שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן יט
שו"ת חלק חו"מ הלכות טוען ונטען סימן י"ט:
תשובה לעיר מקנאס יע"ה מעשה בראובן ושמעון שהלכו וקנו מהא"ל נאדי"ר כל הקרקעות שיש להא"ל זאמי"ע במחז"ק בשותפו' ישראל דהיינו שיש לישראל החזקה והגוף לגוי ומכר להם האל נאדיר את הגוף ואחר שנחלט במכר ביד הקונים הנז' עמדו כל בעלי החזקות הנז' לפדות מידם איש את שלו בכח תקנת רבותינו המגורשים נ"ן זלה"ה והלקוחים הנז' מעכבים מכמה סבות הראשונה היא באומרם כיון שקנו הכל בב"א אין זכות לבעלי החזקות לפדות ובפרט באיזה קרקעות מהם שהלקוחים הנז' הם שותפים בהם עם בעלי החזקה וכיון, שקדמו הם וקנו אין שאר השותפין יכולים לסלקם אפילו מחלקם שנית. עוד אומרים שאף את"ל שעדיין יש שוז"ך לבעלי החזקות לפדות מידם בזה לא ניחא ליהו והרי הם מוכנים להחזיר המכר לבעליו או למכרם לגוי אחר וישארו בעה"ח כמו שהיו מקודם. שלשת. טענו הלוקחים הנז' שמלבד דמי המכר המפורשים בשטרי מכר עוד הוציאו שוחדות אחרות קרוב למחצית בדמי המכר ואם רוצים בעה"ח לפדות מידם כפי התקנה צריכים הם לפרוע גם חלקם בהוצאות הנז' מלבד דמי המכר הלאו הכי לא יסתלקו אלא ישאר בידם של הקונים יומ"ץ זהו הנוסח המובא לידינו מעי"ת מקנאס אב"א:
הן היום האירו אל עבר פנינו הני פסקי דבי רב על השאלה הנז' ראשון בקודש נהדר מעשה החר"ש והמסג"ר הרב המו' סבד"מ מוהר"ר יעקב בחר לו לו יה נר"ו ושניות מד"ס מעשה ידיהם של צדיקים שני צנתרות הזהב שלוחי דרחמנא נינהו הראשון אדם הרב המובהק מר דיינה כמוהר"ר אליהו זכו"ל ואשר על ידו השני הרב מוה"ר אהרן נר"ו. ובאמת הגם שאין בפי מענה כי בזה הזמן רבות אנחותי ונטתה דעתי לאחוז פלך השתיקה אך משום אין מסרבין לגדול הוכרחתי לחוות דעתי הקלה כמות שהיא בראשי פרקי דוקא: הנה השקפנו לטובה על טענת הלוקחים ועל מה שהשיב בראש הרב אביר יעקב נר"ו תחלה וראש דחה דבריהם במה שרצו לזכות הואל וקנו כל נכסי הגוי הדר דינייהו כמ"ש הש"ע בס' קע"ה סל"ו יע"ש והרב הפוסק דחה דבריהם דלא היתה תקנה בזה אלא משום פסידא דמוכר ישראל אבל לא במוכר גוי ומכח זה פסיק ותני דאפילו מצרן אחד יכול לסלקו משלו:
הן אמת לכאורה היה מקום לגמגם בזה ממה שנקט הש"ע בלשונו הטהור ז"ל אין בעל המצר וכו' שהרי היא והאחרת קנה וכו' לשון זה מורה דבאופן זה שרצה המצרן לסלקו מאחת דאין יכול לסלקו לא בעינן משום פסידא דמוכר אלא משום הלוקח עצמו יכול לומר אני לא קניתי אלא בצירוף הכל אבל אלולי הצירוף אין לי לקנות מאומה מאיזה שיהיה וא"ך אינו בדין שנחייבהו לעשות טוב וישר במקום פסידתו וא"ך ע"פ זה לא שאני לן בין יהיה הלקוח מיד ישראל או מיד גוי אין המצרן יכול לסלקו מאחת. כל זה נראה לכאורה. אך אין זה אמת שהרי מה שנקט הש"ע בלשונו שהרי היא והאחרת קנה כאחד לישנא דהרמב"ם נקט כדרכו והוא מה שפסק הר"ם במז"ל בהלכות שכנים הלכ"ו ומצינו להרב המגי"ד שם שכתב ז"ל המוכר כל נכסיו לא' וכו' מפורש שם וכתב הרמב"ן ואפילו אמר המצרן אנא זביננא לכלהו נכסי וכ"ך בעיטור וכן דעת רבינו אשר עכ"ל מדברי דהר"מ אלו שמביא דברי הרמב"ן ז"ל על דברי הרמב"ם נראה דכוונתו לומר דדברי הרמב"ן יוצדקו על דברי הרמב"ם ולא פליגי וא"ך מוכרח אתה לומר דטעמו דהרמב"ם הוא משום פסידא דמוכר כמפורש בדברי רש"י בגמרא דאולי איידי דביני ביני וכו' דאי טעמו דהרמב"ם משום דהלוקח עצמו יכול לבוא בטענה לומר לא קניתי אלא הכל א"ך לפי זה אם יאמר לו המצרן אני אקח הכל ולא יהיה לך פסידא זכאי המצרן באמירתו וא"ך לא יוצדקו דברי הרמב"ן על דברי הרמב"ם וקשה לזווגם והיאך הרב המגי"ד בא לזווגם יחד דכך מורה לשונו אלא ודאי דגם הרמב"ם אזיל בשטת רש"י בטעמו:
ובר מן דין הרי הדבר מפורש יוצא מדברי הרמב"ם עצמו שפסק הטו"ר ז"ל סכ"ה ופסקו הש"ע סי"ג ז"ל כתב הרמב"ם אחד שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציו שלקח מהאחד אינו יכול לסלקו אלא א"ך מסלקו מכולה ע"ך וכתב הרב"י דתלמידי רשב"א כתבו על דברי הרמב"ם וז"ל והני מילי בשדה אחת שהיתה משותפת בין שני אנשים אבל לקח שתי שדות משני בני אדם מסלק איזה מהם שירצה עכ"ל הרי לך דאפילו קנה שתי שדות בצירוף משני שותפים עכ"ז יכול המצרן לסלקו מאחת שירצה ואין יכול לומר יש לי פסידא כי לא קניתי אלא בצירוף והגם דהתם מיירי שקנה משנים ובכאן קנה מאחד בודאי דאין חלוק ומה לי קנה מחד או משנים בודאי אי הוה מקום לחוש לפסידתו דלוקח בודאי דאין לחלק אלא בודאי דאין לחוש לטענתו זה וטעמא רבא איכא דדוקא חצי שדה הוא דאיכא דעבדי דלא קנו אבל שדה אחת מדי יום יום נמכר ונקנה ופשוט:
איך שיהיה הדרן למאי דאתן עלה הואל והטעם הוא משום פסידא דמוכר בנדו"ד דלא שייך טעם זה נראה דאפילו אחד לבדו מבעלי חזקות יכול הוא להוציא חלקו ונחלתו מיד לוקח זה אפילו אי לא הוה אתי אלא מכח דדב"מ מכ"ש דיש לו דין שותף שהרי יש לו רביע בקרקע ושותף עדיף הוא ממצרן כדקי"ל דבמקום דליכא פסידא דמוכר דין הוא שנאמר דשותף עדיף ולא כמ"ש הרב השד"ר נר"ו בפסקו דאפילו במקום דאיכא פסידא דמוכר שותף עדיף ממצרן ומייתי ראיה ממ"ש כנה"ג דהרב"י ז"ל מייתי לתשובת מהר"ם ומדמייתי לה ש"מ דס"ל כמהר"ם ומזה יצא הכנה"ג לתמוה על הרב"י שמביא דעת מהר"ם בב"י ולמה לא פסקה בקצר דשותף עדיף אלה היו דברי הרב כנה"ג ומזה רצה השד"ר נר"ו לפסוק הלכה דאפילו במקום פסידא דמוכר שותף עדיף הואל והכנה"ג כתב דמר"ן בב"י ס"ל לתשובת מהר"ם כדאמרן זהו תכלית דבריו. ומחילה מכבודו לא ידעתי היכן מצא כתוב בפירוש בתשובת מהר"ם דשותף עדיף אפילו במקום פסידא דמוכר הרי לא נמצא כתוב בב"י אלא כדברים האלה ז"ל מ"ך בתשובת מהרי"ל שפסק מהר"ם דאפע"ג דאשה לית בה דדב"מ דינא דבר שותפ' אית לה דעדיף השותף בגוף הקרקע עכ"ל מדבר תשובה זו לא מכריעא מילתא ואיכא למימר דלא קאי אלא אדין האשה שקנתה קרקע דליכא פסידא דמוכר וכן אדרבא מורה לשונו שכתב בזה"ל דאפע"ג דאשה לית בה דדב"מ. וכו' הלשון הזה מורה דכוונתו לומר דאשה שאמרו אינה מצווה על ועשית הטוב והישר דדב"מ דין שותף וכו' אבל באשה שמכרה איכא למימר ס"ל למר"ן דרב"י דמהר"ם מודה במודים דרבנן דאחי ושותפי ומצרן שוים וכמ"ש שר הרב כנה"ג משם מהר"ש יונה דהכי מחלק בפשיטות בין מקום שיש בו פסידא דמוכר למקום שיש לו פסידא דלוקח יע"ש והגם שבאמת שהכנה"ג תמה על המחלקים חלוק זה וכתב דמתשובת מהר"ם דכתב בלשונו ז"ל וכן אני אומר דכל הני דאמרן לית בהו דדב"מ דוקא מצרן לא שותף ע"ך ומסיום דבריו אלו של מהר"ם דייק בכנה"ג דכל הני דקאמרן הוא קאי אפילו במקום דאיכא פסידא דמוכר יע"ש עכ"פ סברת החולקים המחלקים לא מדקדקים בדברי מהר"ם כן אלא ס"ל דמה שכתב מהר"ם שאני אומר כל הני דאמרו וכו' לא קאי אלא במקום דליכא פסידא דמוכר וא"ך לדעתם לא נרמז בדברי מהר"ם מקום פסידא דמוכר:
גם יש להביא ראיה דמה שכתב הרב"י משם מהר"ם דבאשה אית בה דינא דשותפי וכו' דמהר"ם מיירי באשה שקנתה דליכא פסידא דמוכר דבר מהר"ם יש להביא ראיה מדברי כנה"ג שתמה על המחלקים בין מקום דאיכא פסידא יכו' יצא לתמוה עליהם ממה שסיים מהר"ם דבריו וכתב ואני אומר וכו' ואי באמת דתשובת מהר"ם היתה על אשה שמכרה דהוא פסידא דמוכר מכאן הו"ל לתמוה עליהם מעקר פסקו ולא הוה צריך לדקדק מסוף דבריו שכתב שאני אומר וכו' אלא ודאי מוכרחין לומר דפסקו דמהר"ם הוא באשה שלקחה דאין כאן כי אם פסידא דלוקח ועל. זה לא מצא עזר כנגדו הרב כנה"ג לתמוה על המחלקים כי אם מדברי מהר"ם האחרונים שסיים וכתב שאני אומר וכו' וא"ך מהוכחת דברי מהר"ם ז"ל שהוכיח הכנה"ג אדרבא יש לנו לומר דהרב"י ס"ל דבמקום דאיכא פסידא דמוכר ליכא דדב"מ אפילו לגבי שותק והראיה מדלא הביא סוף דברי מהר"ם בתשובה שכתב כל מקום שאמרו דליכא דדב"מ איכא דינא דשותק דממנו נשמע לפי דברי כנה"ג דאפילו במקום דאיכא פסידא דמוכר דבר מהר"ם וא"ך הרב"י מדלא הביא דברי מהר"ם האחרונים ולא בחר להביא כי אם דינא דאשה שקנתה מכאן נראה דלא בחר לו לפסוק כמהר"ם אלא בזו דוקא ולא במקום דאיכא פסידא דמוכר ומעתה אין כאן שום ראיה ממה שהביא הרב"י תשובת מהר"ם להוכיח ממנה דס"ל דאפילו במקום דאיכא פסידא דמוכר שותף עדיף חדא שהרי המחלקים חלוק זה לא נעלם תשובת מהר"ם מעיניהם ואפילו הכי ודאי מפרשי לה כמש"ל ודלא כהכנה"ג וגם הרב"י איכא למימר הכי ס"ל וכדאמרן וא"ך הואל והדבר במחלוקת שנוי הלוקח מוחזק וכמ"ש הטור בס"ד והש"ע ומור"ם סמ"ה יע"ש ומה גם לפי דקדוקו של הכנה"ג בדברי מהר"ם אם כדבריו כן הוא א"ך אדרבא הרב"י מדהביא תשובת מהר"ם ובחר לו להביא ממנה כי אם דין אשה שקנתה ולא הביא סוף דבריו א"ך ש"מ דלא קי"ל כוותיה בהכי:
וכל זה כתבנו ללא צורך כי אם לישא וליתן להתלמד לעלמא ובפרט לישא וליתן על דברי הרב השד"ר כי ערבים עלי דברי דוד נר"ו אבל לענין דינא אין אנו צריכים להאריך דכבר הורה זקן הרב מהריב"ו בסקפ"ו דלעולם אזלינן בתר מאי דכיילי לן רבנן הרב"ח בתשובה והרב משפט צדק משם מהרש"י זלה"ה דבמקום פסידא דמוכר ליכא דין דשותף עדיף יע"ש וכן מוכח נמי מדברי הרב תוש"י ח"ב סצ"ז בדף ס"ב ע"א יע"ש:
איך שיהיה תבנא לדיננא בנדו"ד דליכא פסידא דמוכר אפילו אלו באנו לזכות בעל החזקה אתינן עלה מדין מצרן עכ"ז יכול הוא לסלקו אפילו מקרקעי אחד מכ"ש אם יתאספו כל בעלי החזקות ויבואו לרשת נחלתם פשיטא דלית דו"ד וכמו שהביא הרב הפוסק נר"ו משם זכו"ל משם מהרי"ך ז"ל בפשיטות:
הן אמת דלכאורא נראה דההיא דמהרי"ך דפסק דאם יאמרו לו או קח הכל או צא מן הבית נראה שמנגדות לדברינו הנז"ל דאמרן אפילו איש אחד יכול הוא להוציא זכותו מיד הלוקח כד דייקת באמת יש לחלק כמ"ש השד"ר דהתם כל החצר הוי כשדה אחת וכשיקח הבית הוי כאלו אומר לו תן לי חצי שדה אבל נדו"ד הוא כשתי שדות יכול לסלקו מאחת אך בקרקע המשותפת חזקתה בין הלוקח ובין אחר ודאי דזכה הלוקח מטעם אם קדם אחד מן המצרנים או מן השותפים וקנה בזה נראה דצדקו דבריו לפי שטה זו של הלוקח דחשיב זכיות בעל החזקה שמוציא מיד הלוקח הוא מדין מצרנות:
אך באמת לקושטא דמילתא כל מה שכתבנו בענין זה מדין מצרנות אינו אלא טרחה ויגיעת בשר ולא כתבנו אלא להוציא מלב הטועים לכך כתבינן אפילו יהבינן ליהו כל דילייהו דמדין מצרנות נגעו בה עכ"ז אפילו בעל חזקה אחת הוא לבדו יכול להוציא מידו:
אבל לפי האמת לא נגע ולא פגע בחזקות דידן דין מצרנות אלא דזכות יש לו לבעל החזקה בכל גוף הקרקע וכמו שבא כתוב מידי אביר יעקב נר"ו באוריך א"ץ לכפול הדברים ובפרט כי פשוטים המה שכל כונת נ"ן בעלי התקנות זיע"א לא היתה כוונתם אלא שלא תסוב נחלה ואיש אל נחלת אבותיו ישוב ולא יופקע זכותו וא"ך מה לי קנה הלוקח כל הקרקעות של המוכר ביחד או קנה קרקע המשותפת חזקתה עם חבירו פשוט דכולם שוים לטובה שלא יופקע כח בעל החזקה ויכול להוציא חלקו מיד השותף וכמ"ש בפשיטות הרבנים הגדולים המלאך ר"ב בח"א סימן שפ"ה ותוש"י ח"ב ז"ך וצ"ז יע"ש ששניהם נתנבאו בסגנון אחד דרוב חכמי המערב עלתה הסכמתם דהשותף יוציא חלקו מיד השותף נוסף על זה ממה שהעד העד בנו אדוני האר"ש הרב עדות ביעקב נר"ו שגם הוא ראה וידע שבדור דעה שלפניו כך הסכימו הלכה למעשה א"ך שוב אין לפקפק דמעשה רב:
אך באמת הגם דראה ראינו להרבנים הנז"ל שכתבו שכך עלתה הלכה עדיין יש לספוקי בדבריהם דאולי לא דברו אלא בשותף שלא רצה לתת כלל חלק לשותפו בזה הוא דפסקו דמחוייב להחזיר לו זכותו אבל אה"ן אם הקונה יבוא בטענה שנותן הבחירה לשות ויאמר לו קח הכל או לא תקח כלל דבזה לא גילו דעתם כלל וא"ך איכא למימר דבנדו"ז שיתן הבחירה ביד השותף איכא למימר דמודו לדברי מהרי"ך שהביא הרב זכו"ל דבדבר המשותף הוי כחצי שדה והיא היא שדבר בה מהרי"ך כמש"ל וא"ך גם כאן בשותפין בחזקת בית אחת או חצר אחת יש לספוקי דילמא יודו לסברת מהרי"ך ז"ל:
אך לפי האמת והסברה נראה דלא כן היא דהואל ובעל החזקה יש לו זכות בכל גוף הקרקע היאך יכול לדחותו בטעם חלוש כזה דהגע עצמך שנים שהיתה להם שדה בשותפ' וברוב הימים נגזלה מידם והלך אחד וקנאה מהגזלן דאם נאמר אם בא אחד להוציא חלקו מן הלוקח אין יכול להוציאו משום שהלוקח יאמר לו או קח הכל או הוציא מן הבית דזה לא יתכן אלא דין הוא שיטול מה שנגזל ממנו והגם דפסק הש"ע בסי"ג בקונה שדה אחת אין יכול המצרן להוציא ממנו חצי שדה התם דוקא דמשום מצרנות אתי עליה אינו בדין שבמקום הפסד דידיה נחייבהו לקיים מצות ועשית הישר והטוב אבל בכאן שבא להוציא מיד הלוקח משים דהגוף חשוב שלו מה איכפת ליה בין בא להוציא ממנו שדה שלמה או חצי שדה ופשוט. נשאר לנו דברי מהרי"ך שהביא הרב זכו"ל לישבם מוכרחים אנחנו לחלק בין חזקות דידהו לחזקות דידן וכמ"ש הרב השד"ר נר"ו דיש לחלק ביניהם:
ומה גם דאפילו בחזקות שדבר בהם מהרי"ך ז"ל לא דבר אלא באותו נדון שלו שמעולם לא היתה שותפות לקונה עם בעל אותו בית כלל באותו חצר בזה הוא דיכול לומר אין רצוני להיות לי שום שותפות עם שום אדם בחצר לכך אומר או קנה ממני או צא מעלי אבל בנדו"ד שהיו שותפים אין יכול לטעון כן שהרי תשובתו בצדו כמו שהיה נוח לו מקודם בשותפות גם עתה כן הוא דגלוי מילתא בזה מהני וכמו שמצינו סמך למנהג שנהגו במערב לדון כדעת הטו"ז שהשוכר הדר בבית יכול לומר שהוא מצרן ואין יכול בעל הבית לומר שהשני נוח לי משום דאמרינן ליה כי היכי דהוה נוח לך מקודם יהיה נוח לך גם עתה יע"ש בס' וי"צ בלקוטיו אות שי"ן וא"ך גם כאן הואל והיו שותפים והיו נוחים זל"ז כל אחד בשותפות עם חבירו אפילו מהרי"ך ז"ל יודה שחזר הדבר לקדמותו:
והנה ראיתי להרב השד"ר נר"ו שכתב עוד לזכות לבעל החזקה לסלק ללוקח אפילו לא יבואו כל המצרנים לסלקו אלא אפילו אחד לבדו ואפילו שותף עם הקונה יכול לסלק הקונה מחלקו מכח מה שמצא להרה"ג מוהר"ר יעב"ץ ז"ל בס' רי"ז שכתב כמה נדוים וחרמות במשיג גבול בתקנות הללו וקי"ל כל ספק חרם להחמיר כמ"ש כנה"ג הגה"ט סק"ס עכ"ל הטהור לע"ד נראה דנדו"ד לא נכנס בדין ספק חר"ס שהרי שם שם לו הרב החבי"ב סיי"ם בסי"ז ז"ל הא דספק חרם בהסכמות להחמיר היינו כשהספק הוא בהכנת תקנת החזקות אבל כשלא הוזכר הדבר בתקנה לא מקרי ספק להחמיר מהר"א ן' ששון ז"ל עכ"ל ופירוש הדברים הוא דאם הדבר מסופק לנו בהבנת הלשון אם פירושו כך או פירושו כך בזה הוא דאזלינן לחומרא אבל בדבר שלא נזכר בתקנה כעין נדו"ד אלא מסופקים אנחנו אם תקנו גם בזה או לא נכנס בסוג זה ופשוט והן הן הדברים שכתב הרב החבי"ב שם בסיום דבריו סט"ז ז"ל וכתב משפט צדק בח"ב סס"ד שאפילו אם יש בי ספק אם הוא בחרם או לא יש להחמיר אבל אם הוא ספק אם היתה הסכמה על זה יש להקל עכ"ל וא"כ גם כאן הרי הדבר ספק אם היתה הסכמה על אופנים אלו או לא וא"ך אין כאן ספק חרם והעיד על זה האופנים שאנחנו מסופקים בהם לא מקרו ספק חרם דהנה מצאתי ראיתי להרב תוש"י ח"ב ס' צ"ז כתב ז"ל גם מ"ש חכמי תיטוואן בכל שותף בקרקע או בחזקה שקנה חלקו וחלק חבירו מן הגוי שהיה בידו קרקע משנים קדמוניות שיזכה גם בחלק חבירו כיון שיש לו חלק בה ולא חלה עליו תקנת החזקה להיות הבחירה ביד הבעלים לפדות ולא דברו אלא באיש נכרי וכו' וחכמי תיטוואן אלו שכתבו הדברים האלה הן הם בעלי הסברות שהביאו הרה"ג משי"ש סי' שפ"ה והרה"ג מוהר"ר יואל זלה"ה בתוש"י ח"ב סי' ז"ך וצ"ז ודחו אותם בשתי ידים וכתבו הרוב חכמי המערב פסקו דלא כוותיהו כמש"ל. איך שיהיה למאי דאתן עלה הרי לך דבעלי סברא זו הם חכמי תיטוואן יע"א ועיניך תראינה בס' הרב מוהר"ר יעב"ץ ז"ל סרי"ז דתשובתו היתה לחכמי תיטוואן על מאי דנשאל מהם ושם כתב נדוים וחרמות בענין התקנות וא"כ הרי לרבותינו חכמי תיטוואן לפניהם נגלו תעלומות התקנה שהיתה בחרמות וא"ך היאך קמו אחריהם וכתבו דשותף שקנה מן הגוי לא חלה עליו התקנה מן הראוי לומר דחלה עליו התקנה מכח ספק חרם כי ודאי האחרונים ידעו מפסק הרב יעב"ץ זלה"ה שהגיע אליהם בימי רבותיהם אלא ודאי הגם דמידע ידעי שהתקנה בחרם ומן הספק יש להחמיר היינו דוקא בפסקו של מהר"א ן' ששון ז"ל והרב משפט צדק שהספק הוא בלשון התקנה אבל בספק שאינו מלשין התקנה אלא הספק אם תקנו באופן זה או לא תקנו כל עקר לא נכנס בסוג זה:
ומעתה הבוא נבא למה שטען הלוקח שזולת הסך שכתוב בספר המקנה עוד הוציא שוחדות וכו' והרב הפוסק הגריע כחו בטענה זו ותחלה וראש דקדק מתקנת ב"ן אי"ש ח"י שכתבו בזה"ל שהבחירה לתת ללוקח דמי המכר וכו' מלשון זה דקדק דוקא דמי מכר. באמת אתמיהא למה לא יוכללו כל ההוצאות בכלל דמי מכר למה יגרעו ההוצאות מדמי מכר אלא מעתה במקום שנותנים מכס למלך לערך שנים או שלשה למאה על המכר האם נאמר דגם הם לא יוכללו ובפרט במשל אם היתה שוה מאתים והלך ונתן שוחד חמשים ולקחה במאה דהוי בין דמי המקח והשוחד ק"ן האם יאמרו בעלי התקנה שלא יטול כי אם מה שבשטר מכר ותו לא זהו תשלום גמולו הטוב אתמיהא. דרכיה דרכי נועם כתיב. ובודאי דמי מכר שאמרו הוא כל מה שיוציא יהי' נכלל בכלל דמי מכר שאמרו ודוגמא לזה עיין בחומ"ש סרכ"ז סכ"ח בדין הנושא ונותן באמונה שכתב ז"ל ומעלה על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללם בדמי המקח וכו' הרי לך הגם דשם הזכירו כ"כ ריוח על דמי המקח אמרינן דיחשוב גם ההוצאות דגם הם בכלל דמי המקח מקרו ודוגמא אציג גם לכאן מה שאמרו רז"ל דמי המקח כוונתם שהכל יהיה בכלל:
ובזה נחה שקטה גם מתקנה השניה דכוונתם גם כן הואיל ורבו פורצי גדר והולכים וקינים בין על ידי שוחדות בין שלא על ידי שוחדות ביוקר לכן הגריעו כחם מן החומש דהיינו נגרע חומש מכל מה שהוציא זהו הנראה ואין ראיה לדבריו מדברי התקנות האלו ופשוט הוא אם יש ברור כמה הוציא שוחדות וכו' בודאי דאין לנו להגריע דמי הוצאתו מדמי ממכרו ואדרבא צריך להחזיק לו טובה וברכה על זה כי ידוע שאם אדם נותן שוחד על המקח ודאי לוקחו בפחות משוויו:
אך אם אין עדים על זה אם יכול ליטול בשבועה ראיתי להרב הפוסק שמלבד מה שדקדק מדברי התקנות שמהם מוכח דאינו נוטל כי אם מה שבא כתוב בשטר מכר ומשמעות דבריו הוא אפילו יהיו ההוצאות על ידי עדים אח"ך כמדומה לי שחזר מסברא זו וחזר לומר דעכ"פ אם לא יש עדים על ההוצאות נקוט מיהא שלא יטול מצד הדין הואל וכללם כליל בידינו שאין אדם נשבע ונוטל אלא בדיני נחשו"ן הוא שאמרו נשבע ונוטל אבל בשאר תביעות כגון שותף וכו' דין הוא שאינו נשבע ונוטל:
גם לדבר הזה הגם דראה ראינו להרב השד"ר נר"ו השיב על זה. עוד אוסיף לך כהנה לתמוה על הרב הפוסק איך מלאו לבו מעקרא לדמות זה ולומר עליו שזה נקרא נשבע ונוטל הרי מצינו למור"ם בס' רל"ו ס"א שכתב על הבעלים להביא ראיה דקרקע בחזקת הלקוחות כשנתנו הבעלים הקרקע מעצמן כדי שלא יהרגני וכו'. וא"ך מכ"ש נדו"ד שמעצמן מכרו בלי אונס בודאי בחזקת הלקוחות קאי:
ודוגמא לזה ממש הוא מה שמצינו בדיני המוכר קרקע שלו לחבירו בהטבה דהנה מצינו להרב המבי"ט דפסיק ותני דיכול בע"ח של המוכר שלוה לו אחר המכר וההטבה יכול להוציאה מיד הלוקח וטעמו הוא כמפורש בדבריו משום דמוכר בהטבה מוכר הוא פחות משוויה וא"ך אותו זכות שנשארה לו למוכר בע"ח יכול להוציאה מיד הלוקח הרי דבמוכר בהטבה חשבינן דעדיין יש למוכר זכות בו ועכ"ז מצינו להרב כנה"ג סר"ז הגה"ט אות פ"ג שכתב בדין המוכר קרקעו בהטבה ז"ל נפלה הכחשה בין המוכר ובין הלוקח שהמוכר אומר שכבר החזיר המעות והלוקח אומר שלא החזיר. על המוכר להביא ראיה. הרשב"א בתשובה וכתב רב עמרם גאון שיש להחרים עכ"ל גם מצינו להרב הנז' הגה"ט אות ע"ד שכתב משם הרב המבי"ט ז"ל אם קודם שכתב הקונה למוכר שטר הטבה לוה המוכר מראובן ואח"ך לוה מהקונה ואח"ך עשה שטר ההטבה אין ראובן הב"ח המוקדם יכול להוציא הבית מן הקונה מהר"ם מטראנ"י עכ"ל הרי לך דלא הגריע כוחו של בע"ח המקודם אלא משום שהקונה גם הוא לוה ללוקח אבל אם לא הלואת הלוקח היה מוציא ממנו ועכ"ז פסק דאם קידם שעשה ההטבה לוה מראובן ולוה מלוקח אין יכול ראובן להוציא מן הלוקח הגם דמחשיב לוה. ולוה ואח"ך קנה שהדין הוא שיחלוקו עכ"ז הואל ובחזקת הלוקח היא עומדת הו"ל כאלו קדם וגבה דקיי"ל מה שגבה גבה הרי לך דבחזקת הלוקח היא עומדת דאי אמרת בחזקת מוכר היא מן הראוי שיחלוקו אלא ודאי מכאן מודעה מדברי רשב"א ורע"ג והמבי"ט דהמוכר קרקע בהטבה הגם שנשארה לו זכות כל אותה זכות בחזקת הלוקח שמוכרה גביה היא עומדת ונדו"ד בודאי לא עדיף ממוכר בהטבה אלא אדרבא מיגרע גרע דאפילו המצא ימצא מי שיחלוק בהטבה מכאן יודה מכמה טעמי. חדא דעל הרוב מיום שמוכר אדם קרקעי לגוי הוא אצלו מילתא דלא שכיחא שתחזור לו דעל הרוב כל מי שמוכר לגוי אנן קא חזינן שמוכר ביותר משוויה ולפחות בכדי שוויה כדי שתשאר לו החזקה ריוח וא"ך על הרוב מסתמא מתיאשים אלא שמצד התקנה שלא זזה ממקומה דינין ליה בעמוד והחזר קאי ומכר שלנו שמוכרים לגוים הוא מרצונם הטוב עדיף ממכר דס' רל"ו ועדיף ממכר הטבה והיאך לא יהיה הקרקע בחזקת לוקח ומה גם דינא דהרשב"א והרע"ג והמבי"ט לא הוצרכנו להוכיח מהם דלוקח מקרי מוחזק אלא על נדון דידהו שנפלה הכחשה בין מוכר ולוקח שאומר המוכר שהחזיר לו המעות ועכ"ז פסקו דהלוקח קרוי מוחזק מכ"ש נדו"ד שהמוכר עצמו מודה שעדיין לא החזיר לו המעות ודאי דקרקע בחזקת לוקח קאי שהרי באמת כל זמן שלא החזיר המעות שלו היא ובחזקתו היא עומדת ואין זה צריך לפנים וא"ך מה מקום כאן לומר דלוקח זה בכלל הנהו שאינם נשבעים ונוטלים אין זה אלא כנשבע על מה שתחת ידו:
ומה שיש לדון בו הוא נחזי אנן כמא שוחדות והוצאות הוציא אם הם כשיעור שיעידו בני אדם באומד הדעת שראיי ליתן כך על מקח כזה ודאי כשיעידו בני אדם שראוי ליתן כו"ך בודאי דנאמן הוא בשבועתו וליטול כשיעור שיאמדוהו ראוי ליתן על מקח כזה דהדר דיניה ממ"ש כמ"ש הש"ע בדיני מצרנות סקע"ה סנ"ד ז"ל אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא בכו"ך קניתיה נשבע בנק"ח ונוטל כדין השלוחים והוא שיטעון דמים שהם ראוים או יותר מעט אבל אם אמר על שוה מנה מאתיים אינו נאמן עכ"ל ע"ש ובסמ"ע סק"ג וממנו נלמד לנדו"ד דאין שום חלוק:
ואל תשיבני על זה דשאני התם שאין שטר מנגד למה שאומר שקנה בכו"ך אבל בכאן שבשטר כתוב מנה והוא אומר קנה במאתים שהשטר מנגיד דבריו אימא לא:
כבר מלתינו אמורה דמן השטר אין הוכחה דהשוחד לא שייך אפילו לאודועי ביה אינשי אפילו בעל פה ודרכו דרך גבר בעלמ"ה וא"ך הדר דינו כמו שאין בידו שטר של מקנה בכמה קנה דדינו הוא שישבע ויטול כמ"ש הש"ע בס' קע"ה סנ"ד שרמזנו:
והחדוש הוא אפילו יתבע בעה"ח ללוקח לומר הראה לי ברמיזה ובלחישא אשאלא מי קבל מידך השוחד. אינו בדינא שיראה לו כי אולי יתגלו הדברים ויבואו לידי סכנה וסברא זו אינה בדויה מן הלב חלילה אלא הרי ערוכה ושמורה בספרי הפוסקים אך לעת כזאת והיתה העלמ"ה ולא ידענו מבטן מי יצאו הדברים ודבר שעתיד להגלות הוא בקרוב ולא ברחוק בעה"ו. נקטינן מכאן דנאמן לישבע וליטול כל מה שיאמרו ויאמדוהו בני אדם שראוי ליתן: גם מההוא דס' רל"ו ס"ח הוא ראיה גמורה לנדו"ד הן אמת דראינו להרב אביר יעקב נר"ו שדחה אותה ופתר לה דשאני התם משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו וכו' לא כן כאן אדרבא הוא מרביע ארי וכו' באמת תמיהא גדולה במאי דכתב דהתם נגעו בה משום מבריח ארי וכו' כיצד פה קדוש יאמר דבר זה היכן מבריח ארי מנכסי חבירו מצינו לי דחייב אדרבא קיי"ל מבריח ארי מנכסי חבירו פטור כמ"ש בש"ס בתרא דנ"ג ובנדרים ל"ג ובקמא ח"ן יע"ש ואי כוונתו לומר במלת מבריח ארי היינו מציל מפי אריה הוא. דהכי באמת מצינו להרא"ש פרק הכונס שהביא פסק ר"ג שפסק בדין זה של אנס נכרי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר וקנהו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנהו ושמין ב"ד כמה היה רוצה ליתן על הקרקע שתהיה מוחזקת לו וכו' וסיים שם הרא"ש דכך נראה כפסק רבינו גרשום דלא יחזיר בחנם דלא דמי כלל למבריח ארי מנכסי חבירו אלא הוי כמציל מפי הארי ונוטל מה שההנהו ואין נותן לו כל מה שהוציא כדין הרועה שקידם ברועים ובמקלות וכו' וא"כ יכולים אנו לומר מה שנקט הרב הפוסק מציל מפי ארי נקט. ואשגירת לישנא כתב מבריח. אך על כל פנים אפילו נאמר דכוונתו כך דשני התם הוי כמציל מפי ארי גם על זה תימא רבתי שהרי מר"ן כאן בס' רל"ו לא פסק כאותה תשובה הנז' שהביא רבינו הרא"ש בפרק הכונס משם רבינו גרשום שפסק דאינו נותן לו אלא מה שההנהו ולא כל דמי הבית אלא פסק כמ"ש הרא"ש בכלליו כלל צ"ה שפירש דמה שההנהו הוא עד כדי דמיו אם הוציא כ"ך כמו רועה שקדם ברועים ובמקלות יע"ש בטו"ר ובב"י בס' רל"ו יע"ש [ועיין בס' קצות החשן בס' רל"ו דשם תמה על הרא"ש דפסק בפרק הכונס כפסק רבינו גרשום דנותן לו דוקא מה שההנהו ולא כרועה שקדם ובכלליו פסק דמה שההנהו הוא כרועה שקדם ברועים] איך שיהיה מכל האמור מוכח דמאי דפסק הש"ע בס' רל"ו אינו אלא משום דהוי כרועה שקדם ולא כמציל מפי ארי כמ"ש הרב הפוסק נר"ו וא"ך מאותו פסק לא נזוז. ומשם נסעו ועשו ג"ן רבותינו בעלי התקנות זיע"א סעיד וסמיך לתקנתם לתת הבחירה למוכר לפדות קרקעו במה שיתן דמי מכר ללוקח כמ"ש בתקנת ב"ן אי"ש ח"י שפשטה בישראל והיא היא הבאה בקצור התקנות להרה"ג ר"ב המלאך זלה"ה:
ומ"ש הרב הפוסק דבנדו"ד לא יטול כי אם מה שבא כתוב בשטר דלא דמי נדו"ד לההיא דס' רל"ו משום דבכאן ארביע ליה ארי. אחר המחילה לא ידענו מה נתחדש לו כאן יותר ממה שחששו רבותינו בעלי התקנות שהרי בתקנה שנייה שם נמצא כתוב ראה ראינו דהאידנא נפישי רמאי ואלמי וגברי דלא מעלו וכו' והולכים וקונים מן הגוי ביוקר ועיני הבע"ח רואות וכלות כי אין לאל ידם לתת לקונה דמי קנינו תוך שנה כמו שנזכר וממילא יהיה המכר נחלט לצמיתות לקונה אותו ואנן סהדי דאי הוה חזי הגוי דלא קפצי עלה אינשי למזבנה הוה זבנה למוכר וכו' ובשביל זה תקנו עוד להגריע כחו מהחומש וכו' ותקנה של הגרעת חומש ידוע הוא דלא פשטה. ולא פשטה כי אם תקנה ראשונה ולא זזה ממקומה לתת כל דמי המכר וא"ך אין כל חדוש בנדו"ד דכמשתה הראשונים כן משתה האחרונים:
ובפרט דמחזה חזינן דדברי הרב הפוסק אלו מתנגדים עם דברי הרב השד"ר נר"ו בפסקו דהרב השד"ר בפסקו אייתי בידיה דיכול הלוקח לומר ארי אברחת לך ממצרך על פי מה ששאל לבני העיר וענו ואמרו שבזמן הזה הגוים מתעוותים ואינם רוצים לשכלל קרקעות החזקות עד שנאלצים בעל החזקה ומשכללים אותה וכשרואים השכלול אומרים להם תוסיפו שכירות או תצאו מזה. גם בזמן הזה הערלים ממשמשים ובאים לדור בהאל מלאח וכו' וא"ך היאך כתב הרב הפוסק דאלו נשארה ביד הגוי הוה ניחא ליה לבעה"ח הרי עמא דבר דלא כן הוא:
איך שיהיה מה שנלע"ד הוא דהן מן הדין הן מן התקנה נראה דצריך לשלם לו כל דמי המכר כמ"ש בסרל"ו ואפילו ההוצאות שאין עליהם עדים שוחדות וכיוצא נאמן ליטול בשבועה כל מה שיאמדוהו העדים שראוי לתת שוחדות והוצאות על מקח זה כל מה שיאמדוהו יטול בשבועה אבל אם יאמר שהוציא יותר מהאומד בודאי אינו נאמן וכמו שנתבאר שם בדיני המצרנות בס' קע"ה סנ"ד שכתבנו דאינו נאמן אלא על השווי אשר יאמדוהו בני אדם וגם כאן הכי הוא ועדיפא מזה אפילו בשליח עצמו שהלך בשליחות המשלח פסק מור"ם בס' קפ"ב ס"ב ז"ל מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר והוציא עליו הוצאות אם יוציא עליו יותר מן הרגילות להוציא על עסק זה אין צריך להחזיר לו וכו' וא"ך מכ"ש שהלך לקנות בלי שליחות בעל החזקה בודאי שלא יטול יותר משעור הראוי להוציא ובפרט בנדו"ד שאין עדים אלא הוא אומר שהוציא סך רב שוחד והוצאות בודאי שלא יטול כי אם מה שראוי להוציא ע"פ אומד העדים:
ואל תשיבני דשאני התם בס' קפ"ב הואל ובא להוציא מחבירו לכך אינו יכול להוציא יותר מן המורגל אבל בנדו"ד שהוא מוחזק בקרקע וברשותיה קאי כמש"ל נימא דיכול להחזיקו בידו וישבע ויטול. זה אינו חדא דהא ההיא דס' קע"ה סנ"ד הגם דגם שם הלוקח הוא דמוחזק לא זכו לו ליטול אפילו בשבועה כי אם מה שיאמדוהו וגם כאן ודאי הכי הוא:
ומה גם ההיא דס' קפ"ב דפסק דאינו יכול להוציא מחבירו יותר מהרגילות הרי מצינו להרב חת"ס דהביא דבריו הרב פת"ש שם דפשוט' אפילו תפס השליח יותר מן הראוי מפקינן והטעם הוא דלא הו"ל להוציא יותר וגם כאן הכי הוא דהגע עצמך בההיא דס' רל"ו אם הוציא יותר מכדי קנייתה בודאי דאין לו כי אם דמי שווי המכר וגם לפי התקנה הכי הוא וא"ך הוא הדין בהוציא שוחדות יותר ממה שרגיל הו"ל כמי שהוציא יותר מדמיה דאינו נוטל אלא מה שראוי מכ"ש במקום דליכא עדים מי יאמין לו לדבר שהוא נגד הדעת והסברה. זה פשוט:
ומעתה הבוא נבוא למה שטוען הלוקח שאם לא יתנו לו כל מה שהוציא ילך ויחזיר הקרקע למריה קמא שהוא הגוי והרב הפוסק אלהי יעקב בעזרו השיב על זה דאינו יכול דמשעה שקנאו מהגוי כבר זכו בו הבעלים והרי הוא כשלוחם וכו' הדין ד"א דהכי הוא דמשעה שקנה זה נעשה כשלוחו ויכול להוציאה מידו כמ"ש בס' רל"ו ס"ח דאין נותנין לו יותר ממה שהוציא אפילו היה הגוי אוהבו של לוקח וזה בעה"ח היה צריך להוציא יותר עכ"ז אינו אלא כשלוחו ולא יטול אלא מה שהוציא וא"ך משם נמי מוכח דאם הוציא יותר מדמי המכר לא יטול כי אם דמי המכר ואינו יכול לומר אלך ואחזרנה לבעלים דכל מה שהוא יותר הוא כשליח שפשע והוציא הוצאות מרובות וכמו שמפורש שם בסמ"ע סרל"ו סקי"ט בפשיטות שדקדק דכוונת פסק הש"ע לומר דאין להחזיר להלוקח כל הדמים אלא מה שיהיה צריך בעה"ח ליתן יע"ש:
עוד נלמד מקו"ח מההיא דס' קע"ה סנ"ד דשם פסק גם כן דאינו נשבע ונוטל אלא דמים שהם ראוים יע"ש ובודאי פשוט התם דאינו יכול לומר אלך ואחזרנה לבעלים או יש בידי למוכרה לזולת עכ"ז אינו יכול לעשות דבר אלא יטול דמים הראוים והטעם הוא כדין מצרנות דמשעה שקנה זה זכה זה והשתא הדברים קו"ח ומה התם דבאם ידעינן בברור שקנאה ביותר מכדי שוויה צריך המצרן לשלם כל מה שנתן הלוקח גם כן התם קי"ל מתנה לית בה דדב"מ ואין יכול להוציאה ממנו אפילו בדמים כל מה ששויה. בכאן דקי"ל דאינו נותן לו אלא דמים הראוים אפילו בידוע שקנאה ביוקר גם דעדיפא מינה דאם קבלה בחנם יטול אותה בעל החזקה בחנם אינו דין שלא יוכל לומר הלוקח אלך ואמכרנה למי שנותן לי יותר מדמי שוויה זה פשוט: עוד ראינו להרב הפוסק נר"ו שהוסיף עוד לחזק הדבר ולגרוע טענה זו של הלוקח וכתב בלשונו הטהור וגדולה מזה נראה לע"ד שאפילו אין בעה"ח רוצים לפדות מידו אלא שיניחוהו בידו ויהיו שותפים מה"ד שנזכר בתקנה וכו' הדין עמהם דאינו יכול להזיקם בהזק גדול כזה שימכרנו לגוי דכמה הפרש יש בין שותפות ישראל לשותפות הגוי וכבר כתב מר"ן סקע"ה ס"מ וכו' באמת מילתא דתמיהא חזינן הכא שמעלת הרב הפוסק נר"ו בכאן סתר דבריו הראשונים שהרי בדבריו דלעיל כשעמדו לנגדו דברי הש"ע דסרל"ו ס"ח דשם פסק שצריך בעה"ח לשלם דמי שווי המכר שהוציא. יצא לחלק דהתם הוי מבריח ארי ובנדו"ד הוי מרביע ארי דאלו היתה נשארה ביד הגוי טוב יותר משקנאה ישראל זה. זהו דבריו לעיל וא"ך איך חזר עכשיו לומר דהשותפות עם ישראל הוא טוב מן הגוי ואם ילך להחזירה לבעלים הוי מזיק גדול אתמיהא:
אך אנן בדידן לפי שטתינו לעיל דלעולם שותפות עם הגוי מיגרע גריעה ובפרט לפי מה שהעידו כל יושבי עירם להרב השד"ר לן כמ"ש לעיל בודאי דאינו יכול לילך למוכרה לגוי ומעכבין בדי"ץ על ידו דלא אמרו משמתין עד שיקבל נזק דאתי ליה וכו' אלא בעבר ומכר דוקא וכפשט הלשון דאמר אם עבר ומכרה וכו' ואין צריך להאריך בזה:
אך כל זה אם בעה"ח רוצה לפדות בכדי דמיה דהיינו מה שבא כתוב בשטר וגם ההוצאות שיעור שיאמדוהו העדים להוציא על קנייה זו אזי אינו יכול לילך ולמכור אפילו לישראל אחר שיתן לו יותר מזה וכדאמרן אבל אם לא ירצה לקחת בעה"ח אפילו בשיעור זה אזי יעשה הלוקח מה שלבו חפץ והוא על ע"פ מ"ש הש"ע בס' קע"ה סמ"א יע"ש וק"ל. זהו משנלע"ד להשיב על זה בסדר זאת חקת התורה בסיון המוכתר בכתר תורה כאן שנ"ה צדיק כתמ"ר יפרח סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: