אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן ע

סימן סט

לדאר לבידא יע"ה ראובן היה באחת מערי בראג'יל מסתחרר שם אח"כ נתן בדעתו לשוב לעירו והוצרך ללקוט חובותיו ולמכור סחורותיו אך סמוך לנסיעתו נשארה לו איזה סחורה שלא מצא לה קונים בעת ובעונה הזאת והוצרך למוכרה בהקפה לשמעון לזמן ולכלות הזמן ישלח לו דמיה לכאן לערי המערב ונתעכב זמן גדול ולא גדל פרע שעל ראשו והן היום גם שמעון בא לכאן לעירו ואזי הלך ראובן ותבע חובו ענה שמעון ואמר אמת שאתה נושה בי כו"ך אך דע וראה שזה זמן הפסדתי בעסקא סך מה והוצרכתי לבוא לבית השברי'ם ועשיתי משפט העיר כידוע בערכאותיהם ויצא דיני לבוא בפושרי'ן לשלם עשרה למאה ומכללם הזכרתיך שם שאתה נושה בי והופרש לך חלקך לערך עשרה למאה והרי הוא בכי יותן בבית הערכאות עד דורשך אותם. ועל זה נתפלא אותו ראובן הלוה ואמר מה לי ולך בדין הערכאות ומי יביאני עד הלום ליקר פליליהם ולהניח דתינו הקדושה אין לנו כי אם דת משה וישראל יומ"ץ:

הנה דין זה שורשו פתוח עלי מים במחלוקת גדולי עולם הראשון אדם הנה מצינו להריב"ש ז"ל שנשאל בשטר צוואה שנעשה בעיר מיורקא שצוה אדם אחד שממונו תטלנו בתו ואחריה אשתו ועל זה נשאל אי אמרינן הואל ושטר צוואה זו נעשה במיורקא שכך נהגו מעולם לדון בדיני עכו"ם על צוואה זו אי אמרינן הואל ובד"ת ירושה אין לה הפסק הצוואה בטילה ועל זה השיב הריב"ש ז"ל הואל והיה להם לדון בדיני כותים כי כן נהגו קהל מיורקא א"כ איך ילך ויסע ממקומו אחד משתי, הכתות וילך לארץ מרחקים שידונו לו בדיני ישראל אלא במיורקא ידונו לפני הדיין שלהם ומי שיזכה ויחזיקהו הנז' בנכסי המוריש הוא היורש זהו מה שפסק הריב"ש ז"ל: והצד שכנגדו הוא הרשב"ץ זלה"ה שדחה לדברי הריב"ש זלה"ה מן הסברא ומן הגמרא וכתב ז"ל ומ"ש כי כן נהגו מעולם קהל מיורקא גם אם יהיה הדבר כן אין מביאין ראיה מן המנהג של איסור ועוד שאין ספק שלדון בדיני עכו"ם אינו אלא משום דד"ד ושמא היתה שם המלכות מפקדת שידונו היהודים בדיני גוים ולא בדיני ישראל וכיון שמפני זה היה המנהג ההוא יש לומר בנדון הזה שאין למסור ממון זה לדיניהם לפי שאין המלכות מפקדת אלא על נכסים שהם באותה מלכות אבל נכסים שהם במלכות אחרת אינה מפקדת עכל"ה וכדיעה זו של הרשב"ץ כן היא סברת הרשב"א זלה"ה בתשובה הובאה בס' הרב"י סו"ס ר"ו יעו"ש שנשאל הרשב"א על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות עכו"ם שיחזיר לו הנדונייא שאפע"פ שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו כיון שהכל יודעין שהם הולכים בדיני הכותים הרי כל הנושא אשה שם כאלו התנה כן וכו' וכתב הרשב"א באורך לבטל דיעה זו ומסיק ישתקע הדבר ולא יאמר אלא דנין בדיני ישראל. הרי לך דגדולי עולם נחלקו בזה: ואנן בדידן אין לנו אלא דברי רבנן הרשב"ץ והרשב"א יען דמצאנו ראינו להרב החבי"ב בחומ"ש סכ"ו הגב"י ס"ב שאחר שהביא דברי הרשב"א הנז' כתב ז"ל נ"ב הריב"ש חולק ע"ש וכן נראה דעת המחבר כדעת הרשב"א שלא הביא דברי הריב"ש כאן ולא בס' רמ"ח ששייך שם דין הריב"ש וראיתי בתשובה למהר"ש ן' וליסיד זלה"ה פסק כדעת הריב"ש ואני נשאלתי על השאלה שנשאל עליה הרב הנז' וכתבתי באותה תשובה שאין נראה בעיני לפסוק כהריב"ש ז"ל במקום שהרשב"ץ ז"ל חלוק עליו בנדון ההוא והרשב"א ז"ל סבר לה כוותיה גם רבינו הרב"י תפס להלכה דברי הרשב"א זלה"ה והשמיט דברי הריב"ש ולא הזכירם וכן פסק מוהרשד"ם ומוהרב"י אדרב"י ובעל משפט צדק וכו' עכל"ה ובמהדורא שנית מצאנו עוד להרב החבי"ב בסימן, רמ"ח שחזר עוד שם והביא דברי הריב"ש והרשב"ץ והרשב"א והאריך למעניתו ולבסוף כתב ז"ל לכן לענין דינא נקטינן להלכה כהרשב"א והרשב"ץ ז"ל דרבים נינהו לגבי הריב"ש ומגדולי האחרונים. הכי ס"ל כמ"ש בטו"ר זה בס' כ"ו בהגהות הרב"י יעו"ש גם מורי האריך הרבה לסתור פסק בעל המפ"ה שתפס כהריב"ש וסיים שאפילו נהגו כך אין במנהגם מנהג כלום עכל"ה א"כ ע"פ דברי הרב החבי"ב אלו מדברי הרשב"א והרשב"ץ לא נזוז הן מצד הכרעתו איהו מנ"ר ז"ל הן מצד שכתב גדולי האחרונים כך פסקו ואחרון הכביד במה שכתב במאמר דברות קדשו דמר"ן הקדוש בכוונה השמיט מלהביא דברי הריב"ש בביתו הנאמן והביא דוקא לדברי הרשב"א דהכריע כמותו להלכה וא"כ על מי יש לנו להשען בעדו כי אין עוד מלבדו יען אנחנו ואבותינו קבלנו הוראותיו כאשר הנחילנו וכמו שבא הדבר מפורש בס' שד"ה האר"ץ ובס' ישמח לב יעו"ש שהביא מגאוני ארץ ישראל המעידים בגודלן שקבלו עליהם הוראות מר"ן גם על הכרעתו בב"י והגם שבספר משכנות הרועים מער' למ"ד הביא מערכה אחרת שכתבו דלא קבלו הוראת מר"ן אלא על מה שפסק בש"ע ולא על מ"ש בב"י עכ"פ אנן בני מערבא אין לנו אלא מ"ש מר"ן אפי' בב"י יען שכך השרישונו רבני מערבא וכמו שבא הדבר בלקוטי ספר וי"ץ אות ל"ז שאלת אם קבלת קדמונינו דברי מר"ן ז"ל היתה אף על דברי מר"ן שהכריע בו בביתו הנאמן ב"י אפע"פ שלא ערכו על השולחן הטהור תשובה כן הוא וכן ראיתי למוהרשב"א ז"ל ע"כ ששאל להרב מוהריב"ע והשיבו לכו אל יוסף אף בהכרעתו בב"י לבד וכן ראיתי למוהריב"ץ זלה"ה ע"כ וא"כ הואל והעד העיד האיש אדוני האר"ש מר"ן החבי"ב דמר"ן בב"י בכוונה השמיט לתשובת הריב"ש ולא הביא כי אם תשובת רשב"א להלכה א"כ הרי מר"ן בביתו הנאמן גילה והכריע כהרשב"א דקיים בשיטת רשב"ץ א"כ פשוט דכוותיה דרשב"ץ והרשב"א יש לנו לפסוק:

אך פש גבן לברורי דעת מור"ם בש"ע יען דמצאנו לו בחומ"ש סרמ"ח פסק לתשובת הריב"ש וז"ל ואם השטר צוואה במקום שנהגו לדון בערכאות של עכו"ם ובאו אח"כ למקום אחר לדון בדיני ישראל לא אמרינן ירושה אין לה הפסק ע"כ וא"כ נראה דמור"ם פסיק ותני להלכה כדברי הריב"ש הן אמת דלפי מה שכתבנו דמשורש בידינו דאזלינן בתר הכרעת מר"ן אף על מה שגילה דעתו בביתו הנאמן א"כ אפילו מצאנו למור"ם דפסק כהריב"ש עכ"ז אין לנו אלא דברי מר"ן דלא קי"ל כמור"ם אלא במקום דלא גילה מר"ן דעתו אף בב"י דאין לומר דלא היתה קבלת רבותינו דהלכה כהרב"י אלא נגד שאר פוסקים אבל במקום שגילה מור"ם דעתו בש"ע לא קי"ל כהרב"י זה אינו דהא כך נמצא כתוב בס' לקוטי וי"ץ הנז' בזה"ל וכן ראיתי למוהריבע"ץ ז"ל ומסיים דדוקא על הב"י והש"ע היתה קבלת הקדמונים ולא על ספר בד"ה שלא נתגלה בימיהם וכו' עכל"ה. הרי לך דקבלתם על שניהם יחד היתה בהדרגה אחת וא"כ כמו דקי"ל היכא דגלה מר"ן בש"ע לא קי"ל כמור"ם ודאי גם אם גילה דעתו בב"י ודאי הכי הוא דכוותיה נקטינן ולא כמור"ם: אלא דעדיפא מזה הוא אפילו מצינו למור"ם שפסק בס' רמ"ח כסברת הריב"ש הרי עוד מצאנו לו בס' שס"ט שחזר ופסק כסברת הרשב"א יעו"ש בסי"א שכתב ז"ל הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם ומתה אשתו לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיו לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ולדון בדיני עכו"ם דאם מתה יורשה בעלה ע"כ. וא"כ הואל ומצינו למור"ם בסו"ס שס"ט שחזר ופסק כהרשב"א מן הראוי לומר לפי הכלל המסור בידינו דכמשנה בתרא נקטינן:

אלא דאין אנו צריכים לזה דהא מצינו להסמ"ע שהקשה פסקי מור"ם הנז' אהדדי ותריץ ז"ל וי"ל דשאני התם דכיון שהמצוה מת באותו מקום שדנין בדיני העכו"ם ועשה צוואה סתם ואחריו לפלוני אמרינן דודאי בדעתו היה כמו שמורגל בפי הבריות דמפרשי ואחריו לפלוני כפשוטו אפילו אם הראשון ראוי ליורשו משום הכי פסק שדנין בדיני עכו"ם משא"כ כאן בהנושא אשה דבשעה שנשאו זא"ז לא היתה שעת הירושה עכל"ה א"כ לפי חלוקו זה של הסמ"ע א"ך גם בנדון דידן יודה מור"ם דאין לילך אחר דיני עכו"ם דהא נדון זה הוא ממש כדין הכתובה דגם כאן שעת הלואה לא היתה שעת הפירעון ואין כאן שום גלוי מילתא שדעתו לדון על הלואה זו בדיני העכו"ם: והגם דראיתי להרב אמר"י ברו"ך בהגהותיו סרמ"ח שכתב וז"ל ואם עשה הצוואה במקום וכו' נ"ב ז"ל הריב"ש וגם בסהדותם היא לדון בדיני הגוים כי כך נהגו מעולם קהל מיורקא מרצונם וא"כ איך ילך ויסע ממקומו וילך לארץ מרחקים שידונו לו בדיני ישראל יעו"ש ולשון זה יש לכאורה סתירה לדברי הסמ"ע בסו"ס שס"ט וכו' ומה שהקשה לדברי מור"ם כאן סותרים למ"ש שם י"ל דלפי דברי הריב"ש אינו אלא היכי שהקהל קבלו מנהג זה מרצונם ויעוי' בס' כנה"ג ומ"ש בתשב"ץ ח"א ס' ס"א שחולק על הריב"ש ומדבריו שם בסתירת דברי הריב"ש נראה שטעמו של הריב"ש הוא כמו שכתבתי ולא מטעם שכתב הסמ"ע בס' שס"ט וכן מבואר מדברי מהרי"ט חלק ח"מ שכונת הריב"ש כנ"ל אבל הוא חלק עליו והסכים לדברי הרשב"ץ עכ"ל. מכל זה תראה הגם שהרב הנז' חלק על טעמו וחלוקו של הסמ"ע עכ"פ גם לפי חלוקו נמי של הרב יצא לנו בנדון דידן דאין לדון כי אם בדיני ישראל שהרי הוא מחלק ומפרש דפסק הריב"ש יען שכך קבלו עליהם מרצונם לא כן בנדון הרשב"א זלה"ה הגם שהיו דנים בדיני הכותים לא מרצונם היתה זאת דודאי זהו פירושו של הרב אמר"י ברו"ך המחלק בין ריב"ש לרשב"א. וא"כ מזה נבוא לנדו"ד דמעקרא ערי בראג'יל לא הוקבע להם שום קהלה לומר כך קבלו עליהם נוסף על זה אפילו למקום שיש בהם קהלות קבועות צריך שיהיה הדבר ידוע שכך קבלו עליהם מרצונם לדון בדיני עכו"ם לא כן בערי בראג'יל לא מלבד שאין להם קביעות אלא מדי שנה בשנה ומדי חו"ח זה הולך וזה בא גם אינם יושבים בקביעות בשום מקום אלא כרוכלים המחזירים בעיירות ואינם הולכים לשם להשתקע אלא להרוויח ולחזור למקומם לא נכלל זה בדיני הקהילות לומר עליהם כך קבלו עליהם או לא קבלו ולא מלבד זה אלא אדרבא נהפוך הוא כי אדרבא יש לנו גלוי מילתא דכל דעתם על מנהגי המערב הולכים אחרי תורת משה. ושם אלהים אחרים דהיינו משפט פליליהם בל יזכר ובל יפקד עליהם יען כי עינינו ראו כי כל מעשיהם נכתבים בסופרי ישראל יש מהם שכותב על חבירו שט"ע בסופרי ישראל ויש שעושה שותפות בסופרי ישראל והרבה ממשכנים קרקעותיהם בסופרי ישראל כל אלה עינינו ראו וא"כ מכאן מודעה דעל דעת המקום ברוך הוא לעשות משפט כתוב בדיני ישראל הם עושים דאם דעתם על הערכאות מה יועילו להם שטרי ישראל וא"כ אפילו נניח כדעת אמר"י ברו"ך שדחה דברי הסמ"ע בחלוקו עכ"פ גם לפי חלוקו של הרב יודה דמור"ם בנדו"ד יודה דאין להם כי אם דיני ישראל:

גם הרב נתיבו"ת המשפ"ט ראיתי לו בס' רמ"ח שמיישב דברי מור"ם באופן זה וז"ל ועקר הטעם דהריב"ש דכיון שנהגו כן הוי כאלו פירש שנתן לשם מתנה ולא לשם ירושה עכ"ל ודבריו אלה של הרב נתיבו"ת המשפ"ט הם דברי הרה"ג מהרי"ט בח' חומ"ש ס"ו שנשאל בכעין זה ופסק בסכינא חריפא דישתקע הדבר ולא יאמר להניח דין תורה ולעשות משפט הערכאות ובסוף דבריו הביא דברי הריב"ש הנז' וסיים עליהם וכתב ז"ל ומהר"ם איסרלאס ז"ל קבע בהגהותיו לסברת הריב"ש וכתב אם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בעש"ג ובא אח"כ למקום אחר לדון בדיני ישראל לא אמרינן דירושה אין לה הפסק ע"כ ונ"ל דהלכה זו מקופחת היא שהיאך יתכן שיעזבו מקור מים חיים את ה' ולילך לערכאות בשביל שנהגו והרי הרשב"א בתשובה הביאו הרב"י סכ"ו על מי שמתה בתו ותבע את חתנו וכו' ועוד בסוף סימן שס"ט כתב נראה מדברי הרשב"א וכו' וכו' ואפשר לומר על דעתו של מהר"ם איסרלאן דטעמו של הריב"ש הוא משום דהך דינא דלשון מתנה ליורש ירושה הוא עקר טעמא דלא עקרה מתורת ירושה לגמרי ואוקמה אדין דמתנה דאי עביד הכי מהני אלא רוצה הוא להפסיק נחלה מיורשיו ורחמנא אמר שאין לה הפסק דאל"ך הו"ל לשוויה בתורת מתנה גמורה הלכך אותם העומדים במקום עכו"ם ואי אפשר להם לזוז מעסקם כי אפסקיה למתנה אמרינן בתורת מתנה הוא דיהיב וכי תימא נעקריה בהדייה ונשווינה מתנה הא לא מצי דבנמוסיהם נקט ואזיל וכן אותם בני מיורקא שנהגו מעולם ברצונם לדון בדיני עכו"ם דכל מילי דתלוי ברצונם דמצינן למימר דאדעתא דהכי נחית מעקרא בכל דבר שאפשר להתקיים בדינינו אפע"ג דלא פירש כמאן דפירש דמי דסתמו כפירושו זהו מה שנראה לפרש על פי דרכו של מהר"ם איסרלא"ס ז"ל בדברי הריב"ש אגב שטפיה וכו' עכל"ה הרי לך לפי ישובו של הרב מהרי"ט והן הם הדברים שהביא הרב נתיבות המשפט הרי לא פסק מור"ם בס' רמ"ח כדעת הריב"ש אלא משום דדעתו למתנה איכוון והואל ולפי דינינו ג"ך אי הוה עביד הכי בלשון המועיל שלכך נתכוון הוה מהני לכך פסק כהריב"ש וזולת זה חלילה לנו לילך מנגד תורתינו הקדושה ובזה נתקיימו דבריו דס' רמ"ח עם ס' שס"ט שפסק שם לתשובת הרשב"א ולדעת מור"ם אלו ואלו דברי אלהים חיים וא"ך גם לפי חלוק זה יצא הדין בנדו"ד דאפילו נעשית ההלואה בעיר פארא אין לדון עליהם כי אם בדין תורה ואפילו יהיה המנהג שלהם לדון בערכאות מנהג איסור אינו מנהג כלל כמו שצעקו בכרוכיא הרשב"א והרשב"ץ וכל גדולי עולם הבאים אחריהם כמו שסדרם הרב החבי"ב הלא המה בספרתם מהרשד"ם ומהר"י אדרב"י ומשפ"ט צד"ק ומהרי"ט נוסף עליהם מהר"ם אלשיך יעו"ש דפסק כהרשב"ץ ועיין גם להטו"ז בסו"ף ס' שס"ט שם שאחר שהביא ישובו של הסמ"ע שיישב לדברי מור"ם דס' רמ"ח עם ס' שס"ט והקשה עליו סיים וכתב והעקר הוא דדברי הריב"ן הם כמו שהעתקתי בס' רמ"ח ודלא כמור"ם ומצינו לו בס' רמ"ח שתמה על דברי מור"ם דלא היתה כוונת הריב"ש כמ"ש מור"ם אלא ס"ל דאפילו ריב"ש יודה אם באו לדון בדיני ישראל לא אמרינן הואל ונעשה העסק במקום שדנים בדיני עכו"ם ילך וידונו שם חלילה אלא ידונו בדיני ישראל יעו"ש והגם שלא פירש הטו"ז אם לדעתו ההלכה כריב"ש או כהרשב"ץ ולא נתכוון אלא לפרש דברי הריב"ש ולהקשות על מור"ם במה שפסק משם ריב"ש עכ"פ נקוט מיהא לפי פירושו דבמקום שאחד מן הכתות בא לפני ד"ת לא אמרינן להו לזיל לדון במקום שנעשה בו העסק אפילו לדעת הריב"ש דלא פסק הריב"ש אלא במעשה של מיורקא ששם היו התובע והנתבע ולא הצריכו אותם לילך למרחקים. ממנו ייצא לנדו"ד שכאן נמצאו התובע והנתבע במקום די"ת אפילו הריב"ש יודה דצריכים לדון בדי"ת:

ועיין להרב פת"ש סרמ"ח סק"ב שכתב וז"ל ועיין בתשובת חת"ם סופ"ר סקמ"ב שהביא ג"ך הא דמור"ם והתשב"ץ וכתב דפשוט אלו ראה מור"ם דברי התשב"ץ לא היה חולק על דבריו כי דבריו נראין. ויותר נראה לי דהריב"ש נמי לא אמרה אלא בעובדא דיליה דהרי משמעות לשון מתנה איננו לשון ירושה אלא בלשון התורה במי שראוי ליורשו הוי לשון מתנה ג"ך ירושה אבל אי הוי ברור לנו שאין כוונת השכ"מ ללשון התורה הרי גם דין תורה הוא שמתנה היא ולא ירושה ויש לה הפסק וכיון שבלשון ובכוונה תליא מילתא ואלו האנשים לא הכירו לשון התורה כי כל הנהגתם בערכאות א"ך גם דין תורה שמתנה הוא ולא ירושה אבל חלילה לעלות על הדעת לעקור חקי ומשפטי התורה אפילו כחוט השערה וקרוב לזה כוונת הסמ"ע בס' שס"ט ע"ש עכ"ל עיניך תראינה דהרב אחרון חביב אשר אליו שומעין הוזקק לפרש כוונת הריב"ש והיא גם היא בפירוש הרב מהרי"ט ז"ל שממנו יוצא ישוב לפסקי מור"ם וממנו יוצא דנדו"ד אפילו הריב"ש יודה דצריכים הם לדון בד"ת ואפילו לפי פירושו זה בדברי הריב"ש הרי כתב דאלו ראה מור"ם לדברי הרשב"ץ לא היה פוסק כהריב"ש ז"ל דכן נראה פשוט מדקדוק דבריו ופשוט:

מעתה ע"פ המקובץ נראה פשוט בנדו"ד שאין הנתבע הזה יכול לפטור עצמו בטענת הואל ונעשית ההלואה בעיר פארא לא ידונו כי אם בדינה של פארא אין בפיו נכונה מכמה טעמי. חדא דהא כל גדולי הפוסקים קמאי ובתראי כולם פה אחד ענו ואמרו ישתקע הדבר חלילה וכמו שהאריכו בספרתם בקול מר ותרועה למי שטוען כך הלא המה בספרתם מהר"י אדרב"י ומהרשד"ם ומשפ"ט צד"ק ומהרי"ט ומהר"ם וכנה"ג חתם סופר והרב אמר"י ברו"ך ושאר אחרונים כולם פנו פה אחד בל יזכר ובל יפקד זה:

שנית עדיפא לן יקר סהדותא דהרב החבי"ב שכתב דמר"ן בב"י בכוונה השמיט לתשו' הריב"ש ולא אספה אל ביתו כי לא ס"ל כוותיה ודעתי היא כדעת כרשב"א אשר אסף אל הביתה וא"ך הואל ומר"ן דעתו כן היא כדעת הרשב"א ולא כהריב"ש ודאי אליו שומעין:

שלשי בתרומה אפילו לדעת מור"ם שמצאנו לו שהעלה סברת הריב"ש על המפ"ה בסרמ"ח הרי מצאנו לו שחזר. ופסק לסברת הרשב"א בס' שס"ט יעו"ש וכדי דלא להוו פסקיו סתראי יצאו הרבנים מפרשי הש"ע זלה"ה ליישב דבריו בתלת מלי דמוטב הראשון בקודש נהדר ישובו של הסמ"ע שני בקודש ישובי של הרב אמר"י ברו"ך וכל בשלישי ישובו של מהרי"ץ והרב נתיבו"ת המשפ"ט והרב ח"ס וכמש"ל ומדברי כולם נלמד לנדו"ד דהריב"ש ומור"ם יודו בנדו"ד דאין לדין כי אם בדי"ת וכמו שחלקנו לעיל:

נוסף על זה בתוספ' מרובה מה שהעיד הרב אחרין חבי"ב חת"ם סופ"ר דלא פסק מור"ם לדעת הריב"ש אלא משום שלא ראה דברי רשב"ץ ואלו ראה דברי רשב"ץ לא היה פוסק כהריב"ש וא"ך קם דינא בנדו"ד אלבא דכו"ע דאין הנתבע יכול לפטור עצמו כלל:

אלא דפש גבן לברורי מה שראינו לספרי האחרונים בלקוטי דינים אשר עשו כולם והעלו על משבח הדפוס סברת מהרש"ך ח"ב סרכ"ח ורכ"ט ז"ל אם נעשה העסק במקום שנהגו שלא יצטרכו בעסקיהם השותפין לד"ת אלא בערכאות הרי זה מנהגם מנהג ואפילו הלכו למקום אחר חייבים ללכת שם לאותו מקום מהרש"ך זלה"ה וסברתו זאת הביאה הרב מש"ה אל משכנותיו מערכת שי"ן אות פ"ג גם הרב ויאמר יצחק אספה במאמרו בלקוטיו אות מי"ם יעו"ש ואני בעוניי אמרתי דודאי הני רבנן בתראי לא הביאו אותה סברא אלא משום דהיא הלכה ומורין כן אך היה קשה לי היאך יעלה זה על הדעת לפסוק כהאי סברא והיא היא כמו ממש סברת הריב"ש שקמאי ובתראי צווחי עלה ואפילו הריב"ש עצמו הוצרכו לפרשו באופן דלא הוי הפך התורה וכמש"ל משם אוריין תלתאי המבי"ט ונתיבו"ת המשפ"ט והרח"ס וא"ך היאך תיסק אדעתין לפסוק סברת מהרש"ך שפשטה מורה דיש לדון כמנהג שלא כד"ת:

ואמרתי אני בחופזי דאולי הרב מהרש"ך גם הוא מחלק בין נדון הריב"ש לנדון הרשב"א כמו חלוקו של הרב אמר"י ברו"ך שהביאנו לעיל דמחלק ואומר דהריב"ש איירי שקבלו עליהם בפשיטות מדעתם ומרצונם לא כן הרשב"א לא מיירי אלא שנשא אשה במקום שדנו בדיני גוים ולא קבלו זה הדרים שם מדעתם ומרצונם אלא מנהג העיר מוכרחים הם לדון שם בדיני עכו"ם וכמו שחלק הרב אמר"י ברו"ך יעו"ע בהגהותיו סרמ"ח יעו"ש ומזה יצא לו למהרש"ך דבין דברי הרשב"א ובין דברי הריב"ש אלו ואלו דברי אלהים. חיים. זהו מה שעלה לקוצ"ד לפרש בסברת מהרש"ך אשר לא זכינו לאורו וע"פ דברינו זה אין שום סתירה מדברי הרב מהרש"ך למה שפסקנו שאין בדברי הנתבע בנדו"ד כלום חדא דכבר הוכחנו מכמה טעמי דלא כהריב"ש אלא אפילו לסברת הרב אמר"י ברו"ך אשר כוותה באנו עתה לפרש סברת מהרש"ך עכ"ז הרי בררנו לעיל דגם לשטת הרב אמר"י ברו"ך יודה דהריב"ש ז"ל יודה בנדו"ד דלא דנין ליה בדין הערכאות יען כי לא פסק הריב"ש כן אלא בקבלו עליהם בפשיטות מדעתם ומרצונם ומעולם נהגו כך אבל בנדו"ד היכן מצאנו שקבלו כך מדעתם ומרצונם בפשיטות ונהגו כך מעולם זה לא נודע ולא נשמע ואדרבא איפכא מצינו שבאו לידינו מעיר פארא וסביבותיה כמה שטרי עסקות והלואות ומשכונות העשויות בדיני ישראל ואם לא היה דעת בני המקום על דעת דיני התורה אלא עפד"ע הערכאות מה אהני להו בהני שטרי שכותבים בסופרי בני ישראל הרי במקום הערכאות מגן שוויא הם ותנאיהם הכתובים בהם אלא ודאי דכולם דעתם על דעת המקום ברוך הוא לדון בדיני התורה דבלאו הכי כל מי שהלך שם אין דעתו לגור שם ולהשתקע אלא על דעת להסתחרר ולשוב למקומו ומה גם אין להם קבע וישוב באחת מהערים האלה אלא פעם בחוץ פעם ברחובות מהר להר ומעיר לעיר כרוכלים המחזרים בעיירות ואין כאן ישוב וקהלות להכניסם בחוקי המנהגים והתקנות ובודאי דבכל דיניהם אין לזוז מד"ת הקדושה: והגם שלפעמים כשאיזה אחד מהם בא אל השברים עושה משפט הערכאות דהיינו מסדר חשבינו כפי נמוסיהם וע"פ משפטם יהיו כל בעלי חובות מוכרחים להתפשר במה שיגזרו בדיניהם המעט הוא אם רב לפי ראות עיניהם וגם בעלי חובות ישראלים שנושים בהנשבר אשר הוא יהודי הולך בעקבותיהם וגם עליו יעבור כסא דפושרין לאו משום שהדבר נעשה ברצון שניהם מצד קבלתם או מצד מנהגם אין זה אלא מדינא דמגיזתא שבעה"ר מקום שאין דין מה יעשה העלוב אשר הוא נושה בנשבר והוא במקום שאין דין מוכרח לקבל מן הרע מעוטו לקחת סך מה יותר טוב משלא לקבל כלום כי אין יראת אלהים במקום זהו טעמם דוקא ולא מרצונם. והעד על זה הוא ביתו של אותו צדיק הארי"ה המת זלה"ה אשר באו לידי מדה זו של שברים ותרועה והיה בידו ממון יהודי אחד מערי המערב ממון רב וקבל לפנינו היהודי הנז' וכתבנו לו לתוגר הנז' אשר בא לבית השברים כדי לגדל פרע ע"פ דין תורה וקבל את הדין וגדל פרע אשר על ראשו עספ"א ולא הלך אחרי הפושרין כאשר יצא בדינו שם ע"פ הערכאות. ואם באמת יש להם מנהג מקובל וידוע דמי שבא אל בית השברים יהיו מוכרחים המלוה לבוא בפושרין כפי דינם לפחות היה לו לטעון כך הואל ויש מן הפוסקים דסברי כך לא ימנע שיהיה לו ידיעה מזה הואיל ומנהגא נהוג ביניהם אלא ודאי האמת הוא כמו שאמרנו שהעיר פארא לא נכנסה בסוג זה כנ"ל הן מצד דלאו קהלה קבועה היא ועוד שאין מנהג זה מקובל ביניהם ואינם מקבלים כך אלא בע"ך כמו שאמרנו. כל זה נראה לי ליישב פסקינו אפילו לדעת מהרש"ך דשריר ובריר הוא דגם מהרש"ך יודה בנדו"ד דחייבים הם לדון בדת"ש ותו לא מידי:

והן היום אחר החפוש תהלי"ת נחה דעתי במה שראיתי להרב החבי"ב בספרו בע"י חי"י ח"ב סקנ"ח שנשאל בהפרש דררא דממונא שנפל בין ראובן ושמעון תושבי עיר אזמיר ובין לוי ויהודא מתושבי ליוורנו ואנשי ליוורנו יע"ה רצו לעמוד למשפט לפני הקונסול וכו' ושם שם הביא דברי מהרש"ך הנז' ובאגב אמרתי להעתיק קצת מדבריו ואגבן נביא דברי מהרש"ך ז"ל וזל"ה שיש לחקור אם במקום אחד נהגו במנהג להתדיין ע"פ הערכאות אי אמרינן מנהג מבטל הלכה או דילמא אין הולכין אחריו ונראה לע"ד דאפילו למ"ד מנהג בממון מבטל הלכה אפילו אין לו ראיה מתורה בנ"ד אין הולכין אחר מנהג זה משום דהוי מילתא דאיסורא דאסור להניח דיני התורה ולילך לדון בערכאות משום דלפניהם ולא לפני ארמים אמר רחמנא וכבר ידעת שהסכימו רוב הפוסקים וכמעט כולם דמנהג נגד האיסור לא יועילו אפילו שהוא מנהג פשוט והונהג ע"פ הוותיקין אם יש בו בטול מן התורה כ"ע יודו דלא אזלינן בתריה וכו' ואפילו שניהם רוצים לדון לפני הערכאות אסור לדון לפניהם כמ"ש הרמב"ן והביאו הרב"י סכ"ו א"ך מה יועיל מנהג זה דלא יהיה אלא שהתנו כן בפירוש להתדיין לפני הערכאות לא מהני וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה שהביא רבינו בע"ל הטורי"ם בחומ"ש סכ"ו דנהי דאדם שליט לאפקורי ממוניה למי שירצה אבל האיסור דלפניהם ולא לפני עכו"ם מאן מחיל ומאן שביק למעבד איסורא כו' וראיתי אני למהרש"ך ז"ל בח"ב סרכ"ט כתב בלשון זה א"ך מאחר שראובן נשא ונתן עם שמעון במקום שנהגו שלא יצטרכו בעסקיהם לדון בדיני התורה שהיה להם מן הנמנעות וכו' ולכאורה נראה הפך מכל מה שכתבנו וליתא. דלא התיר מהרש"ך ללכת לדון לפני הערכאות חלילה לפי קדוש יאמר דבר זה אלא מ"ש הרב הוא ענין אחר שהיה מנהג אותו מקום שלא לדון בעסקא משא ומתן כפי דין התורה שאם היו דנים ע"פ התורה לא היה קיום והעמדה כלל להם אלא היו דנים ע"פ מנהג הסוחרים כפי נמוסיהם וכפי תקנותיהם וכל זה היו דנים אותם אפילו בדיני ישראל ע"פ המנהג ועל זה כתב אפע"פ שהלכו למקום אחר חייבים להתנהג ע"פ המנהג של המקום שנעשה שם העסק אבל שילכו להתדיין לפני הערכאות לא התיר הרב ז"ל דאפילו דנין כדינינו אסור כ"ש אם אינם דנים כפי דין התורה וזה פשוט למתבנן בדבריו ז"ל שלא הוזכר בדבריו באותה תשובה ערכאות אלא לדון בדיני הסוחרים וזהו מה שהתיר הרב ז"ל וההקפדה היא אלא לדון בפני הערכאות אבל אם קבלו לדון כדין ערכאות לפני דייני ישראל אין כאן איסור כל שבעלי דינין מרוצים בכך או התנו או נהגו כך אבל מדברי הרשב"א בתשובה הביאה הרב"י סכ"ו מוכח דאפילו להתנהג בדיני עכו"ם אפע"פ שאינו הולך לפניהם אסור וסיים באותה תשובה ז"ל אבל ללמוד מזה ללכת בדרכי העכו"ם ומשפטיהם חלילה וחס לעם קדוש לנהוג ככה ואימר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר הרי זה בכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחדשו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני העכו"ם ויביאו להם במות טלואות בבית מדרשי העכו"ם חלילה לא היתה כזאת בישראל שמא תחגור התורה שק עליהם ע"ך. הנה תשובה זו קוראה בגרון שאפילו לא ילכו לפני הערכאות אלא להתדיין לפני ישראל כדין הגוים אסור גמור הוא ועלי דידן נהדר ליישב תשובת הרשב"א זאת לדעת מהרש"ך שהוא ז"ל סובר שכל שאינו הולך לפניהם אין כאן אסור ואלו לתשובת הרשב"א מוכח דאפילו לדון כדיניהם בדייני ישראל אסור נ"ל דמשא ומתן שאני דיש מקומות שאם יתנהגו ע"פ התורה דהיינו דין התורה גמור לא יהיה להם קיום והעמדה ויתבטל המשא ומתן ולכך כל שאינם דנין לפני הערכאות אלא לנהוג שיתנהגו הם בעצמם כנמוסי העכו"ם כדי שיתקיים המשא ומתן מנהגם נהוג מפני ישובה של עיר אבל בדיני ירושות דלא שייך דינא דמשא ומתן אפילו להתנהג כמשפט העכו"ם בלתי עמוד לפניהם אסור. נמצאת למד שלוש מדות בדין זה. ללכת לדון לפניהם אסור אפילו עסק דמשא ומתן ואפילו בדין שדין שלהם כדינינו ואפילו שניהם רוצים אסור. אבל בלתי עמוד לפניהם במו"מ מותר. ובשאר דברים שאינם מו"מ כירושות ומתנות וכדומה אפילו לנהוג בנימוסיהם בלתי עמוד לפניהם אסור יזה מיושב לדעת הרשב"א זלה"ה עכל"ה. ובראותינו זאת נחה שקטה המהומה אשר עמדה לנגד עינינו דבנדו"ד רבו התשובות דלא מלבד מה שכתבנו והוא אמת שערי פארא לא נכנסו בסוג התקנות והמנהגים כלל כמו שאמרנו מילתא בטעמא אלא נוסף על זה לפי ישובו של הרב בע"י חי"י דאפילו למקומות שהם קהלות גמורות ומנהגם מנהג הרי כתב דוקא במו"מ הוא דיכולים לנהוג כך ודוקא לדון לפני ישראל אבל לפני ערכאות אפילו ידונו כדינינו אסור ובירושות ומתנות וכדומה אפילו יבואו לפני דייני ישראל לדונם כדיני הערכאות אסור וא"כ אתאן לנדו"ד דאין כאן כי אם הלואה בעלמא שמכר לו סחורה וזקפה עליו במלוה ואין זה כדרך עסקי משא ומתן שמתחררים זה עם זה בתדירות אלא מכר לו סחורה הואל ורצונו היה של זה המוכר לבוא לביתו מכרה לו אדעתא לשלוח לו מעותיו לכאן לערי המערב ועכבם זה הלוה זמן זמנם זמניהם ודאי לא מקרי זה מיסודי המשא ומתן כמו דיהיב טעמא הרב בע"י חי"י דעקר טעמא למה בעסק מו"מ יכולים להתנהג כך וכו' משום שעל ידי זה יהיה קיום מו"מ אבל נדו"ז לא נכלל בכלל קיום מו"מ ולא גרע זה מדיני ירושות ומתנות וכדומה וכו' דכתב הרב זלה"ה ולקוצ"ד דאפילו אלו היה בא להתדיין בפני דייני ישראל היה צריך לדון בדינינו אלא בדת הערכאות:

נוסף על זה אפילו למי שירצה להתעקש לומר דדין זה לדין מו"מ יחשב הרי צריך לדון לפני דייני ישראל ולא לפני הערכאות וא"כ אין לדון אלא בדיני ישראל דוקא וא"כ קם דינא אפילו לדעת מהרש"ך זלה"ה שאין בפה הלוה הזה מענה אפילו אי חשבינן לדין זה מו"מ הוא יען כי אינו בדין לדון בפני ערכאות ומה גם דאין זה עסק מו"מ ומה גם דערי בראג'יל לא נכנסו בסוג מנהג ותקנה כלל כמו שהרחבנו הדברים לעיל:

ומעתה לא נשאר לנו לברר אלא חדא מילתא והיא אם אמור נאמר אפילו לא פסקינן כאן כדעת הריב"ש וגם לא נכנס זה בדינא דמהרש"ך וכו' וכמ"ש עדיין יש לנו לברר אם נימא יש כאן משום דינא דמלכותא דקי"ל דד"ד ומדין המלכות הם דנים בעיר פארא נימא דמחויב התובע הזה לקבל עליו הדין במה שהוא שם או לא יעל זה אמינא הגם דהאי דינא דד"ד הוא מקצוע גדול ורבי בו החולקים עכ"פ מה שנראה פשוט בקיצור הוא דלא נכנס דין זה בדינא דמלכותא דהא נדו"ד שהם חלוקים איזה משפט יעבור עליהם אי משפט הערכאות או משפט דת"ש כבר בררנו דמצד הדין לא ידונו אלא בד"ת כמו שפסק הרשב"ץ והרשב"א שהביא הרב"י כמש"ל דהכי אוקימנא הלכתא כוותיה והנה מצינו להרשב"א באותה תשובה אחר שהאריך בקול צוחה לבטל דעת האומר ידונו בדיני הערכאות ע"פ מקום שנהגו הוסיף בסוף התשובה וכתב ז"ל אומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום ד"ד טועה וגזלן הוא ואפילו גזילה ישיב רשע מקרי ובכלל עוקר כל דיני התורה הוא וכו' עכ"ל ואחר דבריו אלו הוסיף הרב"י וכתב עוד כתב הרשב"א בתשובה לענין דינא דמלכותא דינא דע לך שלא אמרה אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות כי כמו שיש לנו משפטי המלוכה כמי שאמר שמואל לישראל כך בשאר האומות דינים ידועים יש למלכות ועליהם אמרו שדיניהם דין אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנים לפי מה שמצאו בספר הערכי שאם אתה אומר כן בטלה דיני התורה ח"ו ע"כ נמצינו למדין דכל מה שדנין בבית ערכאותיהם לא מקרי עלייהו דינא דמלכותא והחדוש הזה אפילו יהיה גזרת המלך היא לאמר שלא ידונו כי אם בערכאות עכ"ז לא מקרי דינא דמלכותא וכמו שבא הדבר סו"ס שס"ט בסמ"ע סקכ"א ששם פסק מור"ם לתשובת הרשב"א הנז' דכתב דליכא בזה משום ד"ד וסיים עלה מור"ם ג"כ לתשובת מהרי"ק ז"ל דלא אמרינן ד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני העיר אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דא"כ בטל כל דיני ישראל ע"כ ועל זה כתב הסמ"ע ז"ל נראה דר"ל אפילו אם גזר המלך בהדייא לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לקיים זה מכח זה דעלינו לקיים מן הדין ד"ד דעל זה לא אמרו אלא על דברים מחוקים המלוכה נמצינו למדין דלענין זה לכתוב לעשות עמו משפט העיר אפילו יהיה מגזרת המלך לדון שם לא מקרי ד"ד:

ועדיפא מזה הוא הנה מצינו להד"מ שכתב בסו"ס שס"ט ז"ל וכתב הר"ר יונה שאם יכול ישראל לכוף חבירו בדין ישראל ואין המלך מקפיד לכוף בדינן שלו נמצא שלא פקע זכותו של ישראל מחמת אותו ד"ד אלא א"כ הולך לדון בערכאות של עכו"ם כגון שלא קבע המלך הדינים ההם אלא בערכאות שלהם עכ"ל ול"נ כן מדברי המרדכי פרק חזקת וכו' מיהו אפשר דרבינו יונה לא קאמר אלא בדבר שאיני מדין המלוכה אלא שהמלך חקק בערכאות כיצד ידונו ולכן אין צריכים לילך אחר אותו משפט וכדברי הרשב"א דלעיל ע"כ הרי לך דאפילו במקום שהערכאות דנים ע"פ מה שחקק המלך לשפוט לא מקרי ד"ד ויכול המלוה הזה לעכב שלא יעשה עמו משפט הערכאות אפילו אלו היה שם כי המלך אינו מקפיד על זה הואל ואין לו הנאה מאי איכפת ליה אם ידונו בערכאות או יתפשרו או ישתוק המלוה עד עת מציא זמן מוכשר לכוף ללוה ע"פ ד"ת ודאי אפילו אלו היה בשעת שהיה נדון עם אחרים אין עליו חיוב לקבל אותו דין כמו"ש מכ"ש שלא היה שם כלל ומעולם לא נדון ולדעת כזאת הן הם בערי המשור ארץ מולדתם שנהגו ע"פ ד"ת משה אין פוצה ואין מצפצף דצריך לבוא עמו בדיני ודיינא:

ומה גם לפי מה שהעידו לנו כל באי אותו שער אותם עיירות שזה דרכם של כל מי שרוצה לרדוף אחר השברים שמטמינים כל מה שתחת ידם ועושים פנקס של זיוף מראש ועד סוף והולכים לערכאות עכו"ם ודנים להם ע"פ מאמרם הכתוב בספר יען כי במקום המשפט שמה הרשע מקבלת השוחדות ומשוא פנים היתכן בית משפט כזה יאמרו עליו שיהיה לו מקום משפט לכוף ישראל חבירו לדון שם חלילה עיין בטוש"ע חומ"ש ס' ס"ח מדיני שטרי העכו"ם ועיין בס' מאמ"ר המל"ך ששם היה מונה והולך כמה ארצות גוים שבדוק להם שאינם מקבלים שוחד ועד אחורן כתב דארצות עכו"ם ע"פ הנשמע להם דמקבלי שוחד ודיניהם אינו דין כלל יע"ש ומדבריו נלמד לנדו"ד דלא נכנס דין העיירות הנז' בכלל זה מעקרא ואין להאריך יותר:

יען כי עד שלא נגמרה נתברר לנו שזה המלוה לא יש לו על הלואה זו לא שטר ולא כתב יד אלא מלוה ע"פ והעידו לנו כל באי שער אותה העיר דזה דבר ידוע דכל מלוה שאינה בכתב יד וחתום עליה האלסיו"ו של מלכות אין הערכאות דנים עליה כלל מכ"ש מלוה ע"פ וכשבאים בעלי מלוה ע"פ או אפילו בכת"י שאין עליו האלסיו"ו לפני הערכאות לתבוע חלקם בכלל בעלי חובות אין דבריהם נשמעים כלל אפילו יהיה הלוה מודה ואפילו יש עדים על ההלואה מגן שויא וא"כ מזה תלמד לנדו"ד דמעקרא ובראשונה בשעה שהלוהו ולא חשש לקחת ממנו כת"י באופן המועיל בדיניהם לגבות בו זה גלוי דעתא דהוי כאלו התנו ביניהם שהלואה זו ידונו לה בד"ת דוקא ומכ"ש בכאן שנוסף עוד שבאותו זמן שרצה המלוה לבוא לעירו הוא שמכר לו אדעתא שישלח לו מעותיו לערי המערב כי זה המלוה עקר דירתו לבוא הרי גלוי מילתא יותר שלא עלה על דעתו לבוא בדיניהם כלל וזה פשוט ואלו היה ידיעתנו מעקרא דהכי הוא לא היינו צריכים לבוא במאריך טרח'א כי טעם זה האחרון יש בו כדי שביעה להזקיק ללוה לשלם למלוה זה ולא יפטר מכח דיני הערכאות של פארא. זהו משנלע"ד הי"ז בין כסה לעשור דהאי שתא מזכר"ת אהבה וצוי"ם וימ"ן:

הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה