שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן סא
שאלה מהרב המופלא מוהר"ר יהודה מויאל נר"ו הרב של מוגאדור יע"ה ידיד ה' ואוהבו הרב המופלא וכבוד ה' מלא דיינא דלע"ד מוהר"ר אנקאווא הי"ו שלם לך וכו' אמרתי להודיעך שנשאלתי בשני אחים שהיו שותפים ומת אחד מהם והניח בן קטן וזה האח הנשאר הביא פנקס השותפ' שבינו ובין אחיו הנעדר ועוד אומר שיש עדיין בידו איזה רווחים מעסק השותפ' ועל זה נסתפקתי אם מחשיב למשיב אבידה ויפטר מהשותפות או לא:
גם נשאלתי אם יכול זה השותף הנשאר לטעון שלא ישבע עד שיגדל היתום ויתבענו אולי ימחול לו כשיגדל. שוב אחר כן ראיתי בס' נתיבות המשפט שכתב שהרב התומים נסתפק בנדון הזה שהודה השותף בסך אחד שהוא תחת ידו משל שותפות אם נדמה זה לנדון סלעין דינרים סתם וסיים הרב פ"ת דבתשובת ח"ץ פשיטא ליה דבכל אופן חייב להשבע ע"פ וא"ך לא שבקינן פשיטותיה דהרב ח"ץ משום ספיקו דהרב התומים על כל פנים יודעני מעכ"ת אם נמצא איזה חולק על הח"ץ גם יודעני דעתו הרחבה ממה שטען שלא ישבע עתה אילי יגדל היתום וימחול לו:
גם יודעני כת"ר מה היא סברתך במעשה שבא לידי באשה אחת מתקוטטת עם בעלה ועקר הקטטה היא בשביל שתמכור נכסי מלוג שלה ותתן לו מעותיהם ונוסף על זה שזה דרכו לשתות מים שרופים הרבה עד גדר על כתף יסבלוהו להביאו אל ביתו. עתה הפעם הזאת קבלה על עצמה למרוד בו ויכתבו ויתנו ביד בעלה שהיא מורדת עליו וילך לקחת לו אשה אחרת וכאשר שמע הבעל שזה האשה רצונה למרוד בו כדי שתקדיש נכסיה מעתה ולשעה אחת קודם פטירתה ותמכור לצורך מזונותיה אזי הבעל לא רצה לתובעה במה שמרדה בו והמתין לה אולי תחזור ממרדה ונסתפקתי אם נקבל טענת האשה שאמרה שעתה שאין בעלה רוצה לשלוח סיבדי"ץ להתרות בה לכן מרצונה הטוב בשמחה רצתה שהב"ד יכתבו עליה דין מורדת ותשבע בתפלין שלא תחזור בה אבקשה מכת"ר על כל פרט ופרט תשובתו מהרה תצמ"ח ושלם וכו' עה' יאודא מויאל סי"ט: הנה ראיתי מה שנסתפק מנ"ר בשותף זה הואיל ויש בידו ריוח מהשותפ' אם יחשיב למשיב אבידה להפטר משבועה. ועיננו הפקוחות המה ראו מה שנסתפק הרב התומים ומה שסיים עליו הפת"ש משם הרב ח"ץ דמפשט פשיטא ליה דבכל ענין נשבע אך הרב מנ"ר אריה נעשה שו"אל אם יש איזה פוסק שסובר דיחשב למשיב אבידה ויפטר משבועה ע"ך האמת ודאי אם המצא ימצא איזה פוסק שיפטור בזה כוותיה נקטינן דיכול לומר קי"ל ליפטר מן השבועה וכמ"ש הש"ך בס' פ"ז סק"י משם הראשונים עו"ע גם מדין קי"ל ידיע דהגם דלא טען איהי אנן טענינן ליה ועל זה הואיל ודעת מ"ר למצדד אצדודי לזכות לשותף זה להחשיבו משיב אבידה על זה חפשתי בספרי הקודש אשר לפני בס' כנה"ג ושאר בעלי אסופות ולא מצאתי מזה ובודאי כוותיה דמור מסתברא שאין לנו להניח פשיטותיה דהרב ח"ץ וצריך לישבע:
ומה גם אפילו להרב התומים נראה בנדו"ד גם הוא יודה דצריך לישבע הואיל והשותפ' היתה ידועה דהא הרב התומים לא כתב דינו אלא על דין דגדול שהודה לקטן שהיה שותפו שכתב מר"ן בס' צ"ו דחייב לישבע משום מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אלבא דהרמב"ם על זה הרב התומים ז"ל כתב ז"ל ואם הודה שיש לו עדיין ממון השותפו' צ"ע אם ישבע דאף דמיגו לאפטירי משבועה לא אמרינן מ"מ הא הוי כמשיב אבידה בהודה לקטן ותקנת חכמים משיב אבידה לא ישבע וכמ"ש בס' פ"ח לכן צ"ע עכ"ל עיניך תחזינה משרים דלא נסתפק אלא בהודה לקטן שהיה שותפו הוא דנסתפק אם הודה לו שיש לו עדיין ממון השותפות אבל בדינא דהודה לגדול שהיה שותפו האמור בס' צ"ג שם לא נפל לו ספק זה:
ומוכרח לחלק ולומר דלא נסתפק אלא בתביעת קטן דוקא דהואיל והיה יכול לטעון מעולם לא הייתי שותפך ולא הוי מעיז עכ"פ הגם שאנו אומרים חייב לישבע משום מיגו לאפטירי משבועה לא אמרינן עכ"פ יהנה לן מיגו זה היכא דאמור עדיין יש בידו מממון השותפות דהוי משיב אבידה דאי בעי הוה אמר לא הוי שותף מעולם. אבל בגדול דהוי מעיז לא דדוקא בקטן הוא דליכא גביה העזה כמ"ש הסמ"ע בס' צ"ו אבל בגדול דהוי העזה לגביה לומר דלא היה שותפו מעולם וכו' וכמ"ש הסמ"ע בס' צ"ג סק"ט והגם דשם שם נאמר דמיגו דהעזה הוי מיגו טוב לפוטרו משבועת השותפ' הואיל והיא תקנת חכמים ובשביל זה הוצרכו לומר דטעמא דלא מפטר הוא משום מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן יעו"ש בס' צ"ג סק"ט ובש"ך שם עכ"פ לדעת הרב התומים ס"ל דוקא בקטן הוא שיש להסתפק הואיל ולאו בר העזה הוא לגביה מחשיב משיב אבידה אבל בגדול לא נסתפק וא"ך משמע דבהודה לשותף שהיה שותפו ועדיין מהריוח תחת ידו לא חשיב ליה הרב למשיב אבידה כ"ש בהיה ידוע כנדו"ד דחשיב ליה מור כאלו יש עדים שהם שותפים הואיל והדבר קלא אית ליה ודאי אפילו מודה שיש בידו מעט ריוח לא מחשיב משיב אבידה אפילו לדעת התומים וא"ך הרי אלבא דכ"ע לא מבעייא לדעת הרב נתיבות המשפט דדחה ספיקו של דעת התומים ולדעת הרב ח"ץ שהביא כת"ר פשיטא דחייב לישבע אלא דנדו"ד אפילו התומים יודה דלא נסתפק אלא בהודה לקטן וכמש"ל:
ועל מה שנסתפק כת"ר אם יכול לטעון לא אשבע עתה שמא יגדל וימחול לי לכאורה היה נראה שיש כאן מקום להסתפק והוא ממה שמצינו לרבינו הטו"ר אהע"ז ס' צ"ו שכתב ז"ל אם היורשים קטנים והאפוטרו' רוצים להשביעה והיא אומרת שאינה רוצה לישבע מד שיגדלו בניה כי שמא ימחלו לה כתב אדוני אבי הרא"ש שאין שומעין לה אלא לא תטול כלום עד שתשבע ע"ך מזה נראה שיש לצדד לכאן ולכאן דיכולים לומר דדוקא בבאה ליטול הוא דאין שומעין לה אבל במקום שלא באה ליטול וכגון נדו"ד איכא למימר דיכול לומר לא אשבע עתה דילמא יגדל וימחול:
אך יש לדחות ולומר דלא הוצרך ברא"ש לתת טעם דאינה יכולה ליטול אלא עד שתשבע דמשמע דוקא בבאה ליטול הוא דאינה יכולה לומר שמא ימחלו לי ודייקינן מינה דבמקום שאינה באה ליטול דינין ליה דיכולה לומר לא אשבע עד שיגדלו שמא ימחלו. דוקא באם לגבי בניה דילמא הואל ומחויבים בכבודה הוי טענתה טענה שלא תשבע עתה הואל והבן מחייב בכבוד אב ואם דלמא כשיגדל ימחול. אבל בכגון נדו"ד איכא למימר אפילו להשביע להפטר תבעינן ליה להשבע. גם יש לומר דילמא דינא דהרא"ש מעשה שהיה כך היה ולעולם הרא"ש ס"ל דגם בבא האפטר' לתבוע לנתבע להשבע אפילו להשבע ולהפטר אין יכול לטעון לא אשבע דילמא יגדלו ומחלו לי. איך שיהיה מדברי רבינו הרא"ש אלו שפסק הטוש"ע ס' צ"ו אין ראיה לשום צד: אך באמת הרי הדבר מפורש יוצא מדברי המרדכי סוף פרק הנזקין והיא הגהה ערוכה בס' ר"ץ סט"ז דבמקום שיש לקטנים תביעה על אדם אחד הב"ד מעמידין אפוטרו' ליתומים ומשביעין אותו יעו"ש ובזה נחה שקטה: אלא הואל וראיתי אור יקרות שדעתו להפוכי בזכות שותף זה שלא לישבע הרי מצאנו לו ארוכה ומרפא מצד זה דהיינו דהגם דכתבנו לדעת הרב נתיבו"ת המשפ"ט וח"ץ ס"ל דאפילו במודה שיש בידו מקצת ריוח צריך לישבע. עכ"פ הרי דבריהם הם אמורים על ספיקו של התומים וספיקו של התומים בקטן שתבע לגדול שהיה שותפו וכו' דהוי עכ"פ היתה תביעה לקטן על הגדול דהיינו שהיה הקטן תובעו שהיה שותפו והגם דתביעת קטן לא הוי תביעה בנדון שהיה תובעו שהיה שותפו הוי תביעה להתחייב שבועה מצד השותפ' בזה הוא דפסקו אפילו בהודה שיש בידו מקצת ריוח נשבע. אבל בנדו"ד שאין שטר ולא עדים כלל הוי כאלו בא מעצמו ואמר פלוני היה שותפי ויש לו בידי כו"ך בודאי דהוי חשיב משיב אבידה ומה שהאדון רצה לדון בזה דהוי השותפ' כאלו יש עליה עדים הואל ויש קול מפורסם בעיר שהם שותפים וגם יושבים במקום המסחר פעם זה ופעם זה. לא כן נראה מדברי הפוסקים דהא מצאתי ראיתי להכנה"ג צ"ג הגה"ט אות זיי"ן שכתב זל"ה ולענין מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה או לא. פסק הב"ח כהרא"ש. ומהר"א ן' ששון כתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קי"ל וכ"ך הראד"ב וכתב דאפילו יצא הקול שהיו שותפין ואינו מעיז פניו לומר שלא היה שותף יכול לאמר חלקנו עכל"ה. הרי לך דאפילו במקום שהי' קול גדול ששותפים הם ואינו יכול להעיז לא הוי מקרי שותף בודאי וכאלו יש עדים בדבר. אלא יכול לטעון שכבר חלקנו. וא"ך ממנו נבוא לדעת הרמב"ם דקי"ל כוותיה הגם דלית ליה מיגו דלא הייתי שותפך עכ"פ בעינן שיהיה תובעו ואומר לא היית שותפי אבל במקום שאינו תובעו אלא הוא אומר שהיה שותפו ולא נשאר לו כלום לא מחייבינן ליה לישבע מכ"ש באומר אני הייתי שותף המת ונשאר לו ריוח בידי ודאי דלמשיב אבידה מקרי ואין משביעין אותו ונדו"ד ג"ך הכי הוא דאפילו היה קול בעיר שהיו שותפים הרי יכול לומר חלקנו וא"ך הדר כאלו אין אנו יודעים שהיו שותפים וא"ך מה שבא מצד עצמו ואמר שהיו שותפים ונשאר לו ספק ריוח בידו מפיו אנו חיים קרינן כאן ועל כל מה שהודה תבוא ברכת טוב וכ"ע יודו בזה דאין לך משיב אבידה יותר מזה: ומאי דנסתפק כת"ר בדין דמורדת אם יכול לכתוב לה אגרת מרד נגד רצון בעלה הנה רואה אנכי דנדון כת"ר הוא מורדת דבעינא ומצערנא דצריכה הכרזה וכו' וכמ"ש כת"ר עצמו דהואל ועקר המרד הוא בשביל שרצונו לתת לו מה שקבלה מדודתה א"ך הדר דינו למ"ש כנה"ג משם מהרש"ל ז"ל אם אמרה לא בעינא ליה כי הוא מכלה את ממוני נראה כדעת הרב מתתיה שאינה יכולה למרוד בו ואם עכבה פסקינן עלה דינא דמורדת ממש כמורדת דבעינא ליה עכ"ל וא"ך גם כאן טענת בעינא ומצערנא אית ליה. והגם דכאן נוסף שהוא שכור על כתף יסבלוהו עכ"ז לפי דברי מר נראה דעקר מרדה הוא בשביל שרצונו לקחת ממונה והואל ועקר הטעם בשביל ממונה אלא שזה נוסף בודאי דין בעינא ומצערנא אית לה:
ומה גם הרי מצינו בתשובת רש"ל הביאה כנה"ג שם אות ל"ו ז"ל אמרה שהוא מאוס עליה מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לסכן ולשרוף ולאבד ולמכור אין לך מאוס יותר מזה יע"ש הרי לך דבטענת שכור לבד לא הוי ליה דין מאוס עלי כי אם בצרוף כל הני רעותות א"ך בכאן דאין כאן כי אם רעותה דשכרות ומה גם דעקר הקטטה היא לקחת ממונה ודאי למורדת דבעינא ומצערנא מחשיבא:
והואל ומורדת זה דינה בכפייה דהכרזה כדי שתתבייש ותחזור בה לא ידעתי היאך מנ"ר בעי לכתוב עלה אגרת מרד הרי הבעל יום מחר או מחרתו יכול לומר אלו הכרזתם עליה היתה חוזרת בה והואל ולא עבדינן לה כתקנת רז"ל אותו מרד לא מעלה ולא מוריד:
גם דעדיפא מזה הואל והבעל מחל במרדו אשר מרדה בו לפי שעה ואין רוצה לכפותה כדי שתבוא אצלו מי ישמע לטענתה שטוענת כתבו לי כדי שתהיה רשאה ושלטאה לעשות בשלה מה שתרצה אפילו מורדת דמאיס עלי מה כפייה יש לה על הבעל בזמן שאינו תובעה דהגם דלהרמב"ם מורדת דמאיס כופין אותו לגרש הרי כל הפוסקים עליו וכוותיהו קי"ל ומה גם הואל ועקר מרדה הוא להיות לה רשות לשלוט בעצמה לתת ממונה במתנה הרי מצינו לרבינו הטור שכתב ז"ל והדין תקנתא ליתא אלא היכא דאמרדה איתתא בבעלה ובעיא למיפק מניה משום דלא בעיא ליה אבל אם חלתה או שהיה חשש מיתה ורוצה להפקיע את עצמה מתחת בעלה כדי שלא ירשנה ליתא להאי תקנתא וכי האי מילתא אמרינן היכא דמעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן עכ"ל והוא הוא נדון דידן וא"ך מכל צד ומכל פינה נראה דאין כאן תקון לזה. כל זה כתבתי בהשקפה בלי עיון כ"ך בספרים יען הואל וכת"ר הזהרני להשיבו תכף על כן באתי בעטיו של נח'ץ לקחת מן המוכן וצוי"ם שמנה הנחמות התרס"ג לפ"ק:
הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: