שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן ס
שאלה מעי"ת רבאט יע"ה למנ"ר וכו' הוצרכתי לכתוב למעכ"ת יען שיום אתמול טען יצחק אביקצץ המורשה שהרמ"ע הלוה צריך לקבל חרם שאין לו מעות בעין ואח"כ יסדר נכסיו וישבע ואני בעוניי אמרתי לו מאחר שצריך לישבע אחר הסדור מה טיבו של זה החרם והוא השיב בתמיה ואמ"ל שבמח"ק זה פשוט למעשים בכל יום ועל זה הוצרכתי לשאול אם צדקו דברי המורשה כי לפי קוצ"ד מ"ש מר"ן ס"ק ס"א דמחרימין על מי שיש לו מעות קאי אמ"ש בתחילת הסעיף שאמר הנתבע קבעו לי זמן אבל בזה שאמר שאין לו לשלם כלל ורוצה לסדר נכסיו ולישבע מה טיבו של חרם זה:
גם מחלה אני פ"א לחיות לי דעתו דעת עליון במעשה שבא לפני. ראובן ושמעון שותפים בבית אחת ושמעון משכן חלקו שבאותו בית ביד ראובן ואחר זמן בא ראובן לעשות גוא"א עם שמעון ודנתי שהדין עם ראובן כיון שאין בה דין חלוקה אלא שאח"ך ראיתי תשובה להרה"ג מש"י ח"ג ס"ק ע"ו כנדו"ד ופסק מאחר שהיא ממושכנת בידו ולא יש לו הזק ראיה ולא שום צער אין יכול לבוא בטענת גוא"א והביא שכך כתב הרשב"ש שאפילו שכורה בידו אין יכול לכופו לגוא"א ומזה נמשך להרב לומר שבכל אדם דעלמא שבא לעשות עם חבירו גוא"א ולכופו על כך יכול חבירו לומר לו נשכיר אותה לך בשומתה ואל תצריכני לגוא"א יעו"ש בדב"ק ואני בעוניי מה שנמשך להרב לומר שבבוא אדם לעשות גוא"א יכול חבירו לומר נשכיר חלקי לך בשומתו והוא בעיני פלא דבקל נוכל לדחות דינא דגוא"א וכל כי הא לא הוו שתקי הפוסקים ובלאו הכי זה נגד השכל מתרי טעמי חדא דיאמר התובע אין רצוני לתת שכירות של כל חו"ח שנית דיכול התובע לומר עתה מצויים בידי המעות לעשות גוא"א ולזמן אחר אפשר לא ומזה שגבו דברי הרב ממני והיותר תימה הואיל וראיתי להרב ה' ח"א שי"ג שכתב בסוף התשובה וז"ל ועדיין צריך לידע באם היה בהפך ששמעון תבע וכו' הרי שבזאת התשובה פשיטה ליה להרב דאף שהיה משכונה בידו והיא עדיין בתוך הזמן שאינו יכול לפדות אפילו הכי יכול לתבוע גוא"א וזה פלא שהוא הפך אותה תשובה והגם שאין תלמיד כמוני מכריע מ"מ אם יראה בעיני אדוני לענין דינא שלא כאותם שתי תשובות והעיקר הוא דאם היא שכורה בידו לזמן בזה הסברה נותנת דאין יכול לתבוע גוא"א שהרי זה מעקרא במשכנה לזמן גילה דעתו דניחא ליה בשכירות וג"ך בזה אינו יכול לומר לו איידי דביני ביני יצאו המעות מידי ותבוא להוציאני שהרי היא שכורה בידו לזמן ויכול להיות דהרשב"ש שהביא הרב בזה מיירי בשכורה לזמן אבל בשכורה סתם או שאינה שכורה אלא שהנתבע אומר נשכרנה לך לזמן. הדין עם התובע לכופו לגוא"א דמימלא ימשך לנו בנדו"ד שעבר זמן שאינו יכול לסלקו הו"ל כאלו שכורה לזמן ועבר זמן כיון שיכול לפדות זהו מה שנלע"ד אם יסכים עמי מני"ר בדעתו הרחבה:
עוד מחלה אני פני או"ע אחי וראש לחוות לי דעתו הרחבה במה שבא לפנינו מעשים בכל יום בראובן ושמעון שיש להם בשותפ' בית אחת ועומדת לשכירות יען שאינה ראויה לדירה לשום אחד מהם ומחמת שלפעמים היא בטילה משכירות עמד אחד מהשותפים ואמר לחבירו גוא"א בשכירות בשיוויה וחבירו משיב נמתין עד שיבוא שוכר ונחלוק השכירות ואינו רוצה לעשות גוא"א ובזה אנו דנים ע"פ מה שהביא הרב מהריב"ו בלקוטים שלו משם כנה"ג שכתב משם מהרש"ך דלית דינא דגוא"א אלא כשרוצה אותה לעצמו לדור בה אבל להשכירה לאחרים לא אלא שעתה ראיתי שאותה סברא שכתב הרב מהריב"ו משם כנה"ג ומהרש"ך היא סברת מור"ם ס"ו שהיא סברת הרא"ש שהביא הטו"ר סכ"ח אבל מר"ן פסק כסברת הרמב"ם יכו' וא"ך תמיהני איך מהריב"ו ז"ל הביא לסברת הרש"ך להלכה סתומה. על הכל יודיעני דעתו הרמה ונשגבה וכו' מאתי אהובך. החותם על זה הרב המופלה מר דיינא כמוהר"ר חיים יקותיאל בירדוגו נר"ו:
תשובה השקפתי לטוב על כל מ"ש כתר והנה באתי להשיב על הראשין ראשון תחילה ראיתי מאי דתמה מר על מה שטען יצחק המורשה שהרמ"ע יקבל חרם קודם הסדור וכתר תמה על חרם זה מה טיבו הואל ועתיד לישבע כתקנת הגאונים וכו' האמת אגיד שכך מורגל בעירינו מבתי דינין שלפנינו ונלע"ד שנתייסד להם חרם זה הואל ומצינו למר"ן בס"ק שפסק שנותנים ללוה זמן שלשים יום והוסיף מור"ם וכתב דהוא הדין אם נראה להם לפחות פוחתין ובודאי הכוונה היא אם יראה לבדי"ץ דסגי בשלשה או ארבעה ימים די ומצינו שם למר"ן שסיים וכתב דאם ירצה המלוה יחרים על הלוה אם יש לו מעות ודברי מר"ן הם ודאי בין על זמן שלשים או פחות אם ירצה יחרים וא"ך הואיל ומצינו שיכול להחרים בין על זמן מרובה או מועט א"ך ממנו נלמ"ד ג"ך בטוען שאין לו במה לשלם וצריך לסדר נכסיו הגם שאחר הסדור צריך לישבע כתקנת הגאונים עכ"פ הרי יש המשך זמן ביני ביני שצריך בטול זמן לפנקיס נכסיו ואח"ך דוחה השבועה עד יום הכניסה ראשון וא"ך חיישינן דילמא לזה יש לו במה לשלם במעות בעין אלא מתכוון לדחות המלוה אולי יבואו בפושרי"ן ולא יבואו לידי שבועה אבל אם לא יבואו לידי פשרה ויהיה צריך לישבע יודה ועל זה חששו לרמאות והטילו עליו חרם ואין זו מן התימא:
כל זה אני כותב להעמיד דברי רבותי זלה"ה שכך היו דנים ומרגילא בפומייהו דאנשי הלכה למעשה אך ידידי דע וראה שמעולם לא הזקקתי לשום לוה הבא לסדר נכסיו לקבל חרם שאין לו מעות יען כל מי שבא לפני וצריך לסדר נכסיו קרוב היה בעיני שאין בידו מאומה ועל מי ועל מה נקום להחרים עליו וסמכתי על זה יען שכך ראיתי להרב דברי ריבות סצ"ג שכתב דדוקא בטענת שמא חשוב מחרמין אבל בטענת שמא גרוע לא מחרמין ע"ש הן אמת דראיתי להרב זכו"ל שכתב דהכנה"ג כתב דנראה מהרשד"ם הפך מהר"י אדרב"י וכתב כנה"ג דמנהגו להטיל חר"ס וכו' עכ"ז במקום שצריך הלוה אח"ך לישבע שבועת הגאונים סמכתי על הרב דברי רבות הואיל והשמא גרוע: אלא דנוסף על זה חוכך הייתי שלא להזקיק חרם ללוה אפילו במקום דיש להסתפק שיש לו מעות ואינו עתיד לישבע שבועת הגאונים כגון לוה שאמר אין לו מעות במה לפרוע ומזקיקין אותו לסדר נכסיו ויכול להיות שנכסיו שיש לו יספיקו לגדל פרע החוב על זה הייתי חוכך שלא להזקיקו לקבל חרם הואיל ויכולין המטל' להספיק לפירעון והגם דהש"ע בסק"א כתב בא לפרוע אם יש לו מעות אינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלין וכו' ואם אין ידוע שיש לו מעות אין משביעין איתו ואפי' חזינן שיש לו מעות והוא אומר אינם שלי אין משביעין אבל מחרמין וכו' ודברי מר"ן אלו פשוטים המה דהיכא דיש לו מעות ואומר אינם שלו גם אם רוצה לפורעו במטל' ולא מזה המעות צריך לקבל חרם וכתב שם הסמ"ע סק"ב ז"ל גם אם לא ראו בידו המעות מחרמין כמ"ש הטו"ר והמחבר ס"י וכו' ופשט דברי הסמ"ע מורה דמאי דאמר הש"ע אם נראו מקבל חר"ס בא הוא לומר דאין צריך נראו לו ובודאי כוונת דבריו דכמו דדברי הסמ"ע הם איירי דבנראו לו מעות צריך לקבל חרם אפילו בבא לפורעו במטלטלין עלה ג"ך קאי הסמ"ע דאמר אפילו לא נראו לו צריך לקבל חרם היינו אפילו במקום שבא לפורעו במטל' ואני לפי קוצ"ד חוכך הייתי בדברי הסמ"ע אלו דמנ"ל לומר דאפילו לא נראו לו המעות צריך לקבל חרם במקום שבא לפורעו במטל' דילמא לדעת מר"ן לא הזקיקו לחרם אלא בנראו לו מעות ותלה אותם באחר אבל היכא דלא נראו לו ובא לפורעו טלטול נימא דאין צריך חרם. ומאי דמייתי הסמ"ע ממ"ש הטו"ר והש"ע סיו"ד לא ידעתי היכן רמיזה הרי שם הכי הוא לשון הש"ע ז"ל ואם לא הספיקו המטל' מגבים לו קרקע אחר שיחרימו על כל מי שיש לו מטלטל' וכו' וא"ך נימא דדוקא בבא לגבותו קרקע הוא דהצריכו חרם אבל בבא להגבותו מטלטלין נימא דלא צריך:
ולא מלבד זה אלא גם הסמ"ע עצמי נראה מדבריו בס' צ"ט דדעתו הוא בבא לפורעו בטלטול אין צריך לקבל חרם אם יש לו מעות דהא מצינו לו בס' צ"ט סק"א שכתב ז"ל ואם אמר שאין לו מעות או מטלט' ורוצה לפרוע בקרקע מחרמין אמי שיש לו מעות או מטל' ואינו רוצה לפרוע מהן כי אם בקרקע וכו' דברי הסמ"ע אלו פשיטים לפניהם ולאחריהם דדוקא בבא לפורעו קרקע הוא דמצריך חרם ואין להתעקש לפרש בו שום פירוש אחר כי לא יוצדק וא"ך באמת צריך להתיישב כיצד יוצדקו דבריו אלה דס' צ"ט עם דבריו הנו' דסק"א סק"ב דמשם משמע דגם בבא לפורעו מטלטלין משמע צריך לקבל חרם שאין לו מעות ועל זה מוכרחים אנחנו לפרש ולומר דגם דברי הסמ"ע דס' ק"א ודאי הכי הוא ולא קאי התם ג"ך אלא בבא לפורעו בקרקע ועל זה הוא דאמר צריך לקבל חרם אפילו לא ראו בידו המעות וכוונתו הכי הוא גם אם לא ראו בידו מחרמין כמ"ש הטו"ר והמחבר בסמוך ס"י וכו' פירושו הוא אם לא ראו נמי מחרמין אם בא לפורעו קרקע שהוא דין הסמוך לקמן סיו"ד אבל בבא להגבותו מטלטל' הסמ"ע יסבור דאין צריך לחרם מדברי הסמ"ע אלו לבד הייתי חוכך ומה גם אחרי ראותי הדבר מפורש בס' ויאמר יצחק בסוף הספר בדינים הנפרדים שאסף איש טהור ששם בס"ח כתב משם כנה"ג משם מהר"ש הלוי דהא דכתב הש"ע סק"א אין משבעין אבל מחרמין היינו דוקא כשבא לפורעו קרקע אבל אם בא לפורעו מטלט' אפילו חרם אין צריך יע"ש גם נוסף על זה ראיתי להרב זכו"ל ח"א אות זיי"ן שהביא משם הרב החביב דנקטינן כסברת הר"ש הלוי הנז' והוסיף עוד וכתב דב"מ כתב ז"ל הא דקי"ל דבע"ח גובה מטלטלין אחר שיחרימו אם אין לו מעות היינו דוקא במלוה סתם שחייב לו ולא פירש מה יפרע לו אבל בשטרות שלנו שכתוב בהם נתחייב פלוני לפלוני לפרוע לו מעות ולא יוכל לדחותו אצל מטלטלין אלא נותנים לו זמן למכור ולפרוע יע"ש עכ"ל דב"ר מש"ה הצריך. והרב זכו"ל תמה עליו במ"ש בדבריו כמ"ש בחומ"ש סק"א וכו' דאדרבא מדברי מר"ן פשוט דאינו מקבל חרם בבא לפורעו מטלט' יעו"ש שהרבה להביא כמה פוסקים דס"ל דא"ץ לקבל חרם אם בא לפרוע מטלטלים וכתב דכך הלכה העלה והוסיף עוד וכתב לבסוף דאחר ימים שרטט למ"ד רבו זלה"ה על דינא פתגם והשב לו על זה דכך הוא דן דאם השטר סתום שאין בו תנאי שיפרע מעות בעין אינו מחרים עליו כיון שיכול להגבותו מטלטלים וכו' ואם מפורש בשטר מעות בעין ג"ך אינו מחרים כך אני אומר שהוא חייב ליתן לו מעות דוקא עכ"ל. המורם מכל האמור דבין לדעת הסמ"ע בין לדעת מהר"ש הלוי בין לדעת רבו של זכו"ל והרבה פוסקים זלה"ה שהביא הרב זכו"ל כולם שוים לטובה דאין מחרמין ולא מצאנו למי שאמר סברא זו דמחרמין בבא לפורעו במטלטלים אלא הרב דב"מ ועל זה גדלה תמיהתי היאך הראשונים נעלמו מעניהם סברת חבל נביאים הפוטרים וקבעו הלכה כדעת הרב דב"ר מש"ה ולא נחה דעתי באמת עד שמצאתי וראיתי בס' התקנות סל"ה פס"ד אחד שכתוב בו בענין אשה שתבעה כתובתה והיה כתוב במעות מוטבע והבעל היה טוען שאין לו כי אם קרקע ומטלט' ועל זה כתבו זל"ה אחר שנשאנו וכתבנו בענין זה הטיב גזרנו שיחרימו ח"ס לפני הבעל אם יש לו מעות מוטבע כסף או זהב או כלי כסף או כלי זהב שיתננו לפירעון האשה ואחר שיברר כל מה שיש לו מעות וזהב יתנהו לפירעון כתובה ומה שיחסר לפירעון כתובתה יפרענו בטלטול כפי מה ששוה מיד ואם לא יספק הטלטול לפירעון כתובתה יפרע לה קרקע וכו' והגם שכתוב בכתובתה שנתחייב לפרוע במעות המוטבעי' לא כתב רק לענין אם יוסיפו עליו או יגרעו ממנו וכו' אמנם לענין הפירעון הואיל וכפי הדין כתובתה של אשה בזבורית אפע"פ שכתוב בה בפירוש במנה ומאתים דאינון מזוזי כספא אינו מועיל תנאי המטבע אלא זולת לענין הנז' דלא עדיפא אשה מבע"ח וכמו שהדין בב"ח שאם לא כתב לו בפירוש שיפרע במעות בעין רשאי לפרוע שוה כסף כן בפירעון כתובה הואיל ולא כתב לה שיפרע במעות ולא בדבר אחר רשאי לפרוע שוה כסף לכן הסכמנו אנחנו החתומים שדין פירעון כתובה ובע"ח בזמנינו שוה. וחתומים על זה שבעה קני מנורה רבנן סבוראי וקמאי משנת שכ"ל טוב יעו"ש נקטינן מדבריהם דהשוו דינה של אשה לדין בע"ח שלא היה כתוב שטרו בדורוס בעין דכמו דבבע"ח יכול לסלקו בטלטול גם האשה הכי הוא. ומצינו לו שהצריך לבעל לקבל חרם שאין לו מעות בעין ממה לפרוע הרי לך דבמקום שצריך הבע"ח לקבל הטלטול אינו מקבלו אלא אחר שיחרם על הלוה שאין לו מעות בעין והואיל ומצינו לרבנן קמאי דבני מערבא הכי ס"ל בודאי בעקבותייהו הלכו קדמנינו:
אך באמת עדיין לגבי שט"ח שכתוב בהם בדורוס בעין ואינו יכול לסלקו בטלטול הרי מצאנו להרב דב"מ ולרבו של הרב זכו"ל זלה"ה שכתבו בפשיטות דאין צריך לקבל חרם וא"ך על מה סמכו להצריך חרם הואיל ולא נמצא מפורש בשום פוסק שצריך לקבל חרם ואולי באמת סמיכותם הוא על מה שכתבנו בריש אמר דמסימן קו"פ מוכח דבשביל עכבת הממון אפילו בשביל זמן קטן מחרמין וג"ך כאן יכיל לטעון אולי יש לו מעות ואינו רוצה להיות נדחה למכירת המטלטלים ודלא כהרבנים הנז' דלא מצריכי להחרים: ומעתה הבוא נבוא על פתגם דינא שבא לפני מור בשמעון שמשכן חלקו ביד ראובן ואח"ז בא ראובן לעשות גוא"א עם שמעון וכו' והידיד דן מדעתו הרחבה שהדין עם ראובן אלא שעמדה לנגדו תשובת הרה"ג מש"י ח"ב סקע"ז שהביא לתשובת הרשב"ש וממנה נמשך לו להרב שכל הבא לתבוע גוא"א אם חבירו יאמר לו נשכרנה לך בשוויה אין חבירו יכיל לכופו לגוא"א וכו' ועל זה ידידי יצא לתמוה בתמיהא רבתי שאין הדעת סובלת כמש"ל בדברות קדשו ונוסף על זה שעמדה לנגדי תשובת הרב הנז' דחלק ראשון סימן שי"ב דמנגדת לדבריו דס' קע"ו הנז' וסתראי נינהו ועל זה ידידי נטתה דעתו דלא לסמוך על שני תשובות אלו אלא הדין הוא דבתוך יומי דמשכנתה והשכירות לא יוכל לכופו לגוא"א הואיל והיא שכורה לזמן מעיקרא כשהשכירה גילה דעתי דניחא ליה בשכירות ואפשר דהרשב"ש בהכי דבר אבל בשכירות סתם או שאינה שכורה בידו אלא שהנתבע אומר לו הנח לה בידך בשכירות ולא תכופיני לגוא"א הדין עם התובע וממילא ימשך בנדו"ד שעבר זמן אין יכול לסלקו והו"ל כאינה שכורה לזמן כיון שיכול לפדות ויכול התובע לעשות גוא"א זהו תכלית דברי כת"ר. דע ידידי שבאמת גם אני בעוניי בראותי בתשובה דח"ב סקע"ו בדברי הרב במה שנמשך לו מדברי הרשב"ש באמת תמהתי על המראה שבאמת דין מחודש היאך לא בא אפילו ברמז בשום פוסק מקמאי ובתראי. נוסף על זה והוא טעם כעיקר דהואיל ורבותינו זיכו לו לתבוע גוא"א היאך זה יוכל לדחותו ולומר לו נשכרינה לך הרי זה יוכל לומר לו אין רצוני להפסד השכירות:
איך שיהיה עכ"פ הגם שהרב כתב כן האי פסקה לאו סברא הוא בודאי דהא כל עקר דינו כאן בסקע"ו לא נמשך לו אלא מדברי הרשב"ש ז"ל שהביא בדבריו דהואיל וטעם כעיקר דגוא"א הוא משום הז"ר מזה נמשך לו דבמקום שיאמר לו הריני משכירה לך ואין כאן הזק ראיה הדין עמו כל זה נמשך לו להרב מעיקרא כשהיה מליץ יושר לקיים דברי הרשב"ש מילתא בטעמא דמשום הז"ר אבל באמת הרי עינינו רואות דבתשובה שבח"א שי"ג חזר בו מדברי הרשב"ש ויצא לידון דאפילו בזמן השכירות יכול לכופו לגוא"א ובודאי דהאי פסקה הוא אחר אותו פסק דסקע"ו וכמו שנראה מדבריו שכתב בס' שי"ג ז"ל ושוב מצאתי בשו"ת הרשב"ש דאינו יכול לעשות גוא"א והעתקתי למעלה יעו"ש מה שכתבתי עליו והוסיף עוד וכתב ואחר העיון נראה וכו' ועיינתי בכל הספר הנז' ולא ראיתי לו בשום מקום שרמז לדברי הרשב"ש כי אם בח"ב סקע"ו והגם שכתב בדבריו והעתקתי למעלה דבריו וכו' אפשר דלפני הרב היו כותבים דבריו דמודפסים בס' קע"ו הם הראשונים ואין מוקדם ומאוחר בדפוס גם באמת הרואה דבריו דבסימן קע"ו בחוש הראות יראה דדבריו אינם אלא לשקלא וטרייא בעלמא אבל דבריו דבח"א שי"ג נראים הדברים דדינא יתיב כמו שנראה מדבריו שכתב ז"ל ואחר העיון וכו' וירד לחלק בכל האופנים ולבסוף כתב ופשוט ע"ך הדברים פשיטין דכאן לדינא נתכוון וא"ך בודאי דלא אזלינן בתר הא פסקא דס' קע"ו הן מצד דדבריו נראה דלאו להלכה כתבם הן מצד דדבריו דס' שי"ג בהם חזר וסתר למ"ש שם בס' קע"ו על כן פשיט דאין לסמוך על מ"ש בס' קע"ו:
ומעתה הבוא נבוא לענין דינא אם יש לנו לסמוך על פסקו של הרב ה' דסימן שי"ג הנז' או לא סמכינן גם על זה. על כן אמרתי תחילה מוכרחני להביא דברי הרשב"ש במתכונתם שמהם תצא תורה בין לדעת אם יש לסמוך על פסק הרה"ג מש"י דס' שי"ג או לא. גם ממני נבוא לנדון כתר שממנו יסתור כתר מה שדן מדעתו הרחבה דאלו ידידי ראה דברי הרשב"ש היה חוזר מסברתו. והילך מה שראיתי להרב חוט המשולש ח"ד ס"ט שנשאל בראובן ושמעון שיש להם חצר בשותפ' ומשכן שמעון חלקו ביד ראובן לזמן קצוב וראובן הנז' השכיר בית אחד לשמעון כל ימי משך המשכונה ועתה בתוך הזמן נפלה מחלוקת ביניהם וראובן אימר עתה לשמעון גוד או אגוד. תשובה מה שנלע"ד הוא שאלו ראובן לא השכיר לשמעון הבית הנז' בחצר רק שמעון משכן חצי החצר ויצא מן החצר חוצה לית דין ולית דיין שלא יכופו לגוא"א מאחר שאין שמעון דר עמו בחצר ואין לו טענת הז"ר וכן פסק מורינו הרשב"ש סכ"א ז"ל לפני עמדו לדין ראובן ושמעון ותבע ראובן משמעון גוא"א בחצר המשותפת ביניהם ודנתי שכיון שראובן שכר חלקו של שמעון אינו יכול לכופו בטענת גוא"א שעיקר דינו של גוא"א הוא משום הז"ר וכיון שראובן הנז' שכר חלקו של שמעון ה' בטלה טענת הז"ר תוך זמן השכירות אבל אחר שעבר זמן השכירות יש להם טענת גוא"א עכ"ל הנך רואה שכתב הרב בפירוש מאחר ששמעון השכיר חלקו ויצא מן הבית חוצה כמ"ש הרב בטלה טענת הזק ראיה שזה מורה ששמעון יצא מן הבית חוצה ועל זה פסק הרב ז"ל שאינו יכול לכופו. הא אלו היה שמעון עדיין שרוי בחצר היה ראובן יכיל לכופו בטענת גוא"א שלא מצא הרב מענה במה שלא יוכל לכופו אלא מפני שהוא חוצה ואין שם הז"ר עכל"ה של הרב חוט המשל"ש וכדבריהם אלו ראיתי לרבנן סבוראי ובתראי העלו דברי הרבנים הנז' להלכה זוגא דרבנן קשישי בעלי ספר ד"י השי"ב סי"ף ס"ל יע"ש הדרן לדינא הואיל וסברת הגאון הרשב"ש חתים עלה רב טביומי בעל חו"ט המשול"ש ואת אחרונים הכביד שהעלו אותה על שולחן רבנן בתראי טובים השנים וא"ך פשוט דאין לנו להניח סברת קמאי ובתראי וליזיל בתר הרב מש"י יחד בהודאתו וא"ך הדין הוא כדבריהם דכל זמן של השכירות אין שום אחד מהם יכול לכוף לחבירו לגוא"א במקום דליכא הז"ר כגון אם אין הנתבע דר עמו בחצר:
אך נשאר לנו לברר לפי זה דנקטינן כסברת הרשב"ש דהטעם הוא משום הזק ראיה א"ך לכאורה יש לנו לומר ביש לנו לפסוק דבמקום שאומר הנתבע לתובע שישכרנה לו ויעלה לו שכירות בשומת השמאים נימא דאין התובע יכול לכופו לגוא"א וכמ"ש הרב מש"י בס' קע"ו דלפי סברת הרשב"ש יהיה נמשך ממנו דין זה יע"ש:
זה אינו מתרי טעמי. חדא דהא לפי דברי הרה"ג מש"י בס' שי"ג הרי שם דחה דברי הרשב"ש כדמייתינן לעיל וא"ך הואיל ולפי דברי הרב הנז' ס"ל דראוי לדחות דברי הרשב"ש א"ך אנן בדידן הגם שכתבנו שיש לנו לפסוק כדברי הרשב"ש בודאי דדי לן לפסוק דוקא במה שנתפרש בדבריו ואין לך בו אלא חדושו והבו דלא לוסיף עלה ודוגמא לזה הוא מאי דאיתא בשבועות סוף פרק הנשבעין דאיתא התם איקלע רב נחמן לסורא על לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו ליה נעקריה להא דרב ושמואל אמר ליה אכפל ואתאי כל הני פרסי למעקרה להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה כגון הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין ונוטלין ע"ך הרי לך דמילתא שראוי לפקפק בה דינא הוא לצד שנרצה לקיים אותה מילתא ולא לסותרה עכ"ף הבו דלא לוסיף עלה וא"ך לדעת הרה"ג מש"י הואיל ודברי הרשב"ש ראוי לפקפק בהם דין הוא דלא לוסיף עליהם מה שנמשך מהם:
ומה גם דאין אנו צריכי לכל זה דהא מדברי הרשב"ש עצמו שם מפורש יוצא דאין יכול לומר אשכירנה לך ולא נעשה גוא"א דהא הרשב"ש כתב וז"ל אך אחר עבור זמן השכירות יש להם טענת גוא"א עכ"ל ויש להקשות על יתור דבריו אלו מה אתא לאשמועינן בודאי אחר ימי השכירות יש להם גוא"א אלא בודאי נתכוון לומר דלאחר ימי השכירות אפילו יהיה מינח ניחא ליה לבעל הקרקע להניחה אצלו בתורת שכירות עכ"ז יכול לתבוע חבירו לגוא"א הרי לך מדברי הרב דאחר יומי השכירות אפילו באם היתה מושכרת אצלו כבר עכ"ז יכול לכפותו לגוא"א ואם כדברי הרב מש"י הרי אפילו לא היתה שכורה בידו ס"ל דיכול זה לומר לו אשכרינה לך ולבטל טענת גוא"א בדהיתה שכורה כבר לא כ"ש אלא בודאי דלדעת הרב הרשב"ש לא ס"ל הכי אלא יש לנו לומר דדוקא במקום שהיתה מושכרת לזמן בזה הוא דאזיל הרב בתר הזק ראיה דהיינו אם היה הז"ר כגון אם עדיין דרים בחצר אחת בזה הוא דמחלק הרב בתוך הזמן להיכא דאיכא הזק ראיה להיכא דליכא אבל לאחר יומי השכירות אפילו היכא דליכא טענת הז"ר עכ"ז יכול לתבוע גוא"א אפילו ברוצה הנתבע להניחה בידו בשכירות יען כי אמור יאמר התובע דרצוני לאגוד ולא להפסיד השכירות:
ומעתה הואיל וכבר הבאתי לפני רום דברי הרשב"ש באורך שמהם תלמד דקפידתו דהרשב"ש דפסק דתוך ימי השכירות לאו משום דמעיקרא היתה בדעתו להניחה בידו כל ימי השכירות אלא מיירי בכבר יצא לחוץ ואין הז"ר. ממנו נלמד לנדו"ד דמשכנה בידו ובא מי שממושכנת בידו לעשות גוא"א נחזי אנן אי המעשה הוא שנשאר זה הממשכן דר עמו בחצר כגון יש לו מקום אחר בזה החצר א"ך הרי יכול לכפות זל"ז לגוא"א אפילו תוך ימי המשכונה כמ"ש החו"ט המשול"ש משמו ומשם הרשב"ש ואי איירי ביצא הממשכן לחוץ דאין כאן הזק ראיה א"ך לא אכפת לן אפילו עברו יומי קצבת המשכונה שיכול הממשכן לפדות עכ"ז אין זה יכול לכפותו לטעון גוא"א שהרי הממשכן היא בחוץ ואין כאן הזק ראיה. והגם שעלה על דעתי לכאורה כמ"ש כת"ר דהואיל והגיע עת שיכול לפדות הוי כאלו עברו זמן השכירות דכתב הרשב"ש דלכאורה נראה דאין לחלק דמה לי עבר זמן השכירות מה לי עבר זמן קצבת המשכונה ויכול לפדות ולהוציאו נראה דאין לחלק והגם דראיתי להרב המרבי"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח ס' ק"ך שכתב ז"ל היורד לקרקע חבירו בתורת מש' דקי"ל אין לו חזקה. אם אחר ששלמו יומי המשכונה יש לו חזקה זה תלוי בפלוגתא דרבוותה והרב המרבי"ץ כתב על זה נלע"ד פשוט דאין בכלל זה המשכונה שעושים לזמן ובתוך הזמן לא ולאח"ך כל זמן שלא יפדה תמשך בנכוי דאינו נקרא שלמו ימי המשכונה עד שיכלה הקרן דשוב אין לו פירות ע"ך הרי מדברי הרב כל זמן שלא כלה הקרן עדיין לא נשלם ימי המשכונה מקרי וא"כ היאך תיסק אדעתין לומר דלאחר זמן קצבת ופדייה נחשוב אותה כלו ימי המשכונה כדין כלו ימי השכירות כל זה נראה לכאורה אך לפי האמת הדעת נוטה דשוים ועד כאן לא אמר הרב המרבי"ץ דאפילו לאחר ימי הקצבה דינה כדין תוך ימי הקצבה אלא לענין שלא תעלה לו חזקת המחזיק הוא דאמרה דהואיל וירד לה בתורת משכונה הגם שהגיע זמן לפדות דילמא לא פדה ויש לנו לתלות דעדיין בידו בתורת משכונה אבל לענין דין זה שלא יכפהו לגוא"א אין טעם וריח לזה אלא דיש לנו לומר הואיל ויכול הממשכן לפדותה בכל עת שירצה דין הוא שיכול זה לכפותו לגוא"א ונילף זה מדין שלמו ימי השכירות דפסק הרשב"ש דהואיל ושלמו ימי השכירות וכו' יש בהם גוא"א אף אנן נימא הכי אחר ימי קצבת זמן הפדייה:
אכן כד דייקינן באמת לא ילפינן שלמו זמן קצבת הפדייה לשלמו ימי המשכנתא דלא דמיין להדדי דבשלמא התם בשכירות הואיל ועברו ימי השכירות מירתת רתת משכיר זה דילמא בזה החודש או חודש אחר יבא להוציאו הואיל ואין לו מי שיעכב על ידו כלל ולכך להוי זה כופהו לגוא"א אבל בכגון דא שממושכנת בידו וצריך מעות לא אמרינן הואיל ואי להוי ליה זוזי יבוא לפדות הדר דינו כדין שלמו ימי השכירות דהואיל ומחוסר ממון לא אמרינן הואיל וכמו שמצינו מתניתין בפסחים ופסקה הש"ע באו"ח סי' תמ"א ז"ל נכרי שהלוה לישראל על חמצו ומשכנו בידו ואמר לו יהיה שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני והגיע הזמן ולא פרעו מותר אפילו הגיע הזמן אחר הפסח ע"ך ומצינו להר"ן שהקשה על דין זה הביא דבריו המג"א שם בס' תמ"א סק"ג ז"ל וקשה ונימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו כדאמרינן גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עלה וי"ל דהכא כיון דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל עכ"ל הרי לך אפילו במקום דאיכא איסור לאו דלא יראה ועשה דתשביתו עכ"ז במקום דמחוסר ממון לא אמרינן הואיל מכ"ש לענין דינא דגוא"א בודאי דאין לנו לומר הואיל במקום חסרון ממון:
ואין להכניס זה במחלוקת אי ילפינן ממונא מאיסורא או לאו דבכעין זה הדעת נוטה דילפינן ובפרט הרי מצאתי ראיתי בס' ילקו"ט הרועי"ם דף י"ח שכתב ז"ל שטת הר"ן הוא דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל ובשו"ת גו"ר ארי"ה יהודה כתב דתלייא בפלוגתא דאביי ורבא אי למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה דאי בעי מסלק ליה בזוזי ס"ל דאף במחוסר ממון אמרינן. ולאביי לא אמרינן הואיל במחוסר ממין עכ"ל וכוונת הרב פשוטה דכוונתו לומר דלדעת הר"ן פסיקא ליה דהואיל במחוסר ממון הלכתא פסיקתא דלא אמרינן הואיל לעולם אבל הרב גו"א יהודה הכניס דבר זה במחלוקת אביי ורבא ואם אמור נאמר דלא אמרה הר"ן אלא דוקא באיסורא ולא בממונא א"ך היאך הרב מלאו לבו לומר דדבר זה נכנס במחלוקת הר"ן והרב גור אריה יהודה הרי הר"ן לא אמר למלתיה אלא באיסורא ולא בממונא ומחלוקת אביי ורבא היא בממון וא"ך נימא דגם הר"ן הכי ס"ל דבאיסורא לא אמרינן הואיל ובממונא הוא מחלוקת אביי ורבא אלא ודאי פשוט דלדעת הר"ן הוא מילתא פסיקתא דבכל מקום לא אמרינן הואיל במקום חסרון ממון וא"ך הואיל והש"ע מצינו לו בס' תמ"א פסק כשטת הר"ן דאפילו הגיע הזמן אחר הפסח אינו עובר בודאי דאזיל בשטת הר"ן דלא אמרינן הואיל במחוסר ממונא ואתכא דמר"ן סמכינן וא"ך הרי לך בנדו"ד הגם שעברו ימי המשכונה שלא היה יכול לפדות והגיעו הימים שיש בידו רשות עכ"ז לא אמרינן הואיל ובידו לפדות יכול הממשכן לומר דילמא יום מחר או מחרתו תבוא להוציאני דהואיל ומחוסר ממון לפדייה לא אמרינן הואיל לא כן בשלמו ימי השכירות דאין מי שיעכב בידו דין הוא דתיכף אחרי ימי השלמתן יכול לטעון גוא"א ופשוט:
עוד יש לחלק בין שלמו ימי השכירות לשלמו ימי קצבת זמן שאינו יכול לפדות דבשלמא שלמו ימי השכירות הגם שבעל הקרקע אומר לו הניחה מושכרת בידך עכ"ז יכול הלה לומר גוא"א כי אין ברצוני לגדל פרע שכירות ורצוני הוא לקחתה מידך ולא אפסיד השכירות אבל במשכונה הגם שנשלם הקץ שלא היה יכול לפדות עכ"ז בעל הקרקע יכול לומר למה לך לתבוע גוא"א הרי הקרקע בידך ואין לך הזק ראיה ממני שאני עומד בחוץ ואי משום שכירות הרי היא משכונה בידך ואין אתה משלם שכירות ואכ"ן לעת שנרצה לפדות הרשות בידך לתבוע גוא"א ופשוט:
ומעתה הנה באתי למה שבא לפני כת"ר בראובן ושמעון שיש להם בית בשותפות ועומדת לשכירות יען שאינה ראויה לדירה לשום אחד משניהם ומחמת שיש להם בה בטלה לפעמים שאין מוצאים להשכירה על זה עמד אחד משותפים ואמר לחבירו גוא"א ובזה ידידי רצה לסמוך על מ"ש מהריב"ו זלה"ה בלקוטים משם מהרש"ך דלית גוא"א אלא ברוצה אותה לעצמו ולא להשכירה לאחרים אך ידידי ראה והתבונן דדעת מהרש"ך זאת היא סברת מור"ם דס"ק ע"ח ס"ו ופשט דברי מור"ם הוא חולק על הש"ע דפסק כהרמב"ם וא"ך הדר דינא לדעת הש"ע אפילו ברוצה לאוגדה יותר משוויה ולהשכירה לאחר כדין גוא"א דקי"ל יכול לאוגדה יותר משוויה עכ"ז יכול לאוגדה אדעתא למוכרה לאחריני ועל זה ידידי הוקשה לו היאך מהריב"ו זלה"ה כתב לדברי מהרש"ך סתמא כהלכה פסוקה ודבריו הם נגד הש"ע ומזה הידיד סליק בתימא באמת תמהתי על המראה שרצה לקרב המרוחקים בזרוע דלעד"ן דלא קרב זה אל זה דדברי הרמב"ם והרא"ש דפסקו הש"ע ומור"ם הם איירי בעני הבא למכור בשביל שהוא צריך למעות בזה היא דלהרמב"ם והש"ע יכול העני לכוף לעשיר לקנות או למכור אדעתא למכור לאחריני ולהרמב"ם ומור"ם דפסק כוותיה ס"ל דאפילו בעני הצריך למכור אפילו הכי אינו יכול לומר גוא"א כדי למכור לאחרים אבל מהרש"ך לא בזה דבר אלא במי שאינו צריך למעות אלא אדרבא רצונו הוא לאוגדו כדי להשכירו לאחרים שהרי הכי הוא דברי מהרש"ך דלא אמרינן גוא"א אלא כשרוצה אותה לעצמו לדור בה אבל להשכירה לאחרים לא עכ"ל הרי לא דבר אלא במי שרוצה לאגוד ולשכור ולא לאגוד ולמכור דלאגוד ולמכור מי הביאהו למהרש"ך להכניס עצמו במחלוקת הרמב"ם והרא"ש אלא מהרש"ך איירי או בראובן ושמעון הדרים בחצר אחת ואחד מהם אימר לחבירו גוא"א וכוונתו היא להוציא חבירו ולהשכיר אותו מקים לשוכר אחר בזה דבר מהרש"ך דאינו יכול דהואיל וסוף סוף יביא שוכר אחר ויהיה לו הז"ר ממני א"ך מה לי זה השותף הדר עמו עתה או אחר עיין במור"ם סקנ"ד סט"ז דמשם באירה דמה לי הז"ר מזה או מזה בקיצור באופן זה דבר מהרש"ך שאינו יכול לאוגדה אדעתא להשכירה לאחרים ומכ"ש בראובן ושמעון השותפים בחצר ולא היו שניהם דרים בחצר ובא אחד לאגוד כדי שישכירה ולהרויח השכירות בזה האופנים הוא שדבר מהרש"ך וזה מוסכם אפילו לדעת הרמב"ם והלכה ומורין כן אליבא דכו"ע:
ומעתה נחזי אנן הנדון שבא לפני כת"ר בראובן ושמעון זה שיש להם בית בשותפות ואינה ראויה לדירת שום אחד מהם אלא לשכירות עומדת בודאי דלא יוכל שום אחד לומר גוא"א דממה נפשך אם ראובן ושמעון זה הם דרים בחצר אחת וכל אחד יש לו בית דירתו וזה הבית המשותפת אינה ראויה לדירה כי אם לשכירות א"ך הרי אינם רוצים עתה לעשות גוא"א כי אם בהאי ביתא ולישאר שניהם דרים בחצר אחת וא"ך לא נסתלק מהם הז"ר וא"ך הרי לדעת הרשב"ש בררנו דבמקום שאין הז"ר אינו כופהו לגוא"א וגם דעת מהרש"ך דכתב דגוא"א להשכירה לאחרים ליכא ודאי טעמו הוא ג"ך כהרשב"ש דלא אמרו גוא"א אלא במקום הז"ר אבל זה שרוצה להשכירה לאחריני ולא נמלט מהז"ר אין בו גוא"א:
ואם ראובן ושמעון זה אינם דרים בחצר בשניהם או אחד דר ואחד אינו דר וזה תובע גוא"א להשכירה להאי ביתא לאחריני פשוט ג"ך דבין לדעת הרשב"ש בין לדעת מהרש"ך ליכא גוא"א אפילו דתובע גוא"א הוא הדר בחצר הואיל ורצוני היא להשכירה לאחרים ולא לדור בה א"ך מה הזק ראיה יש לנו לביא בטענת גוא"א מכ"ש השותף שאינו דר בחצר פשוט שלא יכול לכפות לשותף הדר בחצר שיש בה אותה בית הנשכרת לאחרים שאינו יכול לכוף לשותף הדר באותה חצר לומר גוא"א ופשוט ולית דין ולית דיין: אלא דבדרך אגב אודיעה נא לידידי מאי דתמיהא בהאי עובדא היאך איתרע שראובן ושמעון הם שותפים בהאי ביתא ואינה ראויה לדור בה שום אחד אלא משכירים אותה היאך איתרע שאחד תובע גוא"א ואחד מעכב היתכן ענין זה דמאי דעתיה דהאי דבעי לאוגדה בשוויה ויחזור להשכירה ולפעמים יפסיד יומי דבטלה:
גם מאי דעתיה דהאי דמעכב עליה הרי בית זה אינה עומדת אלא לשכירות ומה לי ישכירה לאחר או לשותפו זה בשוויה גם אעקרא דדינא קשייא הואיל וזה השותף רוצה הוא לשוכרה קודם לכל אדם אתמיהא. זהו הנלע"ד וצוי'"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: