אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן נו

סימן נה

תשובת שאלה לעי"ת טאנכיר יע"ה על מאי דפסק הרב המופלא שד"ר טבת"ו כמוה"ר אליהו ילוז נר"ו מעשה באשה אחת ז"ש עיסה בת כמוהר"י אפרייאט ז"ל שנשאת לקוחים שניים להר"א אללב נר"ו ובשעת כניסתה לחופה הכניסה ממון וחפצים ומכלל סך ממין שלקחה מממון בעלה הראשון בכתובתה שהיו מונחים בהאלבאנק"ו מימות בעלה על יד אביה וכשנתאלמנה ייחדו לה כתובתה ליפרע מהממון שיש ביד אביה בהאלבאנק"ו אך תנאי היה בינה ובין הבעל הזה השני שלא יהיה לא לה ולא לבעלה שום רשות להשתמש בהממון הנז' שום תשמיש זולת דוקא לאכול הפירות והקרן יהיה שמור לבניהם אשר יולדו להם ועל זה באותה שעה עצמה הקנו הממון שיש להם בהאלבאנק"ו להבנים שיולדו להם בתורת קנייה מהיום. כך היה המעשה. וזה כמו תשעה שנים נפלה קטטה בין הבעל הנז' ואשתו ומרדה בו ויש כתב ביד הבעל שהיא מורדת והן היום מתה האשה הנז' ובעת פטירתה הקדישה כל אשר לה לשמים מחצה לירושלים ומחצה לעניי עירה מוגאדו"ר יע"ה ועל זה קם הבעל ורצה לבטל צוואתה ולירש הכל כי הוא היורש לפי שהיתה ביניהם כד"ת של תורה ושם בעי"ת מוגאדור היה השד"ר הנז' נר"ו ולא רצה להיות נטפל בדין הצוואה אם היא קיימת או לא אך נטפל לדעת מהו דין המעות שיש להם בהאלבאנק"ו אם יקראו מוחזק וראוי הבעל לירש אותם או לראוי יקראו ואין לו בהם נחלה ועל זה השיב השד"ר הנז' דאין לבעל בהם זכות ירושה ונשאל מינן לחוות דעתינו בזה:

קושטא קאי כמ"ש הרב הפוסק נר"ו דאין לנו לדון אלא באשר הוא שם כמו שכתוב ביד הבעל כתב הבדי"ץ שהיא מורדת דב"ד בתר ב"ד לא דייקי והד"א ד"א כמ"ש הרב הפוסק מההיא דפסק הש"ע סע"ז ומור"ם ס"ץ המורדת בעלה יורשה ולא שאני לן בזה בין מורדת דבעינא ליה וכו' למורדת דמאיס וכו' ואפילו לאחר יב"ח שלא נשאר עליו חוב כתובה עכ"ז בעלה יורשה וכפשטא דלשון הרמב"ם דפסק הש"ע בס' ע"ז דכתב בזה"ל ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה וכו' דפשט הלשון הוא דבגט תליא מילתא כמו שמבואר הדבר בהרב"י בס' ע"ז יעו"ש:

ועדיפא מזה כתב הרב וי"ץ בח"א קמ"ח בדין איש ואשה שנתרצו לגרש מתוך קטטה ונתפשרו שהיא תטול מלבושיה וכו' ומחלה לו בכתובתה בקש"מ והבעל נקש"מ לכתוב לה גט כריתות וכו' ועד שלא הספיק לגרש מתה האשה פסק שם שהבעל יורשה יעו"ש שאחר השקלא וטריא כתב ז"ל אחר זה מצאנו בס' זכו"ת אבו"ת בפס"ד אחד שהובא שם שכתבו הרבנים שאף שנתבטלה הכתובה ותנאיה כל עוד שלא נתן הגט הבעל יורשה יעו"ש מילתא בטעמא הרי לך דאפילו במי שהיה מזומן לתת גט וכבר נתרצו ונתבטלה הכתובה בקש"מ עכ"ז הבעל יורש אותה ובודאי הטעם הוא כמו שמפורש בדברי הש"ע בס"ץ משם רבינו הרא"ש דאין הירושה נפקעת אלא בגרושין גמורים וא"ך פשוט דהבעל הזה זכה בירושתה הן בנכסי צאן ברזל הן בנכ"מ כמ"ש הדבר בהרב"י סע"ז יעו"ש: אך באמת במעות שיש לה בהאלבאנק"ו נראה דאין לו זכות לירש אותם והנה ראינו להרב הפוסק נר"ו שהביא דברי' הרב גו"ר דכתב דמעות האלבאנק"ו לראוי יחשבו וסיים על זה הרב הפוסק נר"ו וכתב ז"ל והגם דהרב חיים שאל הביא תשובה החולקת דס"ל דמעות האלבאנק"ו למוחזק יקראו והרב חיים שאל תמה על בעל התשובה איך נעלם ממנו דברי הרב גו"ר והניח הדבר דצריך להתיישב עכ"ז יורשי האשה קרוים מוחזקים ויכולים לומר קי"ל כדעת הרב גו"ר וכו' אלה היו תכלית דברי הרב הפוסק נר"ו ואנא אמינא דאפילו מצד הדין כך צריך לפסוק בלי טעם קי"ל דהא מצינו להרב זכת"ל במהדורא תנינא אות ריש שם העתיק דברי הרב חיי"ם שא"ל שכתב וז"ל הרב חיי"ם שא"ל סמ"ד ראיתי תשובה כ"י לאחד מרבני הדור שכתב דמעות שבבאנק"ו הוי מוחזק ונעלם ממנו תשובת גו"ר והסכים עמו מהר"י הלוי וכן פסק בתשובת יעבי"ץ ומהר"י חאגי"ז בשו"ת שת"י הלח"ם מחלק בענין הבאנקו"ס יעו"ש עכ"ל מסגנון הדברים האלה נראה פשוט דאזלינן בתר מאן דס"ל דמעות הבאנק"ו לראוי מקרו חדא דאין לנו להניח הני חבל נביאים שהם הגו"ר ומהר"י הלוי והרב יעבי"ץ נוסף על זה מהר"י חאגי"ז דמחלק במעות האלבאנק"ו הגם דלא זכינו לאור ספר שת"י הלח"ם לדעת מה המה אלה ומה מהותם ענין האלבאנקו"ס שמחלק בהם מסתמא האלבאנקו"ס שבזמנינו זה שמהותם הוא שמניחים הממון בהאלבאנק"ו של איזה מלכות בתורת הלואה ברבית ולוקחים הרבית מדי שנה בשנה ולכשירצה בעל המעות לקחת מעותיו מוכרח הוא למכור שטרו לאדם אחר על יד איזה נכוי וכו' וכו' מסתמא בודאי יסבור בהם מהר"י חאגי"ז ז"ל דאין בהם עדיפות משאר הלואות דקרוים ראוי ובודאי הני באנקו"ס המצוי בזה"ז ודאי הם מהאלבאנקו"ס דחשיב ליהו הרב ראוי:

וא"ך אין לנו להניח הני חבל נביאים ולתפוס כאותה תשובה יחידאה ומה גם לפי שכתב ותמה הרב חיד"א זלה"ה שמדבריו מוכח דבעל אותה תשובה נעלם ממנו דברי הרבנים הנז' איכא למימר אלו ראה לדבריהם לא הוה אותו גדול פוסק כן:

והגם דקי"ל דמאביי ואילך הלכה כבתראי וראיתי להרב פת"ש בחומ"ש סכ"ה סק"ח שהביא משם כנה"ג דהלכה כבתראי אפילו יחיד נגד רבים יעו"ש עכ"ז אין לנו לפסוק כאותה תשובה לפי מ"ש הרב חיי"ם שא"ל דבעל אותה תשובה נעלמו ממנו דברי הרבנים הנז' וא"ך הוא אין לילך אחריה שהרי פסק מור"ם שם בחומ"ש סכ"ה ס"ב לתשובת מהרי"ק שכתב ז"ל כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם כמו שלפעמים חולקים הפוסקים על הגאונים הולכים אחר האחרונים דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלתה זכרונה על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואפשר אי הוי שמיע להו הוו הדרי בהו ע"ך הרי לך דאפילו הבתראי החולקים רבים הם בעינן דוקא ראו דברי הראשונים וחלקו עליהם הלאו הכי לא אזלינן בתרייהו וא"ך מזה נקח לנדו"ד דלא נמצאת כי אם תשובת יחיד דס"ל דמעות האלבאנק"ו קרוי מוחזק ולא ראה דברי הרבנים שקדמוהו כמ"ש הרב חיים שאל בודאי אין לפסוק כוותיה ואדרבא אמרי' אותו גדול אלו ראה דברי הרבנים הקודמים מיהדר הוה הדר ביה:

גם מטעמה אחריני יש לנו לומר דבנדו"ד יש לומר אפילו אותו גדול בעל אותה תשובה יודה כאן דלראוי מקרי דהא מצאנו בכלל הפוסקים כל מאי דמצינן לאשווי דעתייהו ולא לימא חולקים הכי עדיף דאפושי בפלוגתא לא מפשינן וא"ך יש לאשווי דעת אותו גדול מודה בנדו"ד דהוי ראוי והוא ע"פ מה שכתב מוהרי"ע ז"ל במנהגי עסקית יע"ש ס"ב שכתב דלמאן דס"ל הבכור נוטל פ"ש בעסקה אפילו בפלגא מלוה דוקא אם המתעסק היא בעיר הוא דמחשיב מוחזק אבל אם הוא חוץ לעיר בין בים בין ביבשה חשיבא ראוי אפילו בפלגא פיקדון יעו"ש וא"ך עפ"י סברא זו יש לנו לקרב דעת הגדול הנז"ל בתשו' הנז"ל דסברא דמעות האלבאנק"ו מקרי מוחזק היינו דוקא אם מעות האלבאנק"ו עמו בעיר אבל אם יהיה כנדו"ד בעיר אחרת אפילו אותו גדול יודה לשאר רבנים דזה מקרי ראוי והגם שבאמת בעסקה יש סברות הפוסקים דס"ל דלא שאני לן בין עמו בעיר או בעיר אחרת הפך סברת הרב מוהרי"ע משם רבו הנז"ל עכ"ז במעות האלבאנק"ו דמצאנו רוב מנין ורוב בנין ס"ל דמעות האלבאנק"ו לראוי מקרו ומיגרע גריעי מהעסקה איכא למימר בהו אפילו מאן דס"ל דהוי מעות האלבאנק"ו מוחזק עכ"ז איכא למימר דוקא לא אמר כן אלא אם הם עמו בעיר אבל כל שאינם עמו בעיר מודה לסברת הפוסקים הנז' דלראוי יקראו הואיל וכללא כייל לן דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"ך מינה יוצא לנדו"ד דבעלי המעות במוגאדור ורב המרחק בינם ובין האלבאנק"ו אפילו אותו גדול יודה דראוי יקראו ואין שם מוחזק עליהם ואין לזה הבעל שום זכות בהם:

גם ראיתי להרב הפוסק ששנה ופירש טעם לשבח דהואל ובשעת קניית נייר האלבאנק"ו באותה שעה הוו המעות בחזקת היתומה קיימי א"ך אין לה על היתומה עד כען כי אם מלוה בעלמא דוקא וכו' אמת נכון הדבר והדבר פשוט מצד עצמו דהואל והמעות הם של היתומה שירשה מאביה שהיה נושה בבעלי האלבנק"א הגם שהאלמנה נתפשרה עם היתומה ואמרה היתומה לאלמנה מעות האלבאנק"ו יהיו לך לבדך בפירעון כתובתך לא קנתה אותם האלמנה והו"ל להיתומה לעשות לה כתיבה ומסירה על השטרות שיש לה על האלבאנק"ו והואיל ולא עשתה כתו"מ לא נקנו לה:

אך במה שראיתי להרב הפוסק נר"ו על פי דרך זו דלמלוה תחשב יצא לידון בדבר חדש דהיינו כל מה שלקחה האלמנה הנז' ובעלה שנשאת אח"ך מהרבית העולה לה מהאלבאנק"ו מחויבים הם להחזיר הואיל ומה שנתנו הוא בטעות ולעולם חוזר כמ"ש בסוף סכ"ה ובפרט גבי רבית דאפילו מתנה מדעתו אסור עיין בס' קס"ט סט"ו בישראל שאמר לזה לחבירו טול מעות וכו' דמשם יתברר דכל שהוא חייב באחריות יש בו משום אסור רבית וא"ך גם כאן הואיל ולא קנתה נייר האלבאנק"ו הדר דינה דהנך זוזי להיות חייבים באחריותם להסמ"ע כש"ש ולהש"ך כשואל וכיון דחייב באחריותן אפע"ג דרביתיהו מגוי עכ"ז אסור אלה היו דברי הרב הפוסק נר"ו ולע"ד אומר אני דאחר המח"ר לעד"ן דאין עליהם חיוב חזרה כלל דאם באנו מדין רבית הרי לכו"ע פשוט דאין כאן רבית קצוצה והלואי שתהיה אבק רבית שאינה יוצאה ואפילו תפס הלוה מפקינן מניה כמ"ש הש"ע בס' קס"א ס"ג יעו"ש:

ואם באנו מכח מה שנתנו הוא בטעות דהוי נדמה להם דזכתה האלמנה בנייר האלבאנק"ו והשתא שנודע ליהו דלא זכתה הוי כאלו טעו במה שנתנו גם בזה לא ידעתי מי גילה דעתם לנו דבאמת בטעות היו נותנים חדא דיש להשיב על זה מפשט דברי הש"ע דסו"ס כ"ה שמשם הרב הפוסק אייתי ראייתו יש להשיב על זה הרי שם סיים מור"ם וכתב ז"ל ודוקא שגילה דעתו וכו' וא"ך כאן מה גלוי דעת היה בשעת נתינה מיד היורשים הרבית ליד האלמנה ובעלה הן אמת דלכאורה נראה דדברי מור"ם אלו נראה דסותרים הם למ"ש מר"ן בסי"ב סי"ד ז"ל הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לי ואח"ך מצא עדים יכול לחזור בו וכו' הנה מסתמיות דברי מר"ן אלו וממה שלא הגיה מור"ם כאן כלום משמע דאפילו לא גילה דעתו יכול לחזור וא"ך נראה דהוי כסתראי אלא דכבר עמד על זה הרב כמוהר"ר יוא"ל ז"ל בתוש"י ס"י וסק"א והורה זקן לחלק דבמקום שיש אומדנא דמוכח לא בעינן גלוי דעתא והיכא דליכא אומדנא דמוכח בעינן גלוי דעתא יע"ש וא"ך כל שיש אומדנא שטעה לא בעינן גלוי אך עכ"פ בנדו"ד ליכא אומדנא כלל חדא דכ"ע ידעי דאין קנין לשטרות אלא בכתו"מ ומהיכן באה להם הטעות ועדיפא מזה עיין בסו"ס כ"ה בס' פת"ש שכתב דלא מצאנו להפוסקים שיבטלו הפשרה בטעות רק בטעות גמור בעיקר המעשה או כגון שחייבוהו הב"ד שבועה ומתוך כך הוצרך לפשר ונודע שטעו הב"ד וכו' אבל לא משום שהוא עצמו טועה בדינו ואין הב"ד מטעין אותו וכו' יעו"ש וא"ך בנדו"ד ליכא שום אומדנא ולא הכר במה לתלות ומהיכן יש לנו לומר דטועים היו לכך נראה דאין על האלמנה והבעל שום חיוב להחזיר כלל הרבית שלקחו:

ואדרבא לעד"ן דדבר זה נכנס במחלוקת ולסברת הסמ"ע אפילו רבית שלא לקחו עדיין יכולים לתבוע אותי לקחתו דלע"ד נראה דדין זה הוא כמו שפסק מור"ם בחומ"ש סרצ"ב ס"ו ז"ל אם בא בעל הפיקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן לו הריוח מכאן ולהבא אבל אם אומר הוצאתי אותם בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ע"ך וכתב שם הסמ"ע בסקכ"ב דכיון שהוציאם ברשות יכול לומר השתתף עמי גם בהפסד אם תרצה בשכר עכ"ל וא"ך משם נביא לנדו"ד אפילו נניח דהמעות הם בחזקת היורשת הרי האלמנה תבעה כתובתה לעשות בהם סגולה דודאי פשוט וברור הכי הוא וא"ך הואל ולא נמצא לה מעות ממה להגבותה כי אם דמי האלבאנק"ו אינו בדין שתעכב אותם לעצמה היורשת להרויח בהם והאלמנה תשב רועה רוח ורודפת קדים אלא מחויבת לתת לה חלק בריוח שאינו בדין שתהיה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא הואל ונתפשרו האלמנה עם היורשת וייחדא לה שתגבה מעוף האלבאנק"ו בכתיבתה דהיינו שתטול מהאלבאנק"ו חלקה כפי ממונה הרי הוא ממש כדינא דדברי מור"ם שם בס' רצ"ב הנז' דסיים שם וכתב ז"ל אבל אם אמר הוצאת אותם בעסק אם תרצה קבל עליך וכו' וגם כאן הרי קבלה עליה האלמנה אחריות האלבאנק"ו בין תרויח או תפסיד ותו לא מידי. ואל תשיבני שאני התם דלא דבר מור"ם אלא בדין פקדון הוא דשייכי הני דינים אבל בדין מלוה איכא למימר לא. זה אינו דהא מצינו למר"ן בסו"ס פ"א שכתב ז"ל ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה עליו ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח ושמעון אומר שלא התנה עמו. שמעון פטור משבועה שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשטה שנתחייב שמעון ואף אם אומר שמעון אח"ך אני אתן לך ריוח דברים בעלמא הם ויכול לחזור עכ"ל ושם הסמ"ע סקס"ח הקשה דברי מר"ן אלו עם ההג"ה דס' רצ"ב הנז' וז"ל עיין לקמ' סרצ"ב ס"ז בהגה"ת מור"ם דאם תבע ראובן משמעון מעותיו והוא מעכבן בידו שחייב לו הריוח מכאן ולהלאה וצריך לומר דכאן איירי כשלא הגיע זמן הפירעון אי נמי לא תבע מעותיו עכ"ל הרי לך דהסמ"ע מקשן אהדדי והוצרך לתרץ ש"מ דדין מלוה ופקדון שוה:

הן אמת דראיתי להש"ך שם בס' פ"א שהביא לדברי הסמ"ע מראש וע"ס והוסיף מדידיה וכתב ז"ל עי"ל דהתם מיירי בפקדון וכאן בהלואה וכו' וא"ך מדברי הש"ך אלו נראה דמחלק הוא בין דין המלוה לדין פקדון דודאי הש"ך בתירוץ זה לחלוק על הסמ"ע נתכוון וכמו שבאמת כן כתב הרב ברי"ת אבו"ת דהש"ך חולק על הסמ"ע יעו"ש. לזה יש כמה תשובות חדא עכ"פ הרי לדעת הסמ"ע לא שאני ליה בין הלואה לפקדון שנית לענד"ן דיש לדקדק מדברי מור"ם גם הוא דלא שאני בין הלואה לפקדון כדעת הסמ"ע דהא מצינו למור"ם בסק"ך כתב ז"ל ראובן שהיה חייב לשמעון וכשהגיע זמן הפירעון אמר ליה שמעון שיתעסק בהם למחצית שכר ונאנסו אח"ך ביד הלוה חייב בכל האונסין כבתחילה מאחר שהיו בתחילה באחריותו ולא נשתנה מכח דבור בעלמא עכ"ל והנה יש להעיר בדברי הג"ה זו דנראה לכאורא דכמו דהמעות קיימי באחריות הלוה להיות נשאר חייב באונסין כדמעקרא דלא נשתנו בדבור כך הדעת דלא יתן מן הריוח כלום כדי דלא להוי המלוה קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד וא"ך לפי שטה זו היאך יוצדקו דברי מור"ם אלו עם דברי מור"ם דס' רצ"ב שכתבנו לעיל דפסק דמחויב הנפקד לתת הריוח וא"ך לדברי הסמ"ע הנז"ל דלא מחלק בין הלואה לפקדון וס"ל דגם במלוה אם אמר שיתן לו ריוח מחויב לתת לו א"ך קשיין דברי מור"ם אלו דס' ק"ך דמדכתב שהמעות ישארו באחריות הלוה כדמעקרא א"ך היאך יוצדק לתת לו הריוח הרי יש כאן איסור רבית ואין לומר דדברי מור"ם אלו איירי במקום דלא נתחייב הלוה לתת ריוח וכדמתרץ שם הסמ"ע בס' פ"א על אותו דין דמר"ן דסו"ס פ"א דאיירי בדלא הגיע הזמן עדיין או בדלא תבעו וגם כאן נימא דבזה דבר מור"ם ז"ל. זה אינו שהרי דברי מור"ם שם בס' ק"ך הכי הוא ז"ל ראובן שהיה חייב לשמעון וכשהגיע זמן הפירעון אמר לו שמעון שיתעסק בהם וכו' הרי לך מלשון זה דבהגיע הזמן ותבעו איירי וא"ך קשיין דברי מור"ם אהדדי היאך כתב דישאר הלוה חייב באונסין הואל ובס' רצ"ב מחייב ללוה לתת הריוח אלא דלתרוץ זה הרי מצאנו תרופה מן התורה מדברי הרב נתיבו"ת המשפ"ט בס' קע"ו ששם הוכפלה הג"ה זאת דס' ק"ך יעו"ש וכתב שם עלה הרב נתיבו"ת המשפ"ט דהיינו דוקא אם נאנסו המעות בידו קודם שנעשה בהם העסק אבל אם כבר קנה סחורות לשם שותפות האחריות של הסחורה הוא לשותפות יע"ש וא"ך בזה נחה שקטה קושייתינו על דברי מור"ם דאיכא למימר כדברי הסמ"ע דלעולם לא שאני בין הלואה לפקדון ולעולם אם הגיע זמן הפירעון ותבעו מחוייב לתת לו הריוח כמ"ש בס' רצ"ב אך על כל פנים כל זמן שלא קנה סחורה מחוייב הוא הלוה באחריות והוא פסק דס' ק"ך והוכפל בס' קט"ו וכמש"ל הרב נתיבו"ת המשפ"ט: ומעתה הדרן למאי דאתן עלה דאמרן דמדברי מור"ם מוכח כדברי הסמ"ע דלא שאני בין מלוה לפקדון הנה יש לנו לדקדק זה מדברי מור"ם עצמו דאפילו במלוה אם בהגיע הזמן אמר לו שיתעסק בהם שהדין הוא שיהיה חייב לתת לו הריוח יש לדקדק זה מדכתב זל"ה דבאונסין עדיין חייב בהם כמו בתחילה ע"ך מלשון זה שאומר עדיין חייב כבתחילה מה הלשין אומר כבתחילה לדעת הש"ך דס"ל דאפילו הגיע הזמן ותבעו לא חל עליו חיוב לתת ריוח כלל וכמו שהיו מלוה מעיקרא כך ישארו א"ך מה הלשון כבתחילה דאמרי הרי לא שאני לן בין מעקרא קודם שיאמר לי יתעסק בהם לעתה שתבעו ואמר לו שיתעסק מעולם לא נשתעבד לו להיותם בידו בתורת עסקה וא"ך מה לשון כבתחילה. אלא מוכרח לומר דדעת מור"ם היא היכא דהגיע הזמן ותבעו ואמר לו יהיו בידך למחצית שכר דין הוא שנשתעבד לו אך עכ"פ קודם שיקנה הסחורה דין הוא שעדיין הם באחריותו כבתחילה הגם דעתה משעה דהתרה בו הדר דינם לדין שותפות עכ"פ דוקא אחר שיקנה הסחורה אזי תהיה לאחריות שניהם אבל כל זמן שעדיין לא קנה בהם הסחורה הרי הם נדונים כבתחילה והכל יבוא על נכון הרי לך מדברי מור"ם מוכח כדברי הסמ"ע דלא שאני לן בין הלואה לפקדון וידוע דבמקום דלא גילה מר"ן דעתו קי"ל כמור"ם וא"ך עלה בידינו דלא מבעייא הרבית שאכלו הבעל ואשתו מהאלבאנק"ו פשיטא דזכו בו אלא אפילו מה שעדיין לא קבלו מהאלבאנק"ו יכולים לתבוע: מכ"ש מה שכבר אכלו אפילו לדעת הש"ך דמחלק בין דין מלוה לפקדון עכ"פ מה שכבר קבל לית דין ולית דיינא דמותר דהא דברי הש"ך דמחלק בין מלוה לפקדון לא חלק ביניהם אלא אם היה פקדון ואמר לו יהיו בידך להתעסק בהם נשתעבד אבל בהלואה לא נשתעבד אבל אם הלוה נתן לו הריוח מצד עצמו פשוט דמותר לקבלו ואין בו שום איסור שכך מדוקדק לשון מר"ן דסו"ס שכתב ז"ל ראובן תבע לשמעון וכו' דברים בעלמא הם בלא קנין ויכול לחזור ע"ך הרי לך דמצד האיסור אין כאן שום איסור אלא דמצד הקנין לא נשתעבד ויכול לחזור ואם לא רצה לחזור הרשות בידו וכן בא הדבר בספר גוא"ל זלה"ה בסו"ס ק"ך בחומ"ש וכן בא הדבר בדברי הש"ך עצמו ביור"ד קע"ז ס"ק מ"ט משם הרב"ח דאפע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"ך מ"מ אם רוצה המקבל לקיים התנאי שהתנה בע"פ יכול לקבל ממנו ופשוט:

וא"ך הדרן למאי דאתן עלה לנדו"ד הואל ובמות הבעל תבעה האלמנה דמי כתובתה ומעות הנלב"ע היו נתונים בהאלבאנק"ו לעשות בהם סגולה וכשהגיע זמן פירעון כתובת האלמנה תבעה אותם ליורשים להגבותה וייחדום לה בהאלבאנק"ו וקבלה אחריותם בין לשכר בין להפסד פשוט דבדבור בעלמא מעות אלו הדר דינם כדין עסקא ונסתלק שם הלואה מהם אפילו כבר היה עשוי העסק עכ"ז חלה עליו השותפות ביניהם וכמ"ש בס' רצ"ב כאמור ואין כאן שום ריח רבית כלל למה שקבל אליבא דכ"ע ולדעת הסמ"ע ולדעתי דגם מור"ם הכי ס"ל דאפילו מה שעדיין לא גבו יכול לתבוע:

אך צריכין אנחנו למודע"י לדעת לפי האי שטה דהשתא דחשבינן לזה המעות של האלבאנק"ו כאלו הם היו הלואה מעקרא דמי כתובה ביד היורשים ומשעה שתבעתם ליורשים לפרוע לה וייחדו לה כנגדם מדמי האלבאנקו"ס הדר דינם כאלו הם עסקא ביד היורשים כההיא דס' רצ"ב א"ך צריכים אנחנו לדעת מה דינם אם הם קרוים ראוי או מוחזק הנה לדעת הש"ך הנז"ל דס"ל דמעו' הלואה אינם נקנים בדבור ולא חל עליהם שם עסקא בודאי לא תבעי לן דודאי אין כאן שום מוחזק אלא ראוי יקראו ולא תבעי לן אלא אליבא דהסמ"ע דס"ל דאפילו בהלואה לאחר הזמן אם תבעם ואמר לו יהיו בידך בעסקא נעקר מהם שם הלואה והדר דינם לדון כעסקא לזה יש לנו לדעת בכאן אם קרוי שם הלואה עדיין עליהם אפילו הדרו כדין עסקא לתת מהם ריוח או לא:

והנה בדין עסקא גופה אם מת והניח עסקא לבניו ביד אחרים מצאנו מערכה לקראת מערכה יש כת הסוברים דעסקא קרוי מוחזק אפילו לגבי חלק המלוה ויש כת הסוברים דחלק הפקדון קרוי מוחזק וחלק המלוה קרוי ראוי ויש כת הסוברים דאפילו חלק הפקדון קרוי ראוי עיין עליהם הלא המה בספרתם ומצינו דמור"ם דקי"ל הלכתה כוותיה פסק בס' רמ"ח בדין הבכור ז"ל היו לו שותפות ביד אחרים מקרי מוחזק עכ"ל הן אמת דסברא זו של מהרי"ק שפסק מור"ם דמי שיש לו שותפות ביד אחרים מקרי מוחזק מצאנו ראינו להרב חוט המשולש שפירשה דדוקא כשהיתה הסחורה בעיין דאזי חשבינן ליה שזהו מה שהניח אביו בעיין אבל בנותן מעות בתו"ע אפילו חלק הפקדון קרוי ראוי הואל ויכול לסלקו באיזה שירצה יע"ש בפת"ש רע"ח סק"ד וסק"ו יעו"ש אך נגד זה יש כת החולקים עליהם עיין שם וא"ך נראה דבנדו"ד דמוכרחים להכריח עצמנו להכניס בסלע המחלוקת א"ך נראה דצריך לבוא לדין קי"ל ולהכניס עצמינו בסלע המחלוקת מי קרוי מוחזק:

אך באמת לענ"ד נראה פשוט דבנדו"ד כו"ע יודו דעסק זה אין שם מוחזק עליו דהא מאן דס"ל דעסקא קרוי מוחזק טעמו הוא משום דאמרו חכמים למה קרו ליה עסקא משום דאין לו רשות לעשות בעסק זו שום דבר אפילו למשתי ביה שכרא מכח זה חשבינן מה שנתן לו בעסקא כאלו מונח בתורת פקדון וכל היכא דאיתיה ברשותא דמרא איתיה אבל בכעין נדו"ד דלא נהנה האלמנה שום דבר מידה אלא חכמים חייבו את היורשים לתת ריוח לאלמנה הואל והגיע זמן הפירעון דידה ותבעה חובה והם יחדו לה לגבות מהאלבאנק"ו ודנים אנו בזה דהוי כאלו חזר החוב עסקא כההיא דס' רצ"ב ובזה יהיה מותר לתת לה ריוח וגם אפילו תורת חיוב איכא עכ"פ עד גדר לחשוב מחשבות דחשבינן לה דהוי מוחזק למי דקרי לעסקא מוחזק זה לא תיסק אדעתין דהא טעמו מפורש דחשבינן כאלו מעות העסקא בעין ביד הנותן דחשבינן כאלו פקדון ביד המקבל וכל היכא דאיתיה ברשותא דמרא איתיה אבל זו האשה מה מעות נתנה מידה למחשב להו כאלו הם עדיין ברשותה וזו בודאי סברא שלא ימצאו עליה חולקים דלכו"ע נדו"ד מצד שהיתה הלואה ביד היורשים ושם ראוי עליה הגם שחזרה לקחת ריוח האלבאנק"ו דחשבינן כאלו הדרו לדין עסקא עכ"פ ראוי מקרו ופשוט:

ואך קם דינא מהני תרי טעמי הן מצד דמעות האלבאנק"ו רוב מנין ורוב בנין סברי דראוי מקרו. הכי יש לנו לדון הן מצד דכבר בררנו דאין לדון כסברת אותו גדול בעל אותה תשובה הואל ונעלמו ממנו דברי הרבנים שקדמוהו כמש"ל הן מצד דסברא מוסברת וחובה עלינו לאשווי דעת הפוסקים ולא לאפושי במחלוקת יש לנו לומר דגם אותו גדול לא אמר דמעות האלבאנק"ו קרוי מוחזק אלא באם היו יהיו עמו בעיר אבל בכגון נדו"ד דרב המרחק סברא הוא לומר דבזה לא פליג וכמש"ל:

ואת רבע זו טעם האחרון דעדיין אין לאלמנה זו כי אם שם הלואה הואל ומכח הלואה של כתובה היא באה באמת הגם שזכתה בפירות מטעם דאמרן עכ"פ לא נקנו לה לגמרי להקרותם מוחזקים בידה:

ומעתה הבוא נבוא למאי דסליק במחשבה בתחלת ההשקפה והוא מה שנרגש הפוסק ג"ך על נדו"ד שהכניסה לו מעות האלבאנק"ו בשעת הקידושין מה דינייהו אי חשבינן להו כשאר הלואות דלא ירית להו או נימא כאן שאדעתה דהכי עמדו וקדשו שאני ועל זה ראיתי להרב הפוסק נר"ו הביא מחלוקת הפוסקים במכנסת לי מלוה בתורת נצ"ב ומנ"ר הוכיח במישור דבנדו"ד לנכסי מלוג יחשבו וכתב דבנכסי מלוג פלטי לן מפלוגתא ואליבא דכו"ע ראוי מקרי אלה תוכן דב"ק:

קושטא קאי כוותיה ומטעמיה דדין נדו"ד דין נכסי מלוג יקראו אך במה דפסיק ותני דבנכסי מלוג פלטי לן מפלוגתא לא כן נראה מדברי הרב דרכ"י נוע"ם ס"ס גם מדברי מהריט"ץ סרע"ט מבואר כן דגם בנכסי מלוג שהכניסה לו מחלוקת יעו"ש וא"ך הרי הדבר דדין נדו"ד במחלוקת הוא שנוי הואל ובשעת קידושין הכניסתם אם יזכה הבעל לירש אותם או דינם כשאר הלואות וא"ך עתה הפעם מוכרחים אנן להכניס עצמינו בסלע המחלוקת כאן מי קרוי מוחזק אם הבעל או היורשים ומה שיש להשיב זה הנה כבר נודע דדבר זה הרי הוא שנוי במחלוקת רבותינו הללו מימינים והללו משמאלים והרוצה לעמוד עליהם הלא המה בספרתם כי לא עת האס"ף והרוצה לעמוד על דבריהם יראה בעין השכל דרוב הנכר לעין ויותר המה הסוברים דהיורשים הם הקרוים מוחזקים עיין עליהם ותמצא דהכי הוא וא"ך הואל ורוב הפוסקים ס"ל דהיורשים קרוים הם מוחזקים כוותייהו נקטינן דהכי מצאנו ראינו להרה"ג מוהררי"ט אלנקאווא זלה"ה בספרו שבית"ת יו"ם טו"ב סימן ה' בדף מ"ב ע"ב ששם כתב בתוך פסקה אחת ז"ל והוא משום דקי"ל דהיכא דפליגי הפוסקים מי הוא המוחזק אזלינן בתר רוב הפוסקים לומר קי"ל עכל"ה א"ך מזה נדון ונובין לנדו"ד דרובה דמינכר כולהו סברי מרנן דהמוחזקים הם היורשים והם קרוים מוחזקים כוותיהו נקטינן והיורשים אמור יאמרו דקי"ל כהפוסקים דסברי מכנסת הלואה לבעלה בשעת קידושין ראוי מקרי: נוסף עוד לא מלבד דמצינו להרב שבית"ת יו"ט דאזלינן בתר רוב הפוסקים במקום דאיכא מחלוקת מי קרוי מוחזק נוסף על זה הרי מצינו להרב אחרון שהכריע למנקט כדעת הפוסקים דס"ל היכא דאיכא מחלוקת בין הבעל והיורשים היורשים הם מוחזקים והילך מה שראיתי להרב ערך השולחן בחלק אהע"ז בס"ץ אות וא"ו שנסתפק באשה שהכניסה לבעלה בכלל הנדוניא שטר משכונא בתורת נ"מ ומעיקרא נסתפק אם שטרא משכונא ראוי מקרי או מוחזק ואחר שפסק ספק זה חזר וכתב ז"ל ועוד יש להסתפק בנ"ד דאיכא למימר בעל יורש אותה משום דבנשואין הכניסה לו השטר דאפילו בתורת נ"מ הוי כלוקח וכהאי גוונא קי"ל בחומ"ש סס"ו סי"ב דבמכנסת שטר לבעלה אינה צריכה כתיבה ומסירה ואפילו היו נ"מ ע"ש וכן ראיתי להרב ד"ן ס"ס שכ"ד והביא דבריו הרב יד אהרן בהגב"י אות וא"ו ע"ש אבל ראיתי להרב חו"י שדחה דבריו וס"ל דאפילו הכניסה לו בנדוניא דהוה נכסי צ"ב אין הבעל יורשה והרב שבו"י ח"ב דחה דבריו והסכים דבנכסי צ"ב הוי כלוקח אותה אבל בנ"מ שאינן באחריותו אינו יורש והביאה הרב יד אהרן ומ"מ מדי ספיקא לא נפקה ועוד דלא פסק מר"ן כמהר"י ן' מיגש אלא בבכור דכל ספק שיש בין בכור לפשוט כתב הכנה"ג בתשובה ח"א סר"ה דאם המחלוקת בין הפשוט לבכור אם יש לו לבכור בנכסים או לא הפשוט הוא המוחזק והבכור הבא להוציא מידו עליו להביא ראיה שיש בנכסים די בכורה ע"ש ונראה דה"ה בכל ספק שיש בין הבעל ליורשי האשה אם יש לו לבעל בנכסים שהם ראוי יורשי האשה הם מוחזקים וכן ראיתי להרב פר"ח מט"ה אהר"ן ח"ב סקי"ד שכתב כיון דירושת יורשי האשה ודאי וירושת הבעל ספק אין ספק מוציא ודאי וכ"ך הרב משפט צדק ע"ש עכ"ל א"ך מטעם זה לחוד הוה די לומר דיורשי האשה הם המוחזקים לומר דבמכנסת לו נ"מ בשעת קידושין לראוי יחשבו דהואל והרב אחרון ער"ך השולח"ן לפניו נגלו מחלוקת הפוסקים והרב הכריע דיורשי האשה הם קרוים מוחזקים כוותיה נקטינן וכמ"ש לעיל משם מור"ם דפסק בס' כ"ה דמאביי ואילך פסקינן כבתראי וכן נמי כתב שם בריש הסעיף דבמחלוקת הפוסקים אל יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת אלא אם הוא חכם ויודע להכריע בראיות הרשות בידו וכו' יע"ש וא"ך בנדו"ד הואל וחזינן לרב אחרון שדעתו נטתה בהכרעתו כדעת הסוברים דנ"מ שהכניסה לו ראוי מקרו הכי נקטינן: ועדיפא מזה מצאתי ראיתי לרבותינו רבני המערב סבוראי ובתראי הלא המה הראשון אדם אבי התעודה תנא דאורייתא רב אד"א בר אהבה זיע"א בספר בא"ר מי"ם חיי"ם דהרבה להשיב ולחזק במסמרות נטועים דאין לנו לתפוס אלא כשטת הרמב"ם דסוגיין דעלמא אזלא כוותיה דפסק ירושת הבעל אינה אלא מדרבנן יעו"ש בספר הנז' מדף ק"י עד סוף דף קי"ד דמשם דיורשי האשה הם קרוים מוחזקים לגבי הבעל יעו"ש:

נוסף על זה ראיתי להרה"ג אחרון אחרון חביב מוהר"ר יוא"ל זלה"ה בחלק שני ס"ב בדף ה' ע"ב שכתב ז"ל וגם הטעם שכתבו החכמים הפוסקים יצ"ו דמשום ששטרי המשכונות הללו הכניסה אותם האשה לבעלה מכלל הנדוניא ונתחייב בהם בכתובה זכה בהם מאותה שעה מכלל נכסי צ"ב שאחריותם עליו וירית להו בעל אפילו מקרו ראוי הוא טעם נכון ומסתבר וראוי לשמוע דהא ודאי כיון שאחריותם עליו שאם פחתו פחתו ליה וכו' כיון שנזקף עליו בכתובה מכלל נצ"ב הוו ודין צ"ב אית להו וכו' וכו' יע"ש באורך דמשם באירה בין לדעת הרה"ג יוא"ל ובין הרבנים בני דורו הנז' שם כולהו סברי מרנן דבנכסי מלוג אפילו הכניסתם לו בשעת נשואין לא ירית להו בעל ע"ש באורך הרי דהרב אחרון אחרין ורבני דורו כולהו עלו בהסכמה דיד הבעל על התחתונה והיורשים הם המוחזקים וא"ך מי יבוא אחרי המלכים האלה רבנן דבני מערבא שאנחנו תמיד שותים בצמא את דבריהם על כן המפקפק בזה אינו אלא מהמתמיהין ותו לא מידי:

ומעתה הבוא נבוא למה שראיתי שהרב הפוסק נר"ו שהוסיף להפך בזכות יורשי האשה מכח התנאי שהתנו ביניהם שאין להם בנכסים וכו' דחשיב הבעל סלק עצמו מירושתה דפסק הש"ע בס' צ"ב ס"ז וכו' וראיתי לו שעלה ונסתפ"ק דאולי שטר זה היה אחר הנשואין או קודם ארוסין דלא מהני והגם שכתוב בשטר חי"ע הארוס והארוסה דילמא לאו ספרא דווקנא הוא ויד בעה"ש על התחתונה והוצרך למצוא תרופה ממ"ש הש"ע דבמילתא דמתבטל השטר לא אמרינן יד בעה"ש על"ה ועוד הואל וכתוב דלא כאס' וקי"ל דבמקום דכתבי כאס' אין אומרים יד בעה"ש על"ה וכו' לענד"ן דבנדו"ד לא היה צריך לזה כלל דנדו"ד לא נכנס בספק זה דלא אמרו אלא בלשון המסופק בשטר עצמו שמתפריש לתרי אנפין בזה הוא דאמרו יד בעל השטר על"ה וכמ"ש הרב כנה"ג בס' מ"ב סכ"ב ובהגהות הרב"י סי"ט יע"ש אבל בכגון נדו"ד שאין הספק יוציא מלשון השטר עצמו שהרי קרי בחיל ארוס וארוסה מהיכא תיתי להסתפק:

ואם באנו להסתפק דילמא לאו דווקנא הוא וקרי לשדוכין ארוסין הרי ספק זה אינו יוצא מכח השטר עצמו אלא מצד עצמו נקיט ואתי ולספק זה הרי פשוט ועוד הוא מדברי הש"ע סו"ס ס"א ז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין עליו על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין כך ומפני זה כתב אותו לשון ע"ך הרי אפילו לענין דקדוק דנין ע"פ הדקדוקים ולא אמרינן לא גמיר מכ"ש שאין לומר דלא ידע בין ארום למשודך ופשוט:

אך יש לפקפק בעקר הדין דחשיב ליה סלק עצמו מהירושה הואל והתנה שאין לו בנכסים וכו' והפקפוק הוא מה שנרגש הרב הפוסק עצמו גם הוא שכתב ז"ל ואם יאמר האומר דהכא לא סלק מהירושה לגמרי רק קבל שאם יהיו לו בנים ירשו וכו' באמת לע"ד נראה דלאו פקפוק בעלמא הוא דהכי נראה פשוט באמת דאין כאן סלוק וכוונת הדברים כך מורה דבמקום שלא הניחו בנים הדר דינא למי שראוי לירש הוא ירש והבעל יורש את אשתו ואי משום דסלק את עצמו וכתב שאין לארוס שום שליטה בנכסי האלבאנק"ו לא למכור וכו' הרי שוברו בצדו דלא סלק אלא כדי שירשו אותו בניו ולא זיכו אלא לבנים אבל אם לא יהיו להם בנים הדר ממונא למריה שהיא האשה והבעל יורש את אשתו:

ועוד לפי דעת הרב הפוסק נר"ו דס"ל דהואל וסלק עצמו מגוף הנכסים בתנאי שלא למכור הוי כאלו סלק עצמו מהירושה אתמיהא שהרי כמו שכתב איהו שסלק עצמו גם היא כתבה וסליקה עצמה וזיכו הכל לנולדים מהם והאם נאמר שגם היא סליקה עצמה מהירושה של זה המעות ולא נשאר לה בהם שום זכות בין יהיה להם זרע או לא יהיה א"ך מאן אכיל להו. אלא מוכרח דמעות אלו הכניסה אותם לו בתורת מלוג והקרן ישאר לבניו ואם לא יהיו בנים הדר דינהו לדין מלוג שהבעל הוא היורש:

ומה שהביא הרב הפוסק מדברי הראשונים זלה"ה שהובאו דבריהם בס' כר"ח סק"ה אדרבא משם נראה סייעתא לדידן דאפילו רבני פאס לא דברו אלא בדלא היה לו זכות לא בחייו ולא במותו בהתם דאפילו פירות לא היו לו וכמו שנראה מפורש מדבריהם שכתבו בתחילת דבריהם ז"ל שאני הכא דקנו מידו ונסתלק מהגוף ומהפירות והירושה וכו' ובסוף דבריהם חזרו וכתבי וכיון דקני מידו ונסתלק מגוף הקרקע ומהפירות והירושה מועיל וכו' הרי לך דשנו ופירשו בתחילת דבריהם ובסוף דבריהם דלא פסקו כך אלא משום דלא היה לו שום זכית אפילו של פירות וא"ך אדרבא משם נלמד לנדו"ד שהפירות היו של הבעל מזה מוכח דבתורת מלוג הכניסתם אלא שהטילה תנאי שלא ירשם הבעל. וקצת ראיה לזה מדברי הרב תור"ת חס"ד ספ"ג ששם נשאל בראובן שנשא רחל והכניסה לו הנדוניא מחצה מבית אביה ומחצה מבית שרה אמה וכתיב בכתובת רחל הנז' בדף התנאים תנאי ההשבון בזה האופן שיחזור ליורשי הכלה ממשפחת בית אביה מחצית מה שהכניסה לו בלבד שתקח אמה מחצית מה שנתנה לה ונפטרה שרה אמה של רחל תחילה ואח"ך נפטרה רחל בלי זש"ק ובאים יורשי שרה ותובעים מראובן הנז' שיחזור להם מחצית מה שנתנה שרה לבתה כיון שהם יורשי שרה והוא אומר שהוא לא נתחייב אלא לשרה אמה וכיון שמתה שרה פקע חיובא יעו"ש דפסק ותני משם מהריב"ל וקצת גדולים ואף לדידיה פשיטא ליה דאין ליורשים זכות אלא לבעל משום דאמרינן לגבי אמה נתחייב וסלק זכותו מההשבון ולא ליורשיה וא"ך ממנו נלמד לנדו"ד דלא סלק עצמו אלא לגבי בניו ולא לשאר יורשי האשה ותו לא מידי:

ודעדיפא מזה מה שראוי לדקדק בענין זה במה שנתחייבו בשעת הארוסין שלא נשאר להארוס ולארוסה שום זכות בגוף הקרן של המעות שבבאנק"ו זולת הריוח שיעלה בהרבית וגוף הקרן של הממון הקנו אותו להבנים אשר יולדו להם בזה יש לפקפק באמת ממה דקי"ל אין אדם מקנה לדבר שלא בל"ע ואפילו לבניו כל זמן שלא היתה אשתו מעוברת ע"ש בחומ"ש סר"י ועדיפא מזה הוא נדו"ד שהזכוי בא מצד האם שהממון שלה הוא והיא המזכה לאשר יולדו להם והרי מצינו להרב המבי"ט הביא הרב בנ"י חי"י דבאם לא אמרינן קרובה דעתה אצל בנה ואפילו זיכתה לעובר בידה לא קנה יעו"ש א"ך פשוט בנדו"ד דלא זכו הבנים ומעשה קוף בעלמא עשו הבעל ואשתו:

הן אמת דעלה על הדעת גם כאן לומר דהואל ובשעת הקידושין היה תנאי זה גם זה נכנס במילתיה דרב גידל דפרק הנישא דק"ב דקי"ל כוותיה הן הן דברים הנקנים באמירה וא"ך איכא למימר דגם לדבר הזה מהני אך ומה נענה למרן דאתרא דאדידיה קא סמכינן דפסק בס' נ"א כהרמב"ם שכתב דבעינן שיהיו הדברים מצוים ברשותם משום דקי"ל שאין אדם מקנה דבר שלבל"ע וכו' יע"ש וא"ך מכ"ש למקנה למי שלבל"ע דהא שם בבתרא מבואר דאפילו למאן דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע הני מילי לדבר שישנו בעולם אבל למי שאינו בעולם לא יעו"ש וא"ך הואל ומר"ן פסק דאפילו להקנות ביניהם דבר שאינו מצוי אינו נקנה באמירה מכ"ש להקנות לנולדים שאינם בעולם ודאי שאין קנינם קנין:

והן אמת לכאורה יש לחלק כמ"ש הרב הפוסק נר"ו דשאני תנאי זה שהתנו ביניהם שהנולדים יזכו בירושת האלבאנק"ו לאו מדין זכייה נגעי בה אלא כאלו הבעל סלק עצמו ויכול להתנות ולסלק עצמו בין מדבר שלבל"ע הן למי שאינו בעולם וא"ך יכולים לומר דהגם דפסק הש"ע דאינם יכולים להתנות על דברים שאינם מצוים היינו משום דיש צד קנין ואין אדם מקנה דבשלבל"ע אבל בכגון נדו"ד שמתנים שהנולדים הם ירשו לא הוי לגבי הבעל אלא סלוק מירושתו ויכול הוא לסלק וכמו שכן באמת ראיתי להרב מהרשד"ם בחאהע"ז סק"ו שנשאל במי שהתנית עם בעלה בשעת הנשואין שהבן הנולד מהם ירש כתובתה יע"ש שאחר שפקפק ממאי דקי"ל דאין יכול אדם להקנות למי שלבל"ע לסוף כתב דהאמת הוא דתנאם קיים משום דאין כאן קנייה אלא מטעם סלוק שסלק עצמו מירושתה יע"ש וכן ג"ך ראיתי להרב תור"ת חס"ד ספ"ג שגם הוא פסק בסכינא חריפא דהתנאי שמתנים שהנולדים ירשו הוא תנאי קיים יע"ש וא"ך גם כאן נימא הכי אלא דרואה אנכי דנדו"ד לא דמי לנדון שדבר בו מהרשד"ם ותור"ת חס"ד דהם דברו במי שעמדו ונשאו והתנו שהנולדים הם ירשום ואזי קיימו תנאם מהטעמים הנז"ל אבל בנדו"ד שבא כתוב בשאלה בזה"ל וגם שטר אחר ענינו שאין להארוס והארוסה הנז"ל שום שליטה בנכסי האלבאנק"ו לא למכור ולא וכו' כי אם הפירות דוקא כל ימי חייהם והקרן ליורשים אחריהם עכ"ל מלשון זה דכתבו דאין להם שליטה נראה דנתכוונו מעתה לזכות להם הקרן וא"ך נראה דזכייה זו כמאן דליתה הן מצד דאין אדם מקנה למי שלא בל"ע כדאמרן הן מצד דמעות אין להם קנין אפילו בק"ס וא"ך מחזי דקנייה זו מעקרא כמאן דליתה שהקנה לנולדים:

ואל תשיבני דסו"ס אפילו נימא דלגבי הקנייה מעקרא נתבטלה עכ"פ הרי לגבי תנאי הבעל מיהת נימא יהיה תנאי קיים שלא ירש מעות אלו אלא יהיו לבניו אחריו וקי"ל דתנאי זה מהני מדין סלוק כמש"ל משם מהרשד"ם והרב תור"ת חס"ד. זה אינו דהואל ובשעת נשואין התנו ביניהם כך שהיא זיכתה להם לבנים הקרן ואדעתא דהכי קבל עליו שלא ירש הוא אלא הבנים איך זה תלוי בזה דלא קבל עליו אלא משום שזיכתה לבנים ואדעתא דהכי מחל וסלק עצמו אבל עכשיו שנעקרה המתנה גם תנאו שהתנה שלא ירש בטל וזה א"צ לפנים ודבר פשוט הוא ועדיפא מזה עיין בס' מהרשד"ם סקי"ט וא"ך נראה דלא דינין בזה דין הבעל שסלק עצמו מהירושה. ולא ידעתי איך ולמה הרב הפוסק לא שת לבו לזה לדקדק בזה דמלשון השאלה נראה דנתכוונה לזכות לנולדים מהשתא והיאך יקנו ועיין למהרשד"ם דפסיק ותני דמה שכתב דתנאי שמתנים שהנולדים ירשו מהני היינו לירש נדוניית האשה אמו של הנולד משום דהוי כאלו הבעל סלק עצמו מהירושה אבל התוספת שמוסיף הבעל מדידיה לאשה לא מהני תנאי זה לירש אותו הנולדים דהואל וממונו הוא הוי כאלו מקנה דידיה לנולדים ואין אדם מקנה למי שלבל"ע יעו"ש והביא דבריו הרב החבי"ב בס' צ"ב הגה"ט ס"ח יעו"ש וא"ך מכ"ש נדו"ד פשוט דלא קנה ואפילו המצא ימצא דשטר זה שכתבו האשה ובעלה שהבנים הם יזכו בקרן היה בתורת חיוב כמו שבאמת כך כותבים כל שטרי בני מערבא שבכל שטר כותבים אותו בלשון חיוב עכ"ז לא מהני שהגם דקי"ל אדם מחייב עצמו בדבר שלבל"ע כמ"ש בס"ס ס"ו יעו"ש עכ"ז מי שנתחייב למי שלבל"ע אין חיובי חיוב וכמו שמבואר מדברי הש"ע ס' ס"א ס"ד דבעי שיהיה ילוד בשעת הלואה יע"ש והטעם הוא משום דאין אדם משתעבד למי שלבל"ע והגם דבנדו"ד מיירי במתחייב להנולדים בניו אין זה מעלה ולא מוריד דכל שאין העובר במעי אמו לא שאני לן בין בניו לאדם דעלמא כמ"ש מר"ן בסר"י דדוקא היתה האשה מעוברת וא"ך גם לענין חיוב ודאי אפילו לבניו לא מהני חיוב משום דאין אדם משתעבד למי שלבל"ע וכמ"ש הש"ע בס' ס"א ס"ד הנז"ל ועיין למוהרשד"ם הביא דבריו הרב ער"ך השלח"ן דס"ל דאין אדם משתעבד למי שלבל"ע וכ"ש להקנות למי שלבל"ע יעו"ש דמדבריו באירה דאפי' לנולדים בניו יעו"ש:

מעתה תבנא לדיננא לענין הדין דאתינן עליה הד"א שהמעות האלבנק"ו לראוי יקראו מהטעמים הנז"ל חדא דהואיל ורוב הפוסקים ס"ל דלראוי יקראו זולת אותו גדול שהביא הרב חיד"א זלה"ה וא"ך פשוט דכסברת רוב הפוסקים נקטינן. שנית הואל והרב חיד"א זלה"ה מדבריו מוכח דאותו גדול לא ראה תשובת הפוסקים שקדמוהו דסברי מרנן דלראוי מקרו א"ך דין הוא לומר דכוותיהו נקטינן דאלו ראה דברי הגדולים שקדמוהו לא הוה פוסק כן וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא. שלישית הואל ומעות האלבאנק"ו הם חוץ לעיר סברא הוא לומר דלא מפשינן מחלוקת בין אותו גדול להפוסקים שקדמוהו וכמ"ש ג"ך לעיל. ואת רבע הואל והמעות האלו לא היו של האלמנה אלא של היתומה וזיכתה אותם להאלמנה בעד חוב כתובתה לא נקנו מעקרא כלל להאשה ואין זה כי אם כשאר חוב בעלמא וכמ"ש לעיל וא"ך נראה פשוט מכל הני טעמי דדבר זה מוסכם אליבא דכ"ע דאין לבעל שום זכות במעות האלבאנק"ו ואפילו נניח שהדבר במחלוקת שנוי עכ"ז כבר בררנו דהבעל הוא הקרוי מוחזק הן מצד ע"ש הרב שבית"ת יו"ם טו"ב דבמקום דאיכא מחלוקת הפוסקים מי קרוי מוחזק אזלינן בתר רוב הפוסקים ובנדו"ד כמעט רובם ככלם הם הסוברים דיורשי האשה הם קרוים מוחזקים הן מצד דכבר הכריע הרב אחרון הוא ער"ך השלח"ן דתפסינן כשטת הפוסקים דסברי היורשים מוחזקים הם לגבי הבעל הן מצד דרבנן רבני מערבא סבוראי ובתראי אשר אנחנו שותים בצמא את דבריהם הכי ס"ל מדבריהם לא נזוז כלל זהו הנלע"ד כה דברי החותם ר"ח חשון דהאי שתא התרס"ב לפ"ק פה סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה