שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן כ
תשובה לעיר מקנאס יע"ה שאלה היא על ראובן שקנה משמעון שטר חוב שיש לו על לוי בחצי דמיו ואחר קנייתו היה אומר שלא קנאו לעצמו אלא לזכות הלוה מה דינו. גם מענין מי נקרא מסרב לדין והוצאות הסרבנות וכו' מן התשובה יתבאר הכל בע"ה:
השקפנו לטובה על העדיות הנז"ב ועל כל אשר נגזר עליהם מפי עליון הרב הפוסק למעלה ראש אחד היה אברהם נר"ו שברוחב שכלו ועומק עיונו הוציא לאור כל תעלומה תורה יוצאה בהנומא פתח דבריו יאירו במודים מודים וגזר אומר ע"פ שלשה עדים דאין כאן לא טענת השטאה ולא טענת השבעה מלמד שהלכה כמותו. תחלה וראש מפסק הש"ע ספ"א סכ"ט דפסק שם המודה לחבירו וכו' צדק הוא וצדק דינו דמשם באירה לנדו"ד שאין שייך לא השבעה ולא השטאה כמ"ש הרב הפוסק נר"ו הן אמת דלכאורה היה כאן מקום לדקדק מדברי מר"ן אלו דכתב בזה"ל המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך וכו' דלכאורה נראה דדוקא באומר כן בפני הלוה אבל הודה שלא בפני הלוה יכול לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וחלוק זה לא נפלא ולא רחוק הוא שהרי מצינו להרב"י בס' מ"ז על אותו דין של האומר שטר שבידו אמנה הוא וכו' כתב שבעה"ת כתב שהראב"ד חלק בין אם אמר כן בפני הלוה או שלא בפני הלוה שאם אמר כן בפני הלוה ודאי הודאתו הודאה ואינו יכול לתובעו עוד אבל אם אמר כן שלא בפני הלוה הודאתו לאו הודאה אחר שהוא חב לאחרים דיכול הוא לומר ללוה לאשתמוטי מבע"ח הוא דאמרי או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי ע"ך ובודאי במה דהוסיף הראב"ד ז"ל וכתב או שלא להשביע וכו' בודאי דכוונתו לומר דבטענה זו יזכה בה אפי' במקום דלא היתה הודאתו לחוב לאחרים דהואל ויכול לטעון שלא להשביע מה לי במקום דחב לאחרים או במקום דלא חב לאחרים ומה גם היאך יתיישב כל עקר במקום דחב לאחרים יכול לטעון להשביע מה כוונתו לומר דהואל והוא חייב לאחרים העלים שטר זה והודה שאין לו במה לגבות ממנו המלוה א"ך רישא דדבריו שכתב יכול לומר לאשתמוטי מבע"ח וכו' אלא ודאי דהאי או שלא להשביע היא אפילו במקום דלא חב לאחרים ס"ל להראב"ד כל שהודה על שטר שבידו שהוא פרוע שלא בפני הלוה יכול לטעון שלא להשביע וא"ך נימא דלזה נתכוון בעל התרומות מאריה דהאי דינא דפסק הש"ע המודה לחבירו קבלתי ממך וכו' דדוקא בפני הלוה הוא דליכא השבעה וכשטת הראב"ד דאמרן וא"ך ממנו יוצא לנדו"ד דאין ללמוד מעדות הר"י פאריינטי נר"ו הואל והיתה הודאת כהרי"ע הקונה שלא בפני הלוה:
אך לפי האמת פשוט דלא קי"ל כהראב"ד בחלוק זה חדא דהא הרב"י בס' פ"א כתב המודה לחבירו בפני עדים וכו' הוא נלמד ממ"ש סל"ב דלא שייך טענת השטאה והשבעה בתובע וכו' ומצינו לו שם דפירשה כגון שאחד הלוה לחבירו מאתים ואמרו לו יש לך מאתים ביד פלוני והשיב אין לי בידו אלא ק' וכו' ופשט הלשון שם מורה בפשיטות דלא היה עומד שם הלוה ואפילו הכי הויא הודאתו הודאה יע"ש וכן ג"ך מוכח מדברי הרב"י בס' מ"ז שאחר שהביא דברי הראב"ד הנז' דמחלק בין הודה בפני הלוה לשלא בפני הלוה סיים הרב"י על זה וכתב ז"ל אבל הרמב"ם לא חלק בין בפניו לשלא בפניו עכ"ל הרי הדעת הרב"י בסוף דבריו הביא סברת הרמב"ם דלית ליה שום חלוק משמע דכך ס"ל הואל והביא דבריו באחרונה וכן פסק בש"ע בס' מ"ז בסתם ז"ל מלוה שאמר על שטר שבידו וכו' מדסתם לן סתומי משמע בין תהיה הודאתו בפני הלוה או שלא בפני הלוה שוים הם יע"ש וא"ך מאי דנקט הש"ע בס' פ"א המודה לחבירו קבלתי וכו' ודאי לאו דוקא בעינן הכי אלא דהש"ע לישנא דבעה"ת נקט ובעה"ת אפשר מעשה שהיה לפניו כך היה ולכך נקט הלכה למעשה שהיה בפניו אבל דינא דבעה"ת בין הודה בפני הלוה או שלא בפניו שוים:
ובפרט דעדיפא מזה מצינו להרב בי"ת אברה"ם זלה"ה בס' ל"ב שכתב ז"ל דיש לדקדק דנראה שהראב"ד חולק על דין זה של בעה"ת דהמודה לחבירו וכו' דאין כאן לא השטאה ולא השבעה וכו' דהא הראב"ד כתב דאם אמר המלוה שטר אמנה הוא זה בפני הלוה הודאתו הודאה אבל שלא בפני הלוה לא הויא הודאה ויכול לומר לאשתמוטי מבע"ח הוא דאמר או שלא להשביע את עצמי הרי דהתובע נמי מצי טען השבעה וכ"ך כנה"ג בס' ל"ב בהגהות ב"י א"ו גם הרב גד"ת ז"ל עמד בזה ונראה דהראב"ד לא יחלוק על דין זה והוא כשנדקדק וכו' על כן נראה דדוקא אם שואלים לו אם חייב לו מאתים והוא השיב או מודה מעצמו שאינו חייב לו אלא מאה דאיכא הודאה במקצה אז אמרינן דלא מהני ליה טענת השבעה דאם היתה כוונתו שלא להשביע לא היה לומר שחייב לו מנה אלא הו"ל לומר דאינו חייב לו כלום דאז לא היה משביע עצמו כל עקר ומדאמר שאינו חייב לו אלא מאה דסו"ס משביע את עצמו הו"ל הודאתו נכונה אמנם באומר שאינו חייב לו כלום נאמן לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי אפע"פ שהוא תובע ולא נתבע עכל"ה הרי לך מבורר אפילו לדעת הראב"ד דס"ל דשלא בפני הלוה יכול לטעון שלא להשביע עכ"פ במודה במקצת השטר פרוע מודה לדינא דבעה"ת א"ך נדו"ד הרי הודאתו היא על מקצת וא"ך ליכא דפליג בנדו"ד ופשוט. והגם דכל מה שכתבנו היא משנה שאינה צריכה דבנדו"ד הרי יש כאן תרי מגו תלת דמסהדי שהודה בפני הלוה עכ"פ טוב וישר לייסד הדבר שלא יפול משערת העדות ארצה ובפרט הואל ובא כתוב שעדות הרי"פ היתה ע"פ אחד מבדי"ץ הוזקקנו לכתוב דלא אטרחו ב"ד בכדי:
גם ראיתי להרב הפוסק נר"ו שעשה סמוכות לפסקו דליכא טענת השטאה בנדו"ד מדברי הש"ע ס"ד דכתב דאם התובע תפוס וכו' ומינה דזכו האחים וכו' קושטא קאי דראיה זו מהנייא לענין השטאה דוקא אבל לא יצאנו ידי חובתינו בה לענין טענת השבעה ובודאי לא נקטה הרב הפוסק כי אם לרווחה דמילתא לענין טענת השטאה. הן אמת דראה ראיתי להרב גור אריה הלוי זלה"ה בס' זה שכתב על דברי הש"ע ס"ד שכתב יש מי שאומר וכו' אינו יכול לטעון טענת השטאה כתב הרב ה' בסק"ט ז"ל והוא הדין אינו יכול לטעון שלא להשביע ב"ש ל"ו ועיין בס' ש"י למור"א וגד"ת עכ"ל וא"ך נראה מדבריו דבתפס כמו שאין יכול לטעון השטאה כן איני יכול להשביע וא"ך מסעיף ד' יש סייעתה לנדו"ד בין לטענת השטאה או השבעה: אך באמת יש לדחות ולומר דאפשר הרב ב"ש בעל סברא זו אפשר מפרש להאי דינא דס"ד שאם התובע תופס וכו' היינו שהלך עתה בשעת תביעה ותפס וכמו שפירשה הרב ע"ש שהביא דבריו הסמ"ע סקי"ג וא"ך הואל ומפרש דבתפס באותה שעה איירי סברא הוא דאין לחלק בין טענת השטאה לטענת השבעה דהואל ורואה אותו שהולך ותופס ושתק בודאי לשם הודאה אכוון ולא לשם השטאה או השבעה אבל לפי פירוש המפרשים דהכריעו דאפילו היה תפוס ועומד איירי אדרבא סברא הוא דדוקא הואל ורואה שתובעו לא אמרינן שזה המודה להשטות נתכוון וסמך לומר כמו שהשטית בי השטיתי בך דהואל והוא תפוס בממונו לא הו"ל להודות לו אפילו דרך השטאה אלא ודאי להודאה גמורה נתכוון אבל לענין טענת השבעה עדיין איכא למימר אפילו ממונו בידו סמך לבו שלא יבוא לתבוע ממנו מה שאינו חייב לו כי היה בעיניו בחזקת נאמן ולכך אפילו ממונו בידו לא היה לו פחד לומר שהוא נושה בו וכוונתי היתה שלא להשביע את עצמי וסברא זו ישרה היא. ואי לא מסתפינא אמינא שמזה יש להוכיח שדברי בעה"ת הם דלא כפירוש הע"ש דאי כפירוש הע"ש דבעה"ת איירי בהלך עתה ותפס למה נקט הרב בעה"ת דאינו יכול לטעון טענת השטאה הו"ל להשמיענו חדוש דאפי' טענת השבעה אינו יכול לטעון דודאי הסברא כך מורה דאם בשעת הודאה הלך זה ותפס בודאי דאינו יכול לטעון שלא להשביע נתכוונתי דהו"ל להתפחד הואיל ורואהו הולך ותופס דאפילו מאן דס"ל דאפילו במודה בפני התובע נאמן לומר שלא להשביע נתכוונתי כמ"ש בש"ע פ"א סי"ד יע"ש בזה שהולך ותופס בשעת התביעה בודאי יודה דאינו יכול לטעון שלא להשביע וא"ך הו"ל בעל התרומות להשמיענו חדוש דאינו יכול לטעון אפילו להשביע מכ"ש להשטות שהיתה הודאתו על ידי תביעת התובע בודאי אינו יכול לטעון במקום שהולך ותופס אלא ודאי מכאן מוכח הרב בעה"ת דבר בשהיה תפוס כבר והילכך טענת השטאה הוא דלא מהניא הואיל וממונו בידו לא הו"ל להודות לו על תביעתו על סמך לומר להשטות נתכוונתי אבל שלא להשביע אפשר אפילו ממונו בידו על אמונתו סמך וא"ך הדרן לנדו"ד שהנתבעים הם תפוסים עדיין איכא למימר הגם דטענת השטאה ליכא טענת השבעה איכא ואין לנו להשען על עדות הרי"ף נר"ו אלא על עדות שמעידים האחרים:
עוד ראייה להרב הפוסק שהאריך להביא סמך דאפילו במקום דתפיס שטרא מהנייא מחילה והוצרך להכריח דהרא"ש ס"ל דמחילה אין צריך קנין ובזה הושואו בעינו של הרב הפוסק דברי הטור דשם בסי"ב אחר שהביא דברי רי"ש כתב עליהם ואדוני אבי ז"ל לא חלק וכו' ופירשה הרב הפוסק דכוונתו לומר דפליג על רי"ש וכוותיה דאביו ז"ל נקטינן וא"ך ע"פ שטה זו אתי שפיר דבריו דסי' פ"א כפשוטן וכמ"ש הרב"ח לא כן לדעת הש"ך אדרבה קשה לדבריו שכתב דמ"ש רבינו הטור בין בשטר בין בע"פ לא קאי אלא אמודה שקבל אבל במוחל ונקיט שטרא לא. לדבריו אלה קשה כצד הטור בסי"ב פסק כאביו ובכאן פסק כרי"ש יכו' אלה היו תמצית הרב הפוסק נר"ו. הן אמת שנכון הדבר שכך מורה הלשון הכתוב בסי"ב שכתב הטור וא"א לא חלק וכו' פשט הדברים מורה שהרא"ש חולק על רבינו ישעיה ז"ל אך ומה נענה להרב בנ"י חי"י בסי"ב הגהות הטור סוס"א שכתב וז"ל וראיתי בספר דרכי נועם למהר"ם הלוי ז"ל בחלק ח"מ ס"ג שכתב ר"ל שהרא"ש זלה"ה אע"פ שלא חלק לא פליג אה"ר ישעיה ורצו להוכיח כן מדברי הסמ"ע שכתבתי ולדעתי נראה דבריהם תמוהים הם ואין הפנאי להאריך עכ"ל ופשט דברי הרב דרכי נועם נראה דכוונתו היא לשלול האי פרושא שכתב הרב הפוסק דכוונת הטור היא דאביו לא חלק ופליג על רי"ש אלא דיכולים לומר דכוונת הטור בא לומר דא"א הרא"ש לא חלק דהיינו לא כתב חלוק זה בפשיטות אלא הניח דבריו סתומים ולא ידענו אם הוא חולק על רי"ש או לא זהו כוונת הרב ד"ן בודאי הגם דלא זכינו לספרו וא"ך על דברי הרב ד"ן אזדא לה הכרעת הרב הפוסק נר"ו מדברי הרא"ש ואזדא לה קושייתו על הש"ך דקשה ליה דברי הטור דסי"ב עם ספ"א דאיכא למימר דהטור לא ידע כוונת אביו ז"ל אי ס"ל כרי"ש או לא לכך אזיל ומודה לפסוק כרי"ש:
אך באמת לענין הדין פשוט דהכי נקטינן דלא כרי"ש אלא האמת הוא אפילו תפוס שטר א"צ קנין דרבי כמו רבו החולקים על הסמ"ע ז"ל דתפס בסי"ב שטת רי"ש להלכה יע"ש ע"ש בש"ך בסי"ב ולהטו"ז ולהרב דמש"א ולהרמ"ק ולהרב חמ"ח אהע"ז סק"ה ועד אחרון הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ ז"ל בתשובה שפסק כן והכריע דכך ס"ל למרן דספ"א סכ"ג ומההיא דאהע"ז סק"ה דכתב הרב הנז' דמה שכתב מורם בס' רמ"א ס"ב וי"א דאפילו היה לו שטר וכו' לא תתני וי"א דמחזי דמרן לא ס"ל הכי אלא יש לגרוס י"א בלא וא"ו ולא בא לחלוק אלא לפרש יע"ש א"ך מי יבא אחרי המלכים האלה. ובפרט דנראה פשוט דאפילו הסמ"ע דס"ל דהיכא דהמלוה נקיט שטרא צריך קנין היינו דוקא במוחל לו כל השטר לגמרי דאזי הואיל וראינו דמן הראוי להחזיר לו השטר ולא החזיר בזה הוא דיש גלוי דעת דלא מחל אבל בכגון נדו"ד דלא שייך להחזיר השטר דעדיין צריך הוא לגבות שלשה עשר מאות דורוס של הקרן של דמי הקניה אפילו הסמ"ע יודה והראיה לזה הוא ממה שמצינו למרן בס' ע"ג ס"ב דשם פסק וז"ל המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לחזור וכו' וכתב הסמ"ע שם סק"ז לכאורה נראה דמיירי בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר זמן ההלואה צריך קנין כמו באומר אל תפרעני אלא בעדים וכו' מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא. משא"כ זה דהלוה בא להחזיק במעות בידו אותו זמן דהוי כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצל"ע עכ"ל והאמת הרואה דברי הסמ"ע אלו לכאורה יתמה דאפילו חשבינן מה שמאריך לו הזמן הוי כמחילה אפילו הכי לא יהנה שהרי הסמ"ע ס"ל דאם המלוה תפוס שטר לא הויא מחילה אלא דמוכרח לחלק כמו שאמרנו דבמקום דלא נשאר לו שום תועלת בשטר ולא החזירו. בזה הוא דלא הויא מחילה ולא היתה כונתו אלא להתיל אבל כגון ההיא דס' ע"ג דעדיין צריך לשטר כדי שיגבה בו אחר אותו זמן שהרויח. בזה אפילו הסמ"ע יודה אלא משום דהדבר ספק בעיניו אי הויא כאל תפרעני בעדים או כמחילה לכך הניח בצ"ע וא"כ בנדו"ד דצריך הוא לו שטר זה לגבות בו דמי הקנייה אפילו הסמ"ע יודה:
ואל תשבני לומר דגם בזה יש לומר דאם באמת הוא דמחל לו כשאר החוב ולא נשאר אצלו אלא בשביל דמי מקנתו א"ך הו"ל לכתוב ע"ג השטר ששטר נמחל ממנו כו"כ. השתא דלא כתב כן נימא דלא מחל. והדרן לדינא דאם נקט שטרא לא הויא מחילה דזה אינו דאם כן הוא במאי מסתפק הסמ"ע בס' ע"ג במרחיב הזמן הרי גם שם נאמר הכי דהוה ליה לכתוב ע"ג השטר שהרחיב לו הזמן עד יום פלוני ומדלא כתב כן נימא דלאו דעתו להרחיב אלא ודאי הסמ"ע יסבור דלא אמרינן דלא מחל אלא במקום דהו"ל להחזיר כל השטר ולא החזירו אבל במקום דיתלי לומר דמדעתו מחל והעכבה של השטר היתה מאיזה טעם כל מאי דמצינן למתלי תלינן בזה ואמינא דמחילתו מחילה זהו ודאי טעמו של הסמ"ע וממנו יוצא לנדו"ד והכי נימא דודאי למחילה נתכוון ומה שלא החזיר השטר הוא משום דעדין נושה בו סך שלשה עשר מאות דורוס דמי הקניה ותו לא מידי:
נוסף עוד להעדיף זה מההיא דהסמ"ע בס' ע"ג ולומר דבכאן למחילה נתכוון ומה שלא הניח לו ע"ג השטר שלא נשאר בלי פרעון כי אם סך הנז' הוא כדי שיהיו זריזים לגדל פרע הנז' בלי עצלות ודוגמה לזה הוא מ"ש הש"ע בס' נ"ד דאם ירצה יעשה לו שובר וכתב הסמ"ע דלפעמים יהיה ניחא ליה המלוה בהכי כדי שיהיה הלוה זריז על הפרעון יע"ש וא"ך גם כאן נימא להכי נתכוון וא"ך אם באין לכאן לדון מדין מחילה אפילו רבינו ישעיה והסמ"ע דאזיל אליביה יודה בכאן:
שוב אחרי זאת אנה ה' לידי ומצאתי ראיתי להרב משכנות הרועים מערכת מי"ם אות כ"ד שכתב ז"ל אפילו לדעת הרי"ש שכתב הטור סוף סי"ב דהמוחל חוב שבשטר כל שלא החזיר השטר לא מהני בלא קנין נלע"ד דהד"ו במוחל כל החוב כיון דהו"ל לאהדורי שטרא ולא אהדריה ש"מ דלהשטאה אכוון אבל במוחל מקצת החוב דלא מצי למהדר ליה שטרא מודה דמהני עכ"ל והיא היא סברתנו שדקדקנו מדברי הסמ"ע תהלות לאל:
ומעתה הבוא נבוא לעקר הזכייה שהודה כהרי"ע ז"ל שלזכותם קנאו הנה ראיתי להרב הפוסק שהביא דברי רי"ו שהביא הרב"י בס' קפ"ג והביא מה שתמה עליו הרב"י שדברי רי"ו הם הפך דברי הרא"ש והרב הפוסק הגדיל תמיהתו על הרב"י דאדרבא מסוף דברי הרא"ש שם שם לו דעדיין מחוכא דבני מערבא לענין הצבע וכו' וממנו יש ללמוד דנדון רי"ו אמת וישר הוא דצריך דעת מוכר ולבסוף אחר השקלה וטרייא הניח הרב הפוסק דברי הרב"י בתימא. יעויין בדבריו אך לענין הדין ברר לו דרך לומר דהואל ודברי רי"ו ז"ל מבוארים דבעשאו שליח מיירי והכריח כן ממה שהביא תחלת דברי רי"ו דרישא דדבריו מפורש בה דבעשאו שליח מיירי ומזה יצא לו דסיפא דומייא דרישא דגם היא בעשאו שליח מיירי וא"ך נמצא דרי"ו הפך הרמ"ה ומצינו למרן דפסק כסברת הרמ"ה דפסק אם אמר ליה זבין לי אפילו קנה השליח במעותיו קנה משלחו ולא בעינן דעת מוכר וא"ך מכאן מוכח דמר"ן לא ס"ל כרי"ו אלא מר"ן ס"ל כמאן דאוזפיה דמי ולא בעינן דעת מוכר ומזה יצא לו הרב הפוסק הואל ומר"ן ס"ל דלא כרי"ו דבעי דעת מוכר א"כ אין לנו לחלק בין עשאו שליח או לא וא"ך כהרי"ע זה שקנה מדעתו מממון עצמו זכו בני אחיו והביא הרב הפוסק סמוכות מדברי הד"מ דמר"ן לא ס"ל כדעת רי"ו. חלה היי תוכן דברי הרב הפוסק ע"י:
האמת יורה דרכו דלא נחה דעתינו לסמוך על ראיות אלו כי לע"ד הדברים דחוקים חדא אם האמת הוא כדברי הרב הפוסק דהרב"י מפרש לסיפא דדברי רי"ו דבעשאו שליח איירי דומיא דרישא לא הו"ל להרב"י להביא סוף דברי רי"ו דוקא משום דאיכא למטעי ולומר דדברי רי"ו הם בדלא עשאו שליח בזה הוא דפליג עליה הרב"י אבל אם עשאו שליח גם הרב"י יודה וא"כ הו"ל להרב"י להעתיק רישא אגב סיפא כדי שנדע דאסיפא הם דומיא דרישא ועוד אם באמת הרב"י מפרש דסיפא דרי"ו בדעשאו שליח איירי אתמיה למה הרב"י כשתמה על רי"ו למה בו בפרק לא נסתייע מדברי הרמ"ה וכ"ך הו"ל לכתוב אחר תמיהתו ולומר וכן מפורש בדברי הרמ"ה דכתב ראובן שאמר לשמעון זבין וכו' ועוד מה נענה להרב דרישא שמפרש דברי רי"ו בפשיטות דבלא עשאו שליח מיירי ובזה משוה דעת רי"ו לדעת הרמ"ה דרי"ו מיירי בדלא עשאו שליח והרמ"ה איירי בדעשאו שליח ובזה סתר דברי הר"מ שאומר דרי"ו והרמ"ה פלגן בהדייהו יע"ש כל זה בדרישה וא"ך הרי מן הדרישה מפורש דיש לנו לפרש סיפא דדברי רי"ו ז"ל בדלא עשאו שליח איירי וא"ך נפל פת"א בבירא לפי דעת הדרישה אין כאן ראיה לומר דמדפסק מר"ן לדברי הרמ"ה ודאי דלית ליה לדברי רי"ו ז"ל אלא דאיכא למימר דכוונתו באמת כך היא דיש לחלק בקנה במעות עצמו דהיינו במקום דלא עשאו שליח אלא דלא מצא הדבר מפורש וכו' ואין כוונתו לסתור דברי רי"ו אלא להקשות שלא מצא הדבר מפורש אבל הדין דרי"ו דין אמת:
ואפילו את"ל דכוונתו להקשות עליו ולומר דמן הגמרא מוכח דאין הדין כרי"ו על כל פנים הואל ולא מצינו למר"ן שגילה דעתו בפשיטות דלא כרי"ו הואיל ואיכא למימר דמר"ן מפרש דברי רי"ו בדלא עשאו שליח ורי"ו לא פליג על הרמ"ה ולא בא מר"ן בב"י אלא להקשות על רי"ו מדברי הרא"ש עכ"פ משום קושייא בעלמא אין לנו לסתור דינו של רי"ו משום האי פרכא ובפרט הרי הדרישה מיישב להאי פרכא ומקיים דברי רי"ו:
ומה גם לפי דעת הרב הפוסק שמכריח לפרש דסיפא דדברי רי"ו בדעשאו שליח איירי ומצינו למר"ן ז"ל דפסק בעשאו כהרמ"ה ולא כרי"ו סוף כל סוף לא ידענו מהיכן פסיקא ליה בנדו"ד דלא עשאו שליח דדעת מר"ן גם הוא יסבור דלא בעינן דעת מוכר הרי יש לנו לומר הגם המר"ן הכריע כדעת הרמ"ה ולא כדעת רי"ו היינו דוקא במקום שעשאו שליח אבל במקום דלא עשאו שליח כנדו"ד לא נחלק לא רי"ו ולא הרמ"ה ואליבא דכו"ע לא קנה חבירו: הן אמת דמדברי הר"מ נראה מתשובתו שמשיב על דבריו הדרישה נראה שהדרישה מבין שהר"מ גם הוא מפרש דסיפא דדברי רי"ו בדלא עשאו שליח איירי אלא שהר"מ הואל ומן הגמרא מוכח לו דלא בעינן דעת מוכר מזה יצא לו שלא לחלק בין עשאו שליח או לא עשאו הכל דבר אחד ומזה יצא לידון דרי"ו דלא כהרמ"ה ועל זה השיב לו הדרישה דיש לחלק עכ"פ הגם דאיכא למימר דלדעת הר"מ שוים הם עשאו שליח או לא עשאו בתרווייהו לא בעינן דעת מוכר עכ"פ דעת מר"ן הב"י מאן מוכח דהכי ס"ל הרי איכא למימר דשלש מחלוקות בדבר בדברי רי"ו דהיינו לדעת הר"מ סבר דלדעת רי"ו בין עשאו שליח בין לא עשאו וקנה במעות עצמו לא קנה חבירו דבענין דעת מוכר וליכא ואזי רי"ו והרמ"ה פליגי:
ולדעתי הרב"י ז"ל ס"ל דרי"ו לא דבר אלא בעשאו שליח וקנה במעות עצמו ועכ"ז ס"ל לרי"ו דלא קנה הואל וליכא דעת מוכר ועל זה תמה עליו הרב"י דזה דלא כהרא"ש ועל זה סיים והגם שיש לחלק בין עשאו שליח וקנה במעות המשלח לעשאו שליח וקנה במעות השליח עכ"ז לא מצאתי מפורש אבל בדלא עשאו שליח כלל וקנה במעותיו בזה ס"ל להרב"י דלא דבר בזה רי"ו זלה"ה כלל שדין זה דלא עשאו שליח אליבא דכ"ע דלא קנה והיינו הדין דבעל שקנה בגדי צבע זהו שטת הרב"י לצד שנאמר דהרב"י כדעת הרב הפוסק ס"ל דסיפא דדברי רי"ו בעשאו שליח איירי:
ודעת הדרישה פליג על הרב"י כדעת רי"ו וס"ל דסיפא דדברי רי"ו בדלא עשאו שליח איירי ובזה דבר רי"ו והוי דינו כבגדי צבע וכו' ותו לא מידי וע"פ הצעה זו יצא לנו הדין דבאם לא עשאו כלל שליח בין לדעת הדרישה בין לדעת הרב"י לא קנה [ואי לא מסתפינא אמינא דדעת הרב"י ודאי דהכי הוא כדעת רי"ו דבעשאו שליח איירי ובזה סרה מעליו הקושייא שמקשים עליו דמדהוכרח ר' אבא לישב ההיא דערכין אליבא דבני מערבא ש"מ דדברי רי"ו אמת דלפי דברינו זה אין כאן קושייא דהרב"י יפרש דרי"ו בדעשאו שליח איירי ואזי הוי הפך מדברי הרא"ש ובזה פליג עליה הדרישה וס"ל דרי"ו לא איירי בדעשאו שליח אלא בדלא עשאו שליח ואזי אדרבא דבריו אמתים ע"ך]:
ומעתה הדרן למאי דאתן עלה דממה שתמה הרב"י רי"ו וממה שפסק כהרמ"ה אין ראיה לנדו"ד וכמו שפירשנו שיכולים לפרש דברי הרב"י ע"פ שני אופנים דהיינו שיכולים לומר דהרב"י מפרש דסיפא דרי"ו ז"ל היא איירי בדלא עשאו שליח וכמו שפירשה הדרישה ותמיהתו היא על רי"ו ז"ל כי לא מצא הדבר מפורש בין של השליח דהיינו במקום שלא עשאו שליח וכו' זהו עקר כוונת תמיהתו כי לא מצא מפורש ואפילו את"ל תמיהא קא מתמה דס"ל דלא שני לן בין מעות השליח למעות משלח ואפילו במקום דלא עשאו שליח עכ"פ לא מצאנו למר"ן שפסק כן בפשיטות דאפילו לא עשאו שליח קנה חבירו דממה שפסק לסברת הרמ"ה בשעשאו שליח איירי אבל בדלא עשאו שליח הגם דאיכא למימר דהרב"י תמה על רי"ו וס"ל דאין חלוק עכ"פ בעקר הדין אפשר לא מלאו לבו לפסוק הפך מרי"ו וא"ך אין לנו לסתור דברי רי"ו מכח קושייא של הרב"י ובפרט הואל ומתורצית היא כמ"ש משם המפרשים: גם אם נניח לפרש דהרב"י מפרש דסיפא דדברי רי"ו היא איירי בדעשאו שליח והלך וקנה במעותיו ובזה נתיישבה קושייתו על רי"ו דבאמת אופן זה הוא כההיא דמחכו עלה ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש הרא"ש וממילא בודאי דהרב"י לא ס"ל כרי"ו הואל והדר פסק כהרמ"ה עכ"פ מאין הרגלים לומר דהרב"י לא שאני ליה בין עשאו שליח ללא עשאו שליח הרי יכולים לומר דבדלא עשאו שליח ולא היו מעות חבירו בידו בודאי לא קנה חבירו והייני ההיא דצבע ובזה ס"ל להרב"י דליכא מאן דפליג. אתייא מבינייא לכל הפירושים מתמיהת הרב"י על רי"ו וממה שפסק לדברי הרמ"ה אין ממנו ראיה שהרמ"ה פסיקא ליה דגם בנדו"ד שלהרי"ע ז"ל לא עשאו שליח וקנה במעותיו שיזכו בני אחיו אין מכאן שום ראיה לזה:
ואדרבא איפכא יכולים לומר דמר"ן בפירוש פסק דהיכא דלא עשאו שליח לא קנה חבירו דהא הש"ע שם ס"ד פסק כהרמ"ה ובסוף דבריו שם כתב ז"ל אבל אי יהיב זוזי למוכר וכו' לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכווין מוכר לאקנויי ליה עכל"ה ומצינו להרב שלט"י הגבורי"ם בפרק הגוזל שכתב על דברי הרמ"ה אלו וז"ל עד דמודע למוכר ומכוין לאקנויי ליה הא לא מודע לא קנה וזה הוא כבני מערבא דבעי הודעה למוכר ואנן הא קי"ל כר"י ולא בעי כלל הודעת מוכר וצ"ע גם הטו"ז ז"ל תמה גם הוא כתמיהת שלט"י הגבורי"ם ממש והוסיף בדבריו לתמוה גם על מר"ן וכתב זל"ה ולא היה לו לרבינו המחבר להביא דעת הרמ"ה בזה וצ"ע ע"ך והנה קודם כל דבר יש לנו לדעת דעת שלט"י הגבורי"ם והרטו"ז שהקשו על האי סיפא דדברי הרמ"ע היאך פסק כבני מערבא זהו קושייתם יש לנו לחקור לפי דעת הרב הפוסק ומדבריו מוכח דלא שאני ליה בין עשאו שליח או לא עשאו כנדו"ד דס"ל כל אפייא שוין דל בעי דעת מוכר א"ך השלט"י גבור"ם והרטו"ז למה לא הקשו דברי הרמ"ה מרישא לסיפא דברישא פסק דאפילו במעות השליח קנה חבירו ש"מ דלא בעי דעת מוכר ובכאן בסיפא בעי דעת מוכר וקשיין דבריו אהדדי גם קושיא אחרת על הטו"ז דמקשה על המחבר שקבע דברי הרמ"ה להלכה למה לא הוסף עוד לתמוה עליו דהואל והרב"י תמה על רי"ו ש"מ דסבר כהרא"ש דלית ליה דבני מערבא ובכאן פסק כהרמ"ה דפסק צריך דעת מוכר שהיא כבני מערבא:
אלא דצריכים אנו למודעי דמוכרחים לומר דדברי הרמ"ה לא קשיין רישא לסיפא והכי אית לן למימר דרישא הואל ועשאו שליח לא בעינן דעת מוכר וסיפא איכא למימר דהואל וליכא משום שליחות והמעות אינם שלו לכך בעינן דעת מוכר איך אין כאן שום קושייא מרישא לסיפא גם הטו"ז לא תמה על מר"ן המחבר ממה שתמה בב"י על רי"ו למה שפסק כאן דיכולים לומר דפירוש הרב"י כאחד משני פירושים שכתבנו דמנייהו נפקא דלא נתברר לנו דעתו דהרב"י מה בדעתו לפסיק במקום דלא עשאו שליח וליכא מעות מה דינו ולכך לא קשו דבריו אהדדי ועל זה לא מצי לאקשוי ליה אלא מעקר הדין דכאן פסק כהרמ"ה דסבר כבני מערבא והרי קי"ל כהרא"ש זהו תמיהתם העיקרית:
אתייא מבינייא לפי דעת השלט"י גבורי"ם והטו"ז הרי ס"ל דהרמ"ה והש"ע אדרבא פסיקא להו דבעי דעת מוכר ותמיהא זו לפי חילוקו של הרב הפ"ר והטו"ז ליכא כלל שום תמיהא על הרמ"ה וכמו כן כתב בפשיטות הרב קצו"ת החוש"ן אחר שהביא תמיהת שלט"י הגבורי"ם והטו"ז וכתב וז"ל וע"פ מ"ש מבואר וכו' והיכא דליכא מעות בעי הודעת מוכר וכו' יע"ש הרי בין לפי דעת המקשים דתמהו על הרמ"ה והש"ע הרי ס"ל דבעי הודעת מוכר בין לפי התרצנים הרי ס"ל דהש"ע פסיקא ליה דבמקום דליכא מעות בעי הודעת מוכר ופשוט:
העולה מכל זה דאדרבא מכל מה שכתבנו בהבנת הרב"י ראשון גם שני נראה דאין לנו לומר דמ"ש הרמ"ה זיל וזבין וכו' לאו דוקא ומה גם בין לפי דעת הפרישה והש"ך דמעולם לא הושואו ומה גם לפי תמיהת השלט"י גבורי"ם והטו"ז הרי סברי מרנן דהש"ע אדרבא פסק כבני מערבא דבעו דעת מוכר וגם לפי תרוץ קצו"ת החוש"ן לקושייתם הכי הוא יע"ש:
וראיתי להרב הפוסק נר"ו שאחר שכתב להשוות דעת הרמ"ה דאמר זבין לי הוא הדין אפילו לא אמר זבין וכו' כתב וזל"ה וזה מוכרח דאל"ך לפלוג וליתני בדידה בד"א וכו' אבל אמר ליה זיל זבין אבל קנה במעותיו מעצמו לצורך חבירו עד דמודע וכו' באמת אין כאן הוכחה חדא דאיכא למימר דמילחא דפשיטא כהאי ס"ל להרמ"ה הואל ואין כאן לא מטות ולא שליחות מהיכא תיסק אדעתיה שיזכה. עד שיצטרך להשמיענו ומה גם אפילו יהיה צריך להשמיענו אין זה מקום מנוחתו דהואל ובכאן איירי בדיני שליחות שפלוני עושה לפלוני שליח וזה שרצה מצד עצמו להקנות במעותיו ולזכות חבירו שלא מדעתו אין זה כלל בשם שליח אלא בשם מגביה מציאה לחבירו ושם תהיה מנוחתו:
שוב אחר החפוש מצאתי ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן בס' קפ"ג סק"ט שהביא דברי הטו"ז הנז"ל שהקשה על הש"ע היאך קבע דברי הרמ"ה להלכה דבעי הודעת מוכר וכו' ועל זה כתב וז"ל ולי נראה לתרץ דהא הב"י הקשה מהרא"ש על רבינו ירוחם ומסיק שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח להיכא שאינם של משלח נמצא במעות שאינם של משלח צריך להודיע למוכר לכן הביא המחבר הדין הזה ע"ך הרי לך מכל דברי הפוסקים דמר"ן במקום שאינו שליח ואין מעות חבירו בידו כנדו"ד ס"ל דמר"ן פסק ותני דבעי דעת מוכר:
אך טוב ממה שרצה הרב הפוסק נר"ו לפסוק הדין מדין מגביה מציאה לחבירו על זה יש לנו להשען כמ"ש הרב הפוסק לדון בזה כדין המגביה מציאה לחבירו הנז' בס' רס"ט והגם שהסמ"ע שם כתב בדין המגביה דצריך לומר בשעה שהוא מגביה הריני מגביה לשם פלוני וכו' אבל אם לא אמר כן לא קנה חבירו משום דהוי דברים שבלב עיין בס' קצו"ה דיהיב טעם זה לדברי הסמ"ע עכ"פ הואל והש"ך חלק עליו וס"ל דלא בעי וכתב דכן משמע מדברי הפוסקים הכי ודאי נקטינן זהו קציר דברי הרב הפוסק נר"ו אמת נכון הדבר דהכי ודאי נקטינן דכן מצינו להרב בע"י חי"י בס' רס"ט הגהו"ט סק"ה אחר שהביא דברי הסמ"ע אלו דס' רס"ט דמצריך לומר לשם פלוני מגביה הוסיף וכתב וז"ל אבל מהרש"ך ח"א סקי"ט כתב דבעשאו שליח יש חלוק בין תנה לי לזכה לי וכו' אבל כשמגביה מעצמו בלי שליחות חבירו הדבר תלוי בהודאת פיו אם הודה שזיכה לחבירו אינו יכול לחזור בו אבל אם לא הודה שזיכה ודאי נאמן כל זמן שבידו לומר לצורך עצמי הגבהתיה אבל משנתנה אם אמר אני זכיתי בה תחלה אינו נאמן וכן פירשה מהרש"ח בבאורו וכן נראה מדברי הפוסקים מהרשד"ם ומהר"ם ן' ששון כתב דפירוש זה מחוור עכ"ל וא"ך כהני חבל נביאים נקטינן. וא"ך בנדו"ד חשבינן ליה כדין מגביה מציאה והגם דלא נעלם ממנו דברי הפרישה בס' קפ"ג ששם אחר שהביא דברי רי"ו וכתב עליהם שהם אמת דבדעת המוכר תליא מילתא הוסיף וכתב ז"ל ואע"פ דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואיך בלי טענת המוכר נמי לקני חבירו ס"ל דשאני התם דזכה מהפקר והכל תלוי בדעת המגביה משא"ך כאן דיש דעת המוכר המקנה ולא ידע ממנו שום דבר שיקנה לו עכ"ל וכן נמי ראינו להרב קצו"ה בס' רס"ט סק"א יע"ש שגם הוא מחלק בהני דההיא דרי"ו דבמקח צריך דעת מוכר יע"ש וא"ך לפי הדברים האלה אין לנו ללמוד מנדו"ד מדין מציאה אך באמת הואל ומצינו להרב"ח שכתב על דיעה דהרמ"ה דלמד אותו מדין מציאה הרי לדעתו אין לחלק בין מציאה למקח וא"ך לדעתו ודאי לדעת מר"ן דפסק כהרמ"ה הרי ס"ל דלא שינה בין מציאה למקח וא"ך כמו דקי"ל אפילו במגביה מציאה מעצמו לחבירו קנה חבירו וכבר כתבנו להקת הפוסקים ס"ל אפילו הגביה סתם אדעתא דחבריה אם הודה אח"ך שלצורך חבירו הגביה קנאה גם בדין מקח הכי נקטינן ואפילו מי שירצה להתעקש ולומר דאדרבא מדברי מר"ן בב"י נראה דגם הוא אזיל בשטת הפרישה והרב קצו"ה שאינם משוים דין מקח לדין מציאה שהרי מצינו להרב"י בס' קפ"ג שתמה על דינא דרי"ו דלא כהרא"ש וכו' ולמה לא תמה עליו גם מדין מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו אלא דמוכרח לומר דלדעת הרב"י לא תמה עליו מדין מגביה מציאה הואל ואיכא למימר דיש לחלק בין מציאה למקח וא"ך הרי גלוי דעת דמר"ן שאני ליה בין מציאה למקח: אלא דזה אינו דלעולם יכולים לומר לדעת מר"ן לא שאני ליה אלא הואל ויכיל רי"ו להשיב ולומר דיש לחלק לכך לא הקשה לו אלא מדברי הרא"ש דמוכח ממנו דלא כוותיה אבל הדבר התלוי בסברא אין יכול להקשות לו הואל ויכול לומר דרי"ו מחלק לדעתיה בין מציאה למקח אבל לדעת מר"ן עדיין הדבר שקול והואל ומצינו לדעת הרב"ח דס"ל דלדעת הרמ"ה שוים גם אנן נימא הכי ואין יכול להוציא מיד האחים המוחזקים ועדיפא מזה הוא הרי מצינו למורם שגילה דעתו דפסק כראב"ן וראבי"ה דילפי מקח מדין מציאה והוא מה שפסק מור"ם בהג"ה בס' רס"ט ס"א שפסק דאם נתרצה לקנות הוי כאלו זכה לשניהם ע"ך ושם במקור דינו של ראב"ן וראבי"ה מדין מציאה יליף יעו"ש והגם דפסק זה דמור"ם כבר הרעישו עליו העולם מפרשי הש"ע דמור"ם כאן זיכה שטרא לבי תרי דפסק כאן כראב"ן וראבי"ה ובס' קפ"ג פסק כבעל העיטו"ר יע"ש בס' קפ"ג בדברי הסמ"ע שמיישב שניהם לדינא יע"ש ואפילו לדעת הטו"ז שכתב דפלגן בהדייהו עכ"פ הרי הכריע דכפסקו בס' רס"ט נקטינן וא"ך הרי דמור"ם גילה דעתו כהאי פסקי דס' רס"ט דמציאה ומקח שוים הם וא"ך הואל ומורם גילה דעתו כאן כוותיה נקטינן דמקח דינו כמציאה והו"ל כהרי"ע זה ז"ל כאלו הגביה מציאה לבני אחיו ובהודאתו שהודה שלצורך בני אחיו קנה וכו':
ואל תשיבני לומר דסוף סוף נימא דאפילו מאן דמשוה דין מקח למציאה לא משוה להו אלא דוקא במקום דאמר ליה זיל זבין לי שעשאו שליח והוא פסק הרמ"ה וכן ההיא דמור"ם בס' רס"ט בהכי איירי ובזה הוא דכתב הרמ"ה וראב"ן דפסקי מור"ם שוים הם אבל בכגון נדו"ד דלא עשאו כלל שליח נימא דלא נילף ממציאה והטעות הזה יהיה נמשך מדברי הפריש"ה שמשוה סברת רי"ו והרמ"ה דלא פליגי וכתב שדיניהם אמת וכשהוקשה לו על דברי רי"ו מאי שנא מדין מגביה מציאה וכו' תריץ דשאני מציאה ממקח יע"ש בס' קפ"ג הרי הפריש"ה אפילו לדעת הרמ"ה דס"ל זיל זבין קנה חבירו עכ"ז ס"ל כרי"ו דלא קנה במקום שלא שלחו וא"ך גם אנן יש לנו לטעות בזה ונימא דלא ילפינן מדין מציאה אלא במקום דאמר ליה זבין. טעות לומר כן דבשלמא לדעת הפריש"ה שמקיים פסק הרמ"ה משום דין שליחות וכמו שמפורש דבריו שם בס' קפ"ג דטעמו הוא דכאלו אמר ליה לוזפיה ולהוי שלוחיה מטעם זה הוא דכתב דהגם דהרמ"ה פסק כן כדין דרי"ו ס"ל כוותיה דלא קנה וכשהוקשה לו על דין דרי"ו מדין מציאה הוצרך לחלק דמעולם לא דמו מציאה ומקח דצריך דעת אחרת אהדדי אבל לדעת הרב"ח דכתב דהרמ"ה יליף דינא מדין מציאה וס"ל דמציאה ומקח שוים פשוט לדעתו דודאי הרמ"ה לא ס"ל כרי"ו דהואל ומקח ומציאה שוים הם כמו מגביה מציאה מעצמו קנה חבירו כך לי קנה לזכות חבירו קנה דמה אלו אף אלו הרי כמו שהושואו במציאה מגביה מעצמו למגביה בשליחות כך בקנייה ופשוט דגם דעת ראבי"ה וראב"ן שהביא המרדכי ופוסקים מור"ם בס' רס"ט דאמרן הכי הוא: ומה גם בנדו"ד שהם תפוסים ועומדים בודאי. בודאי לא גרע מאמר ליה תנה לי וכמ"ש הרב הפוסק נר"ו ונדו"ד עדיף טפי דהואל ואין כאן שום חפץ כי אם חוב בעלמא מדין מחילה זכו וכמש"ל והגם שלא מצינו כאן לשון מחילה מבורר שאומר הרי הוא מחול להם עכ"פ סתמו כפירושו דהואל ובפה מלא לא פעם ולא שתים מימר אמר שמעולם לא עלה בדעתו ליטול מהם זולת דמי הקנייה כמ"ש בשלשה עדויות ונוסף לחזק דבריו גם בשבועה כמ"ש בעדות משה וואעקנין נר"ו אין לך מחילה גדולה מזו ולא בעינן עד שיאמר הרי הוא מוחל בפירוש אלא כל שמדבריו נראה שמחל מהני וראיה מדין אשה שלא תבעה כתובתה המובא באהע"ז סק"א דאינה יכולה לתבוע עוד וכן יורשים ששתקו כ"ה שנים אמרינן מסתמא מחלו הרי אפילו במקום דלא שמענו אותם שמחלו בפירוש אלא מדשתקו מובן שגמרו בדעתם למחול הוי מחילה יעו"ש ועיין בחומ"ש ס' רט"ו בהג"ה ס"ב שכתב ז"ל אבל היכא דמוכח דנתן להם מתנה רק אח"ך נפל קטטה ותבע פטור הנתבע יע"ש ומכאן למדו האחרונים לכמה מקומות דכל שלא תבע ומחזי כמוחל הוי מחילה יע"ש מכ"ש נדו"ד שאמר בפירוש גם בשבועה שלא יטול כי אם דמי הקנייה אין לך מחילה יותר מזה:
ועיין להרב בנ"י חי"י סי"ב שכתב ג"ך משם מהרימ"ט דלאו דוקא שיאמר אני מוחל לך אלא אפילו אם יאמר אין עליך שום תביעה או דברים שמוכחים שמחל אינו יכול לחזור וכתב דכן כתב מהר"ם די ביטון יע"ש ועדיפא מזה ראינו להרב זכו"ל ח"ב חמ"ש אות מי"ם שכתב ז"ל מי שמחל בלבו ולא הוציא המחילה בפירוש הוי מחילה ואם תבע אח"ך מחבירו הו"ל גזל הרב ח"ב בסי"ב הגהו"ט אות ט"ז יע"ש א"ך מכל זה נלמד לנדו"ד דליכא שום פוסק שיפקפק בנדו"ד דאין לך מחילה גדולה מזו:
ומעתה משכוני נפשין למ"ש הרב הפוסק נר"ו במה שנגלו לפניו קב"ע שמעידים לזכות כהרי"ע ז"ל ומידן דן ליהו להני עדות דהוי הוכחשו בדרישה ועדותן בטילה וסיים על זה וזוזי היכא דקיימי כדקי"ל בשני כתי עדים המכחישים דזוזי היכא דקיימי תיקום עכ"ל הטהור. אמת נכון הדבר דהכי הוא והגם דהרב הפוסק סתם לן סתומי דזוזי היכא דקיימי ליקום ולא עשה סעד וסמך ליה דלכאורה נראה מההיא דס"ל ס"ב דפסק הש"ע עדותן בטילה אין מזה כלל ראיה דאדרבא הנראה לדון משם הוא דעדותן בטילה וכאלו אין כאן שום עדות והשטר בתוקפו עומד ועיין שם בסמ"ע בסק"ט: אך מצד הדין דין אמת שהגם שמדברי הסמ"ע בס' ע"א סק"ד נראה דכל היכא ששנים אומרים שהשטר פרוע ושנים אומרים אינו פרוע שקלינן תרי כנגד תרי ונשאר השטר בחזקתו הרי שם בסק"ג הש"ך לא ס"ל הכי וכתב דהרב"י בס' כ"ט כתב כן משם הרשב"א דהשטר לא גבינן ליה ולא קרעינן ליה וכתב דכן נראה מהראב"ד וכו' והוסיף לומר דגם הסמ"ע דאמר כן דרך דחייה אמר כן אבל לדינא גם הוא יסביר דלא גבינן ביה יע"ש וא"ך אפילו דינין לעדים שנגלו לפניו כמוכחשות נינהו הד"א כמ"ש הרב הפוסק נר"ו. זהו מה שנראה לכתוב בענין זה הואל ועדות כת המכחישים להרי"ע ז"ל לא נגלית לנו כיצד היתה עדותם לא ידענו לכוון דבריהם שלא יהיו סותרים זל"ז או אם הם דרך שיחה בעלמא על כן אין הדבר מסור אלא למי שנגלו לפניו תעלומות הדברים וכל מאי דמצי לכווני דבריהם שלא יהיו סותרים הד"א דהכי הוא ולצד דיש להסתפק מי קדם בעדות ויפול הספק בפירעון השטר. בודאי דאין להוציא:
ומעתה הבוא נבא לדין ההוצאות הנה תחלה וראש ראינו להרב הפוסק שפסק בדין ההוצאות שהוציא הרי"ן נר"ו בזמן התפיסה שתפסו כהרי"ט ז"ל על אשר שלא רצה לידון עמו בפני שנים מהבד"ץ שהדין הוא שישבע ויטול דדין מסור יש לו מההיא דס' שפ"ח ס"ז ולא מקרי סרבן מההיא דסי"ד ס"ה דהייני אחר שהביא הרב הפוסק דינא דסי"ד ס"ה סיים עליו הרב הפוסק וכתב זל"ה הרי לך דאפע"ג דקי"ל דכופין את הנתבע ודן בעיר התובע דעבד לוה מכל מקום אם סרב ולא רצה לידון כי אם בעיר אחרת אין לו דין מסרב ופטור מלשלם יציאותיו ומינה לנדו"ד כמכו"ש וכו' עכל"ה באמת לא ידעתי פסיק"א מהיכא ליה להרב הפוסק נר"ו דפסק זה של סי"ד ס"ה הוא במקום דהיה לו לדון בעירו והזקיקו בעל כרחו לדון בעיר אחרת עכ"ז ס"ל דאין משלם לו יציאותיו אדרבא הלשון מורה דדוקא במקום שנתנו חכמים רשות לבעל דין להעלות לבעל דינו לעיר אחרת מיירי וכמו שנראה מלשון הש"ע שכתב וז"ל אע"פ שמזקיקו לדון בעיר אחרת וכו' ופשט מזקיקו היינו מזקיקו ע"פ הדין דהיינו ב"ד שבעירו הזקיקוהו לעלות עמו בזה הוא דאין צריך לשלם לו יציאותיו וכך נמי מדוקדק ממקור הדין שהרי מקור דין זה הוא ממקור ממימרא דפרק זה בורר ששם נאמר אמר ר' יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו עד שילך למקום הוועד אמר לפניו ר' אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא וכו' מכאן דקדקו הרא"ש והמרדכ"י דאין חייב לשלם לו יציאותיו דאל"כ מה אמר יוציא מנה על מנה הרי מי שנתחייב בדין הוא משלם לחבירו אלא ודאי אין צריך ע"כ אך דוקא באופן שיהיה הדין עמו שיכול להוציאו לפי דעת ר' יוחנן הוא דמקשה ליה ר' אלעזר דאינו מן הסברא שיוציא מנה על מנה דהואיל ולפי דעת ר' יוחנן הדין הוא שמוציאו בודאי אין סברא לחייב מי שכנגדו על זה הקשה אין מדרך להוציא מנה על מנה דממנו נשמע דאין צריך לשלם יציאותיו אבל במקום שאין כופין אותו להעלות עמו והוא העלהו שלא כדין מאן לימא לן דאינו מתחייב וא"כ איכא למימר דהש"ע לא פסק כן אלא במקום שיכול להוציאו מעירו לעיר אחרת ואין ראיה מסעיף זה:
אך מצד הדין בודאי הד"א דלא מקרי סרבן דהואיל ותבעו לדין לפני שנים דוקא מב"ד הדרן לדינא דפסק הש"ע בסי"ד ס"ג דפסק שאם יש שני ת"ח בעיר אחת יכול אחד מבעלי דינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה וגו' וגם כאן הואיל וכלם בעיר אחת וליכא טרחא למה יקרא סרבן והגם דפסק מרן הוא בתובעו לפני אחד וא"ך לכאורה נראה דבתבעו לפני אחד הוא דיכול כל אחד לעכב ולומר בפלוני אני רוצה אבל בכאן שתבעו לפני שנים נימא דגדול כחו של המלוה לכופו. זה אינו מכמה טעמי. חדא דקי"ל דין שנים כאחד ואין ב"ד פחות מג' א"ך מה כחו של זה התובע לכופו לדון בפני שנים כל זמן שלא קבלום עליהם והגם שבערי המערב מנהג אבותינו בידינו שכל המתמנה דיין יושב ודן יחידי בבית מדרשו משום דהוי כקבלוהו והמחוהו רבים עליהם שיכול לדון יחידי כמ"ש סי"ג יע"ש עכ"פ בודאי לאו לכל דינא להוי כב"ד של שלש ע"ש בסמ"ע סק"ז ובש"ך סק"ח ופשוט הוא דאפילו לדברי הסמ"ע דמשוה הודאה בפני דיין אחד הודאה בודאי לענין זה שיהיה נקרא סרבן אם לא רצה לידון בפני אחד בודאי לא מקרי סרבן ואין כאן מקום להאריך. והילך מה שראיתי להרב יעב"ץ זלה"ה שכתב ז"ל נהגו שהמודה בפני אחד מב"ד כמודה בפני ב"ד של שלש ואינו יכול לשנות טענותיו ומשום דהכי נהגו שאם התחיל לדין אצל אחד מבדי"ץ אין יכול לומר שיגמור הדין אצל דיין אחר כדי שלא ישנו טענותיהם עכל"ה וכן ראיתי להרב מהר"ם ן' וואליד זלה"ה שפסק כן מכח דברי הרה"ג הנז"ל הרי לך מדברי הרב הנז' דגם שקבלו עליהם שהמודה בפני אחד הוי הודאה עכ"פ לא נגע בה אלא משום מנהג ולא מצד הדין ואין לך אלא חדושו לענין זה ולא יקרא סרבן מי שלא רצה לתבוע לפני זה אלא לפני זה ובפרט הרי הדבר מפורש בסוף דבריו שכתב ז"ל וגם נהגו שאם התחיל לדון בפני אחד אינו יכול להתנתק לפני אחר שלא ישנה טענותיו וכו' משמע דוקא בהתחיל הוא דאינו יכול להתנתק משום שנוי הטענות אבל קודם הטענות הרשות בידו וא"ך בכאן הגם שהם שנים כמו שיכול לומר לא אדון בפני אחד יכול לומר לא אדון בפני שנים אפילו הם קבועים והגם דמימר אמר עד שיהיו כל הדיינים בבת אחת ובאמת אם יהיו שלשה אינו יכול לעכב ולברר עוד כמ"ש מור"ם בס"ג ח"א דבדיינים קבועים אינו יכול לברור יע"ש עכ"ף הוא צריך הרי"ע לתובעו בפני ג' שאזי הדין עמו ואזי אם לא רצה לתובעו בפני שלשה היה לו דין סרבן אבל הואיל ותובעו בפני שנים שמן הדין אינו יכול לכופו לדון בפניהם והוא לא רצא לתובעו בפניהם למה יקרא סרבן פשוט שאין לו דין סרבנות:
ובפרט אפילו אי הוה תבע ליה כהרי"מ ז"ל בפני שלשה מדייני העיר נלע"ד דיכול הוא לדון בזה בורר כמ"ש הש"ע בס"ג ס"א שאם רוצה לדון בעיר אלא שאינו חפץ בשלשה שברר התובע אז זה בורר וכו' והגם שסיים מור"ם וכתב אם דיינים קבועים לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכו' בודאי מור"ם לא דבר אלא בב"ד הקבוע שיושבים בתלת כחדא וזה אינו רוצה לתובעו בפני ב"ד זה וזה אינו רוצה לתובעו בפני ב"ד זה. בזה הוא דאינו יכול לברור לו ב"ד אחר אבל בדייני מערבא שאינם יושבים בתלת כחדא וכפי הדין צריך לצרפם לדון בכפייה איך מה כחו של כהרי"ע ז"ל לברור לו כל השלשה הואל וזה הנתבע רוצה לדון עמו בעיר. הדר דינו לזה בורר לו אחד וזבל"א א"ך לא ידענו למה יקרא סרבן ובפרט הואל וזה הרי"ץ הנתבע לא נתן כתף סוררת שלא לידון בפני השנים שברר לו כהרי"ע ז"ל אלא גם הוא בחר לו בהם אלא שרצה להוסיף עוד עליהם מאי הוי ובפרט לפי הנראה דטעמו שרצה לידון בפני הרבים כנראה דטעמו הוא משום שיהיה הדבר ברוב עם הדרת מלך זה מלכו של עולם לא כן בפני שנים אדרבה תהיה אימתו והדרתו מוטלת עליהם הואל וכהרי"ע ז"ל היה רישא על כל רשין רבא דעמיה מדברנא דאומתיה אם יהיה הדבר כ"ך בודאי כהרי"ץ נר"ו דינא קא תבע כמ"ש מר"ן בבד"ה בסי"ד משם התשב"ץ באדם שתבעוהו גדולי העיר לידון עמהם והנידון אמר לא אדון בעיר הזאת הואיל ואימתם מוטלת על הדיינים ומסתתמין טענותיו וכתב דכך פסקו כמה גדולים והותרו לנתבע שלא ירד בעירו לפני מי שהוא גדול ודבריו נשמעים יעו"ש וא"ך ממנו נדון קו"ח לנדו"ד דהרי התם אפילו לא ירצה לדון עמו בעירו פסקו כך מכ"ש בנדו"ד שרוצה לדון עמו בעירו וגם לפני הדיינים שיעקב בחר לו אלא שרוצה להוסיף עליהם לא ידענו מהיכן כאן ריח סרבנות:
שוב ראיתי להרב נתיבו"ת המשפ"ט בס' י"ג סק"ו שכתב כן בפשיטות ז"ל שם שציין על דברי מור"ם דסי"ג ס"ב וכתב ז"ל שיוסיף ואפילו בב"ד קבוע בעיר שצריך לדון לפניהם יכול לטעון שרצה להוסיף דיינים עכ"ל: ובפרט לפי מה ששמענו שבכמה מקומות שבערי המערב שיש להם דיינים הרבה ומתקשים הבע"ד דרכם הוא לקבץ דייני העיר במעמד אחד ומוציאין הדין לאור וא"ך למה ישתנה דינו של יצחק זה מכל דין בני חלוף ממה שנהגו העולם ובאמת הד"א כמ"ש הרב הפוסק דאין לו דין סרבנות והואל ונתפס בגופו דינו הוא כמ"ש דיש לו דין מסור דאמר בס' שפ"ח נשבע ונוטל: גם על ההוצאות שהוציא בלכתו לטאנזה וכו' כדי לכופו לירד עמו לדין הד"א כמ"ש הרב הפוסק דאחר שיברר הרי"ץ שסרב ולא רצה לירד עמו לדין צריך לשלם לו הוצאותיו או על בירור או על ידי שומת ב"ד וכמ"ש מור"ם בסי"ד כמ"ש הרב הפוסק דאין לנו אלא דברי מור"ם הואל והש"ך רצה להגיה בדבריו להצריך ברור ושומא ולא הונח לו הואל והדבר מפורש בד"מ דבחדא סגי א"ך אין לנו אלא דברי מור"ם ובפרט לפי מה שראינו להרב פת"ש שמיישב דברי מור"ם וכתב זל"ה בס' י"ד ס"ק ט"ו או הב"ד ישומו. עיין בתשובת וש"ב הכהן בהשמטות סנ"ג שביאר דברי הרמ"ה בטוב טעם ודעת דהא ודאי בין שמברר כמה הוציא ובין אינו מברר לעולם שייך שומא אך החלוק הוא דאם מברר כמה הוציא וצריך שומא אז השומא הוא אם לא הוציא יותר מן הראוי כמ"ש בס' קפ"ב ס"ג אבל אם אינו יכול לברר אז השומא הוא בענין אחר שישומו לו בפחות שבהוצאות וכמ"ש בסימן שע"ה ס"ח וזהו כוונת הרמ"ה דמ"ש צריך לברר כמה הוציא וצריך שישלם לו היינו ג"ך אחר השומא אם לא הוציא יותר מן הראוי ומה שלא באר זה י"ל על מ"ש בס' קפ"ג דודאי לאו כל כמיניה להוציא יותר ממה שהיה צריך להוציא ומ"ש או הב"ד ישומו לו היינו דאם אינו מברר ישומו לו בפחות שבהוצאות ע"ש עכל"ה הרי לך שמיישב דברי מור"ם ומסקנתו היא דבמקום שאינו יכול לברר ישומו לו א"ך הכי נקטינן דעל ידי שומא לחוד סגי הן אמת דעלה על הדעת לומר דמה שכתב הש"ך צריך ברור ושומא היינו כמה הוצאות הוציא ואח"ך שומא ובזה הוא דס"ל למור"ם דאין צריך לברר כמה הוציא ושומא אלא אפילו בשומא לחוד סגי אבל עכ"פ יהיה צריך לברר כמה שלוחים שלח וכמה מסעות נסע ואזי ישומו לו הלאו הכי מאן לימא לן דעשה שום הוצאה כלל אך כד דייקינן לא כן הוא דהא הש"ך דמצריך ברור ושומא הוא ע"פ תשובת הרא"ש ששם נתבאר דין זה ושם בתשובת הרא"ש אין מבורר שם אלא יברר כל דרך שהלך והשלוחים ששלח וב"ד ישומו כמה ראוי להוציא בזה יע"ש וא"ך דברי הש"ך בודאי על סגנון זה אזלי דהיינו ברור הדברים וכו' ואזי ישומו. שוב ראיתי שכן כתב בפשיטות הרב נתיבו"ת המשפ"ט על דברי הש"ך ה' וז"ל ועיין ש"ך ומ"ש שצריך ברור ושומא אמנם אין צריך לברר רק עניני ההוצאות שהוציא כגון כמה שלוחים שלח וכמה נסיעות נסע ואז אפילו אינו מברר כמה מעות שנתן יכול לומר בפחות שבשומות כמ"ש בס' שע"ה ע"ש עכל"ה וא"ך מזה נלמד דלדעת מור"ם דלא מצריך תרתי אלא בשומא לחוד סגי אינו צריך לברר אפילו נסיעות הדרכים אלא ב"ד ישומו לו כמה ראוי לנסוע בדרך וכמה ראוי ליתן הוצאות השלוחים וגובה הואל והנתבע יצא מחויב בדין וכמ"ש הריב"ש הביא דבריו הסמ"ע בס' י"ד סקכ"ח יע"ש: ומענין שבירת הכלים הנה ראינו להרב הפוסק נר"ו מידן דן להו לחייבו לשלם מכח תשובת הרשב"ץ שפסק מור"ם בס' שפ"ח סט"ו והגם שהש"ך פקפק בה עכ"פ כתב הרב הפוסק דבנדו"ד שהוא ע"י גוים אפילו הש"ך יודה אלה היו תכלית דבריו. באמת האי פסקא דפסק בסכינא חריפא דבגוי כ"ע מודו לאו פסקא הוא דהא אדרבא יכולים לומר דגוי מיגרע גרע אפילו במקום דלאו בר חיובא הוא פטור משלחו הואל וקי"ל דאין שליחות לגוי והגם ששם בתשובת הרשב"ץ שממנו מקור דין זה שם נתבאר כתוב זל"ה דאם הזקין מוחזק חייב וכו' ולא תימא אין שליח לדב"ע דלא מפטר בהאי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במלשין ובאנס לאו ישראל הוא עכל"ה וא"ך ע"פ הדברים האלה נראה דכל שאינו ישראל הוי בכלל יש שליח לדב"ע אך מה נענה להרב משכנו"ת הרועי"ם במערכת שי"ן אות רי"ש שהביא לדברי הרשב"ץ אלו וכתב עליהם דמהא לא דינין ליה כגוי לכל מילי דהא בגוי קי"ל אין שליחות לגוי וכו' וכל עקר חדוש הרשב"ץ אינו אלא דהמוסר הרי הוא כגוי ויש שליח לדב"ע אלא דבגוי בלאו הכי איכא טעמא רבא דאין שליחות לגוי ועדיפא מזה ראיתי להרב ער"ך השולח"ן בס' הזכרון אות אל"ף אות ג' שכתב דיש הוכחה מדברי הרשב"א דאפילו בגוי פועל דקי"ל דיד פועל כיד בעל הבית עכ"ז אין שליחות לגוי אפילו אינהו לדידן יעו"ש וא"ך מן הראוי יש לחוש לסברת הפוסקים הנז' ומה גם בנדו"ד דהוא שליח לדב"ע ששולח להזיק ממון חבירי ומצינו מחלוקת דפוסקים הרב שבו"ת יעק"ב שהביאו הרב פת"ש בס' שפ"ח סק"ז כתב דלדעת הרשב"א הובאו דבריו בס' מש"ה אות רי"ש הביא הרב מדבריו דבגוי לא אמרינן אין שליח לדב"ע אלא יש שליח וכן דעת הרב מש"ה זלה"ה דבגוים אמרינן יש שליח לדב"ע:
אך נגד זה מצינו להרב גור אריה זלה"ה שכתב דמהרימ"ט כתב בפשיטות דגם בגוי אמרינן אין שליח לדב"ע וכתב דכן היא סברת הרב ארעא דרבנן וכתב דהרב פרש"ת דרכי"ם כתב דיש חלוק דבשפיכות דמים גלי קרא דיש שליח לד"ע לגוי אך לא בשאר עבירות יע"ש וג"ך מדברי הרב שבו"ת יעק"ב שהביא דברי הרב פת"ש בס' שפ"ח סק"ז מדבריו שם מוכרח דס"ל דגם בגוי אמרינן אין שליח לד"ע שהרי שם כתב בטעם הראשון דחייב המשלח הואל והגוי שנעשה שליח פטור מן הביוש ואזי הדר דינו דאם אין השליח בר חיוב המשלח חייב דון מינה הא אם הוה השליח בר חיובא אפילו הוא גוי המשלח פטור א"ך הרי הדבר במחלוקת שנוי אי אמרינן בגוי יש שליח לדב"ע או לא וא"ך אתאן לנדו"ד לכאורה נראה דפטור המשלח חדא משום דאין שליחות לגוי לפי סברות שכתבנו לעיל ואפילו אם קי"ל דיש שליחות לגוי הרי במקום שהגוי בר חיובא יש כאן סברת הפוסקים ה' דס"ל אין שליח לדב"ע ובנדו"ד לגבי הגוי עבירה היא בידו להזיק ממון דהא בני נח מוזהרים על הגזל ומי שמזיק ממון חבירו אין לך גוזל יותר מזה וא"ך לסברת מהרימ"ט והרב ארעא דרבנן והרב פרש"ד שבו"י הנז' להוי פטור המשלח כל זה נראה לכאורה אכן מדברי כנה"ג בס' קפ"ב דגה"ט סכ"א שם הביא תשובת הרשב"ץ וכתב דכן פסק במפ"ה ס' שפ"ח ושם מוכח מדבריו דדעת הרשב"ץ היא דהגוי מיגרע גרע מישראל רשע ורגיל למסור ומשם באירה דלדעת הרשב"ץ הרי הוא כגוי וכששלח עם הגוי חייב המשלח יעו"ש ועיין לו שם עוד שחזר וכתב בסעיף כ"ה דמן התשב"ץ ומדברי הטו"ר דבגוי אמרינן יש שליח לד"ע יע"ש וא"ך הואל והרב כנה"ג מפשט פשיטא ליה בפירוש התשב"ץ דכוונתו היא דבגוי יש שליח לד"ע ובישראל מומר הוא כגוי וכוונתו היא דאם שלח עם הגוי חייב המשלח א"ך אין לנו להניח פירוש כנה"ג בדברי התשב"ץ משום פקפוקו של הרב מש"ה שרצה לדחוק בדברי הרב התשב"ץ ובפרט הרב מש"ה בעצמו הרי שם הוקשה לו על הרב התשב"ץ עצמו היאך למד דין מוסר מדין גוי וזל"ה של הרב מש"ה אלא דאכתי איכא למידק בדברי התשב"ץ ז"ל דקא יליף למוסר מדין גוי והרי בגוי לאו משום דדברי השם איננו שומע אלא משום דאין שליחות לגוי כמדובר וכו' הרי לך דהרב מש"ה עצמו אזיל ומודה דהתשב"ץ משוה אותם גוי לישראל מומר א"ך הואל ודעת התשב"ץ זלה"ה מוכחת מינה ובה דישראל מומר וגוי שוים וכן פירשה כנה"ג כדאמרן בודאי הכי הוא פירושו של התשב"ץ והואל ומור"ם דקי"ל כוותיה פסק הכי אין לנו לזוז מדבריו. ובפרט דכן פסקו האחרונים שהביא הרב פת"ש עיין עליו בס' שפ"ח ס"ק ובס' קפ"ב סק"ג דבשולח על ידי גוי המשלח חייב והגם דהתם לפי טעם הראשון משום דהגוי לא הוי בר חיובא ע"ש הרי הוסיפו עוד לחייב מטעם אחר אפילו אם הוה הגוי בר חיובא משים דהגוי מוחזק בכך יעו"ש וא"ך בנדו"ד אין מוחזק ואין זריז יותר מעכו"ם בשומעו שיש לו רשות לאבד ממון ישראל הרי קיים ליהו הרי זה הזריז נשכר ופשוט דחייב ומה גם לפי מה שכתב הרב הפוסק נר"ו שהביא הפועלים גוים ע"פ מאמר השר לנתוץ ולהרוס את הבית דהפועלים היו מוכרחים לעשות ע"פ השר וכו' מצד זה לחוד יהיה חייב דכן הובא בדרשות מהרי"ד זלה"ה סברת הפוס' דהדין כך הוא דבמקום שהשליח הוא בע"ך לעשות השליחות המשלח חייב וילפי לה ממה שנתחי' שאול על הריגת נוב הגם שלא הרגם בידו אלא על ידי שלוחיו עכ"ז הואל והשלוחים מוכרחים לקיים מצות שולחם חייב. נקטינן מזה דהפועלים ששברו הכלים כאלו המשלח בידו שברם וחייב עליהם כמ"ש בס' שפ"ד יעו"ש:
ועל מה שנגנב מן הבית ראיתי להרב הפוסק דפסק דגרמא בנזקין הוי כהרי"ע ז"ל ופטור הנה לכאורא היה נראה לחייב הואל וכהרי"ע נתן רשות למשחית לנתוץ ולהרוס והופקר הבית בפני הנכנסין ויוצאין וכל הבא ליטול יבוא ויטול א"ך הדר דיניה כמ"ש הש"ע בס' שצ"ו ס"ד דפסק שם הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה חייב והוסיף מור"ם וכתב ז"ל י"א דאינו חייב אלא אם הכישה וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אם נאבדה חייב ע"ך הנה מפשט הש"ע לא ידענו מהו הדין בבהמה עצמה אם הוזקה או נאבדה אי דינין לה כדין הזיקה אחרים דחייב או לא אך מדברי מור"ם שסיים וכתב וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב אם נאבדה ע"ך מלשון זה מוכח דלדעות הראשונות שהם דעת השני ודעת י"א קמא דכתב מור"ם מודה שחייב על הבהמה אם נאבדה וא"ך מן הראוי גם כאן הואל ופרץ הבית ובאו שודדים ולקחו מה שבבית חייב וכך נראה ג"ך דעת הרה"ג רב המלאך זלה"ה בספרו משי"ש ח"א ס' ז"ך שפסק במי שחתר וגנב ואח"ך באו אחרים וגנבו דחייב החותר גם על מה שגנבו אחרים יע"ש דדייק לה מפסק זה של הש"ע יעו"ש:
אך באמת כד דייקינן לא כן הוא דהא פסק הש"ע כאן הוא דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון הל"ב שכתב כמ"ש הש"ע כאן ושם בס' מגד"ל עו"ז נתבאר מה שהקשו חכמי לוניל להרמב"ם היאך פסק דפורץ ויצאה והזיקה חייב מאי שנא מהא דתנן פרצוה לסטים פטור ופסקה ג"ך הרמב"ם להלכה והוא פסק הש"ע ג"ך בס' שצ"ו ס"ג ועל זה השיב להם הרמב"ם ואמר להם זה פרוקה הפרש גדול יש בין לסטים שפרצו ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו שהלסטים כוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שיוציאוה נעשית ברשותם ונתחייבו בנזקה אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו שום הזיק שנתכוונו לעשות שהוא הגנבה ולפיכך פטורין אבל הפורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקה ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזה הפרש בין לסטים ובין פורץ בפני בהמת חבירו עכל"ה א"ך מדברי הרמב"ם אלו מוכח דלא יתחייב אלא על הנזקין שנתכוון להם א"ך לדעת הרמב"ם יש לנו לומר דהואל ובפריצתו לא היתה כוונתו על נזק הבהמה עצמה אלא כדי שתלך ותזיק א"ך הואל ולא נתכוון על הזיק הבהמה עצמה פטור הוהדר דינה כדין פרצוה לסטים וא"ך ממנו נבוא לנדו"ד הגם ששלח שלוחים לסתור את הבית הגם שאמר נאמר שהיתה כוונתו שישבר כל מה שבבית עכ"פ לא היתה כוונתו שיבואו ויגנבו וא"ך אין כאן כי אם גרמא בעלמא פטור. הן אמת דעמד לנגדי פסק הרה"ג כמוהרר"ם זלה"ה הנז' דמדבריו מוכח דלדעת הש"ע דפסק דאם הלכה והזיקה חייב כתב הרב דקו"ח שנתחייב על נזקי הבהמה אם נאבדה יע"ע ולפי טעמו של הרמב"ם לא נראה כן כמש"ל עכ"פ נדו"ד נראה דגם הרב ה' יודה דשאני בהזיק הבהמה הואל וכוונתו היתה, בפריצתו שתלך ותזיק אפשר ס"ל להרב הנז' דאדרבא קרוב הדבר שתאבד יותר משתזיק וא"ך להכי ס"ל להרב דכשחייב הרמב"ם על מה שתזיק מכ"ש שיתחייב אם נאבדה ומזה ילפינן לנדון דידיה דהואל וחתר אדעתא לגנוב וגנב מה שגנב הגם שבאו אחריני וגנבו חייב הואל ובמחשבתו היתה שיאבד ממון בעל הבית על ידי גניבה ועלתה מחשבתו הוי מזיק בידים לא כן נדו"ד הגם שפרץ וסתר מעולם לא עלה על דעתו על הגניבה ובודאי אפילו הרב ר"ב המלאך יודה בזה: שו"ר להטו"ז בס' שצ"ו ס"ד שציין וכתב ז"ל וי"א דאינו חייב וכו' משמע דלדעת הש"ע חייב בנזקי בהמה וקשה שזה סותר למ"ש בס"ג כדי לאבדה פטורים על כן נראה לי דצ"ל י"א בלא וא"ו וכוונתו היא לפרש דברי הש"ע שהם דברי הרמב"ם שאין מבואר כוונתו על מה חייב כמ"ש הרב"י משם הראב"ד בהשגה על זה כתב רמ"א י"א דאינו חייב וכו' ולא לחלוק על הקודם ולהביא פלוגתא חדשה עכ"ל הרי מדברי הטו"ז ברור לו דמס"ג מוכרח לומר דעל נזקי הבהמה פטור לדעת הש"ע דלא חייב כאן אלא על מה שהזיק הרי מבורר כמו שאמרנו דלדעת הש"ע סברת הרמב"ם בעי עד שיתכוון ותצא מחשבתו לפועל וממנו נלמד לנדו"ד דלא נתכוון לשם גניבה ודאי פטור וכן כתב ג"ך הסמ"ע סק"ו דלדעת הש"ע דוקא דאם נאבדה חייב לשלם לבעלים אם הוציאוה בידים אבל בפורץ בפני בהמת חבירו ונאבדה פטור ע"ש וא"ך הד"א דכל מה שנגנב מן הבית לא הוי אלא גרמא ופטור ותו לא מידי זהו מה שנלע"ד וצוי"ם וימ"ן כ"ד החותם בע"א לאדר כאן שנה נאד"ר בקד"ש פה סאלי יע"ה הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: