שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן סב
על ראובן שתבע לשמעון ואמר לו קניתי ממך עפיון ושלחתיו למדינה אחרת לימכר והן היום נמצא כולו מלא עפרורית ואתה הבטחתני שהוא טוב והן קויתי טוב ויבא רע. מהו הדין. הנה על אופן זה נשאל ידיד האור כי טוב הרב מורה צדק שבעי"ת רבאט יע"א והשיב על זה. וזה מה שכתבתי בענין זה להרב הנז' הי"ו:
אורו עיני במ"ש בענין האלעפיון הנז' ואמת אמת תפיסה במה דפתח דבריו יאירו דאם האלעפיון הוא דבר השכיח להיות בו תערובות ודרכם של בני אדם לנסותו דאין יכול לבוא הלוקח בטענת מק"ט. והגם דסברא זאת רבו בה המיימנים והמשמאלים בה עכ"פ המוחזק בודאי יכול לומר קי"ל ועיין להרב חכמת שלמה בס' רל"ב שהביא ראיה מן הש"ס על זה יעו"ש:
אך למודעני אני צריך דלאו כל אפייא שוין בנסיון דדוקא בדבר הנסיון שהוא על ידי מעשה הוא דכתב הרב המגי"ד הואל ולא הקפיד מחל אבל בדבר שנסיונו הוא על ידי ראיה והבטה יכול להיות ראה בשעת ראיה ונסתכל ולא הבחין ומאן לימא לן דלא הקפיד וחלוק זה הביאו הרב כנה"ג הגב"י אות י"א ז"ל כתבתי בתשובה דמתוך דקדק יש מי שכתב שהביא הרב"י נ"ל דלא אמרי דבדבר שיכול להבחינו ולא הקפיד לעשות כן אינו חוזר אלא דוקא בבחינה התלויה בנסיון או טעימא אבל בבחינה התלויה בראיה לא וקצת טעם יש בדבר דבשלמא בבחינה התלויה בנסיון או בטעימא איכא למימר הואל ולא הקפיד לעשות כן מחל אבל בחינה התלויה בראיה שאין צריך מעשה מאן לימא לן שלא הקפיד לראותו ולא הביט יפה ודקדקתי כן מלשון שכתב דאם היה דבר שהלוקח היה יכול להבחינו לאלתר כגון לנסותו ולטעמו וכו' ולמה לו להאריך הוה דיי לומר בדבר שיכול להבחינו לאלתר ותו לא מידי ומדהאריך ודאי שדעתו היא דדוקא בדבר התלוי בנסיון וטעימא ולא בנסיון התלוי בראיה עכל"ה וא"ך גם כאן צריך להיות עפיון זה נסיונו על ידי טעימא ואזי אמרינן מדלא בדק על ידי מעשה מחל:
אך בנדו"ד הואל וטען שהמוכר השביח דעתו בכי טוב הוא ועל זה סמך ובטח ולא בדק טענה הנשמעת היא דכן מצאנו ראינו להרב החבי"ב בס' ל"ב הגב"י אות זיי"ן שכתב ז"ל כתבתי בתשובה דאפילו לדעת הרב המגי"ד דבדבר שיכול לנסותו ולא נסהו אינו חוזר היינו דוקא במוכר להם בסתם אבל במפרש שמכר לו דבר טוב אפילו יש מי שכתב מודה מפני שיאמר חזי דעליה דידך קא סמיכנא ולפיכך לא הקפדתי לנסותו ושוב מצאתי כן במשפ"ט צד"ק ובה"ר רדב"ז ח"א יע"ש. ועיין בס' זי"ע סכ"א יע"ש. וא"ך הדין הוא דאם יודה לו המוכר שזה העפיון הוא שמכר לו והוא הבטיחו כי טוב הוא הדין הוא שישבע הלוקח שמעולם לא הרגיש ומחל במום זה וחוזר במקח טעות וכמ"ש כת"ר שבאמת כן כתב הרב כנה"ג הגה"ט סרל"ב סכ"א ז"ל כשהדין נותן להחזיר המכר מפני מום שבו צריך לישבע שלא הרגיש במום זה עד עתה יעו"ש עליו מילתא בטעמא והגם דבאמת מדבריו אלו מוכח דאזיל בשטת הפוסקים דס"ל דנשתמש דכתב הרמב"ם בלשונו וכן פסק בש"ע דאם נשתמש מחל לפי האי סברא דסברי שצריך לישבע שלא הרגיש במום. מזה משמע דסברי כסברת הפוסקים דסברי דנשתמש לאו דוקא אלא משהרגיש ושתק מחל והיא סברת המגי"ד שכתבנו לעיל שהביא הרב"י בס' רל"ב כמש"ל ובאמת הרי ראינו דסברא זו במחלוקת היא שנויה וכמו שמצאנו שם להכנה"ג הגב"י אות כ"ח כתב ז"ל מצאתי לגדול אחד שכתב בתשובה כתיבת יד למהר"א גאליקו ז"ל סל"א דכתב דכל שלא נשתמש אפילו הרגיש במום חוזר ע"ך וכן כתב באות י"א דדעת מהרשד"ם יעי"ש דהכי הוא ועיין סק"ה ובס' זי"ע סכ"א יע"ש עכ"ז פשוט דהמוכר יכול לומר קי"ל כמ"ש כת"ר וכן הורה זקן הלכה למעשה הרב מהריב"ו זלה"ה ח"ב סקט"ו יעו"ש הן אמת דהמדקדק שם בדברי מהריב"ו ז"ל בתשובה הנז' יראה דיש מקום להתעקש בדבריו ששם כתב ז"ל אבל אם נשתמש בה אחר שידע במום הרי זה כמחל כמ"ש הש"ע וכו' מדבריו אלה נראה דבא לפסוק כפשט דברי הש"ע דדוקא בנשתמש הוא דקם ברשותיה ולא הרגיש לחוד כמ"ש הסמ"ע משם הרב המגי"ד עכ"פ הרי מסיום דברי הרב שסיים בזה"ל ואם הלוקח טוען שלא ידע במום עד עתה צריך לישבע שכדבריו כן הוא וכו' הרי חזר ופירש דבריו דמה שנקט בתחלה אבל אם נשתמש וכו' הוא לאו דוקא אלא הוא הדין ידע והרגיש דיי ומאי דנקט בתחלת דבריו לשון הש"ע נקט אבל באמת דאפילו בהרגיש לחוד מחל וכמו שנראה מסוף דבריו ותפיס לשון אחרון עקר והכי נקטינן:
ומה שעלה בדעת ידיד להכריע דמר"ן הוא מכת הסוברים דדוקא בנשתמש הוא דקם ליה ברשותיה והכרעת ידידי היתה ממה שפסק הש"ע סכ"ב שכתב בריש הסעיף דאם נגנב או נאבד הוי ברשות מוכר ופירשה הסמ"ע לבבא זו דאיירי אפילו ביש לו שהות להחזירו ועכ"ז הש"ע פסק דוקא נגנב או נאבד הלאו הכי אפילו נשאר מונח אחר שנודע הוי ברשות מוכר והרי תפוק הואל וידע קם ליה ברשות לוקח ועל זה הוצרך ידידי לדחיות רחוקות ולדידי לא הונח לי במה שרצה לישב יען דלא תקין מה נענה לדעת הסמ"ע דשם בדינא דהסמ"ע ס"ג דכתב מר"ן אבל אם נשתמש וכו' כתב עליו הסמ"ע דברי הרב המגי"ד דנשתמש לאו דוקא א"ך מזה מוכח דרצונו להשוות דעת מר"ן לדעת הרב המגי"ד דמר"ן גם הוא ס"ל דאפילו בהרגיש לחוד קם ליה ברשותיה וא"ך היאך כאן בס' כ"ב בא לפריש דהש"ע דכתב נגנב או נאבד הוא אפילו בהיה לו שהות קא מיירי דמשמע מזה דאלולי גניבה ואבידה אפילו היה לו שהות לא קם ברשותיה וא"ך קשיין דברי הסמ"ע אהדדי:
על כן נראה דאין שום הכרעה כלל מדברי מר"ן דסכ"ב דאיכא למימר דשם בס' כ"ב איירי באופן שהיה יכול אפילו הרגיש במום וידע יכול לחזור והיינו בשעה שידע גילה דעתו בפירוש שלא מחל בשתיקתי דזה מהם גלוי דעתה בין אם תבע אונאתי בכדי שיראה לתגר בין במקח אחר שידע המום ובזה נחה שקטה דליכא הכרעה מס' כ"ב וקי"ל:
ומעתה הבוא נבוא לעקר דינא דידן הן אמת לא ידעתי עקר המעשה כאן היאך הוא אם זה הלוקח בא לב"ד והביא מקחו בידו או בא לטעון על פי מי שנשתלחו אליו לעיר אחרת והוא הוא ששלח לומר לזה הלוקח שהמקח הזה אינו טוב בזה חלוק דאם באמת הכי היא הלוקח זה בא בטענה מכח מה ששלח לו לאמר כזה הרי דינו ערוך על ספר הישר זכו"ל אות אונאה ז"ל ראובן קנה סחורה משמעון ושלחה ללוי לעיר אחרת ובא כתב מלוי קיבל ומתרעים שהסחורה מזויפת ועדיין לא פרע ראובן המעות לשמעון ורוצה לפחות לו מהערך באומרו שהוא האמינו לשמעון שאמר לו שהיא הסחורה שתבע ממני ראובן. חייב כל מעותיו לשמעון ואם ירצה ראובן יחרם חר"ס. ידיו של משה. עכ"ל וא"ך גם כאן אם זה הלוקח בא בטענת חבירו אין בדבריו כלים: אך אם זה הלוקח בא ומקחו בידו ואומר הרי המקח שלקחתי ממך יש בו מום לא מבעיא אם זה המוכר אומר שאין זה מקח שמכר לו פשוט דנשבע ונפטר דאין לך כפירה יותר מזה. אלא אפילו אם היו יהיה טענת זה המוכר כגון אם אומר איני יודע אם זה הוא האלעפיון שמכרתי לך או לא עכ"ז בשבועה שישבע שאינו יודע שזהו מקחו יהיה פטור:
ודע וראה דהגם דמצאנו ראינו מחלוקת גדולה בדעת הפוסקים בדין מי שפרע לחבירו במה שהיה נושה ואחר זה חזר ואמר לו מעות שנתת לי מצאתי אותם מזויפים בזה רבתה המחלוקת בין האחרונים יש מכת הסוברים דס"ל דהוי דינו כדין יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וחייב לחזור ולפורעו פעם אחרת ואין עליו על מקבל המעות כי אם חר"ס ויש כת הסוברים דס"ל דלא הוי דין זה אלא כדין איני יודע. אם הלויתני דהואל ופרעו נסתלק ממני ולא הוי אלא כאומר איני יודע אם הלויתני וישבע ויפטר יעו"ש בספרתם. ואנן בדידן לא מלבד מה שהכרענו במקום אחר כדעת רובא דרובא דהכי ס"ל דהוי דינו כאומר איני יודע אם הלויתני: אלא דבנדו"ז אפילו לדעת הסוברים דבפרעון ההלואה הוי כאומר יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וחייב. בכאן לא כן היא דהא מצאנו להש"ך בס' רל"ב סקט"ו שהביא לסברת מהרשד"ם דס"ל בדין המחזיר מטבע מזויפת והלה טוען איני יודע דצריך לשלם ואין עליו אלא חר"ס יע"ש ועל זה מצאתי ראיתי להרב חכמת שלמה שתמה על הש"ך היאך פסק כרשד"ם והניח לסברת מור"ם הרי מדברי מור"ם נראה דלא ס"ל הכי דהא מור"ם כאן בס' רל"ב סי"ח פסק בסרסור שמכר טבעות ושברו הלוקח ומצא בו אבן ובא לתובעו הדין הוא שישבע הסרסור ויפטר יע"ש והרי הסרסור הזה באו לידו מעות הלוקח וא"ך הואל ואומר איני יודע אם היתה בדיל בטבעת או לא הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ולמה נשבע ונפטר אלא מוכרח לומר דס"ל במחזיר מטבע ואומר שמצאה מזויפת הוי דינו כאומר איני יודע אם הלויתני ופטור וא"ך קשה על הש"ך דפסק כרשד"ם והניח סברת מור"ם. גם הוסיף הרב חכמת שלמה להקשות גם לדעת החולקים על רשד"ם וסיעת מרחמוהי וס"ל דהוי דינו כאומר איני יודע אם הלויתני למה לא נסתייעו מדברי מור"ם אלו דסרל"ב סי"ח ועל זה הוצרך הרב לתרץ שני תרוצים ותרוץ שני דידיה הכי הוא ז"ל ואפשר לחלק בין בא לידו בתורת חיוב שמחייב את עצמו ובין בא לידו שלא בתורת חיוב אלא בתורת פירעון אף דהוי ספק אם יצא ידי חובת שכנגדו מ"מ כל שלא קבלה בתורת חיוב לא הוי איני יודע אם פרעתיך וצ"ע עכ"ל הרי לך דנדון זה דבמכר איירי אפילו רשד"ם וסיעת מרחמוהי יודו דנשבע ונפטר דכאן הוי כאומר איני יודע אם הלויתני אליבא דכו"ע וא"ך דין הוא שישבע ויפטר:
אך ראיתי לידידי שבכאן רפוף בידך דילמא בנדו"ד אפילו שבועה לא יתחייב וידידי טעמא טעים הואל וזה המוכר טוען שאינו זהו האלעפיון שמכר לו או ספוקי מספיקא ליה עכ"ז לא ישבע הואל ועומד וטוען שבשעת קנייה מעולם לא אמר לו כי טוב היא וא"ך הוה ליה לנסותו ומדלא ניסהו מחל ועל זה ידידי נסתפק היאך נשביעהו שאינו יודע שעפיון זה אינו שלו הרי קי"ל כל טענה שאין מתחייב ממון בהודאתה אין משביעין עליה וא"ך גם כאן אפילו יודה שעפיון זה הוא שמכר לו אינו מתחייב ממון בהודאה זו יען כי טוען שמעולם לא אמר לו כי טוב הוא או אפשר לומר דמאי דקי"ל דבטענה שאף אם מודה אינו חייב כי אם שבועה לא משבעינן ליה היינו דוקא כגון הך דשותפין שטענו שותפי היית וכו' וחבירו טוען מעולם לא הייתי שותפך שאף לדברי התובע אינו חייב לו ממון כי אם שבועת השותפין אבל בנדו"ד לפי דברי התובע שאומר זה העפיון שמכר לו ואמר לו כי טוב הוא הוי כטוענו טענה שאם יודה לו יתחייב ממון זהו צדדי הספק של כת"ר:
על זה נראה לע"ד דהכי הוא דהואל וטוענו זה העפיון שלך הוא ואתה אמרת לי כי טוב הוא והיום מצאתיו רע הוי כטוענו מנה לי בידך וזה אומר אין לך בידי דכחד טענה חשיבה טענת זה הלוקח דהנה מצינו למר"ן בס' פ"ז סכ"ה כתב ז"ל כל הטוען לחבירו טענה שאפילו יודה לא יתחייב ממון אע"פ שכפר אין מחייבין אותו הסת כיצד אמרת ליתן לי מנה אין משביעין איתו הסת וכו' וכתב הסמ"ע שם סקע"ד אמרת ליתן לי מנה דהיא דבור בעלמא ויכול לחזור בו והא דלא כתב אפילו באומר הודית לי א"ץ לישבע ואפילו היתה הודאה ע"י תביעה דהא אף אם יאמר אמת שהודיתי על ידי תביעה נפטר בשביל שכוונתו להשטות ואין משביעין אותו אלא א"ך נתחייב בהודאתו ממין ולא שבועה משום דבהני אם יאמר לו מה לי להשטאתך וכו' מדברי הסמ"ע אלו מבורר דחשיב האומר לחבירו הודית לי מנה דהוי טענה שאין מתחייב ממין בהודאתה הואל דאפילו יודה לו יכול לומר הודאתי להשטות נתכוונתי וא"ך היאך יוצדק פסק הש"ע בס' ע"ה סי"ז דשם פסק דהאומר הודית לי באתם עדיי חייב לישבע יע"ש ובש"ך ספ"א סקל"ח יעו"ש והרי יש להקשות היאך יתחייב שבועה שם שלא הודה לו הרי אפילו יודה יטעון להשטות והוי עקר הטענה שאומר לו הודה טענה שאין מתחייב ממון בהודאתה אלא מוכרח לומר הואל לו הודית באתם עדיי הוי כאומר מנה לי בידך בודאי דחייב באיזה אופן שיטעון אותו וא"ך הוא נדון דידן ממש דהוי כאלו זה הלוקח טוען ברור לי שמנה לי בידך מצד שמכרת לי האלעפיון ואמרת לי כי טוב וא"ך זה שמכחישו הוי כאומר להד"מ ובודאי משביעין ליה ואין כאן מקום להסתפק:
וראיתי לידידי שדעתו היא במקום שטוען על חבירו טענה שאין מתחייב ממון בהודאתה הגם שאין משביעין עליה מחרימין. אחר המחילה עיין להסמ"ע ספ"ז סקע"ג דכתב גם חרם אין מטילין ובודאי דהסמ"ע קאי גם על אופן שאף שאין מתחייב ממון מתחייב שבועה וכמ"ש בסקע"ב שם הכי נמי אין מחרימין יעו"ש דודאי דבריו דסקע"ג הם קאי על דבריו דסקע"ב יעו"ש וכן נראה מדברי מהריב"ו זלה"ה בלקוטיו אות חר"ס דסתם משם מהריק"ש כל טענה שאין משביעין אין מחרימין יע"ש ודו"ק:
הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: