אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן נט

סימן נח

שאלה מעי"ת רבאט יע"ה שאלה בראובן שהיה מוחזק לכל בני עירנו שסך מאתים דורוס של הקדש הם בידו ובכל ערב פסח היו שולחים אליו הגבאים והיה נותן הפירות שעלו בכל שנה והיה נותנם באין אומר ואין דברים וג"ך בערב פסח שהיה מוטל על ערש דוי רח"ל שמאותו חולי מת לאחר הפסח. היה דואג ומיצר שמא יבואו עליו לגבות הפירות ואין ידו משגת ויש עדים ע"ז ואחר שנלב"ע ראובן הנז' התחלנו לחקור על הענין הנז' ויורשי ראובן ה' אומרים שסך המאתים הנז' מעולם לא היו בידו אלא ביד שמעון אחיו של ראובן ומחמת כן כשבא שמעון אחי ראובן לדקדק חשבונו עם יורשי ראובן גילו שהמאתים דורוס היא של הקדש אלא שבשעה שבא להתחייב בסך אחד עשר מאות דורוס שנושה ראובן בשמעון הם אמרו לו שיתחייב במאתים לזכות הקדש הענים והוא לא רצה לזקוף עליו בשם הקדש הענים ועשו לו רצונו וזקפו עליו כל השלש עשר מאית בשם יורשי ראובן וכבר זה כמה שגבה האפוטרופס שלהם סך שלש מאות דורוס מסך השטר של שלשה עשר מאות דורוס שבו זקוף גם המאתים של הקדש כנז' והנה בעתה קמו קצת מיחידי קהלתנו וערערו על זה ואמרו שאין אנו יודעים בהקדש הנז' כ"א ליורשי ראובן יען שמעולם כך אנו יודעים וכך היא ידיעתינו שהמעות הם אצל ראובן בהכשר וא"ך מה לנו אצל שמעון אם נתמוטט או לא וע"ך עמדתי אני וחקרתי היטב על הדבר ושאלתי לאברהם אחי ראובן ושמעון כי הוא הגדול לומר גופא דעובדא וההוא אמר שמתחילה היה אביו ז"ל גזבר על ההקדש שמינה אותו המקדיש המעות ואחר זמן הוצרכו הקהל למעות ולקחו אותם מיד אביו ז"ל ואחרי מיתת אביו ז"ל רצו הקהל להחזיר מעות ההקדש למקומם ועל זה הוצרכו הרב הגדול ח"ע זלה"ה וגדולי הקהל לרצות להר' אברהם הנז' למלאת יד אביו ז"ל וכן היה קבלם מידם והוא הוא שנתנם לשמעון בהכשר באופן שלדברי הר"א הנז' אין לנו שום דו"ד עם יורשי ראובן אלא שלדעתי עדות זו של אברהם הואיל ואין ידוע שהוא גזבר אלא מפיו אנו חיים אינו נאמן בדבריו לפטור את בני ראובן אחיו וכו' עוד יש להסתפק במה שגבה האפוטרופוס של יורשי ראובן סך שלש מאות דורוס משמעון לפי מה שכתב הרב מ"ל ז"ל הביא דבריו הרב מהריב"ו סמ"א דכשכתוב השטר ע"ש אחד אף שלא היו שותפים ואף היכא דאיכא פסידא אינו יכול לומר לעצמי אני מציל וא"ך גם כאן שנכתבו המעות של הקדש על שם יורשי ראובן צריכים לתת חלק להקדש ממה שגבו כפי ערך המעות שהם. שהנושים הרבים יטלו הרבה וההקדש נוטל לפי ערך מעותיו דזה לא דמי לסי' ק"ד ועיין בס' קע"ו סע"ז שכתב ויתן לו כפי חלקו שיש לו באותו חיב אלא שיש להסתפק שהרי כל עקר טעמו של הרב מ"ל ז"ל הוא מטעמא דאנן סהדי כיון שנכתב השטר מעיקרא ע"ש האחד לבדו כוונתו היתה להיות שליח לגבות גם חלק האשה שלא נכתב ע"ש וא"ך בנדו"ד יוצדק טעם זה לגבי האשה אלמנת הר"ש ה' אבל לגבי יורשים קטנים דלא שייך האי טעמא לא מפקינן מנייהו וא"ך אין לגבות כ"א ממחצית העולה לאלמנה תתן ג"ך מחצית ממה שעולה להקדש כפי ערך המעות זהו מה שיש להסתפק אך מה שנראה לע"ד פשוט שחייבים יורשי ראובן לשלם אחר שהיה מוחזק לכל יחידי הקהל שהסך של הקדש הם אצלו וממה שהיה משלם כל שנה הפירות שעלו עליו בלי שום דחיה זו הודאה ברורה שהסך של הקדש הם אצלי ואין נאמנים יורשיו אפילו לטעון בודאי החזירם לפי מה שכתב כנה"ג סק"ח ז"ל מי שיש בידו נכסי יתומים ומת לא טענינן ליורשים שמא פרע אביהם שקרוב הדבר לומר שאפילו אם היה הוא בחיים והיה טוען כן שמא לא היה נאמן בלא ראיה דצריך שיושיב ב"ד על כך שיתן חשבון לפניהם ואפילו תימא דהוא עצמו אם היה כן נאמן מ"מ לא טענינן כן ליורשים וא"ך ברור דחייבים יורשי ראובן לפרוע המאתים דורוס דלא מצאנו במה לפוטרם אלא בעדות הר' אברהם דודם ובודאי לאו כל כמיניה לומר אני הייתי גבאי ובהיות כן אני נאמן כדין גבאי המוזכר ביור"ד סרנ"ז דאעקרא דמילתא צריך ראיה שהיה גבאי ותו לא מידי והאדון יגלה לנו דעתו הרחבה מה יעשה ישראל ושכמ"ה:

תשובה לזה הנה רואה אנכי מדלא אצטריך מר להכניס עצמו להסתפק אם עדות הקהל שמעדים על פי חזקת ידיעתם מהנייא או לא בודאי מפשט פשיטא ליה למר שמנהגא נהוג וידוע הוא שמקבלין עדות בני העיר מזה על זה וכמ"ש בס' ל"ו סכ"ב ע"ש ועיין להרב מוהרי"ע זלה"ה בבי"ת יאוד"א סי"ג מ"ש שם משם רבו זלה"ה ועיין בס' פת"ש שם בס' ל"ז ולהרב מהריב"ו זל"ה מה שאסף איש טהור סברות הפוסקים בזה יע"ע שמדברי ספרי הקודש הנז' כולהו עולה דסברי מרנן דצריך שיהיה הדבר גלוי וידוע וקבוע שכך קבלי בני העיר עליהם לקבל עדות מזה על זה יעו"ש:

אלא דבנדו"ד רואה אנכי מדברות קדשו היקרות והבנתי שאין בעדות זה של הקהל ידיעה מבוררת בידיעה גמורה שבאו ליד ראובן וקבלם בתורת הכשר כדין כל מקבל עסקא ונתאמת לי זה מדמצריך כת"ר לאמת הדבר מדהוה מגדל פרע מדי שנה בשנה מזה נתאמת לו דודאי היו בידו וברשותו וא"ך הוא שעדות אלו הקהל אינה ברורה דהיינו לא ראו הדבר כיצד באו המעות ליד ראובן נ"ע ואם כן הוא אם באנו מתורת עדות עדותם מגן שויא דקרא מלא דבר והוא עד או ראה כתוב ועיין במור"ם בסל"א סי"א דשם פסק אפילו מי שהיה עומד בפני ב"ד בשעה שקבלו עדות מהעדים וחקרו עדותם עכ"ז אותם שהיו שם עומדים ושומעים מה שקבלו הב"ד בפניהם אינם יכולים לילך ולהעיד ע"פ אותה עדות יעו"ש דהוי עד מפי עד וא"ך אין כאן תורת עדות: ואי משום דידיעת הקהל שאני הואיל והדבר קול לו קול אליו א"ך נימא הוי כעדות. גם זה אינו מעלה ארוכה כלל ואין משגחין בבת קול והגם שבאמת בדיני חזקה מצינו בש"ע סק"ן ס"ה שם פסק ז"ל ואם אין ידוע שירד בתורת משכונה אלא שיצא עליה קול בכך אם יצא הקול קודם שהחזיק אינו נאמן לטעון לקוחה היא בידי וכו' לא תלמד משם הקול יש בו ממש דלהוי כעדות אלא דהתם טעמו ונמוקו עמו דאמרינן דהואל והקול יצא קודם שהחזיק הו"ל לאזדהורי בשטר קנייתו והואיל ואין בידו שטר קנייתו חזקתו אינה חזקה וכמו שמפורש טעם זה ברבינו הטו"ר בס' קמ"ט יעו"ש אבל בנדו"ד מאיזה טעם וריח נלך אחר הקול:

ומה גם שם לא אהני אלא להעמיד קרקע בחזקת בעליה הראשונים הידועה להם אבל להוציא מאחרים ומכ"ש מהיתומים זה לא שמענו וא"ך בודאי בכאן כל הקולות אינם עולים ולא מעלים ארוכה כלל:

ואם באנו מדין צרוף דהיינו לצרף הבת קול זה הידוע לקהל מפי השמועה או מהסברא עם מה שהיה משלם מדי שנה בשנה בהלולים הפירות בלי שום עכוב כלל גם על זה אין לסמוך דאם באנו מדין זה א"ך הדרן לדינא דאומדנא וכבר ידוע למעכ"ת דאין להוציא מהיתומים ואפילו מכל אדם אלא בראיה ברורה כמ"ש בסט"ו ולא נעלם כמה רבו כמו רבו הדיעות דאין לדון בדינא דאומדנא להוציא כלל זולת מקצת פוסקים ומר"ן אף עמהם סברי מרנן דבמקום דאיכא כמה אומדנות רבות נכוחות ומוכחות אזי מוצאין אפילו מיתומים ובכאן רואה אנכי שאין כאן אפילו שנים או שלשה אומדנות לצרפם וללבנם יחד כי אם אומדנא זו שהיה משלם הפירות דוקא ואם באני לומר דצרוף הקהל התקוע בדעת הקהל עם אומדנא זו לבד תהני כאלו יש כאן אומדנות מרובות דבר זה אין הדעת סובלתו והולמתו דלא מלבד דין צירוף זה לא מצאנו לו סעד וסמך מדברי שום פוסק כלל אלא דרואה אנכי דנדו"ד בודאי דאין לו שום צירוף כלל דבשלמא אלו הוה הקול מאיזה סבה דיכול להיות מאותה סבה יעלה על הדעת באומדנא לומר דבתורת עסקא באו לידו וגם יהיה בדינו אומדנא זו שהיה משלם הפירות מדי שנה בשנה אזי הוה מקים קצת לומר דיש לנו להסתפק אם יצטרפו להוציא ממון על פיהם או לאו אבל בנדו"ד רואה אנכי דאין כאן שם של שני דברים לומר עליהם שם צרוף משום דיכול להיות הקול זה אשר בפי הקהל לא נתהווה אלא ממה שהיו רואים העולם שראובן זה מדי שנה בשנה מעלה הפירות ביד הגזבר באין אומר ודברים מזה חשבו שמעות הקדש אלו בתורת עסקא הם בידו ומזה יצא הקול וא"ך אין כאן שני דברים מה לצרף אלא אב אחד לכולם ודא ודא אחת היא שמאומדנה של פרעון חוצב הקול וא"ך אין כאן אלא אומדנא אחת של פרעון לבד וא"ך הואיל ולא נמצא כאן על מה להשען כי אם על אומדנא זאת לבד בודאי אין להוציא ממון על פיה כי על רגל אחת לא יסמכו דפוק חזי מה שהאריך והרחיב הרב עדות ביהוסיף בתשובותיו סנ"ט בדיני אומדנא ומסקנתו היא זאת ז"ל מסקנא דמילתא דלדעת מר"ן בסט"ו ס"ה ולדעת הסמ"ע ובאה"ג נמי והרשב"א אלף קע"ו אין דנין בזמן הזה על פי האומדנא לגמור הדין על פיה ואפילו היה אומדנא דמוכח ואפילו בנתבע רמאי והדיין מומחה וכו' מיהו היכא שיש בדבר אומדנות מרובות והוכחות גדולות במוכחי טובא אז אפילו בזמן הזה סמכינן עליהם כמו חכמי הגמרא וגומרין על פיהם כשהנשבע רמאי כדין הגמרא שכתב מר"ן בסט"ו ס"ד וכו' יע"ש וכדבריו אלה הם דברי מר"ן ד"ס ס"ה סי"ז דפסק מי שהוציא שטר תוב על חבירו ותבעו בב"ד ואח"ך נאבד ממני ויש כמה אומדנות דמוכחי טובה שנאבד מחויבים ב"ד לכתוב מעשה ב"ד ולקיים השטר כבתחילה ע"ך א"ך בנדו"ד היאך נקום ולסמוך על אומדנת פירעון שהיה פורע אפילו נחשוב דאומדנא זו חזקה ואלימתא היא:

מכ"ש דלע"ד נראה דהאי חזקה חלושה היא עד מאד ולאו בת סמכא היא דמאן מוכח לן דמדהוה מגדל פרע השכירות נתקע יד התקועה דברשותי בתו"ע הוו קיימי דילמא הוו בידו בתורת גזברות דהואיל ואביו ז"ל של ראובן זה היה גזבר על מעות אלו של זה ההקדש ואח"ך כשהוצרכו הקהל למעות אלו לקחום מידו ואחר כך כשהרחיב ה' גבול הקהל ירצו להחזיר מעות ההקדש למקומם ובאותו זמן כבר נלב"ע אביו של ראובן ז"ל ועמד הרב מאריה דאתרא זלה"ה וגדול הקול ורצו להחזיר עטרה ליושנה יחזרו על האחין גדול שבכולן אברהם בראש ולא רצה למלאת יד אביו ז"ל דילמא בגדול החל זה אברהם ובקטן כלה כי כולם אנשים אנשי שם ודילמא קבלם מידם זה ראובן הקטן בתורת גזבר ומדי שנה בשנה היה מוסר ביד פרנס הקהל מאי דאתי לידיה בתורת פירעון שקבל מיד אחרים ומעולם לא היו בידו בעצמו בתורת עסקה:

ומה גם לפי מה שקדמה ידיעה משותפיו של ראובן שמידע ידיע להו שראובן זה היה דרכו לפרוע בעד אחיו נר"ו דמי ההכשרים שהיו עולות עליו מנכסי הזולת שבידו ואח"ך היה מקבלם מאחיו משום כבודו של אחיו היה עושה זה וא"ך הואיל וזה דרכו דרך ישרה מה מקום יש לאומדנא זאת לומר דמדהוה פרע בלי אומר ודברים ברשותו הוו קיימי. פשוט דאין מכאן שום הוכחה כלל ועקר וכלל:

גם ממה שהיה מיצר ודואג בפסח האחרון שלא מצא בידו במה לגדל פרע כנהוג בודאי אין מזה אומדנא דדילמא הואיל ולא מצא ממה לגמול חסד כמנהגו הטוב עם אחיו וגם משום רווחה דקופת העניים על זה היה דואג ומיצר. קנצי למלין נראה דאומדנא זו של פרעון חלושה וקלושה היא: ולא עוד אלא אדרבא יש אומדנות לאידך גיסא לומר קרוב הדבר דבתורת גזבר באו לידו חדא כדאמרן דהואל וביד אביו ז"ל היו בתורת גזברות דסברא נותנת דגם ביד בנו ראובן זה לא באו אלא כמו שהיו ביד אביו ותחת אבותיך יהיו בניך ובאמת נראה דהכי מוכחא מילתא דאם אמור נאמר דהרב שהיה באותו זמן ואתו עמו פרנסי הקהל היה חפצם ורצונם לתתם בידו בהכשר כיצד אתרמי להו דוקא ראובן זה שהיה אביו ז"ל גזבר דוקא ולא נזדמן לידיהו אדם אחר וכי בשביל שהיה אביו גזבר מקדם קדמתא יבחרו בו לתתם בידו בתורת הכשר חלא הסברא נותנת דלא באו לידו אלא בתורת גזבר והכהן המשיח תחתיו מבניו וכו' ופשוט:

זאת ועוד אחרת שפרנסי הדור שהיו באותו זמן נתנו אותם בידו בתו"ע להתעסק בהם א"ך פשוט הוא דהוו צריכי למכתב עליה שט"ע כדרך העולם וא"ך אנה הלך שט"ע זה שכתבו עליו מן הראוי להיות נמצא באמתחת אחד מפרנסי הדור ואין לנו לתלות ולומר דדילמא נפל השטר מיד הפרנס ונאבד דמה לנו לתלות בנפילה שהיא מילתא דלא שכיחה כדאמרן בגמרא בכמה מקומות וחד מנייהו שעלה בזכרון טוב הוא מה דקי"ל ופסק הש"ע בס' מ"ט דשני יוסף ן' שמעון הדרים בעיר אחת הגם שאין שום אחד יכול להוציא שטר עליהם ולא אחד מהם על חבירו עכ"פ כל אחד יכול להוציא שטר על אדם דעלמא ואין זה שכנגדו יכול לומר לא נתחייבתי לך אלא ליוסף ן' שמעון האחר וטעמא מפורש לזה בגמרא משום דלנפילה לא חיישינן שהיא מילתא דלא שכיחה וא"ך היאך נקום אנן להסתבך בקירות עכביש לומר דבתו"ע באו לידו ושט"ע נפל חלילה לנו אלא אדרבא הואיל ולא נמצא שום שטר ביד פרנסי הקהל בודאי מעולם לא נכתב עליו שום שטר עסקא ולא באו לידו כי אם בתורת גזבר דוקא ועכשיו שנאבדו נאבדו להקדש:

ואל תשביני על זה לומר דגם לדידי מי ניחא דגם כשנאמר דבתורת גזברות באו לידו היה לנו למצוא באמתחת הפרנסים שטר שמוש דהא פסק מר"ן בסי' ר"ץ ס"ג כשמינו אותו ב"ד צריכין לכתוב וכו' וכותבים שני שטרות אות באות. אחד ביד האפוט' ואחד ביד ב"ד בשביל היתומים ע"ך וא"ך תקשה לי הרי אדרבא במקום שהיה צריך למצוא שני שטרות אחד בבית ראובן זה ואחד בבית פרנסי הקהל ולא מצינו עתה אפילו אחד מהם אדרבא לאבידת תרי הוא דלא חיישינן כלל וא"ך הדבר אדרבא מורה דלא היה גזבר ובתורת עסקא באו לידו:

זה אינה פרכה כלל חדא דשטרי שמוש אלו דפסק הש"ע דכותבים שנים לא הצריכו אותם אלא בנכסי יתומים שעל ידם יתבעו היתומים ויתנו חשבון מה שנכנס בידם וכמ"ש הש"ע שם מילתא בטעמא אבל בנכסי הקדש הואיל והגזבר בדבורו הקל נאמן ולא יחשבו האנשים כתיב מה מקום לשטרות אלו: ולא מלבד זה אלא דעדיפא מצאנו ראינו בדורותינו שקדמו לפנינו ובדורינו זה נהגו למסור נכסי היתומים ביד האפוטרו' ומעולם לא ראינו כתבו שטר שמוש כלל שום אפוטרו' וא"ך הדרן לומר דאין שום ראיה ולא הוכחה ממה שלא נמצא שום שטר שמוש דדבר זה בל יזכר ובל יפקד אפילו לגבי האפוטרופוס' מכ"ש לגבי הגזברים:

אבל ממה שלא נמצא שום שטר עסקא שהוא דבר הכרחי בודאי זו אומדנא דמוכח דבתורת גזברות באו לידו וליכא למיתלי ולומר דדילמא בתורת עסקא באו לידו ולימא דשמא נאבד שט"ע כי מה לנו לתלות במילתא דלא שכיחה: גם יש כאן אומדנא אחרת ממה שנמצא אחר מיתת ראובן ז"ל שטר המאתים דורוס כתובים על שמעון אחיו לזכות ההקדש וכשנתפשרו ביניהם בכלל הפשר היה לזווג יחד המאתים הנז' עם האחד עשר מאות דורוס של ראובן שנושא בשמעון ואם באמת שהיו המאתים דורוס נתונים נתונים המה ביד הר"א בתוע"ו וברשותו קיימי א"ך מהיכן נראו ונודעו שהמאתים ביחידות היא של הקדש הרי הקדש דינו עם ראובן וראובן דינו עם שמעון אחיו ומה הפרש והכר היה בין מה שהיה נושא ראובן בשמעון משאר ממינו למאתים אלו שהוזקק לכותבם בשם ההקדש האם נאמר דהמאתים אלו הואיל והיו ביד ראובן מנכסי ההקדש בדין קרוב לשכר דוקא גם הוא יותר לו לכותבם בתורת קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד חלילה. קנצי למלין דלא מלבד שאין כאן שום אומדנא המוכחת דבתורת עסקא הם ביד ראובן וברשותו קיימי אלא אדרבא נמצאו כאן אומדנות המוכחות דבתורת גזברות באו לידו ואין להקל על היורשים לשלם מממונם כלום ואין להם אלא להשתלם משמעון אחי ראובן שנכסי ההקדש הם זקופים עליו בהלואה בכלל מה שנושא ראובן בשמעון אחיו ותו לא מידי:

ומעתה הבוא נבואו לענין דין ההוצאה מהיתומים הן לצד שיתברר לפני רום שהיו בידו בתורת הכשר דאזי יהיה מוטל על היורשים לשלם מכיסם הן לצד שיהיה הדבר ספק דילמא בתורת גזבר באו לידו עדיין אנו צריכים למודעי כיצד נוציא מהיתומים דדילמא אפילו אחר הודאתו שהודה בפסח האחרון דילמא פרע. הן אמת דראיתי לידידי שסמך בזה להוציא מן היתומים על פסק הכנה"ג בס' ק"ח דכתב ז"ל מי שיש בידו נכסי יתומים ומת לא טענינן ליורשים פרע אביהם וכו' שצריך שיושב הב"ד שיתן ליתת חשבון וכו' בזה תמהתי על ידידי במה שהביא ראיה לדבריו לפי שטתו דמחייב ליורשים משום דדעתו הרחבה נטתה דודאי בתורת עסקא באו לידו להתעסק בהם א"ך כיצד הביא ראיתו מדברי כנה"ג אלו הרי דברי כנה"ג הם איירי במי שהיה בידו נכסי היתומים בתורת אפוטרו' וכמו שמדוקדק מדבריו שכתב שצריך שיושב בדי"ץ לתת לפניהם חשבון ולתת לו פטורים אבל אם היו עליו בתורת עסקא מה כתב ב"ד ומה חשבון בינו לבניהם וכי מדי יום יום אין אנו רואים שמקבלים עסקא מהיתומים ומחזירים שטר העסקא ותו לא מידי ומה חדוש יש כאן בנדו"ד:

ומה גם פסק דין זה של כנה"ג לאו הלכתה פסיקתא הוא דהגם שבכאן בס' ק"ח כתב כן הרי מצאנו לו במהדורה תנינא בס' ק"ח הגה"ט אות ש' כתב ז"ל כתבתי בנדפס אות ל"ו בשם הרב ז"ל במי שיש בידו מעות מנכסי יתומים לא טענינן ליורשים שמא החזיר אביהם ועיין בתשובת הרשב"א אכתבנה בס"ד בס' ר"ץ דמשם מוכת בבירור דטענינן ליורשים שמא החזיר אביהם עכ"ל וא"ך אם באנו להוציא מהיתומים על סמך דברי כנה"ג אלו אפילו אי הוה מידע ידיע דבתורת גזברות באו לידו עכ"ז אין מוציאין הואיל ותשובת הרשב"א הנז' מנגדת למ"ש הרב עצמו בס' ק"ח ופשוט: אך באמת יש לנו להשען על ידיעת הקהל דמידע ידעי בבירור שמעות ההקדש הם בידו ומידע ידעי דעדיין לא הוחזרו הואיל והדבר ברור להם בעדותם זו די ובפרט הרי בסמוך למיתתו הוה מתאונן ודואג על מה שלא נמצא בידו ממה לפרוע זו עדות גמורה שעדיין הם בידו דכו"ע ידעי שלא היה בידו ממה לפרוע כידוע לכל גם נוסף דקרוביו ומיודעיו מידע ידעי זה ועדיפא מכולהו מה שנמצא אצלו מוכתב שהוא נושא בשמעון אחיו סך מאתים של הקדש אין אומר ואין דברים:

ומה גם היאך יש להסתפק שהחזיר המעות בין אותו פסח להיות דואג שאין בידו ממה לגדל פרע הריוח ליום מיתתו היאך יש להסתפק בזה דצרכינן לדעת אם באמת החזירם. אם לא ביד מאריה דאתרא רב העיר נר"ו או ביד פרנס הקהל והכי ידוע ומבורר דלא באו לידם מאומה כידוע הדבר לקרוביו ומיודעיו של ראובן פוק חזי מה עמא דבר וא"ך בדין הוא בלא שום ספק דעדיין מעות ההקדש לא יצאו מידו אך נימא דבתורת גזברות דוקא הם בידו:

ולענין הגבייה כיצד תהיה לעת עתה שנזקף הכל בשטר אחד מסך שלשה עשר מאות דורוס בודאי הדין הוא כמ"ש כת"ר דאין לדמות זה לסי' ק"ד והאמת הוא שמה שקבלו יתחלק לפי הממון הואיל ובשטר אחד נזקפו ושעבוד אחד לכולם בודאי דכל אחד יטול לפי מעותיו וכדמשמע ג"ך מס' קע"ו סמ"ז יעו"ש:

ובמה שנסתפק כתר אם אמור נאמר דזה יוצדק לגבי חלק האלמנה דוקא ולא לחלק היתומים הואיל וטעמו של הרמ"ל זלה"ה הוא משום דאמרינן מסתמא הואיל ונכתב השטר ע"ש אחד קבל עליו להיות שליח במה שקבל בעד שניהם וא"ך כאן ביתומים דלא שייך לומר הכי איכא למימר לא אמת נכון הדבר שכן הוא טעם הרמ"ל זלה"ה וכמו שהביא דבריו הרב מוהריב"ו זלה"ה בס' מ"א וכן ג"ך דעת מהריט"ץ הובאו דבריו ג"ך שם שם להרב הנז' ועליהם סמך הרב מוהריב"ו זלה"ה שם יע"ש אך לא הוצרכו הרבנים להאי טעמא אלא בשותף שנכתב השטר ע"ש בסתם ובשעת פירעון רצה לומר דלא יהיה שליח יותר ורצה לקחת חלקו דוקא הוא דאמרינן מסתמא קבל עליו להיות שליח והואיל וקבל עליו להיות שליח אינו יכול לומר לעצמי אני מציל להזיק את חבירו אבל שותף שנכתב השטר ע"ש והלך וגבה ולא עלה על דעתו כלל לומר לעצמו הוא מציל עד אשר גבה באופן זה בודאי אפילו לא אמרינן מעקרא נעשו שליח זל"ז עכ"פ הואיל ומעקרא הלך לתבוע כל דמי השטר ואלו היה מוציא ממה לגבות היה גובה הכל בודאי דצריך לשלם לחבירו חלקו שהרי באמת הלך לקבל ולתבוע הכל ואלו היה מוצא היה לוקח הכל הרי אגלאי מילתא דהלך בשליחות על כל מה שבשטר וא"ך מה שקבל בשתיקה דין הוא שיתחלק לפי הממון כמ"ש בס' קע"ו סמ"ז יעו"ש ואין לחלק בין חלק האלמנה לחלק היתומים אלא משפט אחד יהיה לכולנה זהו הנעל"ד וצוי"ם וימ"ן כ"ד הצעיר החותם בסדר ואברכה ואגדלה שמך כאן שנה זמירו"ת היו לי חוקיך לפ"ק פה סאלי יע"ה הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה