה בלי שבועה עכל"ה וא"כ גם כאן ספיקא דידן הוא במת הנפקד ובא המפקיד ליטול פקדונו מיד בני הנפקד אם טענינן ליתמי דילמא אבוהון החזיר הפיקדון הואל ואין למפקיד זה נאמנות על בני הנפקד או דילמא הואל ואבוהון לא מצי למיטען החזרתי גם לדידהו לא טענינן ליהו והגם דקי"ל דטענינן ליתמי כל מה דהוה מצי אבוהון למיטען במיגו וכמו שבא הדבר מפורש בסיק"ח ס"ד שכתב שם דשטר עיסקא היוצא על היתומים חלק הפקדון איני נוטלו אפי' בשבועה שכיון שאלו היה אביהם קיים היה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו וטענינן להו עכ"ל הרי לפניך דאפי' טענה דלא הוה מצי אבוהון למיטען לה אלא מכח מיגו עכ"ז טענינן להו וכן כתב ג"ך והוכיח הש"ך בסיס"ט סקכ"ו דטענינן ליתמי אפי מאו דלא הוה מצי אבוהון למיטען אלא מכח מיגו ע"ך יעו"ש עכ"ז בנדו"ד אבוהון עצמו לא היה יכול לטעון החזרתי הואל והאמין למפקיד עליו א"ך יכולני לומר דגם בניו אינם יכולים לטעון אפי' לית ליה למפקיד נאמנות עליהם מטעמא דלא עדיפי היתומים מאבוהון והגם דכתב הסמ"ע בסיע"א סקל"א על מאי דכתב מר"ן בסי"ז דאם לא כתב לו שיהיה נאמן עליו ועל יורשיו דאם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני וע"ז כתב הסמ"ע בסקל"א והט' דאע"ג דאבוהון לא מצי למטען פרעתי מ"מ אנן טענינן להיורשים שאביהם פרע ואם היה הלוה חי לא היה המלוה מעיז פניו כנגדו לומר שלא נפרע ושמשום הכי המנוהו הלוה נגדו ולא המניה נגד יורשיו שירא שיעיז נגדו לכפור הפירעון שפרעהו הלוה ע"ך וא"ך גם כאן איכא למיטעי ולומר דבני הנפקד יהיו נאמנים לומר אבינו החזיר והגם דלגבי אביהן היה נאמן נימא דאביהן דהאמינו הואל ואינו יכול להעיז אבל לגבי היתומים נימא יכולים לטעון אבינו החזיר:

אלא דכד דייקת בעיני השכל רב המרחק ביניהם דהתם איכ"ל דלא אמרינן דיכולים היתומים לומר פרע אבינו אלא מכח דאותה טענה עצמה היה יכול אביהם לטעון אותה אלולי הנאמנות אזי אמרינן דאלימא אותה טענה לטעון אותה ליתומים אפילו בזמן שאין אביהם יכול לטעון אותה מכח הנאמנות אבל טענת החזרתי בפקדון דאפי' בלא הנאמנות שהאמין הנפקד למפקיד לא היה נפקד זה נאמן לומר החזרתי אלא מכח מיגו דנאנסו נימא השתא דאזלא לה טענת החזרתי לאבוהון מכח הנאמנות שהאמין למפקיד נימא דגם לבניו אחריו לא טענינן להו ועוד דע"כ לא כתב כן מר"ן בסיע"א אלא כדי להצריכו שבועה למלוה על השטר ולא לאבד לו השטר לגמרי ולבטלו אבל בנדו"ד דאם טוענין ליתמי שמא אבוהון החזיר אזי בטל השטר בזה איכ"ל דכמו דאבוהון לא מצי טעין החזרתי ומבטל השטר גם בניו אחריו לא טענינן להו:

ואמרתי אני ללבי לפשוט ספיקא דידן מזמנינו זה דאם איזה אדם מוציא שטר עיסקא על היתומים אם יש בו נאמ"ג עוי"א אזי גובה בעל המעות חלק המלוה וחלק הפקדון מן האמצע קודם חלוקה כדין בעלי חובות כולם דדינם הכי אלא דאם לפעמים לא יניח המנו"ח בעזבונו סך ממון דבענין לא יספיק חצי העיזבון לב"ח ואזי מוכרחים הב"ח ליטול יותר ממחצה במה שהניח הנלב"ע אזי הדין הוא שיצטרכו לישבע הב"ח וכבר זה בא שנוי ומשולש בדברי האחרונים רבותינו רבני פאס יע"א יעויין בס' וי"ץ סינ"א וסיקנ"ב ויהבי טעמא למילתייהו דכל זמן שיש בחצי העיזבון שיעור המספיק לב"ח אזי בע"ח יאמרו אנו לא באנו ליפרע אלא מחלק היורשים והרי כתוב בידינו נאמנות עליהם אבל אם לא יספיק חצי העיזבון לב"ח אזי צריכים הם להשלים חובם מחלק שני המגיע לאשה וא"ך הצריכוהו שבועה דחלק האשה אינה נוטלתו מכח ירושה אלא מכח חוב כתובתה שיש לה על המת וא"כ אין לב"ח עליה שום נאמנות דאין הנאמנות מועיל לגבי בעלי חובות וא"כ הגם דכתבו מתקני התקנה דבע"ח גובים חובם קודם האשה טעמא הוא משים דעשאו לאשה כבע"ח מאוחר אבל לענין השבועה בודאי כל מי שבא לנגוע בנחלתה צריך לישבע כדין בע"ח מוקדם זהו טעמם. והנה ידוע לנו דכל שטר עיסקא היוצא בזמנינו זה אפי' נוטל יותר ממחצה בנכסים שהניח המת עכ"ז ה"ה גובה אלא דצריך לישבע הואל ונוגע בחלק האשה ואם באמת היינו אומרים דהיתומים יכולים לומר שמא אבינו החזיר היכא דליכא נאמנות על היורשים א"כ תיקשי כאן היאך בעל העיסקא יגבה שטרו אפי' בזמן שנוגע בחלק האשה הרי לגבי האשה לית ליה נאמנות וא"ך יכולה היא לטעון שמא בעלי החזיר לך במיגו דנאנסו אפי' הוא לא היה יכול לטעון החזרתי אלא בודאי דהואל והבעל דידה לא היה יכול לטעון החזרתי גם אשתו זאת אינה יכולה לטעון שמא החזיר וזו תשובה נצחת:

אלא דבכ"ז לא נחה דעתי דהא מצאתי ראיתי להרב כמוהריב"ו זלה"ה בספר וי"ץ בסיקנ"ב שכתב וז"ל שוב מצינו בפסקי הראשונים כדברי הרב הקדוש מהר"י בירדוגו זלה"ה שכתב וז"ל מצאתי כתוב שיכול לטעון הב"ח אם הנכסים מרובים אני איני תובע כי אם מחלק היורשים שיש לי נאמנות נגדם ולא אשבע ואיני נשבע אלא אם הנכסים מועטים שנוטל גם חלק האלמנה אבל אם חלק היורשים מספיק לחובו יטלנו בלי שבועה והם לישתעו דינא בהדי אלמנה עכ"ל יראה מדבריו שחוזרים היורשים וגובים מהאלמנה שאחר שנפרע הב"ח ויתחלק השאר בין האלמנה והיורשים מחצה למחצה עכל"ה למדנו מכאן דבמקום דאין לו כח לגבות מחלק האלמנה יכול לומר מחלק היתומים אני בא ליפרע וא"ך גם כאן בעל העיסקא הבא ליפרע אם היה חלק היתומים מגיע לחלק המלוה ופקדון א"ך יכול לומר מחלק היתומים אני בא ליפרע ונוטל הכל בלי שבועה ואם אינו מגיע חלק היתומים אלא למחצה בשהע"ס יכול ג"ך לומר חלק הפקדון אני בא ליטול מחלק היתומים וחלק המלוה אני נוטל מחלק האשה ע"י שבועה וא"ך אין משט' עיס' הנפרעים מן האשה והיורשים שום ראיה ולא תוכל למצוא ראיה מהם כי אם בהמצא ימצא שטע"ס שיוציא על האשה והיורשים ויהיה בו שני אופנים דהיינו שיהיה חלק האשה מרובה בירושה מחלק היורשים כגון אם היורשים הם יורשים שאינם מתאבלים דאזי האשה נוטלת שני חלקים והיורשים חלק אחד ויהיה שטר עיסקא יש בו במשל מאה דינרים והעיזבון יש בו ק' או ק"ך דינרים דאזי חלק היורשים עולה בו מ' וחלק הפקדון שבשע"ס שבידו יש בו חמשים דינרים וא"ך צריך הוא לגבות מחלק האשה גם תשלם חלק הפקדון שבשע"ס וזה לא מצינו מפורש בדברי הראשונים אם יכול לגבות חלק הפקדון מן האשה או לא ובזה עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד:

שוב ראיתי לשני מלאכי האלדי"ם ה"ה הרבנים הרב כמוהר"ש יעקב גדליה זלה"ה וכמוהר"ר כליפא מלכא זלה"ה חו"ר אג'אדיר יע"א שהובאו דבריהם בס' התקנות כת"י דף ק"א ע"ב שכתבו על פס"ד של שטר עיסקא שיצא על האשה והיורשים וזל"ה אבל מ"מ נראה דכיון דכחובת אשה היא כב"ח וכמו שנתעורר מזה כמהר"י נהון זלה"ה א"ך לגבי דידה המניה ולפ"ז הגם דנשבעת מן הדין ונוטלת כמ"ש הח' הנז' היינו לענין פלגא מלוה אבל לחלק הפקדון כיון דלא המניה לגבי אשתו שהיא כב"ח א"ך אינה נוטלת אותו אפי' בשבועה דטענינן שמא החזיר במיגו דנאנסו דלגבי דידה לא המניה דיכולה לטעון שמא החזיר במיגו דנאנסו זהו משנלע"ד כפי ההקדמה הנז' עכ"ל א"ך לפי דברי הרבנים האלה נר' דמיפשט פשיטא להו דאפי' הבעל לא היה יכול לטעון החזרתי הואל והוא האמין לבעל הפיסקא עכ"ז אשתו נאמנת לו' החזיר במיגו דנאנסו והגם דהבעל עצמו לא היה יכול לטעון החזרתי אפי' אם לא היתה נאמנות בשטר אלא מכח מיגו דנאנסו וא"ך נימא השתא שאין לו נאמנות לומ' החזרתי גם האשה אינה יכולה לטעון שמא החזיר הואל וטענה זו גרועה היא הואל והבעל עצמו לא היה יכול לטעון אותה אלא מכח מיגו א"כ השתא דלית ליה לא טענינן לה להאשה אלא ודאי פשוט דס"ל דטענת החזרתי ליורשים אפי' בכהאי גוונא הפך ממש"ל והגם שיש לדקדק בדברי הרבנים האלה דאפי' נניח דאין בעל העיסקא גובה חלק הפקדון מן האשה עכ"ז יש להקשות הרי בעל העיסקא יכול לומר חלק הפקדון אני נוטל מחלק היורשים ואח"ך תחזור ואגבה חלק המלוה בשבועה מן האשה וכמש"ל אלא נראה דהרבנים הנז' לא סברי לה מעיקרא להאי דינא דכתב מהריב"ו זלה"ה משם הרב הקדוש כמהר"י בירדוגו זלה"ה שהביאנו לעיל דהיכא שחלק היתומים יספיק לכל החוב אינו צריך שבועה דיכול בע"ח לומ' מחלק היורשים וכו' ומדבריהם מוכח כן מסוף ההוא פסקא דהא סיימו וכתבו איברא דיש לנו מקום ספק אעיקרא דדינא דנר' מתוך דברי החכמים הפוסקים יש"ץ דכתובה זאת כמנהג קאסטילייה דלפי המנהג ההוא בע"ח אפי' המאוחרים קודמים לכתובת אשה מדפסק מהר"י נהון נר"ו דגובה בשבועה מן הדין דלגבי המלוה ואם היא כתובה כדת אם כן לא מיתוקמא דבריו אלא בלא הניח החוב של שניהם וזה לא נזכר בדבריו א"ך מיירי בכתובה שהיא כמנהג הקהל הנז' וכיון דלפי התקנה הנז' הכל תלוי בהודאת הבעל שכל החובות שמודה בהם הבעל בין בשטר בין בע"ף הם גובים תחילה בלא שבועה ואח"ך יחלקו האשה והיורשים ולא חיישינן לקנונייא כמו שחוששין אם היתה כתובה כדת שאפי' אם הודה הבעל בשעת מיתה על שטר מוקדם שהוא אמת אפי"ה אם בא לגבות קודם לכתו' אשה אינו גובה אלא בשבועה משא"ך לתקנת הקהל הנז' שהכל תלוי בהודאת הבעל אפי' לגבי כתו' אשתו אם כן גם בדבר הזה בנדו"ד כיון שחייב עצמו בנאמנות שהוא עצמו אילו היה חי אינו יכול לחזור בו הו"ל כאלו הודה הבעל וגם אשתו אינה יכולה להשביעו שהכל תלוי בהודאת הבעל והרי הודה בשטר העיסקא שהוא בנאמנות ואע"ף שחזר אח"ך אין בדבריו כלום לגבי עצמו וגם לגבי אשתו ויורשיו לפ"ז גם בדבר הזה יש חילוק בין כתובה שהיא כמנהג הקהלות הנז' שאינה כב"ח לכתובה שהיא כדת שהיא כב"ח נמצא שבעל הקרן גובה מן האשה והבנים בלי שבועה עכל"ה הרי מדברי הרבנים הנז' מוכח דחלוקים הם על סברת כמהר"י נהון זלה"ה ועל שאר הרבנים שהסכימו עמו דאם בא לגבות מחלק האשה דצריך ליתבע ואם כן אין מדבריו סתירה לדברינו הראשונים דאיהו שכתב דבע"ח אין גובה חלק הפקדון מכח דהאשה יכולה לומ' דהחזיר לך במיגו דנאנסו אינהו כתבו כן לפי שיטתם דמעיקרא דאותו נדון היתה כתובה כדת וע"ז הוו אמרי דאינו גובה כלל חלק הפקדון דהוה ס"ד דהתם הוא הענין שבעל העיסקא וכתובת אשה הוי דייני מי יגבה ראשין ולסוף כשביררו מדברי כמהרי"ן זלה"ה דהתם כתובת קאסטילייא היתה חזרו לומר דגובה הכל בלא שבועה כלל דחשבי' לה כיורש גמור וכמש"ל וא"ך אין מדבריו סתירה לדידן אנן דאזלינן בעקבותייהו דרבותינו רבני פאס וכו' ומצרכינן שבועה לב"ח הבא ליטול מחלק האשה וכו' שלא נגע בחלק האשה יכול הוא לומ' דמחלק היורשים אני בא לגבות א"כ גם אנן נימא דהיכא. דהיה שטר עיסקא כנגד כל העיזבון אזי יכול בעלי העסקא לומ' דחלק הפקדון אני בא ליטול אותו מחלק היורשים וחלק המלוה אני נוטלו מחלק האשה בשבועה ותו לא מדי אכן אם באופן יהיה שחלק הפקדון לא יספיק לו לגבותו מחלק היורשים וכמש"ל שאם יהיו היורשים אינם מתאבלים ושטר עיסקא כנגד כל העזבון וא"ך אזי מוכרח הוא ליטול כל חלק המלוה מחלק האשה וגם תשלום הפקדון יהיה מחלק האשה אזי יש לנו לדון כסברת הרבנים כמוהרר"י גדליה וכמוהר"ך מלכא זלה"ה דחלק המלוה נוטלו בשבועה ותשלום חלק הפקדון אינו נוטלו כלל דיכולה האשה לומר החזיר לך במיגו דנאנסו ומדין זה תלמוד לכל נפקד שהחזיר למפקיד עליו ולא על יורשיו דאזי היורשים טוענין להו שמא אביהם החזיר במיגו דנאנסו:

אלא דכ"ז איננו שוה לי דאין הדעת סובלת סברה זאת של הרבנים הנז' לומ' הטענה שאין האב יכול לטוענה כגון נדו"ד טענת החזרתי שהאמין אביהם עליו את המפקיד ניקום אנן נטעון אותה לבניו דלא עדיפי אינהו מאביהם דאתו מחמתו וכעין זה ממש ראיתי סברת הפוסקים הביאה הרב כמוהר"ר מו"ד נר"ו בספרו כר"ח בחח"מ סי"ב וז"ל ומוהריב"ל ז"ל ח"א סי' צ"ד כתב משם מהר"ם גאלאנטי ז"ל סי' ק"ל ומר"ן סי' ע"ד ומהרי"ט סי' ע"ד ומהרי"ט סי' קכ"ט ומהרש"ך ח"א סי' צ"ז שכתבו בענין הבא משום ירושה א"ץ טענה דוקא אם היה מורישו יכול לטעון מכרתו או נתתו לי אבל אם מורישו אינו יכול לטעון לא טענינן ליה הרי לא מצינו דיכולים לטעון ליורשים אלא טענה דמהנייא לאבוהון אי טעין לה אבל אי לא מהני לאבוהון לא טענינן לה יעו"ש וע"ע למוהריב"ל ח"ג סקל"ט דלא טענינן ליורשים וללקוחות היכא שהמוריש או המוכר היה צריך להביא עדים יעו"ש עכל"ה הרי לפניך דדבר שאין אביהם יכול לטעון לא טענינן ליורשים. זה מה שנראה לעניות דעתי וצוי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה