שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן מח
שאלה ראובן ושמעון שותפים נינהו ולקחו סחורה מלוי בהקפה ולעת עתה בא לוי לתבוע דמי הפרעון וראובן אומר שפרעו ביום פלוני וע"ז הוא בא לתבוע לשמעון כי לא היה שמעון בחנות בשעה שאמר ראובן פרעו וע"ז משיב שמעון דראובן כבר אמר פרעו ואם יש לו איזה שבועה הרי ראובן מוכן לישבע בעד שניהם כי הוא לא ידע ע"ך:
תשובה לזה הגם דלכאורה היה נראה לומר דאין ראובן נאמן לומר דפרע בעד חלק שמעון מהא דפסק מר"ן בסי' ע"ז ס"א דשנים שלוו נעשו ערבנים זל"ז אע"פ שלא פירשו ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחי' וגובה מכל אחד חלקו המוטל עליו עכל"ה וא"ך הואל ואין המלוה יכול לתבוע לשמעון אלא עד אחר שיברור שאין לראובן במה לפרוע א"ך היי דמי לחוב שיש לו זמן דקימ"ל חזקה אין אדם פורע חובו בתוך זמנו ואיך לא ליהוי ראובן נאמן מכח חזקה זו: ומה גם לסברת הש"ך סק"א דתמה על המחבר דפסק דאם פרע בעד חבירו חלקו חוזר וגובה ואיהו תמה עליו ואית ליה דגם דין זה נכלל במחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהביא מר"ן לקמן סק"ל ס"ב דלרמב"ם בעינן שיאמר לו ערבני ושלם אבל אם לא אמר לו כן ופרעו הוי בכלל פורע חובו של חבירו ולהראב"ד לא בעי וכו' וא"כ ס"ל להרב ש"ך דגם בשנים שלוו אם לא אמר ליה חד לחבריה פרע בעבורי הוי בכלל פורע ויכול חבירו לומר לו קים לי כהרמב"ם וא"ך על מי סמך כי בטח ראובן לפרוע ללוי שלא מדעת שמעין וא"ך מכח סברות אלו איכא למימר אין ראובן נאמן:
אלא דכד דייקת שפיר תראה דנאמן ראובן לטעון שפרע ללוי אי בעית אימא סברא אי בעית אימא גמרא אי בעית אימא סברא דהא מנהג ידוע לכל הסוחרים דאפי' אם אחד מן השותפים קונה איזה סחורה ומביאה לחנות בהקפה אם יום הזמן יבוא אותו בעל הסחורה לתבוע מעותיו אפי' לא מצא השותף שקנה ממנו שם אלא חבירו עכ"ז כופין אותו לשלם הכל מכ"ש בכגון דא דקנו בב"א ודאי אם יבוא בעל הסחורה יכול לכוף לכל מי שירצה ומנהג מבטל הלכה כמ"ש הפוסקים קמאי ובתראי:
ובפרט דאיכא למימר דלאו משום מנהגא נגעו בה אלא מדינא שהרי כתב רבינו הטו"ר דדעת הרמב"ם הוא דבשני שותפ' שלוו או לקחו מכח אחד יכול לגבות ממי שירצה ואין שום אחד מהם יכול לדחותו אצל חבירו על המחצה שלו והגם שמר"ן בב"י שם כתב דנוסחת הרמב"ם אינה כן והעלה דהרמב"ם כסברת העיטו"ר ס"ל וכוותייהו פסק לדינא יעו"ש עכ"ז אי"ל סוגיין דעלמא כוותיה דהרא"ש ס"ל בזה וכנגד פסק הרב"י:
וא"ך הואל וסוגיין דעלמא הוא כך הן מצד דינא דהרא"ש הן מצד מנהגא א"ך איכא למימר דלוי כופהו לראובן עד שישלם לו כל חובו ומאן נימא לן דעדיין לא נפרע בכל:
ובודאי דהואל וסוגיין דעלמא כך הוא א"ך בודאי דהשותפין מחשבי כמעיקרא כשלוחים זל"ז ודעת המלוה מעקרא כך היא דכל אחד שליח דחבירו לפרוע בעד חבירו ובדין שלוחים מצינו למר"ן סקכ"א ס"ג פסק דאם הרשהו המלוה ללוה לשלוח לו מעותיו והשליח אימר שנתנם לו ישבע השליח שנתן ויקבל חרם הלוה יעו"ש וא"ך בנדו"ד דדעת המלוה הוא שיפרע ממי שירצה הוי כהרשה לכל אחד שיהיה שליח דידיה לקבל לו מחבירו וא"ך ג"ך בודאי דשמעון יהיה פטור מהמעות ע"י שבועת ראובן דהוא שליח דידיה ודמלוה ואפי' החרם יכולים לפטור ממנו את שמעון הואל ולוי המלוה יודע שמעות שמעון ביד ראובן דהא כיס אחד להם וכל אחד משתמש בחנות השותפות בשלו ובשל חבירו ודו"ק:
ודמי הדין זה ג"ך למ"ש מר"ן בסי' רצ"א סכ"א וז"ל כל המפקיד אצל בעה"ב בין כלים בין ממון על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד יעו"ש וכתב בספ"ג בההוא מעשה דנפקד אחד שהפקיד ביד אמו פקדון שהיה בידו ונגנב מיד האם והעלה שם דתשבע האם ויפטר הבן בשבועתה יעו"ש וא"ך גם כאן הואל ודרך כל אחד מן השותפים לפרוע בעד חבירו אדעתא דהכי נכנס ובשבועת ראובן יפטר גם שמעון:
ואב"א גמרא הוא דהא מצינו למר"ן בסי' זה פסק דאם פרע בעדו ובעד חבירו יכול לחזור ולתבוע חלק השותף האחר וא"ך הואל ויכול לחזור ולתבוע נימא דע"ז סמך ובטח לפרוע בעד שניהם ולא מיקרי פורע חובו של חבירו והגם דאין המלוה יכול לתובעו אם יש לשני ממה לפרוע בנדון זה הואל ויש בידו מעות השותפות מניה הוא פורע ואינו פורע מכיסו כלל ואפי' הש"ך דתמה על המחבר כדכתבנו. בזה בודאי לית דינא ולית דיינא דעד כאן לא פליג אלא בבא להוציא אבל אם יש תחת ידו מעות השותף אין זה מיקרי פורע וכמ"ש הטור ופסקו מר"ן בקציר סו"ס ק"ה והוסיף הש"ך לומר דגם הגהות אשיר"י ואו"ר זרו"ע מחלקים בין פורע חובו של חבירו ובין אם היה תפוס דמוטל עליה שעבודא דרבי נתן וכן פסק מור"ם סברא זו בשם יש מי שאומר בסי' קכ"ח ס"א והיא סברת מהרי"ו זלה"ה וא"ך הואל ודינא הכי א"ך יכיל ראובן לומר פרעתיך על חלק שמעון ממעותיו שהם בידי ובזה בודאי מהימן ואין עליו אלא היסת דוקא:
ועדיפא מזה מצאנו למור"ם בדרכי משה ס"ו שהביא תשובת מיימוני דסו"ס משפטים וז"ל אם הלוה טוען למלוה פרעתי ביד הערב ליתן לך פטור הלוה דהא המלוה הימניה טפי מדידיה הלכך משתבע הלוה שנתן לערב ויפטר במיגו דאמר פרעתי לך ועוד דערב לא גרע משליח שעשאו בעדים עכ"ל הד"מ הצריך: וא"ך גם כאן דכל אחד ערב בעד חבירו וכל אחד יש בידו ממון חבירו א"ך בודאי דיכול לומר לו הרי אתה יודע שממוני ביד הערב והערב אומר שפרע לך והגם דטעם הראשון שנקט בדבריו הרב ד"מ זלה"ה הוא משום דהא הימניה ללוה טפי מדידיה וא"ך בנדו"ד דלא יוצדק לנו טעם דהא אתרויהו סמך וכל אחד מהם נימא דלא הימניה אלא לגבי עצמו זה אינו דהא בודאי הד"מ לא נקט טעם זה אלא לרבותא וה"ה אם יהיה באופן זה דשניהם לוו בב"א בודאי יסבור כן דהא אין זה עיקר טעמו אלא עיקר טעמו הראשון הוא משום מיגו וגם כאן יש כאן מיגו ועוד נראה דאפילו במקום דליכא מיגו ולא הימניה טפי מניה עכ"ז מהני דהא הד"מ סיים שם טעם השני דלא גרע ערב משליח שעשאו בעדים א"ך אפי' בלא מיגו הואל ועשה לו שליח יכול לומר פרע ביד השליח והגם דדין זה פסקו מור"ם בקצר בסקכ"ט סי"ב בהג"ה ולא הביא טעם השני אלא טעם הראשון דנאמן במיגו דהא הימניה יעו"ש אין לומר דדוקא היכא דיש טעם המיגו והימניה הוא דמהני ותו לא דהא דין זה תשובת מיימוני והוא עצמו בעל הטעמים ולא יתכן לומר דפוסק כוותיה אם יהיה שייך הטעם השני ותו לא דזה דוחק גמור דאדרבא נראה דטעם השני לדעת תשו' מימו"ן נראה עיקר מדנקטיה בסיפא דדבריו:
ובודאי לזה נתכוונו הר"ב הסמ"ע סקל"ה והש"ך סק"ל דכתבו וו"ל שם בתשובת מימו"ן כתב עוד טעם אחר וז"ל ועוד דלא גרע משליח שעשאו בעדים עכ"ל, דבודאי לזה כוונו הסמ"ע והש"ך לומר דבמקום דלא שייך טעם זה דמיגו ושייך טעם אחר מהני:
והגם דהרב ע"ש ז"ל תמה על מור"ם בדין זה והסכים עליו הש"ך שם סק"ל הסכים על ידו והוסיף מדיליה דגם מהרש"ל פסק הפך מתשו' מימו"ן הואל ותשובת מיימיני ומור"ם והסמ"ע מסכימים לדעת אחת יכול הלוה לומר קי"ל ומה גם דאין אנו צריכים לדינא דקי"ל דהא כתב מור"ם אנן גרירי אפי' נגד מאה פוסקים היכא דלא גילה מר"ן דעתו:
וא"ך מכל הני מעלייתא דכתיבנא הן מצד דהוו שלוחים דהדדי נינהו כמ"ש או משום דיניה דהרא"ש או משום מנהג או משום ערבנות דהוי פרע ביד הערב פוטר הלוה א"ך קם דינא דבשבועת ראובן נפטר שמעון:
ואשוב ע"ד אנופף ידי לחזק דברי השותפין מחשבי כשלוחים זל"ז מהא דפסק מר"ן בסי' קע"ו סי"ד באחד מן השותפין שמכר דבר בידיעת חבירו ונתייקר אח"ך אין לחבירו עליו אח"ך כלום אבל אם מכרה קודם זמנה הוי פשיעה בבעלים וחייב לשלם לחבירו חלקו ע"ך הרי מדברי מר"ן אלו מוכח דהשותף הוא דחייב בפשיעה זה אבל אין השותף יכול לחזור על הלוקח ובודאי דטעמא הוא משום דהוי מעיקרא שלוחו וכן בא הדבר מפורש בבאה"ט באה"ע ספ"ו סקי"ג יעו"ש וכן מוכח מכמה סעיפים ומדברי מור"ם השותף כמו שעושה בשלו עושה בשל חבירו]:
והגם דיש להקשות על דין דכתב מור"ם סי"ד באם עבר ומכר פושע הוי הנה דין זה הוא מביאו הרב"י משם רבינ"ו ירוח"ם שמדקדק כן מדברי רש"י יעו"ש ומדכתב פושע הוי בבודאי דדינו הוא עם השותף ולא עם הלוקח וכמ"ש הבאה"ט בסי' פ"ו וא"ך יש להקשות ממה נפשך אם השותף הוא שליח בין לתקן בין לעוות א"ך אפי' הוא לא ישלם דהא ברשות עבד הואל והוי כמו שלית בין לתקן בין לעוות ואי חשבינן ליה דהוי שליח לתקן ולא לעוות דוקא וכמו שמובן מדברי מר"ן ס"ו ומדברי סעי' זה ומכמה מקומות א"ך קשה על הבאה"ט דכתב דלגבי הלוקח לית עמיה לא דינא ולא דיינא וכן משמע מדקדוק דברי הג"ה עצמה דכתבה פושע הוי משמע דאיהו הוא דחייב לשלם וא"ך קשה הרי בדין השליח מצינו למר"ן בסי' קפ"ב ס"ב כתב וז"ל עבר השליח על דעת משלחו לא עשה כלום ודוקא שהודיע שהיא שליח של פלוני לפיכך אע"פ שמשך או המשך אם נמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר אבל אם לא הודיע שהוא שלוחו של פלוני נקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו ע"ך הרי לפניך דבהודיעו שהוא שליח של פלוני המקח אינו קיים וחוזר וא"ך גם כאן הואיל והלוקח הזה יודע שהוא שותף עם פלוני הו"ל כאלו הודיעו וא"ך אמאי המקח קיים הואל והשותפים הוו כשלוחים לתקן דוקא ולא לעוות ואין לחלק ולומר דההיא דסי' קע"ו מיירי בשותף שאינו ידוע דלא הוי כאלו הודיעו דזה דוחק גדול:
ואולי יש לישב ולומר דאפי' שותפים מחשבי שלוחים זל"ז לתקן ולא לעוות עם כל זה איכא למימר דהוי דין השותף עם השותף דוקא משום דבשעת מכירה מכר לו בסתם ולא אמ"ל שום דבר לאפוקי התם בשלוחין מצינו דאין יכול המשלח לבטל המקח אלא עד שיאמר לו שליחו של פלוני אני וכמ"ש מר"ן בדבריו וז"ל ודוקא שהודיע שהוא שלוחו של פלוני לאפוקי כאן בשותפים הגם דכו"ע ידעי דהוא שותף פלוני עכ"ז הואל ובשעת המכירה מכר בשתיקה איכא למימר דמדעת שותפו מוכר וכעין חלוק זה ראיתי להר"ב הש"ך בסי' קפ"ה סק"ז שהקשה על דברי מר"ן דכתב שם ס"ה בדין הסרסור כתב ביה מר"ן וז"ל ואם ידע זה הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזור החפץ לבעליו יעו"ש וכתב הש"ך סק"ז דהרב"י תמה על דין זה דכתב הרמב"ם דצריך להודיעו שהוא סרסור של פלוני למה צ"ל שהוא של פלוני. סגי כשידע שאינו של סרסור והוצרך לתרץ כדי שלא יאמר לו שמא אין בעל החפץ לפני כדי שנחרים עליו:
והנה לפי תרוץ זה של הרב"י אדרבא תגדל התימא כאן בשותפים דהואל ולוקח זה יודע במוכר זה שהוא שותף עם פלוני וגם יודע שהסחורה זאת שקנה הוי מן השותפות דכל דבר השותפות בחזקת שניהם הוי כמ"ש בסימן הנז' א"ך כאן בשותפים אפי' לא הודיעו כהודיעו דמי דהא עיקר ההודעה הוא כדי שידע על מאן מחרים וכאן הרי הוא יודע דהא דברי מר"ן בסתם מיירי אפי' בשותף הידוע:
אכן לדברי הש"ך שם שהקשה על תירוצו של הב"י והוצרך הוא לתרץ דצריך דוקא לידע דהוא סרסור פלוני וטעמא דמילתא כיון שהוא מכיר המשלח צריך להחזיר דהי"ל שהמשלוח יקפיד אבל אם אינו מכיר המשלח אפע"פ שהוא מודיע שהוא שליח י"ל סבור הייתי כיון שאתה אינך מפרש מי הוא המשלח בודאי אין קפידא בכך שלא יקפיד המשלח ויקיים מעשך וכו' יעו"ש: א"ך גם אנן נימא כאן בשותפים הואל ושתק בשעת המכירה איכא למימר דגם מדעת חבירו מכר הגם דכאן הלוקח יודע שפלוני זה המוכר הוא שותף בסחורה זה עם פלוני עכ"ז הואל ושתק איכא למימר מדעת חבירו עשה דהא בסרסור ובשליח כתב הש"ך דאפי' הודיעו שהוא שליח עכ"ז בעי' שיאמ"ל של פלוני הם הלא"ה איכא למימר דהודעה סתם לא מהני והוי כאלו לא הודיעו וסתמו הוא קבל עליו אחריות דחבריה מכ"ש כאן דלא דיבר כלל מוכר זה הוי בודאי מדעת חבריה מכר:
גם יש להשיב ולומר דבשותפין הגם דהשותף מתחייב בפשיעה זכה הלוקח במה שקנה מיד השותף ואין המקח בטל וטעמא הוא משום דיכול הלוקח הזה לומר שמא תנאי היה בינך ובין חברך דבין לתקון ובין לעוות רצוי ומקובל עליך והמוציא מחבירו עלה"ר וסברא זו כתבה מר"ן בסי' קפ"ב בדין שליחות שם ס"ג וז"ל יש מי שאומר שכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנה עמו בין לתקון בין לעוות והמוציא מחבירו עלה"ר ע"ך א"ך גם אנן בדידן נימא הכי דאין עדים שנשתתפו בסתם והלוקח יכול לטעון כן:
והגם דסברא זה הביאה מר"ן בשם יש מי שאומר וא"ך מיחזי כחולק על סברתו קמייתא דסתם בה דבריו זה אינו. דהא סברת י"מ שאומר היא סברת הרמב"ם זלה"ה ומצינו לרבינו הטו"ר שהביא סברא זו אחר דברי הרמב"ם שהיא סברא הראשונה שהביא כאן מר"ן בסתם ומצאנו שהביא אותה הטו"ר בלי שום חולק ומסכמת היא לסברא קמיתא:
והגם שמר"ן כתבה בלשון י"מ שאומר אין מזה סתירה דאיכא למימר הואיל והיא יחידאה כתבה בלשון ימ"ש וכמ"ש הסמ"ע בסי' ת"ך סקמ"ט דכך הוא דרכו של מר"ן ומור"ם להביא סברא יחידאה בלשון ימ"ש:
ואל תשיבני ממ"ש מר"ן בדיני הסרסור בסי' קפ"ה ס"ה בסתם דאם אמ"ל שהוא שליח של פלוני בטל המקח דמשמע דאפי' לא הביא המשלח עדים שעשאו שליח סתם אפי"ה בטל המקח דכבר נרגש הסמ"ע בזה בסי' קפ"ב סק"ח ותירץ מילתא בטעמא דבסרסור הואיל ומקבל שכר על השליחות אפי' לא הביא עדים הוי סתמו הוא לתקון ולא לעוות אבל השליח דחנם קטרח בודאי כל זמן שלא ברר המשלח איכא למימר דלתקון ולעוות שלחו ושותף בודאי מסתמא כשליח הוי הואיל וגם הוא אינו מקבל שכר על מה שטרח בשביל חבירו א"ך סתמו הוא בין לתקון בין לעוות איכא למימר והמוציא מחבירו עליו הראיה: אלא דכל זה איננו שוה לי בין לתירוץ הראשון בין לתירוץ השני דלפי תירוץ הא' א"ך יצא לנו הדין במי שלקח משותף אחד ובשעת המקח אמר זה המוכר לקונה דע שאני שותפי של פלוני א"ך בודאי דצריך לבטל המקח כדין השלוחין דסי' קפ"ב וכדין הסרסור דזה קשה בעיני דלא אישתמיט למימרא מר"ן בסי' קע"ו כמ"ש בסי' קפ"ב בדין שלוחין וגם בסי' קפ"ה בדין סרסור הו"ל לכותבו ג"ך בסיקע"ו:
גם לתירוץ השני א"ך יצא לנו הדין אם השותף מביא עדים שנשתתפו בסתם ומכ"ש אם הביא עדים שנשתתפו לתקון ולא לעוות א"ך יהיה הדין דחייב להחזיר המקח וגם זה לא נזכר בשום פוסק בדיני השיתוף:
ואחרי כותבי ראיתי להרב ש"ך בסי' ע"ז סקי"ט דכתב בפשיטות דשאני דין שותפים מדין שלוחים דבשלוחים יש חלוק ובשותפים בודאי דעשאו שליח בין לתקון בין לעוות והגם דהוקשה לו ההיא דמהר"ם דכתב דסתם אינו יכול למחול והוי כעין קושיא דידי דקשה לי לצד דהוי בין לתקון בין לעוות למה צריך השותף לשלם ההפסד מדידיה והוא ישב שם דאיכא למימר דכך הוא סתמא דשותפים כאלו התנו ביניהם דלגבי הלוקח או הנמחל יהיה הדבר קיים ולגבי עצמו בינו לבינו חייב לשלם לחבירו דאי אמרת יהיה המקח בטל וכדומה לא תמצא לשותפים שום תיקון דאין שום שותף יכול להתעסק עם שום אדם שכ"ע יהיה להם פחד שמא יבוא השותף ויבטל המקח ודברי טעם הם וא"ך בזה נחה שקטה קושייתינו:
ואחרי כותבי חיפוש מחיפוש בספרים ומצאתי אילן גדול והוא רבינו מהריק"ס זלה"ה בספר אהלי יעקב שאל' ע"ב שנשאל ע"ז ממש ופשטה ביד חזקה מההיא דמהר"ם דהביא הרב"י בסי' קע"ו בשלשה שבקש עכו"ם להלוות מהם ברבית וקדם אחד ונתן לעכו"ם מחלקו דבעד כלם נתן וכו' יעו"ש ומשם הוכח דשותפין שלוחין נינהו והואל ושלוחין נינהו כל אחד אדעתא דחבריה עבד גם כתב דדרך השותף לפרוע בעד חבירו וכו' יעו"ש וששתי כמוצא שלל רב שנתכוונתי לדעת עליון ויצא דיני לאור. הי"ז יום שנים עשר לחודש טבת דהאי שתא תרמ"ד פה סאלי יע"א וצוי"ם וימ"ן כי"ר חירגא דיומא הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: