שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן נז
לעי"ת מוגאדור ג"ך יע"ה על אודות הצוואה הנז"ל אחר שעמדו בדין ע"פ הפסקים שביד שני הכתות נגמר הדין ע"פ פסקינו הנז"ל וזכו ההקדשות והוגרע כח הבעל אך שאל שאל הבעל לתת בידו העתקה מהפסקים שביד מורשה ההקדשות לילך לשוטט בארבע רוחות העולם אולי ימצא רבנים אחרים שיסתרו זכות ההקדשות ועל זה נשאלתי מידידי הרב המופלא מדייני דנה"ר דיע"ה זקן שקנה חכמה כמוהר"ר יאודא מוייאל נר"ו לחוות דעתי הקלה מהו הדין אם יכול הבעל לכפות למורשה ההקדשות ליתן ההעתקה ע"ך:
תשובה לזה הנה לכאורא מחזי דמילתא דתמיהא קא תבע זה הבעל כי מה לו ולהעתקת הפסקים שהרי די ליה לסדר הענין והמעשה מראש וע"ס כשולחן הערוך לפני שולחנן של מלכים והמה יביטו יראו בו בעיני שכלם הזך והישר וידונו בו מה יעשה ישראל ולענין מאי העתקת הפסקים וכי מהני פסקי דידן תצא תורה הלא תורה יוצאה בהנומא הלא היא כתובה על ספר הישר ספרי רבנן קדמאי אשר עיני כל ישראל עליהם ועיין משם מור"ם בש"ע סי"ד ס"ד דשם נתבאר דבשואל לכתוב מאיזה טעם דנוהו אין צריך לכתוב הטעמים והראיות רק כותב הטענות לבד יעו"ש והגם שבזמנינו זה נהגו לכתוב הטעמים והראיות ביד דורשן לא מצד החיוב הוא זה אלא הכל מרצון הכותב כל אחד טעמו ונמוקו עמו וא"ך לכאורא נראה דמילתא דתמיהא קא תבע זה הבעל:
אך באמת לא היא דהואל ובענין זה כמה רבנן אתגרו הללו מימינים והללו משמאלים ומוכרחים אנחנו בזה לדון אחרי רבים להטות פשוט וברור דלא שייך להיות גמר הדין כי אם על ידי העתקת הפסקים דהגע עצמך אם לא תהיה העתקה ביד הבעל להראותה לחכמי הדור היתכן בעולם לומר שיבוא הדבר לידי גמר דין. זה אי אפשר דלא מבעייא אם זה הבעל המצא ימצא בידו ויעלה בידו איזה רבנים שיחתמו לזכותו ולא ימצא בידו כי אם מנין מועט מאותו מנין שביד מורשה ההקדשות פשיטא דלא הועיל כלום אלא אפילו ירבו המזכים לבעל יותר מהמנין שביד המורשים עכ"ז לא הועילו חכמים בתקנתם דעדיין מורשים של ההקדשות יאמרו דלא נזיל בתר רובא אלא יאמר קי"ל כהחכמים המזכים להקדש החתומים עמדי דהא לא אזלינן בתר רובא אלא כשהדיינים ראו זה את זה כמ"ש כנה"ג בס' כ"ה בכללי הקי"ל אות כ"ב ז"ל כי אמרינן קי"ל כספרי הפוסקים או כפוסקים מתוך כתבם דוקא אם לא ראו זה את זה אבל חכמים ודיינים נקבצים יחד ושם הם מתוכחים לא אמרינן קי"ל אלא המיעוט כמי שאינו וכו' מהר"א ן' ששון עכ"ל א"ך הואל ולא אזלינן בתר הרוב אלא ברואין זא"ז א"ך מה יועיל לזה הבעל לערוך דינו לפני חכמי ישראל בסדור המעשה דוקא דילמא יכתבו לו זכות מאיזה סברות אחרות ומאיזה טעמים ופוסקים אחרים וכשיביא זכיותיו עדיין המורשים שבידם פסקי דינים יכולים לומר קי"ל כהני פסקים שבידי דהאמת הוא כהני פסקים שבידי וא"ך אין תקון לזה להוציא הדין לאמתו אלא עד שניתן העתקה מן הפוסקים ביד הבעל ואזי יעלו ויראו דברי הפסקים לזכות ההקדש לפני יושבי כסאות למשפט ואזי אם יסכימו עליהם מה טוב כי נעים ואם יש מה להשיב ולסתור אותם אזי המה יכתבו דבריהם וסתירתם ואזי יהיו נדונים בחזרה לפני הפוסקים הראשונים אם יש להם מה להשיב ולקיים את דבריהם אזי מה טוב ואם לאו מודים דרבנן היינו שבחייהו ואם ישאר הדבר במחלוקת אזי אמרינן אחרי רבים להטות ואין מי שיש בידו המעט יכול לומר קי"ל דהגם דכתבנו משם הרב החבי"ב משם מהר"א ן' ששון דלא אמרינן אזלינן בתר הרוב אלא ברואין זא"ז אבל כל שאין רואין יכול לומר קי"ל. המדקדק בלשון מהר"א ן' ששון זלה"ה שכתב בזה"ל כי אמרינן קי"ל ה"מ בספרי הפוסקים או בפוסקים מתוך כתבם אם לא ראו זא"ז ולא דברו זה את זה וכו' מלשון זה מורה דהכוונה היא דהואל ולא ראו זא"ז ולא דברו ולא נתווכחו זע"ז סברא הוא דאין לומר אחרי רבים להטות דיכולים לומר אלו ראו המרובין את דברי המעוטים היו המרובים חוזרים בהם לכך אין חשיבות מצד הרוב אלא כשראו ושמעו דברי חכמים ולא חזרו בהם אזי הדר דינה דדברי המועטים בטלו אבל כשלא ראו זה את זה ולא נתווכחו יכול לומר קי"ל. אתאן לנדו"ד שבפסקים כתוב כל אחד טעמו ונמוקו עמו וזה המבקש טובתו מוליכן בידו לפני חכמי ישראל ומעיינים בהם בעינא דשפיר חזי ומשיבים עליהם וחוזרים בעלי הפסקים הראשונים וסותרים דברי החולקים עליהם ומקיימים את דבריהם מה לי רואים זא"ז ומדברים פה אל פה מה לי כותבים אדרבא על ידי הכתב והמכתב מדקדק אדם בעצמו לכווין דבריו אל האמת יותר ממה שמוציא מפיו ואינו מעלה אותו בכתב. והרי לך אילן גדול לסמוך עליו סברא זאת שכן ראיתי בפסק אחד של הרה"ג מוהר"ר וידא"ל ישראל זלה"ה שכתב בפסק אחד ז"ל ומסתברא ודאי דהוא הדין והיא הטעם כשהם מתווכחים בכתב וראי אלו את דברי אלו וראו הכת האחת את דברי הכת השנייה דשפיר חשיב כאלו הם נקבצים יחד דמאי שנא ויכוח בכתב לויכוח בעל פה ואדרבא עינינו הרואות דסתם ת"ח כשמדבר בפיו הוא מרבה טענות ומלין שאין בהם ממש אבל כשהוא מגיע לכתוב על הספר ובדיו הוא מדקדק מאוד בדבריו כדי שלא יפול משערות ראשו ארצה וקרוב לודאי אצלי כי בקרב ימים ראיתי סברא זאת בספר אחד מספרי האחרונים ולא נשאר רשים בזכרוני מבטן מי יצאו הדברים ולא ע"ט האסיף איך שיהיה עדותי זו כי כך ראיתי בספר אחד מספרי האחרונים שכך הוא ויכוח בכתב כמו בע"פ כשהם נקבצים עכ"ל הרב צד"ק ויש"ר היא זלה"ה:
ובלאו הכי נלע"ד דאין הדברים צריכין חזוק להביא עליהן ראיה דודאי האמת כך הוא דהא מנהגא נהוג בכל תפוצות ישראל כשיש מחלוקת באיזה דין כותבים פסקים ומריצים פסקיהם לבתי דינין וכל אחד חופש ומפשפש אחר זכיותיו ואם אמרת דגם במריצים פסקיהם מבית דין זה לבית דין זה כמתווכחים זע"ז יכול לומר קי"ל הואיל ואינם רואים זא"ז א"ך מה תועלת בתקון זה שזה מאסף החתימות לזכותו הרי מי שהוא תפוס ויש בידו שני חתימות די ליה לומר קי"ל אלא ודאי דדברי הרב אמת דנתווכחו בכתב כמו בפה אל פה:
וא"ך השתא דבררנו דאין אנו יכולים לפסוק הדין על ידי הרוב אלא כשיראו חכמי ישראל אלו דברי אלו ויתווכחו ביניהם דלאו הכי לא. א"ך נחזי אנן אם יכול הבעל הזה לתבוע למורשים של הקדשות לתת לו הטפסה מפסקיהם שהם כתבי זכיותם כדי לסתור דבריהם או לא:
הנה בדין הטפסת השטר ראה ראינו מ"ש הטו"ר בסוף ס"ס ומה שהביא עליו שם הרב"י שהביא לתשובת הרא"ש שהשיב להרב השואל ששאל לו על שהיה דן לתת הטפסה והראו לו לתשובת הרשב"א דמחזי שהיא סותרת ומה שהשיבו הרא"ש יע"ש ופירשה שם הרב"י דנקטינן כדברי הרמב"ם וכהכרעת הרא"ש דבטוען מזויף מחויב לתת הטפסה ובמקום דליכא טענת מזויף אינו חייב לתת הטפסה יע"ש דהואל ומודה שהדבר אמת ואין בו זיוף לא הוי אלא כמבקש עצה ותחבולה לנתוץ ולהרוס זכות חבירו בערמה ותחבולה וכן היא דעת הד"מ שם בש"ס יעו"ש וכן כתב הרב"ח בס' ט"ז דכהבנת הרב"י כן הוא עיקר והוסיף עוד וכתב ותו דלא יהיה אלא ספיקא הרי הרשב"א פסק שלא יתנו הטפסה. ודברי הרא"ש והרמב"ם אפילו קי"ל דהלכתא כוותיהו איכא למימר דוקא בטוען מזויף הלכך כל שאין טוען מזויף לא עכל"ה הרי לך אפילו אלו לא היה בידינו הכרעת מר"ן בש"ע דינא הוא דבמקום דלא טען מזויף אין כופין אותי ליתן הטפסה מכ"ש שמצינו למר"ן שפסק כן על פי שטתו בבי' כנז"ל כך פסק בש"ע סט"ז ס"ה דדוקא בטוען שטר שיש בידך יש בו זיוף הוא דצריך הטפסה הלאו הכי לא יעו"ש ובסמ"ע שם וא"ך לכאורה נראה דשלא במקום טענת זיוף אינו מחויב כלל לתת הטפסה וממנו נבוא לנדו"ד:
אך באמת זה אינו. דבאמת חלוק זה לא הצריכו אותו אלא נגד שטר פשוט שדינו פשיט לפני כל יודעי דת ודין דאזי אם לא תהיה טענתו טענת מזויף ודאי תואנה הוא מבקש להתעולל עלילות ברשע אבל בכגון נדו"ד דצריך לפני ולפנים ומה גם דכבר רבנן אתגורי אתגור הללי מימינים והללו משמאלים הרי מבורר דאין כאן שום תואנה חלילה אלא כוונתו לברר האמת אולי ימצאו לו חכמים אחרים צד זכות בודאי דלית דין ולית דיין דיכול לתבוע הטפסה ולא מבעייא לסברת החולקים על הרב"י וס"ל דדעת הרא"ש והכרעתו היא דבכל ענין חייב ליתן הטפסה פשיטא דמחויבים הגזברים לתת לבעל הזה הטפסה אלא אפילו לדעת הש"ע יודה בזה כדאמרן דהא עדיפא מזה ראיתי להרב החביב בספרו בע"י חי"י סכ"ט שכתב ז"ל ועוד אני אומר שלא נחלקו הרשב"א וסייעתו ז"ל אלא דוקא בשטרי מלוה שכל שאינו טוען מזויף הרי הוא כמודה במלוה ומה שתובע הטופס אינו אלא לבקש תחבולות אבל בשטר מתנה וכיוצא בו שהדין תלוי בכמה פרטים לבעל המתנה פשוט לע"ד שאף הרשב"א וסייעתו מודים שיתן לו הטפסת השטר אולי ימצא לבטל המתנה ואם לאו בר הכי הוא יראוהו למי שירצה אולי ימצא לו זכות. דאפשר דלא מפשינן במחלוקת ובשאינם שטרי מלוה נמי פליג הרשב"א עכל"ה הרי לך מדברי הרב החביב דכל שטר שיש להסתפק בדינו לא נכנס בסלע המחלוקת הן אמת דראה ראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה בלקוטיו שאסף איש טהור בסיף הספר אשר שם שם לו באות טופס כתב ז"ל ועיין ער"ך השולח"ן סהנ"ז שהביא מתשובת הרשב"א הפך דברי כנה"ג דגם בשטר מתנה אין נותנים לו טופס יע"ש עכ"ז אין לנו אלא דברי הרב החביב שהרי מצאנו ראינו להרב מש"ה שפיר קאמר במערכת טי"ת אות וא"ו שכך העלה הלכה למעשה דדוקא בשטר שאין בו דינא ודיינא כגון שטר הלואה הוא דאין נותנים הטפסה אבל במתנות ומודעות שיש בהם פרטי דינים אפילו בלי טענת מזויף יהבינן ליה למידק בהו או למשאל עליהו וכתב דכך דרך שהיה דן הרב מור אביו זלה"ה והרב חו"ק נת"ן וסייעת מרחמוהי זיע"א א"ך פש גבן דאין לנו לתפוס אלא כסברת המלכים האדירים האלה הני חבל נביאים הרב כנה"ג והרב משכנו"ת הרועי"ם והרב מו"ר אביו והרב מו"ר רבו ובית דינו זיע"א ודאי אין לנו להניח הני חבל נביאים מקמי מלתיה דהרב ערך השולח"ן וא"ך מהם נקח דבמקום דיש להסתפק בלשון השטר כגון שטר מתנה דעשוי להיות נופל ונהרס כמה פעמים מכח לישני ריעי המצוים בשטרי מתנות הדין הוא ליתן הטפסה מכ"ש לנדו"ד דכבר רבנן אתגורי אתגור בהאי דינא הללו מימינים והללו משמאלים וכבר בררנו לעיל דלא שייך להיות רפאות תעלה לבעל אפילו ימצא בידו כמה רבנים שיכתבו לזכותו על ידי שאלתו אם לא בהראות דברי הפוסקים שביד הגזברים כמש"ל מילתא בטעמא. ודאי פשוט דלית דין ולית דיין דצריך לתת בידו הטפסה מדברי הפוסקים ולדעתי דעת הדיוט נראה דאף הרב ער"ך השולחן יודה דהרשב"א יודה בזה:
שוב אחר החיפוש ראיתי להרב בנ"י חי"י סכ"ה שהביא הדבר מפורש יעו"ש שהביא דברי כנה"ג משם מהר"א ן' ששון ז"ל שכתבנו לעיל דכל שלא היו נקבצים יכול לומר קי"ל ועל זה סיים מיהו כתב הרב שע"ר אפרי"ם סקכ"ז שאע"פ שנתן השאלה וסוף הפסק. צריך ליתן ג"ך העתקה מהפסקים עם כל הראיות ע"ש והטעם נלע"ד דאפע"ג דהמוחזק אומר קי"ל כמ"ש כנה"ג משם מהר"א ן' ששון מ"מ אפשר שאותם פוסקים טעו בדבר משנה או בשקול הדעת וחוזר הדין עכל"ה:
שוב ראיתי בס' פית"ש סי"ד סק"ט שכתב וז"ל וכתב בספר ברכי יוסף וז"ל כת אחת שהביאה פסקים מרבני הדור ואינם רוצים להראות לשכנגדו רק השאלה וסוף הפסקים והבע"ד טוען שיראה כל הפסקים בשלימות לרב העיר הדין עמו ומחויבים להראות כל הפסקים בשלימות. תשובת שע"ר אפרי"ם וכן הסכים הרב עדות ביהוסף ח"ב ס"א עכ"ל והנה הגם שכתב הרב בלשונו דצריך ליתן לרב העיר וכו' לא תטעי לומר דלא חייבו הרב שע"ר אפרי"ם אלא לתת לרב העיר לראות ותו לא דזה אינו. דהא כבר כתבנו דברי הרב בנ"י חי"י שהביא דברי הרב שע"ר אפרי"ם ומשם הוכיח הרב בנ"י חי"י דצריך לתת העתקה א"ך מהם מוכח דזהו ג"ך כוונתו במה שכתב דחייב להראות לרב העיר דהיינו כדי שרב העיר אם נראה לו מה כדי לסתור הפסק יסתיר הרי מוכח דמחייבים אותו לתת ולהראות דברי הפסק כדי לדקדק בדברי הפוסקים ולסתיר דבריהם א"ך קם דינא דמחוייבים הגזברים לתת העתקה ביד הבעל ותו לא מידי וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט: