שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן כב
לעי"ת מאזאגאן יע"ה על ענין אשה אחת שהאמינה לאחיה בשעת מותה שיהיה נאמן על אשר יש לה תחת ידו לומר כי הוא זה והדבר היה בקוש"ח יומ"ץ: תשובה השקפנו לטובה על הנאמנות שהאמינה האשה רחל לכה"ר שלמה אחיה נר"ו ולע"ד נראה דהנאמנות הנז' לית נגר דיפרקינה דהא עדיפא מזה פסק הש"ע בס' ע"א סכ"א וז"ל מלוה שהאמין ללוה שיהיה נאמן על השטר לומר פרוע מועיל נמי לגבי יורשים שאם מת המלוה ובאים יורשיו לגבות מן הלוה נאמן לומר שהוא פרוע אבל צריך לישבע שהוא פרוע אלא אם כתב לו שיהיה נאמן בלי שבועה וכו' הרי לך דאם האמינו מלוה ללוה אפילו לא כתב לו הנאמנות בפירוש על ב"ך אלא דהאמינו סתם לומר פרוע עכ"ז נאמן נגדו ונגד ב"ך אפילו נגד השטר שבידם עליו קו"ח לנדו"ד דאיכא תרתי למעליותא יותר שאין להאשה שום שטר על אחיה על מה שבידו נוסף על זה שכתבה לו שהוא נאמן עליה ועל ב"ך פשוט וברור דנאמן הוא אחיה על אשר יאמר כי הוא זה:
ולא נצרכה אלא להעדפה בנדו"ד דאין עליו אפילו חר"ס וכמ"ש בשטר הנאמנות שהאמינה אותו שיהיה פטור אפילו מחר"ס. הן אמת דלכאורה היה נראה דמידי חר"ס לא נפיק מהא דפסק הש"ע בס' ע"א ס"ו וז"ל אין הנאמנות מועיל שלא להחרים סתם אפילו פירשו בפירוש וכו' וא"ך לכאורה היה נראה לחייבו בחר"ס מדברי הש"ע אלו והגם דחזה הוית דשטר זה נכתב בו שהאשה רחל האמינה אחיה בכת שבועה חמורה וכו' וראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה בח"ב סוף ס"ג כתב וז"ל והגם שהשט"ח הנז' הוא בש"ך ולש"ך בכת"י של הראשונים שכששט"ח הוא בש"ח אין להחרים וכו' וא"ך הרי העיד העד בנו האיש אדוני האר"ש שבפסקי הראשונים כתוב דהיכא שהנאמנות בש"ח אין להחרים ובכאן כבר אמרנו שהאמינה אותו בקוש"ח עכ"ז לכאורה אין לפוטרו מחר"ס על פי מ"ש הרב הנז' כי דברי מהריב"ו זלה"ה באו בקצר אמי"ץ ולא כתב אלא מה ששייך לענין דידיה אך תהלי"ת דברי הראשונים שכתב הרב שראה אותם בכת"י כבר עלו ובאו על משב"ח הדפוס ונראו בעליל בספר כר"ח ס"א סקס"ה ושם נמצא כתוב פסק אחר של רבותינו הראשונים ובסופו כתוב וזל"ה ה ואף דאיתא בס' ע"א ס"ו דאין הנאמנות מועיל שלא להחרים חר"ס אפילו פירשו בפירוש התם כשהנאמנות בקנין לבד אבל אם כתוב בקוש"ח וכו' אך אם יעכב מלפרוע עד שיקבל ח"ס נמצא אם ישביעוהו יעבור על שבועתו עכל"ה וחתומים על זה הרבנים הגדולים מוהר"ר יעבי"ץ ומוהרש"ל ומוהר"י גבאי ומוהרי"ט זיע"א וא"ך מדברי הרים הגבוהים האלה נראה דלא פטרו מחר"ס אלא כדי שלא יעבור על השבועה שקבל עליו וכמו שבא הדבר מפורש בדבריהם וז"ל שאם יעבור ולא יפרענו עד שיקבל חר"ס נמצא אם ישביעוהו יעבור על שבועתו ע"ך וא"ך לפי דבריהם אלו נראה דלא תהני שבועה אלא לגבי רחל עצמה במה שהאמינה אותו עליה בחייה אלו היתה עדיין קיימת ותבוא להחרים עליו הוה פסקינן ליה שאינה יכולה כדי שלא תעבור על שבועתה שקבלה עליה הנאמנות בקוש"ח אבל לגבי היורשים שהם לא נשבעו וגם אין עליהם שום איוב לקיים עליהם שבועת אביהם וכמו דקי"ל שדבר שנשבע עליו האב ומת אין חיוב על הבן לקיים שבועת אביו עיין ביור"ד הלכות נדרים ושבועות ועיין גם בחומ"ש בכמה מקומות וארמוז חד מנייהו עיין בסר"ט ס"ד בדברי מור"ם יעו"ש וא"ך גם כאן הואל ואלו היורשים לא נשבעו ואין עליהם חיוב מצד שבועת מורישתם מן הראוי לומר דיכולים לטעון דחזר הדין לנסי לפסק הש"ע דס' ע"א ס"ו שכתב דאין הנאמנות מועיל לגבי חר"ס וכו': אלא דמצאנו להר"ש הנז' ארוכה ומרפא לפוטרו מחר"ס אפילו אם לא היתה הנאמנות זו בקוש"ח והוא מדברי הסמ"ע בס' ע"א סקט"ז ששם יהיב טעמא ותבלין לדברי הש"ע דלמה אין הנאמנות מועיל לגבי החר"ס וכתב וז"ל דהטעם הוא משום דמ"מ לא הימניה לגוזלו וכו' ומלשון זה מוכת דדוקא בטוען ברי שגזלו הוא דמחרימין כדמוכח מלשון זה שכתב הסמ"ע דלא האמין אותו לגוזלו דמשמע דבטוען ודאי גזלו מיירי והגם דאין צריך להביא ראיה על דקדוק וכוונת דברי הסמ"ע כי לע"ד נראה פשוט ובפרט דתהלי"ת כך נמצא כתוב בפירוש ג"ך בפסקי הראשונים עיין עליהם בספר כר"ח ח"ב סרי"ב בפסקא אחת שם דקאי על ראובן שהאמין את אשתו בשעת מותי וכתוב שם באותה פסקא וז"ל גם חכמי מקנאס כתבו על זה פסק ארוך ונתבלה ונרקב אבל ראה זה מצאתי וזה נוסחו ושאל השואל אם יש צד לפטור האלמנה אפילו מחר"ס וכו' נראה דהאלמנה זו פטורה מחר"ס ומנדר שעם היות שכתבו הפוסקים שאף כשהאמין הלוה וכו' התם היינו טעמא שהלוה טועין בריא וכו' שלא האמינו לגוזלו אבל בנדו"ד וכו' אין היורשים יכולים להחרים על האלמנה כלל וכו' כיון שהאמינה בשעת מיתתו וכו' וחתומים על זה הרבנים הגדולים מוהר"ם טולידאנו ומוהר"א אלב"ו ז"ל עכל"ה נמצינו למדין מדבריהם כמו שדקדקנו מדברי הסמ"ע דבמקום שאין יכול לטעון בריא דין הוא דפטיר ועטיר מחר"ס הואל ופירש שיהיה פטור גם מחר"ס וטענת היורשים פשוט וברור דסתמי כפרושם דלא ידעי במילי המורישם וכל טענותיהם טענת ספק וא"ך אין על שלמה הנז' שו"ש קו"ח וג"ש ואפילו חר"ס וכמו שבא כתוב בשטר הנאמנות ואין להאריך:
ברם נשאר לנו חד ספיקא שלא יטעה בו שום אדם והוא. דהואל וראינו דמה שהאמינה האשה הזאת לאחיה אלא סמוך למיתה דילמא לשם מתנה נתכוונה ועל זה. נתחכמה לעשות אותו נאמן ואזי יהיה כח בידו לומר שאין בידו מנכסי אחותו כי אם דבר מועט ולקחת הכל לעצמו וא"ך הוא הרי כוונתה לשם מתנה היתה וכבר ידוע דכל ערי המערב מיגרר גררי בתר תקנת המגורשים ודבר ידוע דכל מתנת שכ"מ שאינה עשויה ע"פ חבר עיר בהוכחת אעבורי אחסנתא לא הוי מתנה וא"ך בכאן לא נמצא שום הוכחת על זו הנאמנות וא"ך לכאורה נראה דיש להסתפק בזה שיהיה נכלל גם שטר נאמנות זו בכלל התקנה דאמרן שתקנו שכל צוואת או מתנות שכ"מ שלא תעשינה בפני ח"ע או ע"פ מאמרו על ידי הוכחה לא הוי צוואה וכמו שמבואר הדבר באורך וברוחב בספר התקנות מילתא בטעמא ע"ע והגם דיש כאן מקום לרואה לתמוה על ספק זה דהיאך יחול על שטר נאמנות זו והרי לא היתה תקנת רבותינו זיע"א אלא מתנת וציואת שכ"מ שהדין בה כשיעמוד הנותן או המצווה הצוואה אז המתנה נופלת מאליה בזה הוא דאמרינן דלא היתה כוונתו אלא לאעבורי אחסנתא לכך צריך תוכחת חכם אבל בנותן מתנת ברי מעכשיו בזה לא תקנו והדין הוא שיעשה מה שלבו חפץ בממונו וא"ך גם כאן אפילו נימא דלשם מתנה נתכוון הרי כאן נמצא כתוב שהאמינה את אחיה גם עליה כמ"ש פעמים שלש בשטר הנאמנות שראינו וא"ך הרי הדר דינה כדין מתנת ברי שיכולה לעשות מה שלבה חפץ וא"ץ תוכחת לזה אני אומר דספק זה מיסרך ואתי ממה שמצינו ראינו להרה"ג מוהר"ר ר"ב ז"ל בס' משי"ש ח"ב סקפ"א שפסק שכל מתנה שיתן שכ"מ אפילו שהיה ברי צריכה הוכחת חכם הלאו הכי כמאן דליתא כלל יעו"ש הרי ספר משי"ש מצוי בבתי דינין וא"ך גם כאן הואל ובשעת פטירתה עשתה דילמא כוונתה למצוא יד שלמה אחיה לקחת הכל לעצמו עשתה זאת וא"ך נימא שתהיה נאמנות זו בטילה:
אלא דהאמת ספק זו שבוש וחלילה לנו לבדות סברות וספיקות שלא נראו ולא נגלו בשום ספר ואין לנו אלא מה שתקנו בפירוש דוקא ברואין כוונת המצוה להעביר הנחלה מתכוון הוא שתקנו והבו דלא לוסיף עלה להסתפיק בשאר ענינים כנדו"ד ולומר דדילמא לזה נתכוונה ואין לנו אלא מה שתקנו ולא עוד:
ועדיפא מזה אפילו בתקנה עצמה במקום שנסתפקנו בפירושה ובאופניה הרי קי"ל כל ספק בתקנה העמדהו על ד"ת וכמ"ש מר"ן באעה"ז סקי"ח ס"ו יעו"ש ובדין זה נשתמשו כל האחרונים לדין תקנת המגורשים יעו"ש וא"ך באומרך אפילו היכא שיש ספק בדברי התקנה דין הוא שתעמדהו על ד"ת מכ"ש שאין לנו להסתפק ולומר דדילמא כוונת האשה לזה היתה מה שאין מוכח כלל מלשון השטר ומה שלא נרמז בדברי התקנות זו דבר פשוט ודו"ק ואין לנו לומר דלא היתה כוונתה אלא ליפות כח אחיה שלא יעלילו עליו היורשים כי יודעת היא שאין שלמה אחיה חשוד לשום דבר אלא נקי כפים ובר לבב ואדרבא איכא למימר מה שכתבה לו נאמנות ולא כתבה לו הודאה גמורה שאין לה ביד אחיה שום דבר מכאן מודעה דלא נתכוונה כלל לשום מתנה וזה תוכחת מגולה. ועיין להרב מהר"י ן' וואליד זלה"ה בספרו הבהיר ח"ב סי"ד שפסק באחד שצווה בשעת מותו שפלוני נושה בו ואינו יודע כמה והאמין לאותו פלוני על אשר יאמר כי הוא זה המעט הוא אם רב ופסק הרב בסכינא חריפא שיפרע אותו פלוני בכל אשר יאמר וכדין הש"ע בחומ"ש סק"ח שפסק בשלשה דרכים מלוה ע"פ נגבית מהיתומים וכו' ולא חשש כלל הרב לשום ספק דלשם מתנה איכוון וכל ספרי האחרונים מלאים מזה ולא כתבתי זה אלא שלא יכנס ספק זה בשום בעל שכל:
ודע וראה דלא הוצרכנו לכתוב ספק זה אלא לפי פסקו של הרב משי"ש כמש"ל ואך דע וראה דדינו של הרב משי"ש שזכרנו לאו מילתא פסיקתא דהן היום נראה בעליל ספר משפט וצדקה ביעקב להגאון הרב יעבי"ץ זיע"א ושם שם בס' ק"ס פסק אחד להרב הגאון מוהר"ר חביב טולידאנו זלה"ה זיע"א מדבריו שם נשמע שגם הרב מהר"ם ן' חמו זיע"א ומוהר"ר מרדכי ז"ל כולהו אוריין תלתאי ס"ל דמתנת בריא אפילו יכתבנה בעודו שכ"מ דבריו קיימים ולא חלה עליהם כלל תקנת המגורשים זיע"א יעו"ש שהרחיב לשונו בדברים קשין כגדין נגד הסוברים דשכ"מ שנתן כדין בריא דצריך הוכחה יעו"ש ואני אומר דודאי אלו ראה הרב משי"ש זלה"ה דברי הרבנים הנז' לא היה פוסק כן ומה גם אפילו נניח שהדבר במחלוקת שנוי יכול שלמה המוחזק לומר קי"ל כתלת סבי דנהרדיעה שזכרנו ובפרט כבר מלתינו אמורה דנדו"ד ריח התקנה לא עדת עליה וקם דינא דהר"ש פטור אפילו מח"ס זהו משנלע"ד בטו"ב לאדר שנת התרנ"ח לפ"ג:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: