שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן סז
תשובה לעי"ת מקנאס יע"ה כשנלב"ע כה"ר מרדכי לובאטון נ"ע עמדו יורשיו והזמינו לדין לאחיהם הגדול כה"ר יצחק נר"ו הם אמרו כי יש תחת יד הרי"ץ אחיהם הנז' מעות וחפצים ושטרות וצריך היא להכניסם לתפיסת הבית וגם טענו שגם כל מה שיש אתי בבית המיוחדת לו לדור בה איש וביתו הכל הוא בחזקת מורישם כי מעולם לא יצאה מחזקת מורישם אלא היה גומל חסד עם מהרי"ץ בני לדור בו כי תמיד היה סמוך על שולחן אביו וחזקה כל מה שיש אתו בבית הוא של אביי שהוא מאריה דהאי ביתא וכהרי"ץ השיב שכל מהי שתחת ידו מנכסי אביו הוא תופסו מפאת מה שחייב לזולת סך גדול בעיסקא שהיה נוטל לצורך אביו הנז' ובשליחותי ולא מבעייא מה שתפס בחיי אביו דזכה בתפיסתו אלא אפילו לגבי מה שתפס אחרי מות אביו הרי הוא מוכן לישבע כמה היא נושה באביו על כל מה שתפס גם על המטלטלים והחפצים אשר אתו בבית המיוחדת לו השב ישב כי כל מה שבבית הוא בחזקתו יען שאף הבית המיוחדת לו אינה שכורה בידו אלא שייחדה לי לדירה בתורת חסד עכ"ז הרי היא בחזקתו כיון שהוא עייל ונפיק ומניח שם נכסיו ומה לי שכורה ומה לי נתונה ואף שאביו היה מתרווח אתו עמו להניח בבית הנז' דברים הטפלים עכ"ז אין לאביו שום חזקה שעקר נכסי אביו ודירתו הם בבית אחרת המיוחדת לאביו ובנו הנז' מניח חפציו ועסקיו בביתו הרי כל מה שבבית הם בחזקתו זולת הדברים הידועים לאביו. אלה היו טענת היורשים וכהרי"ץ אחיהם ועתה יומ"ץ ויען שהרב מאריה דאתרא כתב ומסר בידם פס"ד על זה נדרשנו לחוות דעתנו וצוי"ם:
האיר וזרח אל עבר פנינו פסקא דדינא אשר כוננו ידי צדק רב לו הרב המ"ו כמוהר"ש ברדוגו נר"ו ותחלת דבר המלך שלטון הניף ידו על מה שסגל הרי"ץ הן בעודינו סמוך על שולחן אביו אם יש ליורשים זכייה בהם ובגדולה תשובה השיב ממ"ש הטו"ר חומ"ש ע"ר ופסקו מור"ם שם ס"ב יעו"ש והגם שעמדו לנגדו דברי מר"ן בבד"ה עכ"ז דינא יתיב כמור"ם הואל וסרכין תלתא הראשון מהריק"ש כתב שאין להניח דברי הגדולים שהוא דברי בעהע"ט גם הרב מוהר"ב והרב המבי"ן בנו ז"ל כך דעתו הואל והני אוריין תלתאי מסכימים לזה הכי נקטינן. אלה היו תוכן דברי הרב הפוסק הי"ו: הגם שהד"א ואין כאן מקום להאריך עכ"פ אמרתי אעלה בתמ"ר גרגיר אחד או שנים מן השטין להביא מן החדש תחלה וראש על מה שנטתה דעת הרב הפוסק מעקרא להסתפק בדין דפסק מור"ם הואל ולפי דעת מר"ן בבד"ה הוא הפך מה שפסק מור"ם במפ"ה על זה נראה מילתא דתמיהא לפי מה שקדמה לנו ידיעה דקבלת דברי מר"ן אינה אלא על מה שבביתו הנאמן ועל מה שעלה על שולחן המלך דוקא וכמו שראינו הדבר שנוי ומשולש בדברי האחרונים ע"ז ופוק חזי מה בא כתוב בלקוטי ספר הישר ויאמר יצחק ח"ב זל"ה כתוב בכתבי הרב מוהרר"פ ברדוגו זלה"ה וכן ראיתי למוהרשב"א זלה"ה ששאל למוהריב"ע ז"ל והשיב לו לכו אל יוסף אף בהכרעתו בב"י וכן ראיתי למוהריבע"ץ ז"ל ומסיים דוקא בב"י ובש"ע דקבלת הראשונים לא היתה אלא על שניהם ולא על בד"ה שעדיין לא נתגלה להם שעת הקבלה ואם נמצא חולק עליו אזי המורה יכריע ע"פ הרוב אי ע"פ ראיותיו עכ"ל וא"כ מה מקום נשאר להסתפק בפסק מור"ם דקי"ל כוותיה במקום דלא גילה מר"ן דעתו בב"י או בש"ע ובכאן הואל ובב"י סו"ס קע"ז העלה על פיו דברי בעל הע"ט ואסף אותם הביתה ובכאן בש"ע דבריו סתומים ומור"ם פירש מפתו על השולחן והביא עליהם דברי הגהות המרדכי שהם כדברי בעהע"ט דאם מת אינו מוריש מלאכת בן זה לשאר יורשים כמוסיף על דברי הש"ע ודאי דהכי נקטינן והגם דהרב הפוסק הביא לנו דברי הרה"ג מוהרר"ב זלה"ה שכתב בהגהותיי ז"ל ואף שבד"ה פירש בהפך נראה שאין כונתו לחלוק על בעהע"ט שהיא תנא לגבי הרב"י ולהלכה אמרה ולא למעשה עכל"ה. מדבריו אלה נראה שעמד לנגדו דברי בד"ה נגד פסק מור"ם עד שהוצרך לומר לא לחלוק בא ודאי לא כתב כן הרב אלא לרוחה דמילתא דוקא וכדי להכריח דפירוש בעה"ט בירושלמי הוא אמת כדי שלא תקשה על הירושלמי מה אתא לאשמועינן לכך כתב דגם בד"ה אינו חולק אבל אה"ן לצד שימצא חילק האמת הוא כדעת מור"ם נקטינן ולא כבד"ה: ועדיפא מזה ראיתי להרב משחד"ר בנמוקי"ם מהרמ"א סקמ"ט ששם כתב דדעת הרב בד"ה גם הוא מודה לדברי בעה"ט דס"ל דאם מת אינו מוריש לבניו וזל"ה בקיצור ז"ל. אכן קשה לי לדעת הרב"י שכתב בבד"ה ז"ל ויש לגמגם על זה וכו'. ואפשר לומר דהכא מיירי שהיה מפורסם בחיי אביו שהיה לו מעות ומדשתק מחל ומ"מ לשון שנראה חלוק איני נוח לי. ויותר נראה לומר שהיה חלוק בעיסתו אבל אם לא היה חלוק לא מחל עכ"ל. מכאן נראה דלפי הרב"י אם לא היה חלוק לא מחל ומוריש לשאר יורשיו ועל זה קשה לי כיון שבבד"ה ס"ל הכי איך כתב בב"י סע"ר ז"ל בן התובע מאביו שיתן לו כל מה שמרויח בעודו סמוך על שולחנו בהגהות המרדכי ריש מציעא עכ"ל משמע מזה דס"ל כהגהת המרדכי ובהגהת מרדכי שם כתוב דכי היכי דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו הכי נמי אינו מוריש זכות לוי לשמעון יעו"ש וא"כ איך הרב"י סותר דבריו שכתב בבד"ה בפירוש הירושלמי ודוחק לומר דחזר בו בדבריו ועוד דא"כ הוי פסק הלכה דלא כרמ"א אלא כדברי מר"ן בבד"ה [דברי הרב משחד"ר הם דלא כמסור בידינו אנן בני מערב כנז"ל דלא קבלנו אלא על הרב"י והש"ע ואנן אין לנו דברי רבני מערב וקבלתם כנז"ל] ולא ראיתי שום אחד מן האחרונים שהשיג על דברי רמ"א ואשר אני אחזה דהכי פירוש דברי בד"ה דמעקרא קא פריך על פירוש בעל העטו"ר דאמר דמדלא תבעו מחל דילמא המעות שהרויח הם לאביו ולא הרויח לעצמו ממעותיו וא"כ צריך להביא ראיה שהם מעותיו ואת"ל שהם מעותיו דילמא לא הוה ידע בזה אבוה ואי הוה ידע ביה הוה תבע ליה ולזה תרץ דאיירי כשהיה דבר מפורסם שהיה לו מעות וא"כ אם הם שלו או אף אם הם של הבן ורוצה לקחת אותם אמאי לא תבע ליה אלא ודאי מחל וכתב על זה לשון חלוק לא משמע כן דמשמע חלוק בעיסתו כדפרק חזקת. לכן פירש דאיירי בחלוק על שולחן אביו אבל אם אינו חלוק לא אמרינן דהמעות של הבן דצריך שיביא ראיה דהמעות הם שלו הלאו הכי דילמא של אביו וליכא למימר דמחל דצריך שיביא עדים שמחל לו אבל אי איכא עדים שהיה מסגל מעות לעצמו אף דלא מחל אינו מוריש לשאר בניו עכ"ל הרב משחד"ר. והוצרכתי להביאו אולי ספר זה אינו בנמצא. הרי לך מדברי הרב דאפילו הרב בד"ה כל שידעינן בבן שהיה מסגל ומרויח מעות לעצמו מודה הוא דאינו מוריש ואין כאן שום מחלוקת בין סברת בד"ה לסברת מור"ם וממנו לא נזוז:
ועיין להרב הנז' בס' קע"ט שכתב וז"ל ודע דהא דכתב מר"ן בס' ע"ד ס"ב וז"ל מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפע"פ שהם גדולים הרי אלו שלו וה"ה אם הרוויחו בסחורה או במלאכה וכו' היינו אם בנו אין לו במה להתפרנס ואם לא יתן לו המציאה או הריוח יגרשנו מעל שולחנו ולא ימצא מי שיפרנסנו וזהו שאמרו בגמרא תקינו רבנן משום איבה אבל אם הבן יש לו מלאכה המספקת לפרנסתו או שהוא בקי במשא ומתן באופן דלא יהיה צריך לשולחן אביו המציאה והריוח של הבן וזה דבר פשוט הרי לך דבנדו"ד אפילו אביו הן בעודינו חיי על חיי לא הייתה לו זכות בנכסי כהרי"ץ בנו הואל וזה הרי"ץ ידיו רב לו ורב סחורה הרי זה אין זכייה לאביו אפילו בעודו סמוך עש"א:
והגם שראיתי בנמוקים מהרש"א זלה"ה שפקפק בזה וכתב ז"ל ואין לחלק ולומר דאם הבן מרויח שעור מזונותיו הכל לעצמו דזה דוחק הואל ולא מצינו שום פוסק או מחבר שהזכיר זה החלוק אבל נראה כיון דנשא אשה אינה קרויה סמיכה אף שהיא סמוך ומנא אמינא לה מהא דכתבו הגהות אשר"י וכ"כ הכלבו בשם ר"פ ז"ל דאי סמוך על שולחן אביו והוא נשוי אינה סמיכה וכ"כ כנה"ג בשם מהר"י הלוי ומהר"א גאליקו זלה"ה ונראה לי הטעם דאם היה נשוי לא חיישינן שלא יפרנסני ויהיה מוטל ברעב שכיון שלקח אשה ודאי ידע לפרנס את עצמו כדכתיב הכן בחוץ מלאכתך וכו'. שאין אביו תמיד חיי וקיים ועוד מעשה ידיה לבעלה ונמצאת פרנסתו אינה תלויה עוד ביד אביו ומה שסגל סגל לעצמו וא"כ בנדו"ד ודאי ע"פ זה אף אם היה אביו תובעו על מה שהרויח אחר שנשא בעודו סמוך אין לו עליו כלום דמה שהרויח הוא לעצמי ואם תובעו על מוקדם שהיה בחור ודאי מחל לו שהרי בשעה שנשא אשה למה לא תבעו עכל"ה. הרי לך אפילו לדעת מהרש"א שפקפק בחלוקו של מהרמ"א הנז' עכ"פ הרי אפילו לדעת מהרש"א הרי מיוסד מדרבנן קמאי דבנשוי אין בי דין סמוך על שולחן אביו וכל מה שהרויח הוא לעצמו ולא לאביו ולא נצרכה אלא אפילו יבוא אח"כ לתובעו על מה שהרויח בעודו בחור אמרינן הואל ולא תבעו בשעת נשואין ודאי מחל הרי נתברר לנו שאפילו אלו היה עדיין חי אביו של כהרי"ץ נר"ו לא היתה לו זכיה במעשה ידיו מכ"ש עכשיו לאחר מיתתו דברי אחיו מהבל ימעטו: והגם דראיתי להרה"ג מוהרר"ב זלה"ה בס' משי"ש ח"ב סקכ"ד שמדבריו שם נראה ברור דבן הסמוך על שולחן אביו אפילו בנשוי מעשה ידיו לאביו המה יעו"ש ודאי דהרב לא ראה דברי הרבנים הנז' חבל נביאים שזכרנו לעיל מהרמ"א ומהרש"א והגהות אשר"י והכולבו וכנה"ג ומהר"י הלוי ומהר"א גאליקו זלה"ה שכולם עלו בהסכמה שבן הנשוי אין מעשה ידיו לאביו ואלו ראה דבריהם היה פוסק כוותיהו ואפילו מי שירצה להתעקש הרי פתוח פתח קי"ל לומר קי"ל כחבל נביאים ופשוט:
ומעתה הבוא נבוא מהו הדין על מה שנמצא בבית כהרי"ץ נר"ו או בחזקת אביו ז"ל ויכנס לכלל חלוקה. הנה ראיתי להרב הפוסק שמעמיד כל הנמצא בבית בחזקת הרי"ץ וטעמא טעים הואל ואביו ז"ל ייחד לו הבית לדור בו הגם שגם לאביו היה לו תשמיש שם לרוחא דמילתא עכ"ז הואל והבן היה דר שם הוא ואשתו וכו' מעמידין הבית בחזקת הבן ומייתי ראיה מתשובת הריב"ש שהביא הרב"י בס' קל"ח ופסקה מור"ם שם וכתב ומיהו אם הבית של אחד מהם ולקח חבירו אצלו וכו'. ומניה לנדו"ד שהבית מיוחדת לבן לקבוע בה מטה ושולחן. אלה היו דברות קודשו:
באמת לכאורה נראה דאין משם ראיה דעד כאן לא דיבר הריב"ש ופסקו מור"ם אלא בשוכר את הבית ודר בה ואייתי עמו אחר שלא בשכירות אזי דין הוא איתו ששכורה בידו קרויה ביתו ובחזקתו היא לכך זה הדר עמו שלא בשכירות הוי טפל לו אבל בכגון נדו"ד דאדרבא האב הוא בעל הבית והוא דמשתמש בה מאז ועד עתה שהשיא בה בנו עדיין משתמש בה לרוחה דביתא אדרבא האב הוא העיקר להיות הבית בחזקתו מצד הקרקע שלו ועדיין יש לו בה קצת תשמיש:
גם מה שהביא ראי' מההיא דאהע"ז סנ"ט בייחד לו בית וכלי בית שקנה כלי הבית ופתר לה מר דבחלוקים על כלי בית עסקינן שהאב אומר לא ייחדתי והבן אומר ייחדת ועל זה אמרו שהבן זכה מכח שהואל והבית הוא בחזקתו הואל ומיוחדת לו לכך זכה ומזה הרב הפוסק שהביא ראיתו לא ידענו מהיכן שמיע ליה דהכי הוא והוא גמרא ערוכה אמר ר"ח המשיא לבנו גדול בבית קנאו מתיבי ייחד לו אביו בית וכלי בית כלי בית קנה בית לא קנה אמר ר' ירמי' כגון שעשה ביתו אוצר ע"כ ופירוש גמרא זו היא דכוונת התלמוד להקשות הרי מצינו בייחד לו בית וכלי בית דהיינו בידוע שייחד לו עכ"ז לא קנה הבית והיאך אמר ר"ח דהמשיא בנו בבית קנאו ועל זה תרץ דהכא מיירי שעשאו אוצר ובזה הוי גלוי מילתא דלא נתכוון להקנות לו הבית לא כן כלי הבית הואל וייחדם לו ודאי מסתמא דעתם להקנותם לו דהואל ובני הגדול הוא ודאי קנאם לו זהו כוונת הגמרא וא"כ הואל ובידוע שייחדם לו מיירי. מה מקום להביא ראיה לנדו"ד לזכות לו המטלטל' שחלוקים עליהם לקוצ"ד לא קרב זה אל זה וא"ך נראה שהראיות אשר בנה יסודו עליהם אין בהם כדי שביעה:
אך לפי האמת לכשתדקדק בדבר נראה כמ"ש שהד"א כמ"ש הרב הפוסק נר"ו דהואל והאב ייחד לי הבית לדירה לעשות בה חפצו ורצונו לפתוח ולסגור בכל עת שירצה ולא עבר זר בתוכו ודאי האמת הוא דכל מה שימצא בבית בחזקתו קאי דהגם שהבית דר בה בלי שכירות עכ"ז הואל ואביו השאילה לו בחזקתו קיימה וביתו קנייה לו ומה לי תהיה הבית שכורה או שאולה בידו שקולים הם וכמו שבא הדבר מפורש בפוסקים דהא מצינו להש"ע ס' קס"ח ס"ה שכתב ז"ל השוכר המקום שהמטלטל' הנמכרים מונחים בו באחד מדרכי השכירות קנה המטלטל' שבו ואין שום אחד יכול לחזור בו ע"כ. וכתב שם הש"ך סק"ו דהוא הדין השואל את המקום קנה המטלטל' יע"ש וכן הוסיף עוד להביא הש"ך בס' ר"ב מדברי התוספ' ומדברי הרא"ש ומביאם הרב"י דשאילה לא גרעה משכירות יע"ש והוסיף עוד הש"ך בס' קצ"ח וכתב מהריטב"א כתב דחצר שאין לאדם בה אלא דריסת הרגל ללכת בה לביתו שיש לו במקום אחר שאינה כחצירו לקנות לו ומי שהשאיל לחבירו חצירו לכך לאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה אלא כשהיא שאולה להשתמש בו אבל ללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה ע"כ והוסיף הש"ך על דברי הריטב"א אלו וכתב ז"ל ונראה דהוא הדין בשכירות דינא הכי עכ"ל יעו"ש. ובדברי רבותינו האחרונים מפרשי הש"ע שכולם מסכימים לזה דאין לחלק כלל בין שאילה לשכירות וא"כ הואל ושאילה ושכירות שוים הם אתאן לנדו"ד הואל ואביו השאילה לו לדור ולהשתמש ולעשות כחפצו ורצונו לכל דבר כאיש העושה בשלו למה יגרע מלומר שאין הבית בחזקתו להחזיק כל מה שיש בה הוא שלו ואי משום דגם אביו היה משתמש עמו לפרקים להניח איזה חפץ לרוחא דמילתא ודאי דלא בשביל זה נוציא הבית מחזקת הבן בשביל תשמיש עראי שהיה אביו משתמש אלא האמת הוא הואל ואביו השאילה וייחדה לו הדר דינו לההיא דס' קל"ח שהביא הרב הפוסק שהיא מתשובת הריב"ש שהואל ושאילה ושכירות שוים נינהו ואביו ייחדה לו הוי שאלה לו כמו שכרה לו ואביו שהיה מניח שם לפרקים הוי טפל לו ומקרי לעת עתה הבית בחזקת הבן להחזיק מה שיש בה הוא שלו דהדר דינו כמ"ש מור"ם דאם הבית הוא של אחד ולקח את חבירו אצלו הרי הם בחזקת המחזיק בבית וגם כאן הכי הוא: והגם שיש לפקפק דשם בס' קל"ח איירי שאותו מחזיק בבית לקח עמו איש נכרי שאין לו נגיעה בבית ובכל עת ורגע שירצה בעל הבית לדחותו מן הבית יכול לדחותו ולכך מחזקינן כל אשר בבית בחזקת המחזיק אבל נדו"ד שאביו הוא בעל הבית וגם משתמש שם עמו לפרקים ואין כח ביד הבן לדחותו אימא דלא מעמדינן כל אשר בבית בחזקת הבן אלא לפחות הואל ונתיחדה לו להשתמש נשאלה לו הגם שנחשב שאילה ושכירות הם שווים עכ"פ להוי דינם שוה הואל והבן משתמש מחמת שאלה והאב ג"כ היא שלו ומשתמש שם להוי בחזקת שניהם וכמו שבא בתשובת הריב"ש דאם שניהם שוכרים הבית ואין אחד מהם עקר בחזקת הבית יותר מהאחר נימא נכסים שאין ידועים לאחד מהם להוי בחזקת שניהם וחולקים יע"ש וכההיא דפסק הש"ע בס' ר"ם ס"ד יעו"ש: אלא דהאמת נראה דאין להעמידה בחזקת שניהם דעד כאן לא אמר הריב"ש דאם היו שוכרים שניהם אלא דוקא במקום שדרים שניהם דמאי אולמיה דהאי מהאי וכן ההיא דהש"ע בס' ר"ם מיירי בדרים שניהם לכך הוי בחזקת שניהם אבל בנדו"ד שהבן לבדו דר ואביו נעדר זולת לפרקים ולעתות הצריכים לרוחה בעלמא מניח איזה חפץ כמו שדרך השכנים להשתמש זה בשל זה וכמ"ש הר' הפוסק נר"ו נראה פשוט דאין להוציא מה שבבית בחזקת הבן הדר ומשתשמש בה לדעתו יומם ולילה והואל ועקר התשמיש בבית הוא לבן ואין לאב כי אם דבר מועט ולפרקים כמו דרך השכנים גומלי חסד בעלמא פשוט דבטל תשמיש של האב לגבי תשמיש הבן העיקרי יומם ולילה לא ישבותו ובחזקתו קיימא: ואל תשיבני ממה שמצינו שתשמיש מועט מבטל חזקת המחזיק והוא מה שפסק מור"ם בס' ק"ם סי"ג שכתב שם ז"ל י"א שאם היה ידוע שהמערער היה דר בחדר הפנימי מן הבית והיה טוען שהיה עובר דרך הבית החיצון ולכך לא מיחה במחזיק בבית החיצון אפע"פ שיש לחדר הפנימי עוד דרך מצד אחר ולא ידעינן אם עבר דרך הראשון אפילו הכי טענתו טענה וצריך המחזיק להביא ראיה שלא עבר דרך החיצון וי"א דזה לא מבטל החזקה וכו' הרי מדברי מור"ם בי"א קמא מפורש יוצא דתשמיש קטן מבטל חזקת המחזיק והגם דדברי מור"ם אלו נראה דהש"ע לא ס"ל הכי שהרי דין זה הוא לפי שטת רשב"ם לפי פירושי בגמרא יעו"ש ומצינו להש"ע שהשמיט פירושו דרשב"ם ונקט כפירוש הרי"פ והרמב"ם דפירשו שכונא גואי בענין אחר וכמ"ש כל זה הסמ"ע סקי"ח א"כ נראה דלא קי"ל כהאי הג"ה:
ומה גם אפילו למי שירצה לומר דכאן קרינן מר"ן לא גילה דעתו דהגם דמצאנו לו בס' קמ"ו סי"א שם מר"ן פסק כפירוש הרי"פ והרמב"ם לא תימא דמדפסק שם כדעת הרי"פ והרמב"ם לא ס"ל לפירוש רשב"ם לדינא אלא האמת הוא יכולים לומר דס"ל למר"ן כפרשב"ם לדינא והעד על זה שהרי מור"ם סבר לשני הפירושים וכמ"ש הסמ"ע וא"כ איכא למימר דמר"ן גם הוא יכול לסבור כוותיהו אלא דלא גילה דעתו כאן וא"כ הדרינן למאי דקי"ל כל מקום שלא גילה מר"ן דעתו ומור"ם גילה דעתו קי"ל כמור"ם. וא"כ אפילו נניח בהצעה זו ואזלינן כדעת מור"ם עכ"פ סוף כל סוף הדרן לדינא לפסוק כי"א בתרא דכתב מור"ם לפי הכלל המסור בידיני דכי"א בתרא נקטינן: אלא דמצאנו ראינו למהר"ם אלשי"ך דפסק כי"א קמא ז"ל בס' צ"ד יעוד שעד כאן לא אמרו שהמשתמש בחצר חבירו יכיל לומר אתה מכרתו לי או נתתו לי אלא היכא שיש מקום מיוחד בחצר חבירו שאין חבירו משתמש בו אלא זה דמשום הכי יכול לטעון אתה מכרתו וכו' וכדדיק הרמב"ם דכתב מקום מסוים דמשמע דוקא מקום מסוים אבל פעם כאן ופעם כאן אין כאן חזקה כיון דבכל החצר הי' משתמש בעה"ב עמו וכו' אלה היו דברי מהר"ם אלשי"ך זלה"ה. ומצינו להרה"ג מוהרמ"פ זלה"ה בס' שמ"ו מש"ה שכתב על דברי הרב מהר"ם אלשי"ך וז"ל לפי דבריו א"כ כיון שמר"ן ג"כ כתב בס' קמ"ו סט"ו ז"ל היה מעמיד בהמה בחצר חבירו במקום מסוים וכו' וטוען הרי זה חזקה ע"כ הרי בהדיא שהעתיק לשון הרמב"ם ומה שפירש מהר"ם אלשי"ך בדברי הרמב"ם כן נפרש דברי מר"ן א"כ נראה דזכה עכ"ל ויעו"ש עוד בס' שמ"ו מש"ה שהביא כמה פוסקים מערכה לקראת מערכה דכמה פוסקים סברי מרנן לסברת רשב"ם וכמה פוסקים מפלג פליגי ולית ליהו לסברת רשב"ם והוא סמך על מהר"ם אלשי"ך ופסק כוותיה הן מצד דבעל הקרקע גם הוא משתמש והקרקע בחזקת מרא קמא הן מצד דמהר"ם אלשי"ך דייק כן מדברי הרמב"ם והש"ע פסק כהרמב"ם בדקדוק הלשון וא"כ הואל ורב אחרון רב חליה ורב גובריה הורה זקן והכריע כן אין לזוז מדבריו לפסוק כי"א קמא:
ומה גם לדידן דקי"ל כמור"ם אלא דהפסק שלנו אי פסקינן כי"א בתרא בכל מקום ודאי דיש לנו לפסוק כי"א קמא בכאן הן מצד דרוב הפוסקים דסברי לפירוש רשב"ם סברי כי"א קמא ומה גם דדברי מר"ן בסט"ו שהם דברי הרמב"ם מורין כן כמ"ש מהר"ם אלשי"ך זלה"ה הכי נקטינן גם הרב תורת חסד הכרעתו היא כי"א קמא. הדרן למאי דאתן עלה הואל וי"א קמא הלכה ומורין כן דאפילו תשמיש מועט דרך העברה בעלמא מבטל חזקת המחזיק א"כ גם כאן הכי נימא הגם דעיקר תשמיש הבית הוא לכהרי"ץ תשמיש מועט של אביו יבטל חזקתו דלא תהוי הבית בחזקתו:
אין זה אמת דשאני התם בדינא דמור"ם דהתם עקר מחלקותם הוא על הבית עצמה שזה המחזיק בא להוציאה מחזקת מרא קמא בחזקתו זאת על כן אפילו בתשמיש מועט שהיה משתמש בה בעל הבית עצמו אין להוציאו מחזקתו דקי"ל כר"ן דקרקע בחזקת מרא קיימא אבל בנדו"ד דהמחלוקת היא על המטלטלים שבבית של מי הם בודאי דאין להוציאם מחזקת זה המשתמש בבית תשמיש גמור לכל דבר והואל והוא העיקר בודאי דאין להוציא מחזקתו כאמור ולא קרב זה אל זה והאמת הוא בחזקת המחזיק בבית לדירה קיימי:
גם אין סתירה לנדו"ד ממה שהביא הרב פת"ש בס' קל"ח משם הרב עבודת הגרשוני שכתב ז"ל בענין אלמנה אחת שסילקוה ב"ד בכתובתה והתפשרו עמה שתחזיק אצלה היתומים בניה ותדור בבית בעלה ותתעסק בנכסי בניה בתורת אפוטרופס אח"כ נשאת לאיש שמו שמעון והתנית עמו שיהיה מחויב לפרנס הבנים ויתנו לו דבר ידוע מדי שנה בשנה וגם ידור עם האשה ובניה בחנם בבית הנז' ששייך ליתומים ואחר זה הלכה האשה לבית עולמה ונפלו הכחשות בין האפטרו' של היתומים ובין שמעון על מה שבבית וטענת האפטרו' היתה הואל וכל עזבון היתומים היה הכל תחת יד אמם ובהיות שגוף הבית היה שייך ליתומים רק שמעון דר שם בשכירות ומה שנותנין להם בשכירות הוא מה שנותנין להם במזונות על כן הם מוחזקים בכל מה שנמצא בבית. ושמעון השיב שאדרבא הוא עקר הבית והם טפלים לו ונגררים לו ומקרי מוחזק בכל אשר בבית וכו' והשיב הרב שהדין עם היתומים יעו"ש אין להאריך להעתיק עוד דבריו:
אין מזה סתירה כלל לנדו"ד דהתם לא זיכה הרב ליתומים אלא הואל והיה הקרקע של היתומים וגם היו דרים בו וידוע ששם שם מונח עזבון אביהם על כן דין הוא שחשבינן זה הבעל הבא לדור עמהם טפל הוא להם הואל ומעולם לא יצאו מהבית ואזי הוי דינייהו כמ"ש מור"ם אם הבית של אחד ולקח את חבירו אצלו וכו' אבל נדו"ד שהבית נתייחדה לבן לכל דבר ולא נשאר לאב כי אם זכות איזה תשמיש עראי ודאי אין להוציא הבית מחזקת הבן כאמור לעיל:
ברם נשאר לנו מה נענה בדין הש"ע דס' שי"ג ס"ג דהזבל שבחצר וכו' דמשם באירה אפילו בית השכורה הוי בחזקת המשכיר וא"כ מה נענה בנדו"ד דכאן נוסף עוד דהגם דהאב ייחדה לבן עכ"פ השאיר לו בה תשמיש עראי והגם דבס' ר"ם פסק הש"ע הפך מזה עכ"ז הרי הש"ך בס' ר"ס ושי"ג הכרעתו היא לפסוק כס' שי"ג גם הסמ"ע הניח פסקי הש"ע בתימא יעו"ש וא"כ מן הראוי לתפוס כמשנה בתרייתא לפסק דבס' שי"ג:
אך אין זה אמת מכמה טעמי חדא דהא מצאנו להרב פת"ש בס' שי"ג דהרב אחרון פקפק על דינו של הש"ך שהכריע כהרמב"ם דהוי חצירו של משכיר ודעתו היא לפסוק כהרא"ש והטו"ר יעו"ש:
ועדיפא מזה הואל ולפי דעת הריטב"א יתובי מיתבינן פסקי הש"ע וכמ"ש הרב הפוסק הכי עדיף טפי מלהניח פסקי הש"ע סתראי וכמוזכר וידוע כלל זה בפוסקים דכל מאי דמצינן לתריץ ולהניח שני הדינים אמת הכי נקטינן מלהניח בקושיא אפילו יהיה התרוץ קצת דחוק מכ"ש במקום תרוץ מרווח כהאי ודאי הכי נקטינן לחלק ולהורות הלכה למעשה:
עוד לקצו"ד נראה דאין משם סתירה לנדו"ד כלל דעד כאן לא פסק הש"ע שם בס' שי"ג כן דחצירו קונה לו אלא באותו דין דזבל הבא מעלמא דהוי הפקר בזה הוא דאמרו חצירו קונה הואל ואתי מעלמא ואין דעת שניהם עליהם מעמידין להו בחזקת בעל החצר אבל בכגון נדו"ד אין לנו להעמיד כלי הבית בחזקת בעל הקרקע והגם שהדבר מוסבר מאליו ואין צריך סעד וסמך עכ"ז אחר החיפוש מצאנו סמך מן התורה והוא ממה שמצאנו להסמ"ע בס' שי"ג שהקשה על דברי מור"ם יעו"ש ועל קושייתו שם תרץ הטו"ז ז"ל נראה דאין זו קושייה דשאני אפר תנור דדבר ברור שיהיה דהא להכי קאי התנור משום הכי סמכא דעתא דשוכר על זה בשעה ששכר החצר משא"כ בזבל הבהמות דלאו הכריח שיבואו שם הבהמות ואת"ל שיבואו מי יימר שיפילו שם גללים ועל פי זה ניחא קושיית הסמ"ע על המחבר בס' ק"ד מסימן ר"ס גבי מציאה דדוקא בזבל קני בעל החצר כיון דלא סמכא דעת השוכר על זה משא"כ בצבי שבור שרגיל להיות טפי בשדה וסמכא דעתיה על זה כנ"ל דעת המחבר עכ"ל הרי לך לדעת הטו"ז מחלק חלוק גמור דלא פסק הרמב"ם בס' שי"ג אלא בדינא דזבל דלא אסיק אדעתיה דשוכר אבל בצבי שבור דאסיק אדעתיה דשוכר מעמידין החצר בחזקת השוכר וא"כ מבורר הדבר דהבית בחזקת השוכר קיימא אפילו לענין מציאה דאסיק אדעתיה ולא הויא בחזקת המשכיר אלא לדבר דלא אסיק אדעתיה דשוכר כגון זבל דאתי מעלמא הוא דלא הויא הבית בחזקת השוכר הואל וזה לא אסיק אדעתיה הויא לענין זה כאלו אינה שכורה גביה לדבר זה ובחזקת המשכיר קיימא וא"כ הואל והבית בחזקת שוכר קיימא ודאי דהמטלטלין בחזקת השוכר קיימי ובודאי דהכי הוא אפילו מן הסברא דהיתכן לומר שהבית השכורה תהיה בחזקת המשכיר לענין מטלטלין הבית א"כ לא שבקת מידי לכל שוכר שכל משכיר יאמר לשוכר כל מה שבבית הוא שלי בדבר שאינו ידוע של מי הוא וזה דבר שאין האוזן יכולה לשמוע אפילו אלו לא מצאנו דבר זה מפורש בדבר רז"ל מכ"ש שהדבר מפורש מדברי הטו"ז דדעת מר היא דאין הבית בחזקת המשכיר אלא לדבר דלא אסיק אדעתיה דשוכר ובזה נתיישבו פסקי הש"ע דלא להוו סתראי לזה שומעין וא"כ הדר דינא למאי דאמרן הואל והבן נתייחדה לו הבית והוא העקר שדר בה ומונע את אביו מהשתמש בעת שירצה לנטול דין הוא הגם שאותו האב היה לו קצת תשמיש טפל הוא וכמי שאמרן הדבר לא פעם ולא שתים ולא הויא הבית אלא בחזקת הבן הקבוע בה לילה ויומם:
והילך מ"ש הגאון מוהרע"א זלה"ה הביא דבריו הרב כת"ש ס' שי"ג שכתב על דברי התוס' שכתבו דאם בית של המשכיר פתוח לחצר הזבל של משכיר על זה כתב הגאון הנז' דדוקא לענין דבר המונח בחצר מהני דהמשכיר ביתו פתוח לחצר דכיון שהמשכיר יוצא ונכנס בו ויכול לשום שמירתו עליו מקרי עומד בצד שדהו אבל לענין דבר המונח בחדר המושכר לו מהני מה דהמשכיר דר ג"כ באותו בית חדר נגד חדר המושכרת כיון דרשות ביד השוכר לסגור הדלת ולמנוע להמשכיר דריסת הרגל בו עכל"ה. הרי לך דמי שיש בידו לסגור הדלת ולמנוע דריסת הרגל לחבירו בחזקתו מעמדינן הבית וגם אנן הואל והרי"ץ הוא דר דירת קבע ופותח ונועל ומונע לאביו דריסת הרגל בעת שירצה הבן לסגור א"כ בודאי הבן הוא העיקר למודה על האמת:
ומעתה הבוא נבוא למה שתפס הרי"ץ השטרות הנה ראיתי להרב הפוסק נר"ו שמתחילה הביא לדבריו דברי מור"ם דסק"ד ס"ג דפסק דתפיסת שטרות לא הויא תפיסה אלא דאח"כ עמד לנגדו פסק הש"ע דס' ס"ד דפסק מר"ן ס"א ז"ל וכל זה לדינא אבל למאי דתקון רבנן שגובין מטלטלין דיתמי גובין משטרותיהם אפילו לא תפס מחיים ע"כ ועל זה הוקשה להרב הפוסק דסתמיות דברי הש"ע ומור"ם בס' ק"ד וס"ד נראה דלא פליגי וכו' ועל זה הוקשה לו היאך יכולים לזווג ביחד פסק מור"ם דפסק אין תפיסה בשטרות עם פסק הש"ע בס' ס"ד דמהנייא תפיסה כנ"ל זהו תמיהת הרב הפוסק נר"ו ובאמת תמהתי על המראה מה ענין זל"ז הרי דברי הש"ע בס' ס"ד איירי לענין התופס שטרות ואומר שהמוריש חייב לו אזי הוי דינו אפילו לאחר מיתה לגבות מהם דהוי כאלו ממושכנים אצלו ויכול לטעון נגד היתומים לגבות מהם אבל לא הוי בתפיסתו כאלו גבוי ועומד דאין החוב נקנה אלא על ידי כתיבה ומסירה אבל לתפוס השטר למשכון בעלמא לא לגבות מהלוים וכמ"ש הש"ך שם בסק"א אלא לטעון שיש לו חוב מהני אבל מור"ם דבר במי שתפס השטר בחובו שהדין היא אי חשבינן בתפיסתו כאלו גבה כבר אזי הפסו"ד זכה מי שזכה על כן כתב דלא כגבוי ויד בעלי חובות שוה בו ומה ענין זל"ז וכמו שחלקתי כן הוא מפורש במקור הדין שממנו חוצבה הג"ה זאת דס' ק"ד ומקור הדברים הובאו בס' ערך השולחן סק"ד אות י"ח שכתב ז"ל כתב מור"ם וכו' אם תפס שטרות וכו' כ"כ רי"ו בשם רבו מהר"א ן' ישמעאל ע"ש ומצאתי תשובת הר"א ן' ישמעאל בתשובת מהר"י ן' הרא"ש שכתב ז"ל ושטרות שתפסה האלמנה ומשכנתם לצורך מזונותיה מהנייא תפיסתה ואין הבנות מוציאות בתורת חוב כיון דלא כתיב ביה מטלט' אג"ק ויש להביא ראיה מדאמרינן בפרק הכותב דההיא אתתא דאפקידו בידה מלוגמא דשטרי וכו' ש"מ דתפיסת שטרות מחיים מהני שלא יעשה החוב מטלטל' אצל בניי ודכוותה הכא מהנייא תפיסת האלמנה בשטרות כאלו גבתה החוב ואין הבנות מוציאות ממנה בכח החוב ויש לבעל דין לחלוק דנהי דמהנייא תפיסת השטרות שלא יעשה החוב מטלטלים אצל בניו אבל הכא לא מהנייא תפיסת האלמנה בשטרות כאלו גבתה החוב דלא מהנייא תפיסה זו טפי ממי שנמסר לו שט"ח במכירה או במתנה במסירה לבד שלא קנה גוף החוב וטעמא דמהנייא תפיסת השטר הוא שלא יעשה החוב מטלטלים אצל בנו משום דההוא חוב כבר היה משועבד לההיא אתתא דתפסה מלוגמא דשטרי מחיים דאב מדר"ן אלא דאמרו רבנן כי מיית האב נעשה החוב מטלטלים ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח בדינא דגמרא וכיון שכבר היה אותו החוב משועבד בחיי האב ותפסה השטר בחייו אהני שלא יעשה מטלטלים אצל היתומים אבל אין תפיסת השטר תפיסת החוב ויחלוקו החוב והאלמנה והבנות מכח חובן לפי שאין בחוב דין קדימה וכו' וכן מבואר יוצא מדברי הרב"י בס' ס"ד יעו"ש שאחר שהביא לתשובת הרשב"א שכתב דמקום עדים ושטר הויא תפיסה דהביא אחר זה דברי רי"ו שפסק מור"ם ומשם באירה דלדעת הרב"י כולהו סלקי להלכה דלא ראי זה כראי זה וטובים השנים פסק הש"ע ומור"ם הם אמת ודבריהם אמת:
מעתה משכוני נפשין לעקר הדין הנה ראיתי להרב הפוסק אחר שדקדק מלשונות הש"ע ומור"ם דס' ס"ד דפשט לשון הש"ע ומור"ם מורין דמהנייא תפיסת השטרות אפילו אין לתופס עדים ושטר עכ"ז לא הונח לו הואל ולדעת הרב"ח החזיק במעוז תשובת הרשב"א דאייתי מר"ן בב"י דס"ל דאין מועלת תפיסה לתופס אלא אם יש לו עדים או שטר ויישב הרב"ח כל דברי הפוסקים בשטתו של הרשב"א אפילו דעת מר"ן גם הרב הסמ"ע בדריש"ה ובהגהו"ת ובסמ"ע סקי"א העלה דכו"ע כהרשב"א וגם הש"ך דעתו ג"ך הכי הוא הואל והני רבוותה סברי מרנן דמר"ן אזיל גם היא בשטת הרשב"א מזה לא הונח לו עד שמצא תרופה מן התורה הואל וכנגד זה מצא כת קדישי עליונים הלא המה כנה"ג דפסק דלא כהרשב"א אלא כדעת מורם במפה גם הרטו"ז יישב דברי מור"ם דסליק שפיר להלכה גם הרב פת"ש יישב דברי מור"ם וכו' ועל הרב הפוסק עשה סמוכין דרבנן דהואל והרב כנה"ג וטו"ז ופת"ש פסק מור"ם עולה שפיר לדעת התוספ' והרא"ש ומר"ן א"ך הוי ספיקא ומצי התופס לומר קי"ל כוותיהו זהו עקר פסקו בזה:
ואני לקוצ"ד מוסיפנא תוסף' שפיר דגם הרב קצו"ת החוש"ן והרב נתיבו"ת המשפ"ט גם הרב בית אברהם כולם יישבו דברי מור"ם דסלק להלכה אלבא דכו"ע ע"ע בספרתם:
אך זה קשה בעיני הלא ישובם שעשו לדברי מור"ם הוא דמור"ם איירי בדלא היו עדי פקדון אלא דברי מור"ם הם קאי על מ"ש הש"ע אם יש עדים שתבעם ממנו מחיים ומיירי שיש ערים שהפקידם וגם יש עדים שראום עתה בידו על זה קאי מור"ם הטע'ם למה צריך שניהם עדי פקדון וראיה דאל"ך דאי ליכא עדי פקדון ואין לו אלא עדי ראיה הגם דאין יכול לטעון לא היו דברים מעולם וגם אינו יכול לטעון לקוחין הואל ואין לו כתו"ם עכ"ז אם תפסם מחיים יכול לומר למשכון תפסם זהו כוונתם במור"ם וא"ך אתייא מבינייא אפילו לדעת הפוסקים המיישבים דעת מור"ם להלכה הכי פירשו דברי מור"ם דאינו נאמן אלא באומר למשכון תפסתים מחיים ואזי יהיה נאמן אבל בנדו"ד דלא היתה תפיסתו אלא לאחר מיתה היאך יוצדק כאן לומר דתפסם למשכון הרי מפורש יוצא בדברי קצו"ת החוש"ן עיין עליו דבאומר בתורת משכון בא לידו מעקרא הוא דמהני תפיסתו דאזי חשבינן ליה הואל ובא לידו בתורת שעבוד כאלו טען לקוחים הם בידי יעו"ש בדברי נתיבו"ת המשפ"ט ובס' קצו"ת החוש"ן דמשם באירה דהכי מוכח דדוקא באומר באו מעיקרא לידו בתורת משכון:
גם הרב בית אברהם בישובו שעשה לדברי מור"ם הכי הוא זל"ה הכא איירי שהיורשים טוענים אבינו הפקידם בידך וזה טוען אמת שהפקידם בידי אבל בחיי אביכם תפסתם למשכון בשביל חוב שחייב לי ואית לי סהדי דתפסתים מחיים והעידו כן העדים אפע"ג דאין לו מיגו דלוקח אנן סהדי שהחוב הוא אמת דלא ידעינן אי חייב לו או לא דמאחר דאיכא סהדי דתפס מחיים אי איתא הו"ל לאביהם לתובעו בדינא ודייני ולברר שאין חייב לו כלום עכל"ה הרי הדבר מבורר אפילו להפוסקים דמצדדי לדעת מור"ם דהלכה ומורין כן היינו דוקא באופן זה דהיינו בתפס מחיים ותבע ולא רצה להחזיר בזה הוא דפסק מור"ם דנאמן במיגו דלמשכון תפסם אבל במקום דליכא שום מיגו כלל לא אמרה אדם מעולם שתהיה תפיסתו תפיסה: וכן מוכח מדברי מור"ם שכתב ואפע"פ שאין לו מיגו מ"מ אם תפסם מחיים יכול לומר למשכון תפסם וכו' ופירש הסמ"ע סק"ו דמור"ם קאי על מ"ש הש"ע אם יש עדים שתבעם ממנו וכו' מזה מפורש יוצא דלא זיכה מור"ם אלא בתפס מחיים ותבעם ולא החזיר לו דאזי מילתא דמוכחא היא דלמשכון תפסם וכמו דיהיב טעמא הרב בית אברהם הנז' אבל בנדו"ד דלאחר שמת האב הלך הבן ותפס ויצא לטעון טעון שהוא נישא באביו זה לא שמענו הואל ואין לו מיגו שקבלם בתורת משכון בא לידו:
אלא דנראה דהגם שהרב הפוסק נר"ו סתם כאן דבריו ולא פירש היאך היתה תפיסתו בשטרות אלו נראה פשוט דאיירי בדליכא עדי ראיה דאזי אם לא היתה תפיסתו בעדים אזי יש לו מיגו וזה מוסכם אלבא דכו"ע אפילו לדעת הסמ"ע הואל ואין כאן עדי ראיה אלבא דכו"ע הוי מיגו טוב ויכול לתפוס אפילו במקום שאין החוב ברור כמו שיראה המעיין בדבריהם א"ך אם נאמר באמת דנדו"ד הכי הוא לא היה לו להרב הפוסק להכניס הדבר במחלוקת בתפס אם יכול לומר קי"ל דבאופן זה אין כאן חולק אלא האמת דכאן הגם שיש כאן עדי ראיה מיירי אלא שאין כאן עדים שתפס מיד הסופר דאזי דינו הוא שיכול לטעון יש לי חוב עליו מיגו שיכול להכחיש את הסופר ולומר להד"מ שלא קבלם מידו אלא למשכון תפסם מחיי אביו והגם דהתוספ' וכו' בפרק חזקת הבתים שם בקשו על דין נסכא דאמר אין חטפי. ודידי חטפי דהוי משויל"ם הקשו דלהוי נאמן במיגו שהיה יכול להכחיש את העד ותרצו דאין זה מיגו הואל והיה צריך לישבע יעו"ש בש"ך ע"ה סקע"ג שהביא דבריהם עכ"ז בנדו"ד הרי אין כאן שבועה דאורייתא כדקי"ל דאין נשבעים מן התורה על השטרות והואל ואין כאן שבועה נגד העד אמרינן מיגו וכמו שבא הדבר בכלל המיגו להש"ך אות ז"ך ולהרב נתיבות המשפט אות כ"א שכתב דבמקום שאינו מחויב שבועה דאורייתא אמרינן מיגו נגד העד יעו"ש וא"כ בכאן אם לא היתה התפיסה בעדים הרי יש כאן מיגו ואפילו אי הוה התפיסה בעדים הגם דמיגו דלהד"מ אין כאן עכ"פ הרי יש כאן מיגו דהחזרתי דהיינו נתתי ביד היורשים הואל וגדולים הם או במיגו דנאנסו ובודאי דבאופן זה דאיכא מיגו הוה עובדא ועל זה סמך הרב הפוסק לזכות לתופס הואל ויש כאן מיגו אבל אי ליכא מיגו ודאי אין תפיסתו כלום: הדרן לדינא הואל והני חבל נביאים כולם עלו בהסכמה דדינא דמור"ם יתיב שפיר אלבא דכ"ע זה התופס יכול לומר קי"ל לית דין ולית דיין: וראיתי להרב הפוסק שעלה ונסתפק בזה אם יכול לומר קי"ל הוא ויש כאן מחלוקת בתפיסה דלדעת הרשב"א וסייעתיה סייעתא דשמייא סברי דלא מקרייא תפיסה וגם על זה צדד בדעתו הרמה דיכול לומר קי"ל והד"א. וכדי שלא להאריך עוד בזה אמרתי להביא מן החדש תוספת טובה שפיר שיש בו כדי שביעה והוא מ"ש הרה"ג בעל תורת חסד סקצ"ה ז"ל וראיתי להרב מהרש"ח שכתב דכיון דהאי מילתא היי פלוגתא דרבוותא אי מהני תפיסה או לא מהני ליכא למידן אלא אחר הרוב וכמ"ש הרב מהריב"ל זלה"ה. ולי נראה לחלק דוקא בקרקע דלא שייך ביה צד תפיסה למטלטלין דסו"ס יש בהם תפיסה וכן כתב הרה"ג מוהריב"ל בח"ב סנ"ה וכן נמי דעת מהרש"ך ח"א סק"ן ובזה אין מקום למה שתפס הרב כנה"ג על דבריהם בס' כ"ה לביאור דברי הטור אות ע' אח"כ ראיתי מ"ש הרב כנה"ג בסוף הספר וחזר בו ממ"ש בתחילה. ונקטינן דהפסק המחוור הוא דמהנייא תפיסה על הספק בין תפס בעדים או שלא בעדים ואפע"פ שיש מן האחרונים נמי מי שנטה דעתו להחמיר לא אזלינן אלא בתר מוהריב"ל בח"ב סנ"ה ומהרש"ך ומהר"ש שהסכימו לזה עכ"ל וכן ראיתי לרב אחרון חביב הרב משה"ר שאסף איש טהור כמה פוסקים דסברי מרנן דיכול לומר קי"ל במחלוקת בתפיסה יעו"ש ואחר ראותינו כל זה לא נשאר מקום לפקפק:
ומעתה נתנה ראש למה שנסתפק הרב, הפוסק על מה שהתופס הוא יורש אי הויא תפיסה או יכלי שאר יורשים לומר טול מה שתפסת בחלקך ונולד ספק זה מכח מה שראה להרב זל"א שנסתפק בזה וכתב בסוף דבריו וצל"ע בדב"מ שציין ואין לי פנאי כעת עכ"ל והרב הפוסק כתב דספר זה לא נראה לו בעליל והוצרך להביא לחמו מאהע"ז וכו' הגם דהיה כאן מקום לעמוד על ראיה זו ועיין להרב מהריב"ו בחומ"ש סמ"ב יעו"ש:
אלא דאנחנו אלה פה עינינו ראו לספר דב"מ ששם שם בס' ק"ה היתה השאלה בראובן שמת והניח בנות נשואות ושתי בנות עדיין בתולות והוציאו הבנות הבתולות שטר כתב שנתחייב ראובן לכל אחת מבנותיו סך מה לעת נשואיה ושם נפל הספק אם יזכו הבנות הואל ולא הגיע השטר לידן יעו"ש הספיקות ועל מבוכה זה ישבו גאוני עולם והגאון מהר"י רוזאניס ורבנים אחרים אי אמרינן הואל והבנות הבתולות יש להם חלק מצד הירושה אמרינן הואל והוו מוחזקין במקצת נכסים מצד הירושה חשבינן להו דהוו מוחזקין גם לענין החוב ואמרינן הואל והם מוחזקות לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה יעו"ש שהאריכו והרחיבו הרבה מאוד והגם שלמסקנא דדינא נראה פשוט דלא קרינן להו מוחזקין אף לגבי החוב עכ"פ ממנו נלמוד לנדו"ד דהא ספיקא דידהו הוא אפילו לא היו הבנות תופסות שום דבר עכ"ז הואל ויש להם חלק בירושה בעו לומר דקרינן בהו כאלו תפוסים נמצא דאפילו רק מצד שהבנות יש להם חלק בירושה בעו לומר דחשבינן להו כאלו תפוסים מצד החוב נמי מה שאין הדין כן באדם דעלמא דאם יש לו איזה שטר דנין ביה יד בעהש"ט על"ה הואל ואין לו שום תפיסה נמצא יורש שיש לו חיב על האב הוא עדיף מאדם דעלמא שיש לו חוב על מורישם או מאן דהו הואל ואין לו תפיסה וא"כ מזה נלמוד קו"ח ליורש שתפס מנכסי מורישו דתפיסתו תפיסה דהא אפילו אדם דעלמא שאין לו זכות בנכסי חבירו כלל עכ"ז אם תפס חשבינן תפיסתו תפיסה ודינין ליה על שטרו יד בעל השטר על העליונה דמהנייא ליה תפיסתו יורש התופס מנכסי אביו מצד החוב לכ"ש ודאי דתפיסתו של יורש אדרבא היא עדיפא מתפיסת אדם דעלמא וכמו אדם דעלמא אם תפס שטרות מהנייא תפיסתו הוא הדין היורש:
והרב זל"א לא נסתפק בתפיסת היורש אלא קודם ראותו דברי הרב דב"מ וכמו שכתב איהו עצמו דלענין זה הוא צריך לראות ספר דב"מ ולא מצא פנאי לראות אלה היו דבריו ועל זה אמינא דדבר פשוט אלו שלטו מאורות עיניו בס' דב"מ לא נשאר לו ספק והיה דן בקו"ח דמהני תפיסת היורש ומה גם דמדברי הרב עצמו מפורש כך ע"ע בדף קי"ח ע"ג בריש הפסקה אשר שם יעו"ש:
ועל מה שנסתפק על מה שתפס מיד הסופר האם נחייבו להחזיר ואייתי הרב הפוסק תשובת הרא"ש סק"ו שהובאה בב"י ס"ק פ"ה וגם הסמ"ע הביאה בס' ע"ב סקס"א יעו"ש ועל זה יצא הרב הפוסק לחלק דהכא שאני הואל וזה התופס יורש הרי מה שנתן הנפקד בידו הוי ברשות ומייתי ראיה דהוי ברשות מפסק מור"ם סע"ז ס"ט זהו ראייתו. ראיה זו לא נהירא דמהיכן שמיע ליה ששטר המופקד שיכול ליתנו ביד אחד מן הבנים אין מכאן שום ראיה דהגם דיש לו חלק בו וצריך הוא לשטר לתבוע חלקו אפשר דאינו רשאי למוסרו בידו לתבוע בו חלקו אלא באופן דלא למטי פסידא לשאר יורשים על כן אין מדברי מור"ם אלו ראיה הואל ולדעת מור"ם אין היורש רשאי ליטול חלק אחיו כי אם חלקו דלא כמו שמפורש בתשובת הרשב"א בב"י דאחד מן היורשים יכול ליטול הכל בין אחיו במדינה או לא וא"כ הואל ואין היורש יכול ליטול כי אם חלקו גם השטר אפשר שאין רשות לנפקד ליתנו ביד אחד מן היורשים כי אם באופן דלא למטי פסידא לשאר יורשים ולעת כזאת צל"ע לדין זה:
אבל לענין הדין בנדו"ד שאירע כבר שמסר הסופר השטר ביד הרי"ץ נר"ו האמת הוא שאין צריך התופס להחזירו יען כי המעיין בתשובת הרא"ש זלה"ה שחייב התופס להחזיר הוא מטעם דהוי הנפקד שומר שמסר לשומר יחייב והואל והשומר חייב לשלם אינו בדין שזה התופס יגרום לו פסידא זהו טעמו:
הן אמת דהיה מקום כאן להאריך והדברים סובלים אריכות גדול למעיין בס' נ"ח במחלוקות המשולשות שהביא מור"ם שם ס"א דמשם תראה דלפי סברת הי"ח שנייה שהביא שם וגם לפי סברת הריטב"א שהיא סברא שלשית שהביא שם נראה דאין צריך כאן להחזיר כמו שתראה בטעמם שם אלא דהאמת יורה דרכי למעיין שם בישוב הדעת בסמ"ע ובטו"ז וש"ך שם באורך עיניו יחזו דמסקנא דדינא היא כי"א קמא שכתב שם דאזיל בשטת מר"ן יעו"ש וטעמו הוא משום שאינו יכול לגרום פסידא דנפקד ראשון וכטעמא דתשובת הרא"ש הנז'. עכ"פ אתאן לדינא לא מבעייא לסברת י"ח שנייה שמוזכרת שם ולסברת הריטב"א ודאי דאין צריך כאן התופס להחזיר אלא אפילו לסברא קמא שכתב שם מור"ם דבמקום דמטייא ליה פסידא לנפקד חייב התופס להחזיר בנדו"ד שתפס שטרות אין צריך להחזיר דידוע הוא דהשטרות אתמעטו מדין שמירה כמ"ש הטוש"ע סי' ס"א יעו"ש דאפילו מפשיעה פטור:
והגם שמצאנו להרב"י בסו"ס ס"ו שהביא דברי הרא"ש בכלליו שכתב ז"ל דאפילו לדברי הרי"פ זלה"ה שפוטר בפשיעה דוקא פשע ונגנבו או אבדו אבל השליכם בנהר לא ומפני זה פסק על סופר שכתב שטר לשמעון ונתנו לאביו דהוי כמשליכו לנהר לאבוד בידים אלא א"כ בא האב לסופר בתורת שליחות הבן וידוע שהבן מאמין את האב ומשליטו בנכסיו אז לא פשע הסופר ע"כ ופשוט דהרב"י שהביא דברים אלו בשתיקה הויא הודאה לדינא וכן פסק מור"ם בס' ס"ו ובס' ש"א הביא מור"ם ג"כ דין זה בסברא קמייתא והגם דשם סיים עליהם וי"ח עכ"פ ודאי אנן בדידן לא קי"ל אלא כסתמיות דבריו דס' ס"ו דלא הביא שם כי אם סברא זו ולא הביא עליה סברת החולקים ובס' ש"א ג"כ הביא סברא זו בסתם בודאי הכי נקטינן והגם שהש"ך הרבה תמיהותיו על פסק זה יעו"ע בס' ש"א ובס' ס"ו עכ"פ אנו אין לנו אלא דברי הרב"י וסתימת מור"ם יעו"ע וא"כ נראה דסופר זה כמאבד שטר: על זה אמינא בפה מלא דבנדו"ד הואל ויש לתופס זה חלק וזכות לתבוע חלקו בשטרות אלו ודאי אפילו נימא דמעקרא לא היה ראוי למוסרם ביד אחר מן היורשים וזה לא מקרי פושע לחייבו דעד כאן לא חייבו במוסר לאביו אלא משום שומר שמסר לשומר אבל כגון נדו"ז שמסרו ליורש לגבות חלקו לא מבעייא לסברת החולקים דס"ל דאפילו במוסר לאב לא הוי פושע ודאי דאין צריך להחזיר אלא אפילו לסברא שזכרנו דחייבו במוסר לאב הכא יודו הואל ומסירתו היתה לגבות חלקו. ואפושי בפלוגתא לא מפשינן. ויש לאל ידי להביא ראיות לזה אך אין כאן מקום להאריך יותר וא"ך הואל והחכם הסופר שמסר השטרות לא מקרי פושע ולא מחייבינן ליה על מה שמסר אזי מטעם זה אין חייב הרי"ץ התופס להחזיר הואל ואין גרמת הפסד לסופר:
המורם מהאמור שהד"א כמ"ש הרב הפוסק נר"ו. זהו מה שהשיגה דעתינו לעת כזאת בלי חפוש הרבה בספרים. וצוי"ם וימ"ן. החותם פה סאלי סיון התרס"ה לפ"ג:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: