אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן צט

סימן צח

ידי"ן ואו"ע האי מאן דתני ומתני כשמואל בדיני הרב המופלא וכבוד ה' מלא סוה"ר כמוהר"ר יוסף בירדוגו נר"ו כסאו יגדל לעד:

אותיותי אלה אז תבאנה לפני מ"ר הי"ו שיברר לי האי ספיקי דעלו ואתו קמאי ומבקש אני ממעכ"ת שיגלה לי דעתו הרחבה בזה:

וספיקא קמא הוא במי שהיה בידו פקדון של חברו ומסרו בתורת פקדון ביד חברו בסתם ויצא הנפקד השני לטעון טעון כי פקדון זה הוא של פלוני החייב לו:

ספק השני הוא אם מסרו לידו ואמ"ל שפלוני אמ"ל שאם ירצה להפקידם יפקידם ביד פלוני וע"ז טוען התופס הזה שהואל וברשות הבעלים באו לידו לא יחזירם ואפי' הנפקד הראשון מכחיש שלא אמר לי כן בשעת הפקדון וספק זה הוא לכשתפשוט דבאומר שנתן לו בסתם חייב להחזיר:

ספק השלישי הוא אם תפס מיד הנפקד הראשון ולא בא לידו בתורת פקדון אם יכול זה התופס לתופסו בעד החוב שאומר שנושה בבעליו אי נימא חייב להחזירו ע"ך:

ולענ"ד נראה לי לברר כל הני ספיקי מדברי מור"ם בסינ"ח ס"א בהג"ה ומתחילה אציעה נא לפניך כוונת מור"ם ז"ל אליבא דהסמ"ע והש"ך וכו' וממנו יתבררו ספיקי דידן והביאור הוא דהי"א קמא שהביא מור"ם שהיא סברת ר"י שהביא המרדכי בפ' הכותב ס"ל דאחר שהשליח חייב לשלם אין בתפיסה כלום והטעם הוא הואל והשליח חייב עו לשלם א"ך אותה תפיסה אינה תפיסה וכמו שמוזכר שם הטעם בסמ"ע סק"ו ובש"ך יעו"ש אבל בטוען התופס דאדעתה דהכי נתנם לו אפי' יגיע לו נזק דחייב לשלם אפי"ה תפיסתו תפיסה וסברת הי"א ס"ל דאפי' במקום שמגיע היזק לשליח עכ"ז יכול לתפוס דהיינו אפי' אינו טוען דאדעתה דהכי נתנם לו אלא כחו הוא הואל ובעל המעות חייב לו יכול לתופסם והשליח חייב לשלם והיא סברא הנכתבת במרדכי בפרק הכותב בלשון תימא ותירץ הואל והוא חייב לו יעו"ש:

ומה שהוסיף מור"ם וכן מי שהפקיד שהיא סברת הריב"ש. זה נכנס במחלוקת ולפי דברי הסמ"ע דהאי וכן היא אזלא לסברת היש חולקים דס"ל כל שנתן לו בשם פלוני אפי' לא אמר שהשליח אמ"ל לשם אותו שטר וממילא מודה שהשליח מפסיד ע"י תפיסתו עכ"ז הויא תפיסתו תפיסה בשיטתם אזלא האי וכן שאומר התופס שבשליחות אותו פלוני וכו' דהוי תפיסתו תפיסה אפי' לא טען שבשליחות אותו פלוני נתן לי הפקדון על חובי אבל לסברת הי"א קמא לא מהני באומר בשליחות אותו פלוני אלא באומר בשליחותו נתתם לי על חובי זוהי שיטת הסמ"ע:

אבל הש"ך ס"ל אדרבא לא אזלא אלא בשיטת הי"א קמא דהא הי"א קמא דכל שהוא מפסיד השליח לא הוי תפיס' אבל במקום דאין השליח יכול להפסיד כגון שהמקבל טוען שבשליחות אותו פלוני נתנם לו ולפי טענת התופס אין השליח חייב והוייא תפיסתו תפיסה שהרי בטענתו נתחייב ולא בטענת התופס דאם היה טוען השליח כטענת התופס הוה פטור א"ך האי וכן קאי אלבייהו דהי"א קמא דהואל וטוען שבשליחו' אותו פלוני נתנם לו לפקדון א"ך אי הוה השליח מודה לדברי התופס הוה פטור ואיהו דאפסיד אנפשיה: אבל לסברת הי"א דלא חיישי להפסד השליח א"ך תיפוק לך אפי' לא יאמר התופס שבשליחות הבעלים נתנם לו פטור דהא טעמא דהי"א הוא היכא דיכול לטעון התופס דעכ"ף בעל הפיקדון חייב לי וזה ממון דידיה לא חיישינן להפסד השליח זהו תוכן סברת הש"ך:

אתאן לי"א בתרא שהיא סברת הריטב"א שהביא הרב"י בסיפ"ג והביא טעמו בצדו דהריטב"א ס"ל דבעי השבה מעלייא ולפיכך אין בתפיסה כלום וממילא אם תפסו מידו דלא בעי השבה הואל ולא בא לידו בתורת פקדון הרי זה תפיסתו תפיסה דהי"א זה שהיא סברת הריטב"א לסברת הש"ך היא נחלקת לשתי מחלוקות דתחילת הדין שכתב הריטב"א דאם בא ליד הנפקד בתורת פקדון דחייב להחזיר די"ז מוסכם להי"א קמא דס"ל דחייב להחזיר והגם דטעם הי"א קמא הוא משום דאין יכול להזיק השליח בתפיסתו אבל לסברת הריטב"א מטעם דבעי השבה עכ"ז לענין הדין שוים נינהו אבל דין זה דהריטב"א הוא פליג על סברת הי"א דס"ל דאפי' תפס מיד המפקיד בסתם כל שהוא ממון הבעלים יכול לתופסו לאפוקי לסברת הריטב"א לא מהני הואל ובעי השבה מעלייא אבל סוף דינא דהריטב"א שכתב אבל אם תפסו זה בודאי פליג על סברת הי"א קמא דלסברא קמא אפי' תפס מידו דלא בעי השבה עכ"ז חייב להחזיר מטעם דאין יכול להזיק המפקיד הואל ומחויב הוא לשלם לבעל הפקדון מכח פשיעתו שפשע אבל לסברת היש חולקין בודאי דמודו ובדעדיפא מזה דהיינו אפילו בא לידו בתורת פקדון זהו שיטת הש"ך בסברא זאת: אבל סברת הע"ש דס"ל דבתפס מודו דזכה וחייב המפקיד לשלם משום דפושע הוא במה שטוען דלא מידו בע"ך תפסו אלא באומר הנפקד תפסתיו מידו בע"ך והלה טוען לא כי אלא בפקדון בא לידך בזה הוא דחייב המפקיד וזכה התופס א"ך יצא לנו הדין באומר התופס שבפקדון בא לידו אפי' אם יאמר שברשות פלוני בא לידו עכ"ז חייב להחזיר הואל ובעי השבה מעלייא דאי לת"ה ותאמר דלסברת הע"ש דהאי י"א ס"ל דבאומר התופס שברשות נתנו לידו זכה שהיא טענה הפוטרת את המפקיד לפי דברי התופס ואם היה טוען המפקיד כן היה פטור א"ך במקום דיצא הריטב"א לחלק באם תפס מיד הנפקד הו"ל ליפלוג. וליתני בהפקידו בידו הנפקד עצמו ויצא לטעון התופס שבסתם בא לידו ובאם טוען שבשליחות הבעלים באו לידו אלא בודאי דהאי טעמא דהשבה בעי ס"ל להע"ש דשייך בין טוען הנפקד בסתם הופקדו בידו או ברשות הבעלים חייב הנפקד להחזיר דבעי השבה מעלייא וא"ך זה הדין דהיינו תחילת דינו דהריטב"א הוי אדרבא פליג על הי"א קמא דס"ל דבטוען שברשות נתן לו תפיסתו תפיסה ולדעת הריטב"א לא הוייא תפיסה ומכ"ש דפליג על סברת הי"ח וסוף דינא דהריטב"א הוי אדרבא מוסכם אפילו לסברת הי"א קמא דהואל וס"ל דהריטב"א מיירי שהתופס טען שבע"ך של מפקיד תפס א"ך הוי פוטר את המפקיד בטענתו והוי דודאי תפיסתו תפיסה וכ"ז נראה לסברת הע"ש מדברי הרב ש"ך יעו"ש:

אכן פש גבן לברורי ג"ך לסברת הסמ"ע דס"ל דהי"א קמא ס"ל דבעי שיאמר התופס שנתנו על חוב זה ולהי"ח ס"ל דסגי במה שיאמר דנתנם לידו בשם הבעלים א"ך האי י"א שהביא י"ל מוסכמת היא אליבא דכ"ע דכולהו ס"ל בנתן לו בסתם אפי' החולקים על סברא קמא מודו דלא מהני וחייב להשיב ולא באה סברת הריטב"א אלא על צד דאם תפס דלסברא קמייתא לא מהני הואל וחבירו בא לו היזק ע"י אבל האי סברת הריטב"א לא חיישי כי אם להשבה: וראיתי להטו"ז דפסיק ותני דהאי וכן מי שהפקיד נמי ס"ל דקאי לסברת הי"א קמא וכמ"ש הש"ך והגם שהי"א קמא וכו' הצריכה התופס לומר דעל חוב זה נתנם לי אבל האי וכן מי שהפקיד וכו' לא הצריכה לומר דברשות המשלח וכמו שהרגיש הסמ"ע ובשביל זה הוצרך לומר דהאי וכן וכו' קאי בשיטת הי"ח אין זה דקדוק וכמ"ש הטו"ז מילתא בטעמא דהתם צריך לומר לו על חוב נתת לי דאומר התופס שהשליח לא שינה שליחותו ובזה יהיה פטור אבל בפקדון כשיאמר התופס דברשות המשלח בא לידו דיו בכך והרי המשלח לא שינה והוי פטור הגם שאינו אומר דבשביל החוב נתת בידי הפקדון יעו"ש בטו"ז וכן דעת הב"ח נמי כדעת הטו"ז והש"ך יעו"ש:

איך לפ"ז באנו לספקי דידן במי שנתן פקדון ביד המלוה אם התופס הזה טוען שבסתם נתן לו והוא רוצה לתופסו מפאת חוב שנושה בבעליו לדעת הסמ"ע דין זה לא נכנס במחלוקת כלל ובין לסברא קמא דמור"ם ובין לסברת החולקים דס"ל להסמ"ע ב"ג וה ת לומר דברשות באו לידו כמ"ש ובין לסברת הריטב"א אליבא דכ"ע דצריך להחזיר ואין אומר. ואין דברים:

ולסברת הש"ך די"ז נכנס במחלוקת דלסברת הי"א קמא ולסברת הריטב"א א"ך הרי חייב להחזיר אבל לסברת הי"ח שניה שהביא מור"ם הוא דאינו צריך להחזיר דהואל וממונו הוא יכול לתופסו אלא דעכ"ז הדין הוא אסברא קמא הן מצד דסברת הריטב"א קיימא בשיטתייהו והביאה מור"ם באחרונה הן מצד דעמודי עולם רוב מנין ורוב בנין סמכו עליה ומה גם דס"ל להש"ך דסברא דהי"ח סברא דאיזה תלמיד טועה ולאו רבינו המרדכי חתם עליה א"ך קם דינא אליבא דהש"ך דחייב להחזיר וכמ"ש הוא בפירוש דהדין הוא כי"א קמא וכן היא סברת הטו"ז והב"ח ומכ"ש סברת הע"ש לפי מאי דפירשה הש"ך: ואם טוען הנפקד שהמפקיד נתנה בידו ואמ"ל שברשות הבעלים הפקידו בידו בזה נכנסו במחלוקת דלסברת הסמ"ע דלסברת הי"א חייב להחזיר אבל לסברת הי"ח אינו צריך להחזיר ולסברת הריטב"א האחרונה ג"ך נראה דאזלא בשיטת הי"א קמא דבעיא השבה מעלייא וממילא אפי' יאמר שפלוני נתנם לו לפקדון אפי"ה חייב להחזיר א"ך לדברי הסמ"ע הרי לסברא קמייתא ולסברת הריטב"א חייב להחזיר ולסברת החולקים הוא דאינו חייב להחזיר וממילא לפי"ז חייב להחזיר הואל וסברת הריטב"א מסכמת לדינא לסברא קמייתא והביא ג"ך סברת הריטב"א באחרונה א"ך נראה בודאי דחייב להחזיר:

אבל לסברת הש"ך נראה דאינו חייב להחזיר דהא לדידיה סברת הריטב"א לא אזלא אלא לשיטת הי"ח דאמרי אפילו תפס בסתם הוי תפיסה אית ליה להריטב"א דהואל והפקידו בסתם צריך להחזיר אבל אם לא הפקידו בסתם אלא אמ"ל שברשות פלוני הפקידם בידו בודאי דלא בעי השבה ואין צריך להחזיר א"ך באומר ברשות פלוני נתתם בידי בפקדון לא נכנס זה במחלוקת ואליבא דכו"ע אין חייב להחזיר וסברת הב"ח והטו"ז בודאי דהכי הוא:

אלא דלסברת הע"ש צריך ג"ך לברורי דהא פירש הש"ך דהע"ש ס"ל דסברת הריטב"א פליגא על הי"א קמא וס"ל דאפי' בטוען טענה שפוטר בה המפקיד אפי"ה בעי השבה מעלייא א"ך הרי יש כאן החולקים וס"ל דצריך להחזיר אפי"ה בודאי נקטינן כסברא קמייתא הואל וסברת הריטב"א יחידאה היא לא כן סברת הי"א קמא דרוב הפוסקים הכי ס"ל ומכ"ש סברת הי"ח בודאי דמודה בזה ובפרט דהש"ך כתב דההלכה היא כי"א קמא בודאי הכי נקטינן מכל הנהו טעמי שכתב:

והגם דהסמ"ע ס"ל דסברא קמייתא בעיא למימר נתתם לי בחובי וא"ך דוגמא דידיה נבעי עד שיאמר בפקדון וכו' הרי כבר בררתי דהש"ך והב"ח והטו"ז פליגי עליו וגם הע"ש כך צריך לפרשו לפי סברת הש"ך א"ך בודאי דכוותייהו נקטינן והוא יחיד בפירוש זה ומה גם שהש"ך והטו"ז כתבו עליו דלא דק בפירוש זה:

ובתופס מיד אחרים לסברת הסמ"ע הרי זה נכנס במחלוקת דלסברא קמייתא לא מהני משום דמזיק חבירו אבל לסברת הי"ח דלא חיישי להזיק חבירו וגם לסברת הריטב"א דאין צריך השבה א"ך אינו צריך להחזיר ולסברת הש"ך ג"ך כך היא סברת הי"ח וסברת הריטב"א שוים בזה דאינו חייב להחזיר ופליגי על הי"א קמא א"ך לכאורה דיש לנו לפסוק דאינו חייב להחזיר אך ומה אעשה דכבר ביררנו דנקטינן סברת הי"א קמא מכל הני טעמי דכתב הש"ך לכך בודאי דכוותיה נקטינן וחייב להחזיר ומה גם לסברת הע"ש לפי מה שפירש דהטעם שאינו חייב להחזיר הוא משום דאומר התופס דבע"ך דנפקד תפסה וגם מדברי הסמ"ע בסי' ע"ב סקס"א נראה דמסכים לדינא כסברת הי"א קמא יעו"ש:

העולה מהמקובץ הוא דאם התופס אומר שהופקד בידו סתם חייב להחזיר ואם אומר שברשות הבעלים הופקד אתו אינו חייב להחזיר ואם תפסו בע"ך יש חילוק דבאומר דלאו בע"ך דנפקד תפסו חייב להחזיר ואם אומר דבע"ך דנפקד תפסו אזי אינו חייב להחזיר. זהו מה שעלה במצודתי מדברי הג"ה זאת ולפי שאין בידי ספר כנה"ג לעמוד על כללי דיני התפיסה ולא רציתי לעמוד על דעתי בספיקי אינון הוצרכתי להטריח כת"ר שיברר לי הספיקות בלי שום עיכוב בעה"ו:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה