שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן נח
שאלה מעי"ת רבאט יע"ה על אודות שטר שנמצא כתוב ז"ן הע"ע בקש"מ וכו' הר' יאודא צבע נר"ו ובקש"מ הוה"ג וחי"ע חו"ג לתו"ל ביד האשה מזל טוב סך מאה וחמשים דורוס בעין כשילך לעיר ליזבואה ויבוא לכאן וכשיבוא לכאן לחטו"ל באותה שעה חל עליו חובת הפירעון מיד ולאלתר בלי שואו"ך וכו' ועל גבי השטר נמ"ך נפרע על יד נסים אזאגורי נר"ו סך חמשים דורוס והנה דעת יורשי הר"י צבע דעתם היא הואיל ולא זכה אביהם לבוא מעיר ליזבואה לא חל עליו חובת הפירעון ולקוצ"ד נראה אם יסכים מנ"ר נראה דחייבים היורשים לשלם יען דרהטת לשון השטר נראה דהר"י צבע חי"ע מאותה שעה בסך הנז' אלא שתלה זמן וחובת הפירעון כשיבוא לכאן ותנאי זה כוונתו היא דוקא כשהוא בחיים אינה יכולה לתובעו עד שיבוא לכאן אבל אם מת דליכא לקיומי תנאי לא נתכוון שיהיו היורשים פטורים דא"ך אישתכח דנעקר השטר לגמרי כל זה קיימתי מסברא. אחר זה ראיתי להרב פתח"י תשוב"ה סע"ג סק"ד שכתב וז"ל ועיין בתשובת עמודי אור באחד שהיה חייב לחבירו וכו' והרואה יראה כנדו"ד ממש אלא שלא זכינו לדברי הרב במקורן ולכן הוצרכתי לרצות הדברים לפני וכו' אלה היו דברי הרב המובה"ק מור"ץ בעי"ת רבאט יע"ה וזאת היתה תשובתי אליו:
לדעתי הקלה לבבי לא כן ידמה. ודעתי נוטה לומר דהיורשים פטורים וחילי הוא ממ"ש הש"ע בס' ס"א סט"ו ז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין ע"פ אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר וכו' ומפני כך כתב אותו לשון ע"ך וא"ך מזה יש לנו לדון בנוסח שטר זה שכתוב בו בזה"ל שנתחייב לתו"ל ביד מזל טוב כשילך לעיר ליזבואה ויבוא לכאן וכו' לשון זה מורה באצבע שהוא מורדף וקאי אדלעיל דהייני על עקר החיוב וכוונתו לומר שנתחייב לתו"ל לכשילך ויבוא לכאן אזי נתחייב אבל אם לא יבוא לא חל עליו שום חיוב דאי אמרת דלא תלה עקר החיוב בביאתו לכאן אלא כמו שרצה כתר לפרש דעיקר החיוב מאותה שעה נתחייב אלא שתלה זמן הפירעון בביאתו לכאן לא הו"ל לזה הסופר לשנות מלשון הנהוג לכתוב מדי יום יום בשטרות דהיינו הו"ל לכתוב נתחייב פלוני וכו' בסך מאה וחמשים ופרעונם לכשילך לעיר ליזבואה ויבוא ומה לו לסופר הזה שנשתנו עליו סדרי בראשית בשטר זה והלך מדרך פשוטה לדרך עקלקלתון אלא בודאי דלא נתכוון אלא לומר דעקר החיוב תלוי ועומד דוקא אם ילך ויבוא הלאו הכי אין כאן שום חיוב כלל: גם יש לאמת עוד בראיה מוכחת דהכי הוא ממה שהוסיף הסופר וסיים בזה"ל וכשיבוא לכאן לחטו"ל באותה שעה חל עליו חיבת הפירעון מיד ולאלתר וכו' מלשון זה יתברר לך דלא כמ"ש כת"ר לפרש דמה שכתב מילת כשילך לעיר ליזבואה ולבוא הם קאי על זמן הפירעון ולא על עיקר החיוב דאי אמרת דמה שכתוב כשיבוא זה לעיר ליזבואה וכו' ויבוא הם על זמן הפירעון קאי וא"ך קשה למה חזר הסופר לכפול הדברים עוד ולומר וכשיבוא לכאן לחטו"ל באותה שעה חל עליו וכו' הרי כבר כתב דזמן הפירעון הוא לכשילך ויבוא מעיר ליזבואה ולמה חזר עוד לכפול במאריך טרחא ולומר וכשיבוא לכאן וכו' ואי משום לחדש ולכתוב דתכף ומיד סמוך לביאתו יגדל פרע אי משום זה לא הו"ל לכתוב אלא בלשון זה דהיינו נתחייב וכו' לכשילך לעיר ליובואה ויבוא לכאן באותה שעה חל עליו וכו' ולמה חזר עוד למתני וכשיבוא בכאן וכו' כאלו בא להשמעינו ענין אחר זולת ענין הראשון ולפי דברי כת"ר הרי בענין זה אנן קיימי דהפירעון יהיה אחר ביאתו ולא הי"ל להוסיף אלא חל עליו חובת הפירעון מיד ולאלתר. אלא ודאי דמה שכתב נתחייב לתו"ל וכו' כשילך ויבוא לא קאי אלא אעקר החיוב וכוונתו לומר שנתחייב מו"מ אם יזכה לילך ולבוא הלאו הכי החיוב בטל ועל פי זה אתי נכון מה שהוצרך לסיים ולכתוב וכשיבוא לכאן וכו' דבא בכאן לכתוב אם יזכה ויבוא דחל החיוב אימתי יהיה הפירעון. על זה כתב וכשיבוא לכאן שנתקים החיוב יהיה הפירעון מיד ולאלתר ובזה עלו ובאו דברי השט' כמין חומר בלי תוספת ובלי מגרעת ואין אנו צריכין בכאן לדחוק עצמינו ולהכניס בדין לישנה יתירה וכו' או בלשון המסופק בשטר וכו' אלא בכאן הכל עולה כהוגן אין חסר ואין יתר וא"ך קם דינא הן מצד אשגירת הלשון המורה דפשט הלשון מורדף הוא וקאי על עקר החיוב כמו שכתבנו הן מצד היתור שכתב אח"ך בסופה של השטר היה מורה על הרישא דעל עקר החיוב דבר כשילך ויבוא וכו' מזה פשוט דהיורשים פטורים:
ומעתה הבוא נבוא לחלק בין נדו"ד לההיא דהרב עמודי אור דהתם שאני דאדרבא שם הלשון מורה דלא תלה עקר החיוב בהרחבת גבולו אלא הפירעון הוא שתלה בהרחבת גבולי דהא שם נמצא כתוב בזה"ל מודה אני הח"מ שמגיע ממני למוכ"ז סך מאה רו"כ כאשר ירחיב ה' את גבולי אסלק לו וכו' לשון זה מורה דמה שכתב כאשר ירחיב הוא על הפירעון קאי דאי אמרת כל עקר החיוב הוא לא נתחייב אלא לכשירחיב ה' גבולו דוקא א"ך הכי הול"ל מודה אני שמגיע ממני וכו' כאשר ירחיב ה' את גבולי ותו לא מידי ומאי שייטה דמילת אסלק לו וכו' דכתוב כאן הרי אין לה הבנה דהואיל ומילת לכשירחיב ה' גבולי הם קאי אדלעיל א"ך הרי הוא פירושו דהנה מודה שמגיע ממני לפלוני כו"ך לכשירחיב ה' גבולי דהוי כוונתו לכשירחיב יחול עקר החיוב וא"ך על פי פירוש זה תהוי מילת אסלק לו וכו' אין לה הבנה כלל הואיל ואין לה המשך עם מילות הקודמות ולא עם מה שלאחריה אלא מוכרח לומר דכוונתו הוא לומר מוד"א שמגיע ממני לפלוני מאה רו"כ בלי שום תלייה בעקר החיוב ועל זה סיים בענין אחר ואמר ולכשירחיב ה' גבולי אסלק לו דהיינו כשירחיב לו ה' יהיה חל זמן הפירעון זהו כוונתו פשוט א"ך הרי אדרבא לשון השטר מורה שאותו החיוב אין בו תלייה בעקר החיוב אלא בהרחבת זמן וגבה טורא בין נדו"ד להתם על כן נלע"ד דהר"י צבע זה הואיל ולא זכה לשוב לעיר מולדתו לא חל עליו עקר החיוב ויורשיו פטורים:
הן אמת שלכאורה עמד לנגדי מה שנמצא כתוב ע"ג השטר סך חמשים דורוס ואם באמת לפי שטתינו זאת דכל זמן שלא חזר לעירו לא חל עליו עקר החיוב כלל א"ך מי הביאהו עד הלום בעודו שם להקדים לפורענו"ת הסך של החמשים דורוס:
אך באמת הוכחה זאת כמאן דליתא שהרי גם אם נפרש כדעת כת"ר דמחויב ועומד הוא אלא תלו זמן הפירעון בעודו חי בהלכתו ובחזרתו סוף כל סוף תקשה מאן חייביה לגדל פרע החמשים הן בעודנו חי קידם בואי הרי עדיין לא חל עליו הפירעון אלא מוכרח לומר דדעתו היתה שרצונו לבוא לעירו ולכך הקדים לפורענו"ת על דרך ואוהבו נפרע ממנו מעט מעט כי טוב הוא לי מלגדל פרע בבת אחת וא"ך גם אם אמור נאמר דעיקר החיוב הוא תלוי ועומד בביאתו יש לומר ג"ך דהכי היה המעשה שהיה ברצונו לבוא לעירו ומידע ידע שבעת בואו חל חיובו מיד ולאלתר ולכך הקדים לפרוע על יד על יד ותו לא מדי זהו הנלע"ד וצוי"ם וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: