אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן כה

סימן כד

לשד"ר טבריא תוב"ב נשאלתי מהרב המובהק שד"ר מעיה"ק טבריא תוב"ב כמוה"ר בן ציון אלקלעי נר"ו ונמצא בע"ת טאנזא יע"ה וזאת היתה שאלתו אב"א ראובן ושמעון ראובן הלוה לשמעון סך מה ומשכן בידו קרקע אחד ונתחייב שמעון לראובן בסך מה בעד שכירות הקרקע ותנאי מפורש יוצא בשטר הנז' שאם שמעון לא יפרע הסך הנז' מדי חודש בחדשו גם סך קצוב מהקרן בכל חודש ויעברו שלשה חדשים רצופים ולא ישלם כנז"ל אזי הרשות נתונה ביד ראובן למכור הקרקע הנז' בלי שום עכוב כלל והשטר הנז' כשר בנאמנות וכתקנת חז"ל ושמעון ה' נהג בעצמו תנאי השטר ה' זמן מה ואח"ך קצרה יד שמעון הנז' ועברו שלשה חדשים ולא פרע לראובן כנז' וראובן שלח למכיר הקרקע הנז' בכל חוזק ותוקף ואח"ך העלים עינו מהמכירה ה' כי היה טרוד בעסקיו ואדביני ביני נמשך זמן רב ראובן לא מכר ושמעון לא פרע ועתה עמדו לדין ראובן טוען שימכור הקרקע הנז' ויפרע ממנו קרן ופירות עד היום הזה ושמעון משיב לא יפרע כי אם הפירות שעלו מאותו זמן שחדל מלפרוע עד סוף שלשה חדשים ככתוב בשטר כיון שהרשות בידו של ראובן המלוה למכור אחר שלשה חדשים מדוע לא מכר באותו זמן ושתק עד היום הזה עד שעלה על הלוה סך עצם בפירות ואין מן ה' הוא זה שתהיה הרבית אוכלת בו זה כמה שנים. זאת ועוד אחרת טוען שמעון שהקרקע היה שוה באותו זמן יותר מעתה ומה גם שכבר נתעורר ראובן באותו זמן למכור ולמה לא ברך על המוגמר וראובן משיב כי מניעת המכר באותו זמן היתה לטובת שמעון כי אולי ה' יעזור לו ויפרע שטר חובו וישאר יושב על נחלתו ולטובתו נתכוון ושמעון משיב שקילי טיבותך כי טובה דנפיק מנה חורבה שיפרע ממנו פירות כמה שנים עד שנכפל הקרן טובה זו לא בעינא. עוד יד ראובן נטויה בטענה אחרת באומרו כי אינו מחויב להטפיל במכירת הקרקע ושמעון שיודע בעצמו שעיכוב המכר מזיקו עליו מוטל לעמוד ולמכור ולפרוע שטר חובו ושמעון משיב כיון שהרשות נתונה ביד ראובן עליו להטפיל במכירה אבל הוא לא יוכל לראות ברע ועיניו יראו כידו ב"מ והן עתה כת"ר ירבה מחו"ל להשיבני מר בהאי דינא כי כל רז לא אניס ליה נה"ר חוכמ"ה והיה העלמ"ה ותשובתו הרמת"ה מהרה תצמ"ח לעי"ת זברטאל יע"ה סתומה וחתומה רק שיכתוב ע"ג כתב אחר והעליון ליד הקודש הרב מוהר"ר משה ן' נאיים הי"ו ועם כת"ר הסליחה רבה. אלה היו דברי הרב השואל הי"ו:

וזאת היתה תשובתי אליו ראיתי מה שנסתפק ידידי ותכלית ספיקיה דמר הוא הואל ועברו שלשה חדשים והיתה יד ראובן נטייה למכור הרי כאלו פרוע במעותיו דאיהו הוא הגורם שלא גבה חובו וא"ך אינו מן ה' הוא זה שהמלוה פשע והלוה תהיה הרבית אוכלת בו זהו כוונת כת"ר ואנא בריה קלה לא ירדתי לעומק דברות קודשו והאך יצאו הדברים אלו מפה קדוש חדא דמה מרד ומה מעל עשה המלוה הזה הרי תנאי זה שכתבו בשטר זה שאם עברו שלשה חדשים ולא פרע חל כל החוב והרשות נתונה ביד המלוה וכו' תנאי זה לא נכתב אלא לטובת המלוה ולחובת הלוה וא"ך הואל ולטובתו של מלוה נכתב אם רצה למחול לו מי יאמר לו מה תעשה ומאי זה טעם וריח יש לנו לחייבו מכח שמחל בטובתו זה לא יאמר והגם לע"ד נראה שאין צריך ראיה על זה עכ"ז אמרתי להביא משל גבוה ותחילה אביא מ"ש הרב"י ז"ל באהע"ז בס' קמ"ד בסופו סי"א ז"ל הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו ע"מ שאם לא יבוא מאותו יום עד שתי שנים יהיה גט ואם יבוא תוך שתי שנים לא יהיה גט והאשה לא רצתה לקבלו עד עבור ששה חדשים אחר השתי שנים עשה מעשה הר' יאודא בולאנו ז"ל וצוה ליתנו לאשה והתירה מיד וכתב פסק על זה וגם על ידי היה מעשה פה צפ"ת תוב"ב והתרנו בכנופייא עכ"ל וראיתי להרבנים הגדולים אשר מעולם אנשי השם הלא המה כמוהר"ר יעבי"ץ ומהרש"א זלה"ה שכתבו על דברי מר"ן אלו וז"ל ונלע"ד שנפל להם הספק עד שהוצרכו לכנופייא שלהיות שלא רצתה לקבל הגט בהשלמת הזמן הנזכר יראה משם שנתבטל התנאי וכאלו פנים חדשות באו לכאן להצריכה גט אחר אך אומנם בראותם ז"ל שהכל הוא בנוי על יסוד אמיתי שהאשה מתגרשת בע"ך וברצון הבעל תלייא מלתא והואל והוא כוונתו להרחיב זמן לעצמו שבכל עת שיבוא תוך השתי שנים הגט אינו גט ואם תתרצה האשה ג"ך להרחיב לו זמן יותר זהו חפצו ורצונו שאם בוא יבוא ורצונה לשוב אליו עליה תבוא ברכת טוב אמנם לא מפני זה יתבטל הגט וחתום על זה הרב מוהר"ש ן' דאנאן והרבנים הנז' ע"ע בס' כר"ם חמ"ר ח"ב סס"ז יעו"ש הרי לפניך כנדו"ד דהבעל הוא דומה לשמעון הלוה והאשה דמייה לראובן המלוה ועלה מן הישו"ב דכמו דאם האשה אם היתה מרווחת זמן אמרינן זהו נח"ר של הבעל ובודאי הוא אפילו מתחייב מזונות לאשה כך לי נמי אם ירויח ראובן זמן ולא ימכור זהו נח"ר של שמעון זה כוונה היתה אדעתא דטובת ראובן לעשות חפצו ורצונו ודו"ק היטיב דליכא שום חלוק ביניהם:

זאת ועוד אחרת אחר החיפוש מצאתי ממש כעין נדו"ד שנשאל בזה הגאון הרשב"ץ ז"ל ובאה השאלה בס' התשב"ץ ח"ב סקע"ט וז"ל ראובן היה חונק אותו ישמעאל אחד בדין שהיה טוען עליו שעשה לו צמידים מכסף סיגים והיה תובע שוויים בכסף נקי ואמר לשמעון שיכניס ערב בעבורו עד שני חדשים שיביא לו מעותיו וכן עשה והפקיד בידו הצמידים שאם לא יבוא תוך הזמן שיעשה בהם כרצונו לפרוע הישמעאלי והוא ישלם לו מה שיפחות מהסך בשובו ונמשך הזמן ולא בא והוצרך שמעון לפרוע מה שערב לראובן בעד הישמעאלי במצות ערכאותיהם ונשארו הצמידים לידו עד שנכנסה בולשת לעיר ושללו כל העיר וכל אשר לשמעון והצמידים בכלל ועתה שמעון תבע לראובן מה שפרע אל הישמעאלי מחמת ערבנותו וראובן רוצה להשמיט מהפירעון מפני שכבר הניח לו הצמידים ואם אבדו באחריות שמעון אבדו. תשובה הצמידים אבדו באחריות ראובן שאפילו נאמר ששמעון הערב שפרע המעות לישמעאלי לא פרעם אלא על סמך הצמידים שהפקיד ראובן בידו דינו כמלוה על המשכון והמלוה על המשכון הוא שו"ש ואינו פטור מגניבה ואבדה אפילו הכי הואל ואבדו ממנו מפני הבולשת שנכנסה בעיר הרי אבדו בליסטים מזויין ובלסטים מזויין אפילו שו"ש פטור וכיון שאבדו באחריות ראובן חייב הוא לפרוע לשמעון כל מה שפרע אל הישמעאלי מפני הערבות וכן היא שטת הרי"ף ז"ל בפרק האומנים והסכים עמו הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל"ש ואף ע"פ שאמר ראובן לשמעון עשה מהצמידים כרצונך לאחר הזמן אינו יכול לטעון עליו למה לא מכרם שכיוון שלא אמר לו שימכור ויפרע מהם לישמעאלי אלא אמר לו שיעשה לו מהם כרצונו אם לא מכרם אחר הזמן אינו פושע בהם אם רצה לעשות טובת הנאה לראובן לפורעם מכיסו ושישארו הצמידים בתורת משכון ומהיות טוב אינו ראוי שיקרא רע עכ"ל הרי לפניך הואל ולא אמר לו בהחליט שלאחר שני חדשים ימכרם ויפרע מהם לישמעאלי אלא תלה לרצונו וכתב לו בזה"ל שיעשה בהם כרצונו לפרוע הגוי דרשינן בו דלטובתו נתכוון והוי ממש כנדו"ד הואל וכתב לו שאם לא יפרע לו וכו' אזי הרשות נתונה ביד ראובן וכו' ופירוש מלת הרשות נתינה וכו' כוונתה היא שהחפיצות בידו שאם ירצה למכור הרשות בידו ואין לו שום פירוש זולת זה וא"ך הואל ולטובתו ולחפצו היה תנאי זה קרי כאן ג"ך מהיות טוב אל יקרא רע ב"מ ולא ידעתי מאיזה טעם יריח לחייב המלוה בטענה רעועה כזה:

ועדיפא מזה לא ידעתי מאיזה טעם יהיה שמעון פטור מן הפירות הרי אין שמעון פורע כי אם שכירות הבית כמו שכתוב בסדר השאלה ששמעון משכן הבית לראובן וראובן חזר והשכירה לו וא"ך כל מה שפרע לראובן הוא שכירות הבית וא"ך אפילו נימא דמן הראוי היה ראובן חייב למכור הבית עכ"פ השתא דלא מכרה למה שמעון יפטר מן השכירות הואל ושל ראובן היא ומושכרת ביד שמעון מאיזה צד לא ישלם. הגע עצמך מי שהשכיר ביתו לזמן ואחר הזמן לא הוציאו מן הבית האם נאמר הואיל והגיע הזמן שהיה לו להוציאו ולא הוציאו יהיה השוכר פטור מן השכירות זה לא יתכן וא"ך גם כאן הכי היא ומהיכא תיסק אדעתין דהואל והיה ביד ראובן למכור החצר ויהיה פרוע במעותיו השתא דלא מכרה יהיה דר שמעון בחנם:

ויותר מזה קי"ל במי שנתן עסקא לחבירו לזמן דכתב הרב הטו"ז ביור"ד סקע"ז סקי"ד דאפילו עבר הזמן עדיין העסקא קיימת וחייב ליתן הריוח כל זמן שהממון בידו יעו"ש הרי עיניך הרואות דאפילו במעות עסקא דלא קבלה מעקרא אלא לזמן קצוב והיה יכולת ביד המלוה לתובעה עכ"ז אם המלוה לא תבע מעותיו והלוה עדיין מתעסק בהם לא אמרינן שאחר הזמן שקצבו יחזור המעות להיות הלואה ולא יתן לו הריוח אלא כל זמן שמתעסק בהם יהיה הריוח ביניהם מכ"ש נדו"ד שמעקרא משכנה לזמן ארוך אלא משום טובתו של המלוה הטיל אותו תנאי שאם אחר עבור שלשה חדשים לא יפרע לו יכול המלוה למכור וליקח ממונו מושלם והכוונה היא לרצונו של המלוה הוא התנאי דאם ירצה יפרע ואם ירצה ימתין תבוא עליו בר"ט וכדאמרן לעיל נוסף על זה שהדבר ידוע ומבורר שהבית היא של ראובן וברשותו היא קיימת הואל וממושכנת בידו מהיכן תיסק אדעתין לומר שהמע' חזרו להיות הלואה ולא ישלם שכירות הבית הרי כל טענתו של שמעון שאינו רוצה לשלם השכירות הואל והוא בא בטענה שהיה לי לראובן למוכרה הרי אפילו חשבינן ליה מכרה עכ"פ חייב הוא לשלם השכירות למי שקנאה הואל והיא חצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר:

ואם דעת רו"ם בשאלה זאת דכח שמעון הנז' בטענה זאת הואל ומצינו דראובן גלה דעתו שאינו חפץ עוד במשכנתא דא הואל וראובן שלח למכור הקרקע הנז' א"ך הרי גלה דעתו דחפץ הוא במעות הדר דינייהו כדין הלואה גם לזה לא מלבד דיש תשובה. לזה כמו שאמרנו דגם כאן יש להשיב ולומר דסו"ס הואל ועדיין לא מכר והבית ממושכנת בידי ראובן ושמעון דר בה מאיזה טעם יהיה פטור שמעון הגע עצמך ג"ך מי שהיה דר בחצר חבירו בשכירות והגיע זמן השכירות והתרה עליו לצאת ואח"ך שתק המשכיר ולא הוציאו ונשאר השוכר דר שם ימים אח"ך האם נאמר שיהיה פטור. זה לא יתכן:

ועדיפא מזה גם כאן ראיתי להרב הגדול מוהר"ר יעבי"ץ ז"ל שפסק בשותפים שהגיע זמן השותפות ובאו להפריד חבילת השותפות או מקבל עסקא שבא להפריד החבילה ונשאר ביניהם איזה דברים בלי הפריד החבילה ונטרדו ואח"ך לא השלימו הענין ואח"ך התעסקו כל אחד לבדו עדיין השותפות או העסקא קיימת ודריש סמיכין לדבריו מדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות שות' הל"ח וז"ל אבל אם נשאר ביניהם כל שהוא מן הפירות ולא חלקו אותו ולא ידעו משקלו או שנשאר ביניהם צד מהשותפות שלא חלקו ולא ידעו כל אחד מהם כמה עלה לו עדיין השותפ' קיימת ומשביעין זה לזה ופסקה בש"ע ס' צ"ג וממ"ש הרי השותפ' קיימת יראה דלא פסקה מהם השותפ' כלל אף למה שהרויח קודם גמר החלוקה שהכל יהיה לאמצע דמדקאמרן עדיין קיימת משמע אף למה שהרויח וכו' הובא דבריו בס' כר"ח סקנ"ח יעו"ש הרי לפניך הגם השותפים גלו דעתם שאינם רוצים עוד בהשותפות או נותן עסקא גלה דעתו שאינו רוצה עוד בעסקא זאת עכ"ז הואל ועדיין ממון של השותפ' ממון של זה ביד זה ושל זה ביד זה וכן הואל ועדיין מעות של הנותן העסקא ביד המקבל עסקא אינו מן הדין שנאמר דהואל וגלו דעתם נעקרה השותפות או העסקא והדר מה שביד חבירו לדין מלוה וחייב לתת לו הריוח גם פאן הגם שגלה דעתו שרצונו ליפרע במעותיו כל זמן שעדיין שטר משכנתו בידו והבית עדיין ממושכנת ודאי דגלוי דעתיה לא מעלה ולא מורד ואדרבא נדו"ד גם כאן יש לנו לדון בו מכ"ש כמי כל הטעמים שכתבנו במכ"ש קמא וכל זה הוא דבר פשוט:

גם על מה שטען שמעון שהקרקע היה שוה באותו זמן ביותר מעתה ומה גם שנתעורר ראובן באותו זמן למכור והוה ליה לברך על המוגמר ע"ך נראה דכוונתו לומר בזה שראובן הזיקו במה שלא מכר באותו זמן:

גם בטענה זאת דבריו מהבל ימעטו דרואה אנכי דשמעון זה רוצה לחייב ראובן מדין מזיק ודבר זה אין הדעת סובלתו חדא דלא קי"ל כר"מ אלא בדינא דגרמי אבל גרמא בנזקין לכו"ע פטור כמבורר מן הגמרא והפוסקים קמאי ובתראי ומש"ע חומ"ש ס' שפ"ו יעו"ש ובכאן אפילו לדעת שמעון שמחשיב בדעתו שראובן הזיקו עכ"פ לא מקרי מזיק בידים אלא גרמא בנזקין וגרמא בנזקין פטור ודמי נדו"ז למה שכתב הרב מהריט"ץ בס' קל"ה באחד ששלח לשותפו שטר אחד שנושים ביהודה כדי ליפרע ממנו ויהודה הביא המעות לזה השות' שנשתלח אליו השטר ונתרשל השותף ולא קבלם ואיידי דביני ביני העני יאודא ולא השיגה ידו במה לפרוע וכתב הרב ה' דלא מקרי זה השותף הנתרשל כי אם גרמא בנזקין ופטור יעו"ש דבריו בראיות נכוחות וא"ך גם כאן אפילו לדעת שמעון דקרי ליה מזיק גרמא בעלמא הוא: והן אמת דראה ראיתי דדין גרמא בנזקין דפטור דנכנס במחלוקת הפוסקים דלדעת הרב כנה"ג משם הרב מהר"מ פדאווא כתב דגרמא בנזקין חייב בדיני שמים ואם תפס האחר אין מוציאין מידו כנה"ג בס' כ"ה סל"ד בהגה"ט הביא דבריו הרב פח"י אות גרמא והרב הגוא"ל זלה"ה בס' שפ"ו והרש"ך בס' כ"ח סק"ב הביא משם מהרש"ל והריב"ש ס' שצ"ב דכל גרמא בנזקין הגם שהוא חייב לצאת ידי שמים אפילו הכי אם תפס מה שכנגדו מוציאין מידו יעו"ש וא"ך הואל ושמעון זה תפוס בנכסי ראובן יכול לומר קי"ל כסברת כנה"ג ומהר"ם פדאווא ז"ל. אלא דכל זה הוא לדברי שמעון שמחשיב ראובן זה גורם בנזקין אבל אנן בדידן חלילה לנו לחשוב זה לגרמא בנזקין דלא מקרי גרמא בנזקין אלא במי שעשה ההיזק אלא דלא ברירא מלתא בודאי שיבא ההזיק או שאין ההזיק בא תכף ומיד כגון ההיא דמשסה הכלב והשולח את הבעירה ביד חרש וכו' וכל הנהו דמסדר הש"ך בס' שפ"ו ס"ק כ"ג יעו"ש דבכולהו עבד מעשה אלא דמקרי גרמא בנזקין ופטור ולא מקרו גרמי ודינין להו דחייב הואל וקי"ל כר"מ דדאין דד"ג אלא פטור הוא או משום דלא ברי הזיקה או משום דלא נעשה ההזק מיד וכמ"ש הסמ"ע חלוקים אלו בס' שפ"ו סק"א משם הרא"ש יעו"ש. ואיך אתאן לנדו"ד דלא יש שום רמז כלל דמהיכן ידע זה המלוה שהקרקע הזאת ולא יעבור שיהיה מוכרח למוכרה כדי ליפרע מעותיו הרי אדרבא מחזי דטובה עשה שלא להשחיתה לו ללוה נחלתו והניחה לו על מנת לפדותה ועינינו רואות שחסד גדול הוא גם יש לומר עוד מהיכן תיסק אדעתיה שעתידה ארעא זאת שתזדלזיל ותרד מטה מטה כדי שנאמר לדין מזיק יחשב. זה לא יתכן והילך מ"ש הרב פת"ע בחומ"ש ס' שפ"ו סק"ב משם הרב חוו"ת יאי"ר מעשה בראובן שהיה חייב לשמעון בכת"י סך מה ובשנ"ת תמ"ט פשטו חיל מלכות צרפת באשכנז ושללו ובזזו יינות ותבואה וראובן מלא ספינה ביין שלו להבריחה מרחוק ונודע לשמעון ועקל הספינה על ידי השררה עד שיפרע לו או יעמיד לו ערב ובתוך כך בא גדוד הצרפתים ושרפו העיר ושללו גם הספינה ויהי כאשר תבע ראובן אח"ך את שמעון טען עליו כי גרם לו הזיק וכתב דנראה שאין טע' ראובן כלום ואין לחייב לשמעון מדינא דגרמי דכבר הכריח הש"ך דדינא דגרמי הוא קנס מדרבנן ובשוגג שלא נתכוון להזיק פטור והרי כאן מה שעשה שמעון לא במרד ובמזיד עשה אלא להציל ממונו ובפרט דבנדו"ד לא הוי רק ספק גורם ולא ברי הזיקה דלכו"ע פטור גם אין לומר סברא לחייבו דמאחר שהוא שעת חרום ה"ל מה שעקל כמזיק בידים ודמי לכופף קמתו של חבירו לפני הדליקה במקום דמטי רוח מצויה דחייב וכמ"ש בש"ע סי' תי"א סי"א דזה אינו דבנדו"ד ודאי לא דמי רק לרוח שאינה מצויה דלא פסיקא שיחיש וימהיר הגדוד לבוא ואין לומר דסו"ס הרי כופף קמתו של חבירו ברוח שאינה מצויה חייב עכ"פ לצאת יד"ש וא"ך הכא דראובן הניזק חייב לשמעון ה"ל כתפס זה אינו דכבר כתב רש"ל בפרק הכונס דלא מהני תפיסה בכל החייבים לצאת ידי שמים וכ"ך הריב"ש בס' שצ"ב ועוד דכאן אפילו בד"ש פטור דדוקא בשאין לו שייכות בדבר השייך לחבירו משא"ך זה שכווין להצלת חובו אינו חייב להמנע מחשש הזיק חבירו הבלתי רגיל ועוד סברות רבות עכ"ל מדברי הרב הנז' תלמוד מקו"ח לנדו"ד דהרי לפי דעתו של הרב ה' לא נכנס בספק תפיסה הואל וחייב בדיני שמים אלא משום דחשיב לאותו נדון דידיה ככופף קמתו של חבירו לפני רוח שאינה מצויה ואז יהיה חייב לצאת יד"ש משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שתבוא רוח שאינה מצויה ואפילו הכי פטיר ליה לגמרי ואפילו היה הניזק תפוס מוציאין מידו הואל ולא נתכוון המזיק להזיק מכ"ש דנדו"ד דמעולם לא אסיק אדעתיה שיוזיל הקרקע כלל ואדרבא חזותו מוכחה עליו דלא נתכוון להזיק ואדרבא טובה עשה שהרויח לו עד שיפדה הקרקע דידיה ואפילו אי חשיבת ליה דלא נתכוון לעשות טובה ללוה אלא להנאתו נתכוון סו"ס הרי לא נתכוון לשום הזיק והדר דינו כדין ההיא דהרב פת"ש ובודאי דלא נכנס זה כלל בגדר הספק ופשוט דאין תפיסת הלוה מועלת כלל ועיין בס' שארית יעקב בפר' נצבים משם כנה"ג ח"מ ס' שפ"ג בהגהת הט"ז ועיין בספר ככר לאדן להגאון מוהר"ר חיד"א זלה"ה ומשם באירה דכל שנתכוון לטובתו אפילו בשעת הטובה מזיק לחבירו איני קרוי אפילו גרמא בנזקין יעו"ש ומכ"ש נדו"ד דלא עשה שום הזיק דלא אסיק אדעתיה ואין להאריך עוד בזה:

ולא דמי זה ממש אלא למ"ש הש"ע בחומ"ש סקי"א סי"ב וז"ל הניחו הלקוחות בני חורין ביד הלוה ונתקלקלו בעל חוב טורף מהלקוחות ע"ך ובסעיף י"ד כתב עוד וז"ל אפילו הגיע זמן הפירעון ונתרשל המלוה מלתבוע חובו וליפרע מבני חרי ואחר זמן רב אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי עכ"ל הרי לפניך דאפילו לגבי הלקוחות עצמם אם נתרשל המלוה עכ"ז אינם יכולים לומר אתה פשעת שלא גבית וטורף מהם מכ"ש כאן גבי הלוה עצמו דהיה יכול הוא למכור ולפרוע למלוה שנתרשל מלתבוע מעותיו ושתק גם הוא והניח הדבר כך עד שהוזל הקרקע ועמד על מחצה ודאי דאין על המלוה אשמת דבר בזה כלל דהרי אפילו הוא לא חש על עצמו לפסידא דשמא יזדלזיל הקרקע ולא אסיק אדעתיה והיאך המלוה יחיש עליו ואם נאמר דשמעון זה סמך בדעתו הואל והרשות נתונה ביד ראובן למכור עליו ליטפיל במכירה זאת כמה שבא תשובתו בשאלה על זה אמינא דגם בזה טעה בדמיונו מתרי טעמי דהא מר"ן סימן ק"ג ס"ו פסק וז"ל מקום שנהגו לכתוב בשטרות שיוכל המלוה לירד לנכסי הלוה ולמכור בלי שומא והורדה אם נהגו שלא לירד ולמכור כי אם בשומא והכרזה אין לירד ולמכור זולתם וכו' וכן פסק ג"ך בס' ס"א ס"ו יעו"ש וברור הדברים הם בדברי מר"ן אליבא דהסמ"ע ז"ל והב"ח והש"ך כך הוא דאפילו בסתם במקום שאין מנהג ידוע אם הם יורדים ע"פ התנאי או לא בדין הוא דלא ירד כדי שלא יעבור על דברי תורה ומכ"ש במקום שאין מנהג לירד ע"פ התנאי זה בודאי לא מהני ואין יורדין אכן במקום שנהגו שאם התנה וכתב לו שירד בלי רשות ב"ד וכו' ומנהג היא בעירם לירד אזי יכול לירד כל זה מבורר מדברי הפוסקים הנז' בדברי מר"ן יעו"ש ועיין גם להטו"ז דמעקרא גם הוא רצה לדון דבמקום שאין מנהג ידוע אין התנאי מועיל בהסמ"ע והש"ך והב"ח אלא שאח"ך נדחק בלשון המחבר וחזר לדון דדברי המחבר דוקא בשאין מנהג לירד אבל בסתם מהני תנאי יעו"ש דנפקא מינה להרב הטו"ז במקום שהדבר סתום מהני תנאי ולדעת הרבנים הנז' לא מהני בסתום ואנן בדידן לא מלבד דודאי כוותיהו דהסמ"ע והש"ך והב"ח שהם רוב מנין נקטינן ומה גם דהקרקע בחזקת מריה קמא שהוא הלוה קיימא ויכול לומר דקי"ל דלא מהני תנאי אלא דעדיפא מזה אנן בני מערבא מעולם לא ראינו ולא שמענו שיש מנהג בזה ואדרבא אנו שומעין אפילו מתנה כל תנאי שבעולם בהגיע תור זמן הפירעון בדי"ץ הם שגובין למלוה וא"ך תנאי זה אינו מעלה ואינו מורד וא"ך הואל וכלפי הדין לא מהני תנאי זה מה מענה בפיו לומר הואל ונתתי רשות בידו למכור: זאת ועוד אחרת דאפילו אי הוה מנהג ידוע שיש רשות ביד המלוה לירד וכך מנהגם עכ"פ תנאי זה לא נכתב אלא ליפות כחו דמלוה דבמקום שאין הלוה מצוי או איני רוצה לירד לדין יכול המלוה לגבות חובו מכח התנאי אבל אם ירצה הלוה הוא עצמו להטפיל ולמכור ולפרוע עליו תב"ט וא"ך הדרן למאי דאמרן הואל והלוה היה יכול לגדור הפרצה הזאת למכור על ידו ולקיים מצות פריעה ולא חשש על עצמו היאך יש לנו לחייב אחרים זה שטות:

אלא דכל זה איננו שוה לי הואל ומלתא דתמיהה קא חזינן הכא במשכנתא דא דקא שקיל מר עלה דלע"ד מעקרא ובראשונה משכנתא דא אינה עשויה כד"ת דהא במשכנתא רבו הדיעות והמנהגים ואנן בדידן אתכא דמר"ן קא סמיכנא בהתיר המשכנתא ומצאנו למר"ן ביור"ד ס' קע"ב ס"א דכתב בהתיר המשכנתא כדעת הרמב"ם בהלכות מלו"ל פ"ז הל"ח משם הגאונים וז"ל וכן הורו שכל משכונא אפילו בנכוי אסור בין חצר בין שדה ואין להם משכונא מותרת אלא בדרך הזאת כגון שהלוהו מאה דינרים למשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאח' עשר שנים תחזור קרקע זאת לבעלים חנם הרי זה מותרת לאכול הפירות כל עשר שנים אפילו היה שוב אלף דינרין בכל שנה שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו ממנה הרי זה מותרת וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשיב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר הדמים ויסתליק הרי זה מותר שאין זה אלא בשכירות וכל תנאי שבשכירות מותר כמו שבארנו עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגותיו שם כתב וז"ל וכן אם התנה בעל השדה הרי זה מותר א"א טעה בדבריהם ומה בין זה למשכנתא בנכייתא וכי יש הפרש בין נכייתא רבא לנכייתא זוטא ואותם הגאונים לא התירו אלא הראשון בלבד והיא משכנתא דסורא עכ"ל והרב המגי"ד שם כתב וז"ל דברי רבינו עקר דודאי משכנתא דסורא היא אפילו במקום דמסלקין ומותרת לדברי הכל ואין הטעם בשביל רבוי הנכייתא או מעוטה אלא כל זמן שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה מותר שהרי ע"ך של מלוה אם רצה אינו גובה כלום ואינו אלא שכירות מה שאין כן במשכונתא דנכייתא וכו' יעו"ש עכל"ה וכן כתב שם הרב כס"ף משנ"ה דעקר טעמו דהרמב"ם ז"ל הוא משום שאין המלוה יכול לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה שכירות הוא ואפילו ע"ך ועיין להרב משל"ם דכתב דלפני הראב"ד היתה הגירסא לפניו בהרמב"ם וכן אם התנה המלוה שכל זמן שירצה וכו' ולכך הקשה מה שהקשה על רבינו הרמב"ם אבל ר"ב המגי"ד לא היתה לפניו בבא זאת כלל דוכן וכו' אם התנה המלוה ולכך ישיב דברי הרמב"ם הואל ואין המלוה יכול להתנות לכך מותר דהויה שכיר' וכתב דהרב מהריק"א היתה לפניו הגירסא וכן אם התנה הלוה וכו' יעו"ש מסקנא דמלתא דהרב המגי"ד ומר"ן בכ"מ דעתם הוא דטעמו דהרמב"ם הוא הואל ואין כח ביד המלוה לכפות ללוה לפדות ממנו בשביל זה מותר דהויה כשכירות בעלמא ועל פי שטה זאת פסק בש"ע ביור"ד ס"ק ע"ב ס"א וז"ל וכן אם התנה בעל הקרקע שכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסליקו מהבית או מהשדה ויסתליק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו, אלא שכירות ע"ך לשונו נמצינו למידין דלדעת מר"ן דקי"ל כוותיה לא יש התר במשכנתא אלא במקום שאין המלוה יכול לכפות ללוה לפדות ואפילו לדעת מור"ם שהביא סברת רש"י ז"ל והרא"ש בשם יש אומרים וכו' וסברת הרב"י בשם רשב"א בשם י"א וכו' הרי הם במחלוקת שנוים דלדעת הלבו"ש ועט"ז ס"ל דהני י"א שהביא מור"ם גם אליבא דידהו לא יש התר אלא באופן שלא יהיה ג"ך כח למלוה לתבוע מעותיו ולדעת הש"ך שם הוא דפליג וס"ל דלדעת הני י"א ס"ל הואל והמשכנתא בנכייתא אפילו יהיה כח ביד המלוה לתבוע מעותיו מותר יעו"ש בש"ך סק"ז איך שיהיה הואל ולדעת הני י"א הם במחלוקת שנוים ויכול בעל השדה לומר קי"ל ובפרט דאנן אתכא דמר"ן סמכינן דלא יש התר כי אם במקום שאין המלוה יכול לתבוע מעותיו א"ך משכנתא דא באיסור נעשית לפי מה שכתוב בשאלה שהתנה המלוה על הלוה שיפרע לו מדי חדש בחדשו ואם עבר ולא פרע הסך מדי חו"ח גם סך קצוב מהקרן וכו' א"ך הרי כאן התנה המלוה על הלוה שיכופו לפרוע החוב וא"ך אין זה שכירות אלא חוב ויש כאן איסור אבק רבית וא"ך בודאי דאין הלוה הזה משלם השכירות ודינין לה כדין אבק רבית שאם עדיין לא נתן לא יתן ואם כבר פרע אינה יוצאה ממנו בדיינין: גם יש לי תמיהא אחת במשכנתא דא לפי מה שראיתי כתוב בשאלה ראובן הלוה לשמעון סך מה ומשכן בידו קרקע ונתחייב שמעון לראובן סך מה בעד השכירות ותנאי מפורש שאם לא פרע שמעון וכו' דמלשון זה מוכח דאחר שהשכין הבית שמעון ביד ראובן חזר שמעון ושכרה ממנו שלא על ידי אחר ובדין זה בשכירות המשכונה ראיתי. למר"ן ביור"ד סקס"ד ס"א פסק משהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא ע"ך וסיים רמ"א בהג"ה ובלבד שכבר החזיק בה המלוה בשדה אבל בלאו הכי לכו"ע אסור עכ"ל ובס"ב פסק וז"ל משכנתא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה עכ"ל והנה הקושיא בפסקי מר"ן אלו נראית לעין דבס"א פסק דיש מי שמתיר אפילו מיד בעל המעות ליד בעל השדה ובס"ב דוקא על ידי העמדת שוכר וראיתי להלבו"ש ז"ל תריץ דבס"א מיירי במשכנתא דסורא שהחזיק בעל המעות ואח"ך השכירה דהואל והחזיק בה הויא כאפסקיה אחר ושרי וכמו שמובן מדברי מור"ם בהג"ה ס"א דסיים עלה ואמר ודוקא אם החזיק בה המלוה ובס"ב דפסק דצריך להעמיד שוכר מיירי דלא החזיק בה בעל המעות דמחזי כרבית והטו"ז תרץ וז"ל דודאי מר"ן כאן בס"ב קאי לדיעה קמא שהתחיל בריש ס"א מי שהיתה שדה ממושכנת וכו' דמשמע אפילו במשכנתא דסורא וכן פסק בב"י להדייא דעל זה אמר כאן דמכל מקום אי אפסקינהו אחר שרי לכו"ע והיינו אחר שהחזיק בה המלוה ע"ך:

עיניך הרואות דלדעת הרב טו"ז לדעת מר"ן לא יש התיר בשכירות המשכונה אלא דוקא בשני אופנים דהיינו בעינן שיחזיק בה המלוה וגם ג"ך בעינן הפסק שוכר ולדעת הרב הלבו"ש ס"ל כדעת מר"ן דבאפסקיה אחר אפילו לא החזיק בה המלוה ואם החזיק בה המלוה היינו מחלוקת דכתב בס"א דלסברא קמא לא מהני חזקה אלא דוקא לא יש התר אלא באפסקיה שוכר וכמ"ש בס"ב ואזי יהיה מותר אפילו לא החזיק ולדעת יש אומרים דבס"א תרוויהו מהני דאם החזיק לבד מהני ואי אפסקיה אחר לבד ג"ך מהני ועל מי יש לנו להשעין בהתיר זה ראיתי להרב בעל מקו"ר מי"ם חיי"ם זלה"ה שכתב וז"ל ובאמת נוראות נפלאתי על מה שנתחבטו בזה הגדולים הלא פשוט כדברי הטו"ז ז"ל ומפורש בדברי המחבר עצמו בס' קע"ב כי נכפל שם סעיף זה וזה דבריו שם בס"ב משכנתא דא אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרים ויש מתירים ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא לשוכרה ממנו הרי הוא מפורש בדברי המחבר דע"ז קאי אם לדעת האוסרים מותר אם אדם אחר שוכרה ממנו כמ"ש הטו"ז כאן דברי הש"ע ויותר נוראות נפלאתי על הלבו"ש דכאן כתב לפרש דקאי אלא החזיק המלוה ובס' קע"ב ס"ב כתב הלבו"ש ז"ל לפרש הך דיעה על דמה האוסר המשכונא דסורא בחכירי נרשאי אם אדם, אחד שכרה מותר לחזור ולהשכיר אותה בעל השדה וצ"ע עכ"ל וא"ך לכאורה נראה דיש לנו לפסוק כדעת הטו"ז בדברי הש"ע דתרתי בעינן שיחזיק המלוה ובהפסקת שוכר אלא דחזה הוית להש"ך שם בסקס"ד סק"ד שכתב על מה שכתב מר"ן בס"ב משכונא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר וכו' כתב וז"ל וכן כתב הריטב"א וסיים אפילו לא נחת המלוה לתוך השדה כלל וכן קבלתי ממורי הרב ע"ך כך כתב בבד"ה עכ"ל וא"ך הרי הש"ך גם הוא ס"ל דדברי מר"ן אלו דס"ב דאם שכרה אחר היינו אפילו לא החזיק בה המלוה וכ"ך בס' נקודו"ת הכסף דשם חלק הטו"ז דכתב בעינן תרתי חזקה והפסקה יעו"ש וא"ך הרי הש"ך והלבו"ש תרוויהו ס"ל דדעת מר"ן באפסקיה אחר מותר אפילו בלא חזקה נמצא היכא דאיכא חזקה לחוד הוא דנשאר במחלוקת דלדעת סברא קמא אסור ולדעת יש מי שמתיר וכו' מותר ואנן בדידן לא מלבד דיש לנו לפסוק כדעת הלבו"ש והש"ך דהואל וקי"ל לכ"ע דבמשכנתא דסורא אם שכרה בלי הפסקת שוכר לא הויא רבית קצוצה אלא לדברי האוסרים אין כאן כי אם אבק רבית א"ך הרי קי"ל כסברת הרשב"א ז"ל דבמחלוקת באיסור דרבנן אזלינן בתר המיקל ופסקו מור"ם בחומ"ש סכ"ה ס"ב והש"ך שם במסקנתו יעו"ש וביור"ד ג"כ ס' רמ"ב בקיצור הנהגת איסור והתיר יעו"ש אלא דעדיין לבי מהס"ס בזה דאיכא למימר דעד כאן קי"ל בדרבנן הלך אחר המיקל היינו היכא דנעשה המעשה של הדבר ונכנס בספק מחלוקת אם הוא אסור או מותר אזלינן כדברי המיקל אבל בכגון נדון זה דאדם יכול לשכור המשכונה ללוה אפשר לכתחילה יש לנו לחוש לסברת האוסרים ואומרים דאין התר אלא בדמוחזק המלוה ובאפסקיה אחר ובפרט הרי כאן יש במחלוקת זה עסק ממון ויכול הלוה השוכר לומר קי"ל כמאן דמצריך חזקה והפסקה ואם חסר אחת מהנה אסור אלא נלע"ד דהואל ומר"ן הביא בבד"ה דברי הריטב"א שכתב דאם אפסקיה אחר אפילו לא החזיק כלל שרי א"ך יש לנו לומר דכאן בש"ע בודאי דעתו הכי הוא הואל והביא דברי הריטב"א ומדהביאו בודאי גלוי מלתא הוא דהכי ס"ל ובודאי דפסקו דפסק כאן דאפסקיה אחר שרי ודאי הוא מיירי אפילו בלא החזיק המלוה וכדעת הש"ך והלבו"ש והגם דהרב מקו"ר מי"ם חיי"ם ז"ל כתב הכריע לדברי הטו"ז דמר"ן תרתי בעי חזקה והפסקה מדברי מר"ן עצמו בס"ק ע"ב ס"א לענד"ן דאין שם שום הכרעה כלל כדמוכח למעיין בדברי מר"ן ואי לא מסתפינא אמינא אדרבא מוכרע משם כדעת הש"ך והלבו"ש ודו"ק שם ועל זה אמרתי בדעתי דעל זה סמכו העולם מידי יום יום שאדם ממשכין קרקע שלו ביד חברו ואח"ך באותו רגע חוזר ומשכירה לו בהפסק שוכר וזה מעשים בכל יום אפילו לא החזיק כלל המלוה:

אלא דאחר החיפוש בס' התקנות בס' רי"ג ראיתי שנשאלה שאלה לתלת סבי דנה"ר דיע"ה ה"ה מוהר"ר יב"ע ומוהר"ר וידאל הצרפתי ומוהר"ר שמואל הצרפתי זיע"א והשיבו על עסק תשובתם ובתוך התשובה שם כתבו וז"ל ואפע"ג דהריטב"א ז"ל שהביא בבד"ה אפסקיה אחר אפילו לא נחית לה מלוה כלל שרי ראינו שהרב טו"ז שהוא אחרון כתב דדוקא כי אחזיק בה מלוה הוא דשרי אכין אחר העיון הדבר ברור דהפוסקים הנז' לא מיירי אלא בהלואה על שדהו ולא קנו ממנו בקניני סודר שהוא ממשכנה לו ומטעמא דאמר בגמרא:

אימת קנייה דהדר אקנייה אבל בנדו"ד שקונים מבעל הקרקע בק"ס שהוא ממשכנה קנייה בקנין סודר שהוא מדרכי הקנאה של קרקע וכו' והו"ל כהחזיק בה וציינו ג"ך לסופרים שיקנו ג"ך מהאפוטר' שנתמשכין אצלו שמשכירה לשוכר בק"ס דהשתא קנייה שוכר נמי בק"ס או יקננה לו בחזקה אם הוא דר בה ויחזור בעל הקרקע ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר הראשון עכל"ה וחותמים ע"ז הרבנים הנז' ובראותי זאת חזרתי לאחורי דבטלה דעתי אצל המאורות דחיישי לסברת הטו"ז ז"ל דמצריך חזקה והפסקה:

והשתא הבוא נבוא ג"ך להיכא דנתמשכן הקרקע בידו והחזיק בו לבד אם מותר להשכירו לבעל הקרקע עצמו בזה פשוט הוא דאסור ולא מבעייא לסברת הטו"ז והרב מקו"ר חיי"ם ז"ל דבעו תרתי חזקה והפסקה ודאי דאסור אלא אפילו לסברת הלבו"ש והטו"ז דס"ל דמר"ן בס"א ס"ל דדעת יש מי שמתיר היינו בהחזיק לבד סגי וכן הש"ך וכו' עכ"פ הרי מר"ן כתב מעיקרא סברא קמייתא בסתם דבריו דס"ל דבהחזיק לחוד לא מהני וא"ך הגם דהביא מר"ן אח"ך סברת יש מתירין וכו' אנן כסתמא דמר"ן קי"ל והן אמת דבס' קע"ב ס"ב אדרבא שם הפך מר"ן הדברים וכתב הדברים בשם יש אוסרים ויש מתירין ומאי דכתב כאן בסתם דבריו כתבם שם בשם יש אוסרים בראשונה ואח"ך כתב יש מתירים והיא היא סברת המתירים שבסעיף זה וא"ך הואל וקי"ל וי"א נקטינן כי"א בתרא ושם סברת המתירים היא האחרונה הואל ומצינו לדעת הטו"ז דמפרש דמר"ן כאן בס"ב אזיל בשטת מאי דסתם כאן בס"א דבהחזיק לא מהני ובא לומר דאם אפסקיה אחר מותר ודאי דהכי נקטינן בשטת מר"ן אליבא דהטו"ז הואל ומעקרא בס"א סתם כן וחזר בס"ב ופסק כן וגם שם בס' קע"ב ס"ב הגם דכתב סברת המתירים באפסקיה אחר לחוד שרי באחרונה עכ"פ ודאי דעתו היא לפסוק כדעת האוסרים דהא שם סיים וכתב וז"ל אם אפסקיה אחר שרי ופירש הרב מקו"ר חיי"ם דהטו"ז מפרש דמאי דכתב שם ואם אפסקיה אחר שרי הוא אליבא דיש אוסרים שכתב בסברה ראשונה דאם החזיק לחוד אסור כתב ואם אפסקיה מותר דהיינו החזיק והפסיק וא"ך הואל ומר"ן שם חזר לכתוב ואם אפסקיה אחר שמע מינה דדעתו לפסוק כסברת האוסרים שם בהחזיק לחוד ולכך כתב צד ההתיר וא"ך הואל ולדעת הטו"ז והרב מקו"ח דלא מצינו למר"ן שום התר בהחזיק בו לחוד דמהני ודאי יש לנו לחוש לסברתם וכדעת הרבנים הנז' דחיישי לסברת הטו"ז ובדרך אגב ראיתי לכתוב מה שראיתי להרב הגדול מוהר"ר יעבי"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח ס"ן וז"ל מי שמשכין ביתו ופינה דירתו ממנה והיה בעל המעות דר בה או משכירה לאחרים זמן מה אפע"פ שחזר אח"ך בעל הקרקע ודר בבית בלי העמדת שוכר שרי ואפסקיה אחר מקרי וראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ה מהמו"ל וז"ל שהרי זה עומד בשדהו כשהיה ונותן לזה שכר משמע דוקא משום שרואין אותו שנשאר עומד במקומו כמו שהיה מקודם ולא יצא ממנו כלל הא אם יצא ממנו זמן מה שאכן נודע שמשכנו אין לך פרסום גדול מזה ע"ך וחתום הרב הנז' והנה בודאי פסק של זה הרב יעב"ץ אין ממנו סתיראי לדברי הרבנים דחיישי לסברת הטו"ז דשאני נדון הרב שדבר בו הואל ודר המלוה בו זמן מה חשיב ליה החזיק ואפסקיה ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

ומעתה הדרן למאי דאתן עלה הואל ולא נמצא כתוב בשאלה אלא משכין לו שמעון לראובן וחזר ראובן ושכרה ממנו ונתחייב שמעון בשכירות מחזי דאין כאן הפסקת שוכר כלל אלא שמעון הוא המשכין הוא השוכר וזה דלא כהלכתא כלל ואסור. גם לא יש רמז כלל לומר דהיה הענין דהיינו מעקרא היתה ממושכנית ימים מספר ביד ראובן והיה דר בה זמן מה או משכירה ואזי יכול הוא להשכירה אפילו ללוה וכפסק הרב יעב"ץ זה לא נרמז כלל בשאלה ומן דברי השאלה מובן דבשעת המשכונה עצמה שם שם לו המשכנה ותכיף אח"ך חזר והשכירה לו וא"ך לעד"ן הן מצד ממה שהתנה עליו שיפרע סך מה מהקרן בכחו"ח הן ממה שהשכירה לו בלי הפסקת שיכר מחד מהני טעמי לחוד אסור לקחת מידו דמי השכירות זהו משנלע"ד מה להשיב מעלתך ואם שגיתי את"ם ולכת"ר החיים והשלום מאתי אהובך החותם בסדר חוקת התורה משנת רנ"ת עמך פה סאלי יע"ה הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה