שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן סט
אל עיר דאר לבידה יע"ה על אודות איש אחד מעיר דאר לבידה שמו מסעוד אזעו"ק שהיה נשוי עם אשתו הראשונה ואח"ך הלך ונשא אשה אחרת והן היום מת מסעוד הנז' ובאה האשה הראשונה לקחת חלקה המגיע לה בבעלה ויורשי מסעוד הנז' הוציאו קב"ע כתו"ח בשע"ך שהן בעודנו חי מסעוד הנז' שמעו יום אחד היו לפני מסעוד הנז' ובאתה אשתו הראשונה הנז' והיתה צועקת ואומרת לו שאינו זנה ומפרנסה (וקאלתלו עטינ"י סך תלאתין רייאל נסמחלך פלכתוב"ה דייאלי קאלהא נעטיך עסריין. וקבלת ועטאהא עסרין וקאלתלו קדאם לעדים סמחתלך פלכתובה דייאלי ומא בקא ביני ובינך לא טאלעא ולא האבטא ומסאת פחאלהא) עד כאן העדות שהוציאו היורשים וכנגד זה הלכה האשה הראשונה וכתבה שני עדים שהיו שומעים אותה צועקת בפני בעלה ואומרת לו כסיני אווכלני ומה כאנת תציב מעאה חק ע"ך ועל זה באה לטעון כי אנוסה היתה במחילתה והחכם חעי"ץ של דאר לבידה נטתה דעתו לדון דאנוסה היא במחילה זו ורצה לגרוע מחילה זו מטעם אחר ועל זה נשאלתי לחוות דעתי הקלה וצוי"ם:
תשובה לזה הוא ראיתי מ"ש הרב הפוסק נר"ו לגרוע כח המחילה שמחלה האשה הנז' ותחלות דברות קודשו כתב ז"ל וקודם כל דבר חל חובת הביאור החלוק שבין מכר למתנה ומחילה כדי לבטל המעשה ה' וקא חשיב הרב הפוסק נר"ו לנדו"ד דהוי מחילה באונס ובטילה. באמת לא ידענו מה אונס נכר כאן במעשה זה דהגם שהעדים העידו שהיתה אומרת בסחאל מן נובא כללסני פכתבתי אוו אוכלני וכסיני ומא כאנת תציב מעאה חק לא ידענו היכן נכר אונס בדברים אלו אפשר היה לו לבעל מה לטעון נגד דבריה כגון לברר שהיה מאכילה ומפרנסה כמו שעינינו רואות שכך דרך הנשים שיש להם צרותיהם לעולם אין הבעל מוצא קורת רוח מהם ולעולם הם צועקות חמס וריב בעיר על חנם וא"ך לא מפיה אנו חיים אלא צריך העדים יעידו על האונס כמו דקי"ל הלכתה שצריך העדים להכיר באונס עיין סר"ה ס"ו דמשם באירה דלא מקרי אונס אלא אונס שאפשר לעשות הזק הגוף או ממון ויהיה ידוע אבל אשה זו מה אונם מטי לה מזה למקרייה אנוסה:
ואם הרב הפוסק נר"ו סמך על דברי העדים שאמרו שבכל עת היתה צועקת ומה כאנת תציב מעאה חק גם מדבריהם אלו אין נכר מהם שום אונס כמו שאמרנו דלא מפיהם אנו חיים שאפשר היה בפיו מענה להכחיש טענותיה ומה גם הרי רבנן יתבי על מדין ואם באמת איתא היה לה להביאו לב"ד לעשות לו משפט כתוב לפרנסה ולכלכלה ואם יתעקש מלקבל הדין הרי הערכאו"ת עומדים להעמיד משפטי הדת ומה גם בכל משפטי אומייה ועממייא אין לך דין שעומדים עליו בכל עוז ותעצומות מעלבון האשה וא"ך היה לה להביאו לדין ואזי אם לא יקבל הדין תקרא אנוסה אבל כל זמן שלא הביאתו לדין אין כאן ריח אונס והואל ואין כאן עדי אונס על מחילה זו כי אם מפיה אנו חיין על כן אין כאן מקום להאריך להביא פסק הש"ע אהע"ה סקי"ח סי"ז ופסק מור"ם שם סק"ה ס"ה ג"ך ומה שיש לחלק בין הכא להתם הואל ומעקרא אין כאן עדי אונס דכל זמן שלא הביאתו לדין ולא רצה לקבל לא מקרייה אנוסה וכמו שבא הדבר מפורש בס' ער"ך השולח"ן משם הרדב"ז יעו"ש שכתב על דברי מור"ם שכתב באהע"ז סק"ה אנסה למחול מחילה בטילה וכו' כתב הרדב"ז בתשובה ח"ג סתר"ל על אשה שהלך בעלה למדינת הים וכתב לה משם שאם לאת פחות לו כו"ך מסך כתובתה או תפטור אותו מתנאי פלוני שכתוב עליו בכתובתה לא ישוב לביתו וכו' ומסרה מודעה וכתבה לו מה שרצה בפני עדים וכו' מסתברא דאונס גמור הוא כיון שזה מפחידה שלא ישוב ונמצאת מפסדת מזונותיה וכתובתה וכסותה וכ"ש צערא דגופה דעונתה אין לך אונם גדול מזה ואם תאמר תלך היא אחריו או תמנה שליח לשם ויכופו אותו בדין י"ל דבשלמא כשהוא עמה בעיר אם לא תלך לב"ד אין זה אונס אבל ללכת לעיר אחרת או למנות שליח אין לך אונס גדול מזה עכל"ה הרי לך יהיה במונח שהבעל היה כופה אותה למחול לו כתובתה אפילו אלו היה הדבר ידוע בעדים היתה צריכה להביאו לדין הלאו הכי לא מקרי אונס מכ"ש נדו"ד שאפילו עדים שיעידו שהיה מתקוטט עמה אין כאן כי אם מה שהיתה צועקת אוכלני וסררבני וכו' וכבר מלתינו אמורה דאפשר דאין האמת אתה ואפילו את"ל היה האמת עמה היה לה להביאו לב"ד כמו שפסק הרדב"ז וא"ך אדרבא מזה מוכח דלא דברה נכונה אלא סרכי נשים נקטא ואזלא אשר זה דרכם על הרוב שרובן צועקות חמס כדרך אשה שמתקנאת מירך חבירתה. וא"ך מעקרא נראה דלא נכנס זה בסוג מחלה מחמת אונס:
ומה גם לפי מה שפסק הש"ע בס' ר"ה סי"ב אם לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא היו לו מעות הוצרך למכור לא הוי אונסה וזביניה זביני ע"ך א"ך גם כאן אפילו נניח שהיתה אנוסה הרי האונס שהיה לה הוא שלא היה מאכילה ומשקה ולא שתמחול לו הכתובה וא"ך הוי האונס על המזונות ולא על המחילה הדר דינה כדין היה לו אונס על המעות ועמד ומכר דפסק כאן הש"ע לא הוי אונס והגם דדין זה פסקו הש"ע בדין מוכר מחמת אונס שהוא חמור דצריך מודעה בהכרת אונס אבל במחילה דבחד מנייהו סגי נימא דגם לענין זה דאם נאנס למעות ועמד ומחל בקרקע או נתן יקרא אונס וא"ך נדו"ד דחשיב ליה הרב הפוסק מחילה מחמת אונס לא הוי מחילה כבר הורה זקן הרה"ג בעל ער"ך השולח"ן דדין זה שויה בו מתנה ומחילה למכר עיין עליו סר"ה סי"ס יעו"ש:
והגם דמצינו להרב הש"ך שם בס' ר"ה סקי"א שכתב ז"ל עיין בספרי שכתבתי דנ"ל דוקא כשמכרו לאחרים אבל כשמכרו לגזלן עצמו לא מהני כשמסר מודעה ע"ך וא"ך גם כאן הגם שהאונס היה לה שלא היה מפרנסה ועמדה היא ומחלה לו הואל ואונס הפרנסה אתי לה מן הבעל עצמו יהנה לה האונס שלא היה מפרנסה זה אינו דהא הש"ך לא כתב דין חלוק זה בתורת החלט אלא כתב בספרי כתבתי נ"ל וכו' דלשון זה מורה דלאו מילתא פסיקתא אמר אלא בתורת נ"ל ונגד זה הרי מצינו להרב כנה"ג סר"ה הגה"ט אות מ"ד משם רבינו בצלאל זלה"ה דאפשר דדין זה הוא אפילו מכר לגזלן עצמו יעו"ש וא"ך מכח ספיקו של הרש"ך אין להוציא מן היתומים:
עוד דעדיפא מכולהו מצאנו ראינו בלקוטי ספר ליצח"ק רי"ח מערכת מי"ם שכתב ז"ל טענת אונס אם לא ערער זמן רב בטלה טענת אונס כך פסק הרב מערכ"י ל"ב ח"א והרב אור"ח משפ"ט סר"ה הגה"ט ע"ך וא"ך אפילו נניח כדעת הרב הפוסק דחשיב כאן אונס מהטעמים הנז' לא מקרי אונס הן מצד האונס במזונות והמחילה בכתובה הן מצד שמעולם לא ערערה לומר אנוסה הייתי עד מות בעלה ומה גם דאין כאן שום אונס כלל כשמ"ל:
ומה שרצה הרב הפוסק נר"ו לגרוע מחילה זו כי מתוך כעס מחלה ואייתי לן סמך וסעיד מדברי הרב ד"ן ס"ג:
הגם שהיה כאן מקום להאריך קצת להביא סברת הפוסקים בענין זה יען כי דינא דהרב ד"ן רבו בו הדעות הלא המה בספרתם עיין במהריט"ץ ובס' מש"ה ועיין להרב הגוא"ל ובס' בנ"י חי"י יעו"ש דהדבר במחלוקת שנוי אך לא רצינו להאריך הואל ולפי האמת מצאנו למור"ם דקי"ל הלכתה כוותיה הכי פסיקא ליה דמחילה מתוך כעם לא הויא מחילה יעו"ש בחומ"ש סו"ס של"ג דפסק כן יעו"ש:
אך דע נא וראה דעקר מילתיה דהרב ד"ן דפסק מחילה מתוך כעם לא הויא מחילה יסודה בנוי על המשכיר לחבירו קרקע לזמן ובתוך הזמן אמר המשכיר לשוכר מתוך כעס אם תרצה תריק לי הבית הרשות בידו דהוי מחילה מתוך כעס לא הויא מחילה יעו"ש. ומצאנו להרב המשביר זלה"ה שכתב ז"ל ונ"ל דאם הלך השוכר ע"פ דבור המשכיר והשכיר בית אחר דהויא מחילה הואל והלך ועשה מעשה ע"פ מאמרו עכל"ה וכן ראיתי בס' צרו"ר החיי"ם בלקוטיו שכתב כן משם הראשונים זלה"ה וא"ך משם נבוא לנדו"ד בקו"ח דהואל ומחלה לו ועמד איהו ועשה מעשה שנתן המעות והיא הסכימה דעתה ולקחה המעות וחזרה ואמרה לו מחול לך מא בקאת ביני ובינך לא טאלעא ולא האבטא אפילו נניח שמעקרא בכעס אמרה לו הואל ולבסוף עשתה מעשה ודאי בטילה הכעס ומתוך רצוי ונחת רוח עשתה מה שעשתה:
גם לענין זה דעדיפא מצינו בלקוטי ספר ליצחק ריח במערכת מ"ם אשר שם הביא סברת הרב מהר"י ן' מיגאס זלה"ה דסבר מחילה מתוך כעם הוי מחילה ובסוף דבריו כתב מה שפסק איש ירושלים הגאון חק"ל תפוחין דפסק וכתב דאפילו לדעת החולקים דסברי מחילה מתוך כעס לא הוי מחילה לא אמרו אלא היכא דמחל פ"א דרך כעם ותו לא מדי אך אם גמר במחילתו חודש ימים ושתק ודאי דגמר ומחל יעו"ש וא"ך ממנו נלמד לנדו"ד אפילו נניח כדעת הרב הפוסק נר"ו דדין זה למחילה יחשב הואל ושתקה זמן גדול הגם שהיתה המחילה מתוך כעס הויא מחילה:
גם מה שראינו להרב הפוסק דאייתי לן דברי הרב בנ"י חי"י שהביא הרב משפט"י שמוא"ל דכתב דמחילה בלא קנין היינו באומר לו מחול לך או לשון המועיל אבל מה שאומר אם תתן לי זה אמחול לך הוי כתנאי ויכול לחזור ומשם יצא לדון לנדו"ד שאמרה לו (תעטיני תלאתין רייאל ונסמחלך) הוי תנאי והיתה צריכה קנין אלה היו דברות קודשו:
מה שיש להשיב על זה הוא הגם שגם כאן היה מקום להאריך על דינא דהרב משפט"י שמוא"ל כי צריך להתיישב בו לפי מה שכתב הרב רע"ם והתוי"ט על משנת סנהדרין פרק שלישי מ"ב יעו"ש דמשם נראה דלא ס"ל הכי וכתב הרב תוי"ט דכך הסכימו רז"ל האחרונים יעו"ש ומה גם שצריך להתיישב בדינא דמר שמוא"ל עם פסק הש"ע דפסק מחילה באסמכתא קנייה כמ"ש הש"ע בס' ר"ז סכ"א יעו"ש ובס' וי"ץ סקכ"ט יעו"ש:
אך אין אנו צריכים להאריך ללא צורך יען כי האמת אתמיהא על הרב הפוסק שרצה להכניס דין זה בדינא דמר שמוא"ל ולהגריע המחילה הואל ובתנאי היתה הרי טעמו של הרב משפטי שמוא"ל הוא הואל והטיל תנאי במחילה הוי אסמכתא ואסמכתא לא קנייה כי לא סמכא דעתיה אולי לא יקיים תנאו וא"ך מה דמות תערכו להאי נדו"ד שבאמת מעקרא אין כאן ריח תנאי וכך הוא דרכם של כל אדם לומר אם תתן לי כך השאר מחול לך ואין כאן שום הטלת תנאי ועוד אפילו נימא דדברים אלו לתנאי יחשבו א"ך אח"ך כשנותן לה המעות ולקחה אותם בר"ן ובהש"ד הרי נתרצית למחילה ומחלה והלכה ואין זו צריכה לפנים:
ועיין להרב מוהריב"ו שנשאל במלוה שכתב בכתב ידי ונתן ביד הלוה וזהו מה שכתב שאם ימסור החוב הנז' לשאב"ב שיאבד חובו אם מהנייא מחילה זו יעו"ש שאחר שהאריך למעניתו לקיים המחילה ואחר סיום דבריו הוסיף וכתב ז"ל ובר מן דין הכא בנדו"ד אין כאן אסמכתא כלל ע"פ מה שכתב מר"ן בב"י סר"ז דלא הויא אסמכתא אלא בביטול המעשה אבל בקיום המעשה לאו אסמכתא היא כלל וכן פסק הרב מוהר"ר יהודא הלוי ז"ל אסמכתא לא הויא אלא בביטול המעשה כגון המשליש שטרו וכיוצא שאם לא יפרע לו יתן השטר והשאר מחול אבל בקיום המעשה שאם אעשה דבר זה אתן לך שדה זו לא הוי אסמכתא שהרי הוא בידו לימנע וכשלא מנע גמר ומקנה עכ"ל הרי לך מבואר דבקיום מעשה אף בלשון אתן לא הוי אסמכתא וקנה כיון שהיה בידו למנוע ולא מנע עכ"ל הרב הנז' אשר ממנו נלמד ג"ך בקו"ח לנדו"ד שאמרה לו אם תתן לי כו"ך והשאר מחול לך ועמד זה ונתן בידה והוא עצמה קבלה ונתרצית אין לך מחילה גדולה מזו. קנצי למלין דחפשנו בכל הצדדין ולא מצאנו ביטול למחילה זו לא משום אונס יען כי אין כאן שום אונס נכר בעדים כלל ומה גם ששתקה אחר המחילה זמן רב גם אין כאן בטול לא משום כעם ולא משום תנאי וכמו שכתבנו דבענין זה מצד כל הנהו טעמי אין למחילה זו שום בטול:
אך מצד הטעם האחרון שכתב הרב הפוסק נר"ו דיש לבטל מחילה זו הואל ולא נעשית ע"פ חעי"ץ כמו שתקנו רבותינו בעלי התקנות זיע"א. מצד זה צריכה רבה דמטעם זה נראה דיש לבטל מחילה זו:
אלא דמה שעומד לנגדי הוא לפי קוצ"ד נראה דבנדו"ד לא נכנס בסוג מחילה אלא בסוג מכר דהיינו שהאשה הזאת מכרה לבעלה כתובתה בעד מה שנטלה ממנו וטעמא דידי הוא לפי מאי דאית לן הלכה רווחת בישראל דכתובה אינה נגבית מחיים וא"ך מה טיבו של ממון זה שנטלה אשה זו מבעלה בעד כתובתה אם מצד מזונות שעברו הרי לא היה שום חיוב ברור כמו שאמרנו שאפשר היה זן ומפרנס אותה או אפשר מעשה ידיה הוה מספיק לה ואם מצד מזונות העתיד הרי אינו מחוייב לשלם במוקדם ואין עליו חיוב כי אם לאט לאט מדי יום יום ואם מצד עקר חיוב הכתובה הרי אינה נגבית מחיים וא"ך מי חייבו בממון זה שנתן בידה אין זה כי אם דין מכר שגמרה למכור לו כתובתה:
והגם דדין קניית השטרות דינייהו בכתיבה ומסירה ובכאן לא כתבה לו זה אינו דלא הוצרכנו כתו"ם אלא בבאה למכור לאיש זר כדי שיהיה שעבוד הכתובה קנוי לו ויהיה לו כח לגבות אבל במוכרת לבעלה הרי כוונת קנייה זו לבעל היא כדי שיהיה מחולה לו הכתובה וא"ך למאי צריך כתיבה ומסירה בנדו"ד ולא מקרייא מחילה זו אלא קנייה:
וא"ך הואל ולדין מכר יחשב אופן זה לא מלבד דכבר בררנו דנדו"ד לא נכר בו ריח אונם אלא אפילו נניח כדעת הרב הפוסק דאשה זו אנוסה היא הרי היתה צריכה מסירת מודעה עם האונס כדקי"ל דבמכר צריך מודעה והכרת אונס:
וע"פ דרכנו זה דמחילה זו דין מכר יש לה א"ך לא נכנס דבר זה בדין התקנה דהוצרכו רבותינו שכל מחילה שתודה האשה לבעלה צריכה להיות ע"פ חעי"ץ דלא היתה תקנתם אלא בבאה למחול לבעלה באופן המגרע כח יורשיה אבל בכגון נדו"ד דלא באה למחול אלא כוונתה לקחת ממון מבעלה מה שלא היה מחויב לתת לה לעת עתה מה הוכחת חכם שייכא כאן ומעשים בכל יום כל אשה קשת רוח מבעלה מהפשרת עמו בכתובה והולכת לה וגם אשה זו לעת עתה נתפשרה עם בעלה בכתובה ובודאי סמכא דעתיה שבאיזה זמן שתרצה לקחת גטה מידו תכפהו לגרש ומה לי קבלה עתה גטה או עדיין לא קבלה גטה לעת עתה העקר הוא חיוב הכתובה שהי' עליו הרי מחלה לו והרי היא בטלה ומבוטלת ותו לא מדי:
ותמיהא על הרב הפוסק אשר עיניו שלטו בספר מוצ"ב ס' קי"ד אשר שם כתוב העתקה משטר שעשתה אשה אחת לבעלה שנתפשר עמה בכתוב' ומחלה לו בכתובה ולא נשאר לה עליו כלום ומחמת שלא היה כבודה לקבל גט נשארה אגידא ביה אך נתנה לו רשות לקחת לו אשה וכו' ועל זה כתב הרה"ג מוהר"ר יעבי"ץ זלה"ה ז"ל בנות האשה אין להם חלק ונחלה לא באביהם ולא באמם שהרי כתובת אמם שמכחה הם זוכות לירש כזכר כבר נקרעה ע"ך והרואה יראה שאותה מחילה שעשתה האשה הנז' לא נזכר ולא נפקד שהיה שום הוכחת חכם כלל ועכ"ז קיים הרב מחילת האשה הגם שלא קבלה גטה:
ואל תשיבני לומר דהתם הגם שלא קבלה גטה עכ"פ נקרעה הכתובה וכמו שהזכיר הרב בדבריו שכתב ז"ל כבר נקרעה. זה אינו דהרב לא נקט כך אלא משום שהיה המעשה שכבר נקרעה אבל באמת מצד הדין הואל ונמחלה אפילו לא נקרעה כנקרעה דמייא כדקי"ל שטר שנמחל שעבודו אין יכול לחזור בו ללות בו אפילו בו ביום כמ"ש הש"ע בס' מ"ח ובאהע"ז סק"ה בדין המוחלת או מוכרת כתובתה אסור לישב עמה שעה אחת עד שיחדש לה כתובה אחרת אפילו תהיה הראשונה עדיין מונחת תחת ידה הואל ונמחל שעבודה מגן שויא וא"ך לאו בקריעה תליא מילתא וכמו שאביא ג"ך לקמן בס"ד מדברי הרב מוהריב"ו זלה"ה דלאו בקריעת הכתובה תליא מילתא. גם מה שטרח הרב הפוסק להעתיק נוסח השטר שכתבה האשה לבעלה אשר דן עליו הרה"ג מוצ"ב זלה"ה דאין לבת בירושה כלל וממנו יצא ללמוד לנדו"ד שלא כתבה כך מגרע גרע מחילה זו לא ידעתי מה ראיה מביא מכאן וכי הואל ומצא שטר כתוב שעשו האיש והאשה כתוב באורך באר הטב דרך שופרי דשטרי האם נאמר דאם נגרע מאותו לשון לא הוי מחילה אתמיהא ואדרבא היה לו להרב הפוסק נר"ו לדקדק מדברי הרב שכתב בקיצור ז"ל שאין לבת בירושת אמה שום זכות שהרי הכתובה שמכחה הבנות זוכות כבר נקרעה ע"ך הרי לא תלה משום שהיה שטר מחילה באורך באר הטב ולא בשביל שעמדו לגרש אלא תלה הדבר הואל ולא נשאר כח בשטר הכתובה נפל הכל ובנדו"ד נמי הרי הוכחנו דבמחילתה הוגרע כח הכתובה ואפילו עדיין לא נקרעה כקרועה דמי:
ועיין להרב מוהריב"ו זלה"ה שגם הוא נשאל באיש ואשה שנתקוטטו ונתפשרו בכתובה ומחלה לו בשאר ועמדה על פרק המגרש ועד שלא הספיק לגרש מתה האשה וכתב עליו ז"ל מה שנראה בזה הוא דכיון שהאשה מחלה לבעלה בכל סכי הכתובה ונתחייב לתת לה גטה א"ך הרי נפרדה חבילתה שהרי אם נשארה האשה בחיים והיו עושים שלום ביניהם היה צריך לחדש לה כתובה אחרת אחר שכבר נתבטלה כתובה הראשונה וכיון שנתבטלה הכתובה ומתה אח"ך הבן יורש הכל דעד כאן לא תקינו רבנן שיחלוקו בנכסים אלא דוקא בעוד הכתובה קיימת שכ"כ בשטר הכתובה והכל כפי המנהג והתקנה אבל בנדו"ד שמחלה לו הכתובה נתבטלה היא ותנאיה והיו עומדים על פרק המגרש אף שלא הספיק לתת לה גט עד שמתה עכ"ז כיון שהכתובה ותנאיה בטלו והבעל והאשה לא נשאר ביניהם אגד בכתובה אין לזה על זה כלום עכ"ל עיניך הרואות דכל כחו הוא דתלי טעמא מראש וע"ס בביטול הכתובה ואפילו עדיין לא נקרעה והגם שבתוך דבריו ג"ך מזכיר בזה"ל שעמדו על פרק המגרש לא נקט כן אלא לרווחא דסו"ס הרי לא נתגרשה ולא בטל הדבר וסמך פסקו אלא הואל ונתבטלה הכתובה ואם היו באים לעשות שלים היו צריכים לעשות כתובה חדשה ובשביל זה חשיב ליהו כמופרדין כמ"ש הרב בדבריו וא"ך גם אנן בדידן הואל ומחלה לו ואלו בא לעשות שלום היה צריך לחדש לה כתובה אחרת וכפסק הש"ע באהע"ז סק"ה שרמזנו לעיל א"כ פשוט דכמופרדין דמו ואין לאשה זו חלק ונחלה בנכסי בעלה:
וכן יש להביא ראיה לדברינו מדין שבועת אלמנה שנהגו להשביעה אפילו לפי כתובת התקנה וסמכו על פסק הש"ע אהע"ז סקי"ח ס"ו יעו"ש: והנה ידוע נוסח שבועת אלמנה הוא שלא התפיסה צררי ושלא תפסה ושלא מחלה ולא מכרה לו כתובתה וכמ"ש כל זה באהע"ז סצ"ו יעו"ש. מזה מוכח דאם מחלה או מכרה לו אין לה עוד בנכסי בעלה חלק ונחלה דאם אמור נאמר דאפילו במחלה לו דוקא אם קרעה הכתובה הויא מחילה אבל כל היכא דלא נקרעה חשיבא עדיין אשתו הואל ולא גרשה א"כ מאי אהני לו טענת דלמא מכרה ומחלה הרי הואל והכתובה קיימת ולא גרשה עדיין היא אשתו ותרשנו. אלא ודאי פשוט הוא דלצד שיתברר שמכרה או מחלה לו הגם שלא גרשה ועדיין הכתובה קיימת אין לה על היורשים כלום. זהו מה שעמד לנגדי לומר דהואל ואשה זו לקחה ממון שלא היה חייב לה הבעל ובשביל זה מחלה דין זה לדין מכר יחשב ולא נכנס בסוג התקנה ואפילו היתה עשייתה שעשתה שלא ע"פ חעי"ץ מעשיה קימים:
אך הואל וסברא זו צריכה צרוף חברים על כן כל מה שכתבתי הוא להלכה דוקא. ולמעשה עד שיסכימו עמי רבנן שמורי"ם הם לבית ישראל דמחילה זו דין מכר יש לה אזי על משמרתי אעמודה:
ואם נראה לב"ד של עירם לפשר בין האלמנה והיורשים גם אנכי ברגלם אעבורה. זהו מה שנלע"ד טו"ב לאב הנחמות כאן שנה לא תסו"ר מכל הדברים וצוי"ם וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: