אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן לא

סימן ל

תשובה לעי"ת פאס יע"א השקפנו לטובה על האי פ..קא... הבנוי על דינא דאומדנא והן אמת דבנדו"ז שרבו כמו רבו אומדנות המוכחות כמו שפרות ורבות סדורות ובאות מיד הרב הפוסק היושב בסד"ר עליון למעלה ראש הכל בכתב יושר עליו השכל ומן הראוי לומר כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא כי לא מלבד שרבו סברות הפוסקים דבמקום אומדנות מרובות דנין אפילו להוציא יעו"ע הלא המה בספרתם ולא ע"ט האסף ודי והותר בדברי מר"ן מלכא דהגם דבסי' ט"ו ס"ד כתב דהאידנא משרבו וכו' הרי הוא עצמו בס' ס"ה סי"ז חור ופסק דבמקום שיש כמה אומדנות וכו' דנין ומוציאן יעו"ע ועל מי יש לנו להשען יותר משלחן גבוהו:

ועיין להרה"ג חד מקמאי הוא מהר"י ן' סאמון זלה"ה בספרו עדו"ת ביהוס"ף בסנ"ט שהאריך הרחיב כמדתו לכל רוח בחכמה ובדעת שלא לדון כלל ע"פ האומדנא כמ"ש מר"ן בסט"ו ובסוף דבריו העלה וז"ל מסקנא דמילתא היא דלדעת מר"ן בסט"ו ולדעת הסמ"ע נמי ובאה"ג שם בשם מהרי"ק והרשב"א אין דנין בזמן הזה ע"פ האומדנא אפי' היא אומדנא דמוכח ואפי' בנתבע רמאי והדיין מומחה ויחיד בדורו מיהו היכא שיש אומדנות מריבית והוכחות גדולות דמוכחי טובא אפילו בזמן הזה סומכין עליהם וכגון דא פסק מר"ן ז"ל שם בס' ס"ה סי"ז דאפילו בזמן הזה גומרין הדין ע"פ זה עכל"ה בקצר אמיץ הרי לך דדברי הש"ע דסי' ס"ה ממנו לא נזוז וא"ך מן הראוי לומר בנדו"ד שהרב הפוסק הרבה לעש"ר אומדנות שכל הכתוב לחיים בסדר טענותיו הבל המה, ואין בם מועיל אליו שומעין:

אך קושטא קאי דראוי לנו אנן להרחיק מדין אומדנא זו הרחק כמטחוי קשת מתרי טעמי חדא כי אין הדבר מסור כי אם לרבנן מארי אתרא דידעי בטיב האיש ומשאו ומתנו בשמו ובמעשיו ויודעי בינה לעתים ולרגעים יבחנינו מה הנער ומעשהו ולהם הדבר מסור בעיניהם הפקוחות לידע אומדנות המרובות ומוכחות לדון משפט זה לאשורו ואנחנו לא נדע מזה ואין אומרים למי שלא ראה וכו':

שנייה לזה הוא הגם שבכאן רבו האומדנות הואיל וכבר עבר ונשבע לאמת דבריו וטענותיו א"ך אם באנו לדון ע"פ אומדנא זו ששקר ענה בטענותיו א"ך מוכרחים לומר דלשקר היתה שבועתו וא"ך יש לדונו שהוא פסול לעדות ולשבועה כמ"ש בס' ל"ד ובס' צ"ב יע"ש ובאמת הדבר קשה שעפ"י האומדנא יהיה נפסל שהרי קי"ל דאין אדם נפסל עד שיבואו עליו עדים שעבר עבירה כמ"ש בש"ע סצ"ה ס"ה ובס' ל"ד סכ"ה יע"ש שהוסיף מור"ם וכתב ז"ל דאין אדם נפסל על ידי קול דחשד בעלמא כגון מי שרגיל להתיחד עם העריות והקול יוצא כשר חוץ מעדות עריות ע"ך. וכתב שם הסמ"ע ס"ק ס"א משם המישרי"ם והרא"ש דאפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות ודלא כהרשב"א הביאו הרב"י עכל"ה ומצינו להרב כנה"ג אות י"ד שכתב ז"ל וכתוב בס' מ"ב סנ"א דכדאים הם הרא"ש ורבינו ירוחם לסמוך עליהם שהם רבני ובתראי מהרשב"א ז"ל ע"ך הרי לך דבחשוד אפילו בקלא דלא פסק שהדין הוא שהאשה יוצאה בו כמ"ש בטור אהע"ז יע"ש עכ"ז קי"ל דלא נפסל בו וא"ך איך יתכן להיות נפסל ע"פ האומדנא דלא שייך לומר בנדו"ד שע"פ האומדנא זו יתחייב לשלם ממון ולא יפסל לשבועה ולעדות דזה לא יתכן דממ"ן אם אין אתה מחזיקי שנשבע לשקר א"ך לא ישלם ע"פ האומדנא ואם. אתה מצריכו לשלם הרי לא הזקקת אותו לשלם אלא משום שהחזקת אותו נשבע לשקר אלא פשוט לכשנצרך אותו לשלם ודאי יש לנו להחזיקו דלשקר נשבע ויפסל לעדות ולשבועה ובאמת הדבר קשה לאומרו כמו שאמרן:

ועוד יש ראיה שהרי מצינו שפסק הש"ע בס' ל"ד סי"ב ז"ל אם העידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולין לומר בדרך שאין בו איסור הלוה או שהיה טועה וסובר שאין איסור בדרך ההוא עכ"ל הרי לך דאפילו במקום שהעידים מעידים שראו האיסור של הרבית עכ"ז כל מאי דמצינן למתלי תלינן אפילו בדרך רחוקה לומר דלא עביד הכי תלינן מכ"ש במקום שבועה החמורה בודאי כל מאי דמצינן לקיים דבריו אפילו בדרך רחוקה נגד האומדנא הכי נאה ויאה ועיין בס' פת"ש סי' צ"ב סקי"א שכתב משם עבוד"ת הגרשונ"י על אדם שהוא מוחזק לרמאי ועד אחד מעיד עליו שפעם אחת נשבע לשקר ואח"ך בא זה הרמאי להתדיין עם ראובן שהיה נושה בו והרמאי כופר אם יש להפך השבועה או לא על זה כתב הרב הנז' נראה שאין להפסיד לרמאי שבועתו לא משום שעד"א מעיד שנשבע לשקר ולא משום שהוא מוחזק לרמאי אמנם נלע"ד אם יש לדיין אומדנות מוכחות שזה שמוחזק רמאי משקר ומכחיש ודאי יש בידו להפך השבועה על שכנגדו אפע"פ שהגאונים אחזו לנו השער כמ"ש הרא"ש וכו' עיין לעיל סט"ו סכ"ה מ"מ נראה דדוקא לענין לומר קי"ל בגוויה להפך השבועה או לאודועי שטרא אבל על ידי אומדנות מוכחות ודאי יש לנו רשות לדון גם בזה"ז וכן מצינו בתשובת הרא"ש ושאר אחרונים כללא דמילתא בנדו"ד אם יש אומדנא דמוכח שהרמאי משקר ומכחיש יש כח ביד הדיין להפך השבועה אבל אם אין כאן אומדנא רק משום עד"א מעיד שנשבע לשקר ומשום שהוא מוחזק לכ"ע אין כח ביד הדיין להפך ולהוציא ממון עכל"ה מפשט דברי הרב הנז' מוכח דדוקא התם הואיל והיו מתדיינים אהנו אומדנות המוכחות להפך הא אם כבר. עבר הרמאי ונשבע נפטר וזה מדוקדק מדכתב יכול הדיין להפך דפשוטו שהדיין במקום שיאמר הרמאי נשבע ונפטר יכול להפך הדין ולומר שכנגדו נשבע ונוטל הא אם נשבע כבר אין כאן דין הפוך אלא נפטר דאי לא תימא הכי אלא אפילו עבר ונשבע יחזור התובע לישבע ויטול לא הו"ל לישתוק מלהשמיענו חדוש כזה ולא הו"ל למימר שהדין הוא שיהפך אלא הול"ל הדין שישבע ויטול דאזי נשמע מזה דהואל ודינו הוא לישבע וליטול אזי ודאי אפילו עבר הנתבע ונשבע אין שבועתו כלום אלא ודאי דלא אהנו כל אותם אומדנות אלא להפך דוקא אבל במקום שנשבע ונפטר אין אומר ואין דברים וא"ך גם בנדו"ד הואל וכבר נשבע הגם דאיכא אומדנות און לגרוע שבועתו וכל מאי דמצינן למימר דלאמת נשבע אפילו על ידי הדחק הכי אמרינן דחלילה לומר על סתם אדם שנשבע לשקר ולאחזוקיה ברשעי אלא אדרבא אמרינן לעולם אדם מדקדק בשבועתו ועיין בחומ"ש סימן פ"א סכ"ה ובס' קס"ג ג"ך ובש"ך שם דמדבריו יתברר לך דאפילו במקום דאיכא למיחש דילמא טעה משום חומר השבועה לא אמרינן טעה אלא אמרינן ודאי דקדק כהוגן וא"ך גם כאן הכי אמרינן ולא אמרינן לשקר נשבע עפ"י האומדנות: ועיין בטוש"ע סי' צ"ב ס"ד שפסק התובע לחבירו מה שהלוהו וכפר אעפ"י שמביא עדים להכחישו אפילו הכי לא נפסל כל זמן שלא נשבע ע"ך ובסמ"ע ובפריש"ה יהיב טעמא משום דאחזוקי אינשי ברשעי בחשודין לא מחזקינן כל זמן שנוכל לתרץ עניניהם והוסיף עוד בפרישה להגדיל אמריו וכתב וז"ל דכל זמן שמצאנו לו התנצלות לא מפקינן ליה מחזקת כשרות והכא נמי אע"ג דאיכא עדים דבשטר שתבעו ההלואה היתה עדיין בידו דומיא דפקדון מ"מ כיון דלהוציא הלוהו לו מתחילה י"ל דהוא עדיין צריך למעות ולאו דעתיה למגזליה אלא לאשתמוטי עביד עכל"ה הרי לך מפורש אפילו יש עדים בדבר שהוא כחשן והמעות בידו דאין לומר אשתמוטי ואומדנות המוכחות דלמגזליה מכוין עם כל זה משום דלא דלאחזוקי ליה ברשעי שהוא כפרן עושים התנצלות בדרך דדחיק ואתי מרחק ולומר דעדיין הוא צריך לאותה הלואה וכו' מכ"ש נדו"ד דהוסיף עוד לישבע על טענותיו ועל אמריו היאך נחזקינהו שנשבע לשקר על פי האומדנות ובודאי שערי תשובה לא ננעלו אפילו בדרך רחוקה ותו לא מדי:

שוב אחרי זאת ראיתי להרב דעת קדושים אות אומדנא שכתב ז"ל משום אומדנא לא פסילנא לגברא רבא וכן הסכימו הפוסקים ז"ל ותו דאחזוקי אינשי ברשעי לא מחזקינן ע"ך הרדב"ז כת"י סי' תקי"ח עכ"ל הרי לך דאין לפסול ע"פ האומדנא וכללא כייל בין אומדנא מועטת או מרובה לעולם אין לפסול ע"פ האומדנא הן אמת דבתחילת דברי הרב כתב לא פסילנא לגברא וכו' וא"ך לכאורה נראה דדוקא למי שהוא גברא רבא אבל לאדם לעלמא לא הכי מסוף דבריו דסיים וכתב ותו דאחזוקי אינשי ברשעי לא מחזקינן וכו' ממשמעות דבריו נראה דחזר לומר דלאו דוקא בגברא רבא אלא אין לנו לפסול שום אדם משום אחזוקי ברשעי לא מחזקינן ופשוט:

עוד ראיתי להכנה"ג סל"ד הגהו"ט אות ס"ג שכתב ז"ל כל שיש הוכחה לדבר אדם משים עצמו רשע הר"ם מלמד בח"ג ס' ס"ד עכ"ל הרי לך הוכחה דלא מהני הוכחה ואומדנא אלא במקום שמשים עצמו רשע אזי ההוכחה תוכיח כדבריו להיות רשע אבל הוכחה לחוד במקום שאין משים עצמו רשע אינה מעלה ואינה מורדת:

כלל העולה אפילו אי הוה מן הדין להוציא ממנו ממון ע"פ האומדנות הואל ונשבע אין להוציא ואל תשיבני על זה מפסק הש"ע בס' ס"ה סי"ז דשם פסק דמחויבים הב"ד לכתוב מעב"ד ולקיים השטר כבתחילה ולכופו לפרוע ע"ך ופשט הדבר דמוכרחים לומר שם דהואל וחשבינן השטר קיים ודאי אפילו נשבע עכ"ז אמרינן ליה זיל שלים וא"ך הרי במקום דיש אומדנא ומוציאין ממנו נראה דלא מהני אפילו במקום שעבר ונשבע לזה יש להשיב דאין הנדון של שם דומה לנדו"ד ולא קרב זה אל זה כלל דהתם הטעם דמוצאין ממנו הוא משום דחשבינן כאלו השטר עדיין קיים וא"ך מאי אהני שבועתו וכי מי שיש לו שט"ח על חבירו וקם הנתבע ונשבע שהוא פרוע האם נאמר שחייב המלוה לקרוע את שטרו אלא יש לומר דהגם ששבועתו אמת עכ"ז אינו נאמן נגד השטר ויש לנו לומר לאמת נשבע ועכ"ז חייב לשלם אבל בנדו"ד לצד שישבע הלוה שהפסד הדין הוא שינכה חלק המלוה המגיעו בהפסד וא"ך אם באנו לומר שאחר שבועתו עכ"ז ע"פ האומדנות חייב לשלם א"ך מכח מאי. אתה בא לחייבו מוכרח אתה לומר שלשקר נשבע דאם שבועתו אמת היה פטור אלא ודאי צריך להחזיקו דלשקר נשבע וזה לא יתכן לפוסלו מכח אומדנא כדאמרן: כלל העולה דלגבי דינא דאומדנא ידינו מסולקות מזה אך במה שפסק הרב הפוסק לחייב המתעסק להפסד מכיסו כל פסידא דמטייא ליה מכח מה ששינה לאצו"ר אצ"ר של תבואה וקטנית שהחליף את הזמנים לקנות בזמן המכר ולמכור בזמן האצי"ר בשנת תרנ"ד ותרנ"ז אמת אמת תפסיה להרב הפוסק כוותיה ומטעמיה דלשינוי גמור יחשב כי מעולם לא נהיה כדבר הזה ואין לך שינוי גדול מזה והדרן לדינא דהרמב"ם דפסק הש"ע בסקע"ו ס"י וכמ"ש הרב הפוסק והן אמת דפסק זה של הרמב"ם יש מרבותינו שכתבו שהוא חולק עם פסק הרא"ש שפסק ג"ך שם בסקע"ו סט"ל משום דמצינו להרא"ש ז"ל שם יהיב טעמא משום דדבר שנראה לשותף שהוא לתועלת השותף לא הוי שינוי ומשום זה הוכרחו לומר דפלגאי נינהו פסקו דהרמב"ם עם פסקו דהרא"ש יעו"ע אך לדעת מר"ן דמזכי שטרא לבי תרי דבסעיף י"ד פסק לדברי הרמב"ם ובס' ט"ל לדברי הרא"ש מה נענה הרי מצינו להכנה"ג אות כ"ט שמביא סברות רבותינו המיישבים דעת הרמב"ם ודעת הרא"ש דעל דעת אחת יסמכו יע"ש והואל וכבר ראינו להרב הפוסק מהרש"א נר"ו העתיק לעיל כל דברי המיישבים כאשר המה בספר כנה"ג אות כ"ט על כן אין צריך לכפול הדברים והאמת הוא כמ"ש הרב הנז' נר"ו דלכל אותם התרוצים לא יוצדק כלל לומר שיהיה פטור בשינוי זה וזה דבר ברור:

ובפרט דעדיפא מזה הוא דרואים אנחנו מדברי כנה"ג הנז' שמביא הדעות שמשוים דעת דהרמב"ם לדעת הרא"ש לא הוקשה להם אלא מה שפסק הרמב"ם דלא ישתתף עם אחרים עם מה שפסק הרא"ש אם לקח שמעון מאחר להכניס בשותפ' וכו' דמחזי כסתראי והכוונה היא דהרמב"ם חשיב למן דאזיל ומשתתף עם אחרים הוי שינוי והרא"ש חשיב ליה דלא הוי שינוי ועל זה צדקו כל אותם התירוצים דהרמב"ם מיירי דלא הניח השותף שם המעות וכו' גם התירוץ הב' והשלישי והרביעי יעו"ע אבל לא עלה על דעתם לומר דגם מה שכתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה הוא הפך דברי הרא"ש שכתב בטעמו דיש לו כח לעשות כל מה שנראה לו תועלת השותפות דמזה לא הזכירו כלל לומר דהרא"ש הוא הפך הרמב"ם גם בזה דהואל ולהרא"ש ס"ל דבמקום תועלת השותפ' יעשה מה שלבו חפץ לעשות שותף אחר הוה הדין יכול לשנות גם בסחורה ממנהג המדינה ואם באנו לומר דכוונתם היתה לומר גם על זה דהרא"ש הוא הפך גם מזה דהואל והרא"ש טעמו הוא משום תועלת השותפות הוא הדין שיכול לשנות והוא הדין דגם מזה היו יכולים לדקדק דנראה דהרמב"ם דפסק לא ישנה הוא הפך דברי הרא"ש דאמר כל שנראה לו לתועלת לא הוי שינוי והא דלא נקטו זה ולא נקטו כי אם מה שכתב הרמב"ם ולא ישתתף עם אחרים וכו' הוא משום דדין זה עצמו כתב עליו הרא"ש דלא הוי שינוי וניחה ליה להקשות דומה בדומה דהיינו שותף עם השותף אבל אה"ן גם בדין שינוי הסחורה שפסק הרמב"ם לא ישנה איכא למימר דגם הם הפך דברי הרא"ש:

זה אינו דהא הוצרכו לישב דברי מר"ן דפסק לתרווייהו לסברת הרמב"ם והרא"ש ובעינך תראה שכל הארבעה ישובים הראשונים לא יוצדקו כלל לישב בהם בין מה שפסק הרמב"ם לא ישנה ממנהג הסחורה למאי דפסק הרא"ש דכל שהוא לתועלת השותפ' לא הוי שינוי ובמאי ניחא להו זה אלא דמוכרחים אנחנו לומר דממה שפסק הרמב"ם דאל ישנה ממנהג הסחורה וכו' לא קשה להו עם דברי הרא"ש ומילתא בטעמא דיכולים לומר דהמשנה בסחורה אפי' הרא"ש מודה דהוי שינוי והטעם הוא דהואל ודבר זה אין מדרך המדינה לעשותו והוא עשאהו בודאי שינוי הוי דהגם שנראה לו שיש בו תועלת הרי בטלה דעתו אצל כל אדם ופשוט דלכו"ע הוי שינוי אך במה שהלך ונשתתף עם אחר ס"ל להרא"ש דאין כאן שום שינוי ולא בטלה דעתו כלל דמדרך העולם להשתתף כל אחד עם חבירו ולזה הוקשה להם דעת הרמב"ם דחשיב שינוי עם דעת הרא"ש דלא חשיב שינוי היאך מר"ן פסקם יחד. לזה הוכרחו לתרץ אותם תירוצים דלא יוצדקו לחלק אלא בין מה שפסק הרמב"ם דלא ישתתף וכו' עם מה שפסק הרא"ש דהמשתתף לא הוי שינוי לזה הוצדקו לתרץ דהשני דינים דעת הרמב"ם והרא"ש צדקו יחדיו אבל על מה שלא ישנה בסחורה לא יוצדק שום אחד מהתירוצים גם תרוץ החמישי שכתב הכנה"ג משם מהרשד"ם לא יוצדק שהרי מוקי דהרא"ש מיירי בנשתתף עם אחר לתועלת השותפו' והרמב"ם מיירי לתועלת עצמו וכו' וא"ך היאך יוצדק תירוץ זה לתרץ בו ג"ך דמאי דפסק הרמב"ם לא ישנה ממנהג המדינה בסחורה הוא במשנה לצורך עצמו היאך יוצדק דבר זה הרי כל עסק הסחורות הוא לתועלת השותפ' אלא דהאמת יורה דרכו לכל הני להקת הפוסקים דמחלקן בהני חלוקים להשוות דעת הרמב"ם, והרא"ש ודאי לא היתה קשה בעיניהם אלא מה שפסק הרמב"ם אל ישתתף דוקא עם מה שפסק הרא"ש אבל בדין שינוי הסחורה אפי' הרא"ש מודה דהמשנה ידו על התחתונה וזה דרך מרווח לדעת כל הפוסקים נדו"ד לא נכנס בגדר ספק כלל של מחלוקת הרא"ש והרמב"ם ותו לא מדי:

אך באמת עמד לנגדינו דברי הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה בספרו מוצ"ב סמ"ב דבאמת נראה פשוט מדבריו דמשוה הוא משנה בסחורה לדינא דהרא"ש ופסק בסכינא חריפא דכל שיש תועלת לשותף לא הוי שינוי וא"ך נראה דגם כן לפי דעת הרב נראה לכאורה דיכול לטעון לתועלת היתה כוונתו אך מה שיש להשיב על זה הוא דלפי האמת נראה דהרה"ג זלה"ה נעלמו ממנו דברי הפוסקים ה' דמדבריהם פשוט דלא קרב זה אל זה כמש"ל ואי הוה הרה"ג רואה דברי הפוסקים הנז' וישובם להשוות דעת הרמב"ם עם דע"ת הרא"ש דממנו מוכח דלא עלה בדעתם משנה בסחורה יהיה שוה לדינא דהרא"ש כמש"ל אפשר הרב גם הוא לא היה משום אותם אלא משום דודאי נעלמו מעיניו כמו שמוכח מדבריו שכתב בס' ה' בפסקת ודעדיפא וכו' זל"ה מ"מ הדברים מוכחים דס"ל למר"ן ולב"ח דהיכא דלא שייך ידע ומחיל סגי בטעמא דלתועלת השותפות נתכוון כפי גירסת השאלתות ותשובות וכו' עכל"ה דבריו אלה הם הפך דברי כנה"ג בס' קט"ו הגהו"ט אות כ"ט דשם כתב וז"ל ונ"ל לפי גירסת בעל הטורים ומהרי"ק ז"ל שגורסין וראובן ידע בזה שאף שמעון היה לו מעות בשותפות לא קשיא ולא מדי שלעולם הרא"ש אינו חולק עם הרמב"ם ז"ל דאם נשתתף עם אחרים הריוח לאמצע והני מלי בשלא ידע השותף האחר משותפות השלישי עד שעת חלוקה אבל אם ידע אח"ך ושתק ודאי נתפייס והיינו נדון דהרא"ש ואע"ג דהרא"ש נתן טעם מפני שהיה לתועלת השותפות ולפי האמו"ר הו"ל לתלות הטעם בשתק ונתפייס קושיא זו יש לה פתר כמ"ש בס"ד בהגהות ב"י אות רי"ד שאף לגירסת רבינו ב"י ז"ל דגריס וראובן לא ידע כי היכי דלא לפלוג אהרמב"ם ז"ל יש לפרש שלא ידע בשעת השותפ' אבל אח"ך ידע דהוי כעבר ונשתתף והודיעו והסכים למעשיו דפטור עכ"ל הרי לך מבורר לדעת הרב כנה"ג אדרבא דעת מר"ן מצריך לומר דדוקא בידע ובזה עולה התרוץ לדעת הרב"י בין הרמב"ם והרא"ש וזה הוא הפך דברי מהר"ר יעב"ץ זלה"ה מכאן מוכח דלא שלטו עיניו הפקוחות בדברי הכנה"ג הנז' במה שאסף איש טהור דברי חבל נביאים הנז' שמהם מוכח דהמשנה בסחורה ממנהג המדינה לא נכנס בסלע המחלוקת אלא אפי' הרא"ש בודאי יסבור דפושע הוי ואפשר אלו ראה רבינו יעב"ץ ז"ל דבריהם הוה הדר ביה: ומה גם דבנדו"ד אפילו הרה"ג יודה דהוי פושע דהא הרב ה' בפסקו הנז' אין כוונתו לומר דהרא"ש והרמב"ם פלגאי נינהו אלא כוונתו לומר דפסק הרמב"ם הוא איירי במשנה בסחורה ממנהג המדינה דהיינו כגון נדו"ד שאין מדרך העולם לאצור שום תבואה וקטנית בסוף יומי החורף וכן כמה וכמה יש מזה במיני המסחר שרוב העולם נמנעים מזה משום שעל הרוב הדעת נוטה שלא יעלה ממנו רויח והלך זה ועשאו ועלה ממנו הפסד אין לך שינוי יותר מזה משום דאמרינן דהשותף האחר ודאי לא ניחא ליה בעסק זה להכניס עצמו בספק סכנת הפסד ממון וא"ך כל מה שעשה שותף זה הוי שינוי דאדעתא דהכי ודאי לא נשתתפו אבל הרא"ש מיירי ששותף המשנה צפה והביט וראה בריוח כגון שהיה ברור לו שיש ריוח וכגון ההוא ענין שדבר בו הרה"ג זלה"ה שקנה כרמים של זתים שהיה נראה בהם ריוח לעין כל אלא שאח"ך אתרע מזלייהו למה יקרא משנה דדוקא בדבר שהולך ומסתחרר בו מן הספק הוא דבעינן שלא ישנה ממנהג המדינה אבל אם יראה איזה דבר של סחורה שיש בו ריוח ניכר פורח ועולה נגדו והלך ועשאו מה שינוי עשה הרי כל עיקר השותפות לא עשאוה אלא לתועלת הריוח וכשראה סחורה שאין דרך בני אדם להסתחרר בה והוא ראה וידע שיש בה ריוח למה לא יקנה אותה ומה שינוי יש בזה בודאי אין כאן שום שינוי ובאופן זה הם דברי. הרא"ש ז"ל לדעת הרה"ג יעבי"ץ ז"ל וזה מדוקדק מסוף דבריו שכתב זל"ה והכא בנדו"ד אם יראה בעיני דוד שקניית גנות ימשך מהם תועלת השותפ' במדת תשלומי כפל מרובה ואח"ך גרם החטא והפסיד וכו' הרי לך דלא דבר הרב אלא במקום תועלת הניכר לעין דזה ודאי לא היי שינוי אבל בנדו"ד שאין תועלתו ניכרת ולא קנה אלא מספק אולי ואולי יהיה בו תועלת בזה ודאי הדין כמ"ש הרמב"ם דאין יכול להסתחרר אלא במה שנהגו וקם דינא בנדו"ד דאין לך משנה יותר מזה דהלך לאצור בזמן שבני אדם מוכרים מה שלא היה לעולמים אדרבא מזיק יתקרי:

גם במה שבנה החצר והפסיד במכירתה אין זו צריכה לפנים דמעולם לא נכנס הבנין בשום עסק מסחר דידוע לכל באי עולם דמי שבונה ומוכר לפחות ינכה רביע מהוצאותיו והבונה ומשכיר אינו מרויח מן השכירות אפילו מחצה ממה שמרויח האדם בנותן מעות בהכשר ופשוט וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה