שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן י
להיות שראובן נשא אשה אחת וכתב כתיבה כמנהג המגורשים מראש וע"ס ובסוף הכתובה כתב והכל כמנהג המגורשים זולת מה שהתנו ביניהם וכו' וש"ל נמצא כתוב אלו הם התנאים שהתנו ביניהם החתן ואשתו לדיסייא הנז' וקבלום עליהם בכח הקוש"ח וכו' והוא שאם מתה האשה הנז' בחיי בעלה הי"ו ולא הניחה ממנו זש"ק שאזי לא יטלו יורשיה בעד מחצית הנכסים הראוי להם ליטול כפי התקנה כי אם סך מאתים וחמשים דורוס ותו לא מידי וכן אם ח"ו מת הבעל בחייה ולא הניח ממנה זש"ק שאזי לא תטול האשה הנז' בעד חלוקתה הראויה לה כפי התקנה כי אם סך מאתים וחמשים דורוס ותו לא מידי שעל מנת כן נכנסו לחופה הבעל ואשתו הנז' ולא תתקיים תקנת החלוקה של המגורשים כי אם הניח ממנה זש"ק הן זכרים הן נקבות שאזי בין אם מת הוא בחייה בין אם מתה היא בחייו מאחר שהניח זש"ק אזי תתקיים תקנת החלוקה של המגורשים והכל דלא כאס' וכו' ונ"ה בקוש"ח וכו' ע"ך:
נראה פשוט דודאי לא נתכוין הבעל בתנאי זה אלא להנאתו וכו' והנה מר"ן בש"ע חו"מ סו"ס ס"א פסק שכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו הולכים אחר כוונתו ולא אחר הלשון וכ"ש וקו"ח בנדו"ד שהכוונה והלשון כולם מסכימים לדבר אחד שהרי מדוקדק לשון התנאי להדייא דמחצית הנכסים הם יותר מהסך וקאמר שאם לא תניח זש"ק לא תטול המחצית כי אם הסך הנז' דוקא ותו לא מידי וכן אם מתה בחייו שלא יטלו יורשיה בעד המחצית כי אם הסך הנז' ותול"ם מבואר להדייא דמיירי כשהמחצית הוא יותר מסך התנאי וא"ך הרי לשון התנאי והכוונה שניהם לדבר אחד נתכוונו שלא באו אלא לגרוע כחה כשהנכסים מרובים ולא אמרו כשהנכסים מועטין שבזה לא דברו ולא התנו כלל ונשאר הדבר לעשות בו משפט החלוקה כמו שנשאת מעקרא ע"פ התקנה שבזה לא חדשו שום תנאי כלל:
ועוד ראיה לזה ממ"ש מר"ן ביור"ד סרכ"ח ס"ט מי ששדך בתו ונדר לתת עמה סך מעות ונשבע ואח"ך נתקלקלו החובות אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה יעיין בש"ך וסיים עלה הרב פת"ש משם מהרשד"ם וז"ל וגם לא פטר ליה מטעם נדר אונסין מטעם שהעניות שכיחא ולא התנה רק פטר ליה מטעם דאנן סהדי והוי כאלו התנה כן בפירוש שאם יארע כן פטור משבועתו ולא הוי דברים שבלב שהרי זה מבואר לכל והוי הדברים קו"ח שאם בנדון של מר"ן שקע"ע ונשבע סתם אמרינן דאנן סהדי דאדעתא דהכי נשבע קו"ח נדו"ד שכן מדוקדק בלשון התנאי כ"ש דפשיטא דאית לנו לומר שאם היה חושב שיהיה כן לא היה מתנה שום תנאי כלל וכל זה כתבתי לברר דנדו"ד לא נכנס כלל בתנאי הנז' האמנם אף שיהיה לשון התנאי מסופק אם נדו"ד נכנס בכלל התנאי אם לאו אפ"ה אין היורשים יכולים להוציא מן הבעל לפי שהבעל הוא מד"ת יורש את אשתו וחיוב זה שבתנאי הוא ספק אם נכנס נדו"ד בכלל התנאי אם לאו ואין ספק מוציא מידי ודאי:
וראיה ברורה לזה מתשובת הר"ן הביאה הרב"י אהע"ז קי"ח וז"ל כתב הר"ן שנשאל על מי שהתנה שאם תפטר אשתו בחייו ולא תניח ממנו זש"ק שיחיה שלשים יום שיחזר ממעות הנדונייא כו"ך ליורשיה ומתה בחייו ונשאר לו ממנה ולד בן חמש שנים שחיה ט"ו ימים ויורשיה תובעים שיחזר להם אותו הסך כיון שלא חיה הולד שלשים יום אחריה והבעל טוען כיון שחיה שלשים יום ונשאר אחריה. שמה שכתוב שיחיה שלשים יום לא שיחיה שלשים יום אחרי אמו קאמר אלא רק שישאר לו ממנה ולד של קיימא שיחיה שלשים כלומר אפילו בחייה ונשאר אחריה אפילו שעה אחת והשיב שהדין עם הבעל ואפילו אם היה לשון התנאי מסופק הו"ל בעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודחי כלומר שהבעל יורש את אשתו דבר תורה ויורשי האשה באו להוציא ממנו המחצה שלו מחמת התנאי וכיון שלשון התנאי מסופק אם נדו"ז שהנכסים מועטים נכלל בתנאי הנז' אם לאו אין ספק מוציא מידי ודאי ואינם נוטלים כי אם מחצית העזבון הנשאר אחר פריעת החובות זהו נראה לע"ד ברור להלכה ולמעשה וצוי"ם וימ"ן בסד"ר שלום לכם אל תראו תרמ"ט פה ארבע יע"ה וחתום על זה הרה"ג כמוהר"ר יוסף ברדוגו זלה"ה ושאל מנן מו"ר לשום עינינו עליו:
השקפתי לטובה על מ"ש הרב יוסף סיני נר"ו למעלה ראש ונשתעשעתי בדב"ק ואמת אמת תפשיה דלא מצינו על מה יחילו דברי יורשי האשה דהא כל תנאי הכתובה הם מסכימים והולכים כמנהג המגורשים זולת תנאי זה שהטילו ביניהם שאם לא ימצא להם זש"ק במקום שראוי לה או ליורשיה שתטול ממון רב במחצית הנכסים שאזי לא תטול כי אם מאתים וחמשים דורוס וכמו שמדוקדק ממה שכתוב שלא יטלו יורשיה כי אם ר"ן דורוס ותול"מ דלשון זה קרי בחיל דלא נכתב אלא לגרוע כח האשה ולא להוסיף תת כחה יותר מן הראוי לה ע"פ הכתובה הנז"ל שכתב לה ומאין הרגלים שיש שום ספק לומר דנתכוונו בזה התנאי להגריע ולהוסיף תת כח להאשה במקום שהנכסים מועטים זה לא מן הסברא ולא מן הגמרא לא מן הסברא כמו שהוכיח הרב הפוסק למעלה ראש בקו"ח שאין עליו פרכא ובאומדנות דמוכחי בראיות ברורות מההיא דחומ"ש סו"ס ס"א ומההיא דהר"ן דאהע"ז סק"ח ואין לפקפק: ואנא מוסיפנא בתוספק נופיך שפיר דענין זה מירושת הבעל הכתובה בתורה ילפינן לה דלא שייך למימר דנילף ממה שהתנה עמה שלא תטול במרובים כי אם ר"ן דוקא דה"ה גם במועטים תטול ר"ן ונימא שאפע"פ שלא נכתב נימא כאלו נכתב דמי דהא איתא בגמר"א בבתר"א דקי"א מתניתן והאיש יורש את אשתו וכו' גמרא מנה"מ דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש איתה ואין היא יורשת אותו והא קראי לאו הכי כתבי וכו' אלא אמר רבא הכי קאמר ונתתים את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין עכ"ל גמרא הצריך לן ופרשב"ם וז"ל יכול אף היא תירשנו דעקר פשטיה הכי משמע ונתתים את נחלתו לשארו לאשתו ונדרשיה לקרא הכי ונתתים את נחלתו אם ימות לשארו וירש וכו' כלומר וגם הוא ירש שארו אם תמות היא. תלמוד לומר וירש וכו' דמצי למיכתב וירש בלא אותה דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו כדפרישת ונתתים את נחלתו לשארו וירש קרי ביה ונתתים את נחלתו לשארו וקרי ביה נמי שארו יורש את אשתו הלכך כתב רחמנא אותה למעוטי שהיא לא תירשנו ואתא לגלוי ארישא דקרא דכתיב ונתתים את נחלתו לשארו דמיבעי לן דבעל יורש עכ"ל רשב"ם:
והתוספות ז"ל פירשו וז"ל ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה משמע ליה מיעוטא מדלא כתיב וירשה ומדכתב אותה משמע מיעוט דאין היא יורשת ועוד דלגמרי וירש אותה מיותר דמשארו שמעינן תרתי דכיון שהיא יורשתו מטעם שארו גם הוא ירשנה מטעם שארו עכ"ל והנה רואה אנכי דהתוס' פירשו שני פירושים ובפירושם ראשון נתכוונו לפירושב"ם ועוד הוסיפו פירוש שני ובודאי מה שהצריכו לפירוש שני הוא משום דהוקשה להם דאם האמת הוא כפירוש ראשון שהוא פירוש רשב"ם דמדהו"ל למיכתב וירשה וכתב איתה א"ך לא הו"ל לתלמודא לסתום והו"ל למינקט כדנקיט בכל מקום ולימא הכי מדהו"ל למיכתב וכו' ולא לימא ת"ל וירש אותה דהא לשון זה מורה כדמשמע בכל תלמוד לומר שבכל מקום דכוונתו היא דההוספה הוסיף הכתוב כדי למילף א"ך כאן משמעות הדתלמוד הוא ת"ל וירש אותה יתירה ללמד וכו' משום דדוחק זה הוצרכו להוסיף ועוד דבזה פירשו התלמוד כפשטיה דת"ל וירש אותה כולה יתירה היא דהיינו יכולים למילף שהבעל יורשה מכח שאר כמו שהיא יורשתו מטעם זה:
וא"ך יש לנו לדקדק על רשב"ם ז"ל דלמה הניח הפירוש הפשוט כמשמעותיה בכל מקום וכמו שפירשו התוספ' בפירוש שני אלא מוכרחים אנו לומר דרשב"ם ז"ל ס"ל דאם התורה לא כתבה אלא מילת וירש אותה לא הייתי למד שהבעל יורש את אשתו והגם דבקרא כתיב שהאשה תירש בעלה כפשטיה דקרא הייתי אומר דדוקא האשה תירש מאיזה טעם שיהיה והיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא נילף:
א"ך הרי לפניך מפרשב"ם נילף קו"ח לנדו"ד ומה במקום שכתבה התורה האשה תירש בעלה עכ"ז לא ילפינן מינה הבעל שהוא סברה יותר שהוא יירשנה יותר משתירש האיא אותו בשטר תנאים שבא לפנינו שבו כתוב שתטול דוקא ר"ן דורוס והשאר איהו ירשנו היאך נילף דגם איהי במקום נכנסים מועטים שתירשנו זה לא יתכן ועוד נוסף קו"ח אחר דהתם אם לא היתה כותבת וירש אותה שהייתי אומר איהי תירשנו דוקא התם אין גריעותא בזה לבעל עצמו אלא גריעותא לבנים שהיא קודמת להם בירושה ועכ"ז אפילו שם שלא היתה גריעותא לבעל עצמו עכ"ז אלולי וירש אותה לא הייתי למד דהבעל יורש אותה כמו שהיא יורשתו בכאן שבכתובה זאת שנכתב בה תנאי זה נמצא בה גריעותא לאשה עצמה דהא אם ימות הבעל בחייה לא תטול כי אם ר"ן דורוס והוגרע כחה אפילו לגבי היורשים דידיה היאך נקום אנן ונילף שיהיה כחה גדול שכמו שאם יהיו הנכסים מרובים שיפה כח הבעל או יורשיו כמו כן יהיה כחה יפה במועטין זה לא יתכן:
וגם מדברי התוספ' ג"ך יש ראיה לדברינו ולא מבעייא לפירושם קמא ודאי דיש ראיה והן הם הדברים שכתבנו בדברי רשב"ם אלא דגם לפירושם שני יש ראיה דהא התוספ' דאמרי דאם לא היתה מילת וירש אותה הייתי יליף דהבעל יורש את אשתו לא אמרו זה אלא דוקא הואל והתורה כתבה שהאשה תירש בעלה א"ך מכ"ש שיש למילף שהאיש יורשה שהוא סברא שהוא יורשה יותר משהיא יורשתו וא"ך אי כתבה התורה שהיא יורשתו ודאי דגם הוא ירשנה אבל במקום שאם היתה התורה כותבת שהוא ירשנה איכא למימר דהתוספ' עצמם מודו לרשב"ם דלא ילפינן אשה מבעל ואל תשבני דאם כוונת התוספ' כך היא דדוקא בעל ילפינן ליה מן האשה אבל אשה מבעל לא ילפינן א"ך למה נקטו התוספ' ואמרו בזה"ל תרתי שמעת מינה דכיון שהיא יורשתו מטעם שארו גם הוא ירשנה מטעם שארו וכו' הול"ל בקיצור דתרתי ש"מ דמדכתבה התורה האשה תירש בעלה מכ"ש הבעל שירשנה הואל ויש סברא שהבעל עדיף על זה י"ל דהתוספ' יכול להיות דהוו יכלי למיעבד הכי דהבעל נילף ליה מקו"ח דאשה אלא דניחא ליהו למילף מטעם הקרא דהוו שאר זה לזה דהוו כאלו תרויהו מפורשין בקרא אבל לעולם אימא לך דהתוס' ס"ל דלא יכלינן למילף אלא בעל מאשה אבל אשה אי לא כתיבה לא ילפינן לה מן הבעל וכך נותנית הסברא כדי דלא לאפושי פלוגתא בין רשב"ם ז"ל לדבריהם דלרשב"ם אפילו בעל מאשה לא ילפינן ואינהו יאמרו דאפילו אשה מבעל ילפינן דהוו פליגי מן הקצה עד הקצה הילכך ניחא טפי לומר דמודו התוס' מיהת לרשב"ם דאשה מבעל לא תילף:
ואפילו מי שירצה להתעקש בזה ולומר הואל והתוספ' אתו מכח מלת שאר והושוואו אשה לאיש למילף זה מזה אף אתה אמור לו דסו"ס הרי לאו ילפותא היא דילפי זה מזה אלא דאפילו לא תהיה מלת וירש אותה כתיבה עכ"ז ס"ל כמו שהאשה יורשת בעלה גם הוא ירשנה הרי מעטם בצדם דטעמא דמילתא מפורש בקרא למה יורשתו הואל והוא שארה ולכך גם טעם זה יוצדק בבעל אבל אלולי דאי לא הוה כתיבה במלת שאר לא הוה ילפינן אך בנדו"ד דלא נמצא כתוב כאן תנאי בנכסים מועטין היאך יתנהגו אלא דרוצים אנחנו לומר דילפינן כמו שהיא יפתה כוחו לירש אותה להיתיר על ר"ן דורוס כך רואים אנו לומר דגם הוא יפה כחה שתירש ר"ן דורוס במקום דלא חזו לה זה לא מצאנו לו סמך לא מפרשב"ם ולא מפירושי התוספ' דתרוייהו קרו בחיל דנדו"ד ובכל מקום לא מצאנו למילף אפילו בעל מאשה זולת לתוספ' באותו אופן דהבעל יורש אותה הוא מטעם דגלי ביה קרא שהוא שאר ואלולי טעם שאר אפילו הבעל מאשה לא הוו ילפי וזה לע"ד נראה ראיה גמורה להמעמיק בה בס"ד:
גם יש לנו להביא ראיה מדברי תרומ"ת הדש"ן שהביא הרב"י באהע"ז סע"ה וז"ל כתב בת"ה על מי שנשא אשה במקום מולדתו ודעתו להשתקע שם ואחר שנים ירד מנכסיו ואינו יכול להתפרניס שם ורוצה לילך לגור במקום אחר שכופין את אשתו ללכת אחריו ואפע"פ שכתב שהוא דבר פשוט אין נראים בעיני כ"ל והן אמת דרואה אנכי דמר"ן הקדוש פליג על ת"ה וא"ך בודאי דכוותיה דמר"ן נקטינן כדקי"ל דקבלנו הוראותיו שבב"י אע"פ שלא העלם על השולחן הטהור כידוע ועוד נוסף ע"ז דמור"ם בס' הנז' ס"א הביא דברי ת"ה והרב"י בשם י"א וי"ח והביא דברי הרב"י באחרונה ולפי הכלל המסור בידנו דכי"א בתרא נקטינן א"ך נראה פשוט דבהרב"י נקטינן אלא דמצאתי להרב משכנו"ת הרועי"ם ז"ל באו"א סי' נ"ח שהביא סברות הפוסקים דקיימי בשטת הרב ת"ה והרב מש"ה שפיר קאמר הכריע הכריע גמור דאפילו הרב"י לא פליג על ת"ה אלא במקום פרנסה דוקא אבל במקום שיש צער לבעל ודאי דאזיל ומודה לס' ת"ה וזהו מה שמסיק לדינא ולענין דינא לא מבעייא דאיכא טעמא רבא דנושים בו בע"ח ודאי דכ"ע מודו דכופין אותה לצאת אפילו הרב"י יודה אלא אפילו משום חסרון פרנסה כופין אותה לצאת כדעת הני אשלי רברבי ואת"ל דאיכא מאן דפליג יד הבעל על העליונה ויכול להוציאה ואי לא צייתא אבדה כתובת' ומזונותיה וכו':
ע"ש שהביא כמה וכמה רבוותא שכולם נתנבאו בסגנון אחד שאם לא רצתה לצאת אבדה מזונותיה וכתובתה וכו' ודין זה שכתב ת"ה ראיתי בספר צרור החיים דצ"ח שכתב דאפילו נשבע אינו יכול להוציאה ונ"ל אפילו הנשבע לאשתו שלא יוצאינה למדינה אחרת ואינו מרויח במקומו כתבו הר"ש והרדב"ש דיכול להוציאה ומתירין שבועתו ויוציאנה דאדעתא דהכי לא נשבע וכ"ך בס' בני משה ס"ט ע"ך:
נקטינן מן האמור דלא מבעייא לסברת משה"ר דתפיס כדעת הרב ת"ה דאפילו במקום פרנסה יכול להוציאה אלא אפילו לדעת הרב"י הרי הכריע דבמקום שיש נזק זולת הפרנסה מודה הרב"י לת"ה ואפילו יהיה החיוב סתום ובשבועה מתיר שבועתו ומוציאה א"ך גם נדו"ד פשוט דאין לך צער גדול ונזק יותר מזה שיתן כל נכסיו ויצא הוא נקי הואל והנכסים מועטים ובודאי אפילו אלו היה התנאי סתום ומשתמש לכאן ולכאן דיכול לומר אדעתא דהכי לא קבלתי עלי מכ"ש שכאן לשון התנאי מבורר שאינו אלא במקום שיש נכסים מרובים בודאי דליכא למילף ולמימר דכמו שבמרובים תטול ר"ן כך במועטים אלא הבעל יכול לומר דאדעתא דהכי לא התניתי: גם יש לנו להביא ראיה ברורה לזה ממה שפסק מר"ן בחומ"ש ס"א סט"ו ז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין ע"פ איתו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון עכ"ל וא"ך גם כאן אם האמת כך הוא דדעתם היה בין במרובים בין במועטים תטול האשה ר"ן דורוס א"ך יש להקשות למה כתבו בשולי הכתובה זה התנאי בלישנא דמשתמע דוקא במקום שיש נכסים מרובים וגם באו במאריך טרחא. הכי הו"ל למיכתב והתנו ביניהם וכו' שאם תפטר האשה בחיי בעלה או יפטר הוא בחייה ולא יהיה זש"ק ממנו וממנה לא יתנהגו ע"פ התקנה אלא תטול האשה או יורשיה בכתובתו ר"ן דורוס זהו מה שהי"ל לכתוב שהוא לישנא קלילא וממנו יוצא לא שנא במרובים לא שנא במועטים החיוב דר"ן דורוס במקומו אלא ודאי מדלא כתבו בזה"ל הוא מהאי טעמא דלא היה התנאי אלא במרובים דוקא וכעין דקדוק זה ראיתי לרבני פאס הראשונים ורבני צפרו ומקנא"ס שדקדקו בשטר במקום שהיה רחיק יותר מנדו"ד ודנו ע"פ אותו דקדוק ונדו"ד בדקדוק שלנו הוא עדיף ומרווח יותר מדקדוק דידהו כמו שיראה הרוצה לעיין דבריהם בס' כרם חמר לעטרו"ת הרה"ג מו"ד נר"י בח' אהע"ז סק"ה יע"ש וא"ך על מי יש לנו להשען יותר מהם דראוי לדקדק ביתיר הלשון ולדון ע"כ ובפרט כבר בררנו דכבר כתבנו דסברת הרבנים הנז' הרי היא בנויה ברמה הוא לשון מר"ן שכתבנו דאפילו מאן דלא גמר כולי האי מדקדקין בדבריו וכו' ומכ"ש כתובה זאת דרב טביומ"י חתים עלה הוא או"ע ויוס"ף הוא המשביר לכל עם הארץ ומאן תני מסביר לא משתבש בזה אמרו מדקדקין עם חסידיו אפילו כחוט השערה ודנין ע"פ אותו דקדוק: וראיתי להרב הפוסק נר"ו שבסוף דבריו כתב אפילו אם יהיה הדבר ספק יד הבעל על העליונה וכו' ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו דבידאי הכי הוא דגם זה נכלל בכלל כל ספק בתקנה העמדהו על ד"ת והוא פסק מר"ן באהע"ז סקי"ח דכל דבר שלא נתפרש העמדהו על די"ת וכמו ענין זה ממש שהיה הספק בלשון השטר כתבו ג"ך הרבנים דהואל והלשון מסופק יש לדון בו כל ספק בתקנה וכו' ומאי דאתן עלה בזה הוא דאל יקשה בעיניך דהיאך נימא שיהיה יד בעל השטר על התחתונה הרי בכתובה זאת נמצא כתוב דלא כאס' וכו' ומצינו למר"ן בס' מ"ב ס"י שכתב בשם הרבה מהמפרשים שעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאס' וכו' אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה ע"ך וא"ך גם כאן אדרבא יש לנו לדון דיד בעל הכתובה על העליונה:
אלא דכבר מלתינו אמורה דלשון התנאי שלפנינו לא יש שום לשון מסופק כלל דהלשון קרי בחיל דהתנאי הוא בנכסים מרובים אלא דהספק הוא דשמא גם במועטים היה התנאי ביניהם והואל ואין לנו הספק בלשון עצמו בודאי דאינו נדון לפסק מר"ן ומדקדוק דברי מר"ן הכי מוכח שכתב וז"ל בכל לשון מסופק וכו' וכן סיים מור"ם שם וז"ל וכל לשון יפוי וכו' הרי מדברי מר"ן ומור"ם מוכח דדוקא בלשון הכתוב והילך מ"ש הרב גו"א הלוי זלה"ה סקל"ו לא אמרינן היכא דכתיבה דלכא"ס וכו' לדון לבעל, השטר על העליונה אלא לדון וכמשמעות הכתוב בשטר אבל לא לעשות מה שלא נכתב כאלו נכתב כ"ך מהרשד"ם ס"ו הריב"ש סמ"ח עכל"ה ונדון דידן הם ממש דברי מהרשד"ם. והריב"ש דרוצים אנו לעשות מה שלא נכתב כנכתב וזה לא מהני דלא כאס' וכו' וא"ך יהיה הדבר ספק פשוט דיד בעל השטר על העליונה:
קנצי למלין דעדיין יש בידינו אומדנות וראיית מוכחי על זה אלא דאריכות בזה הוא יגיעת בשר ללא צורך ומן הראוי לא הו"ל לכתוב שום דבר בזה דכבר הורה זקן זה קנה חכמה הוא המאיר לארץ ולדרים זה יוסף סיני וכל מה שכתב בדבריו הם זכים וברים ומשנתינו קב ונקי והראיות שהביא בידי מחומ"ש ס' ס"א ודברי הר"ן המובאים באהט"ז סקי"ח ס"ה הם קלורית לעין ולא כתבתי זה אלא כדי שלא להניח הנייר חלק. אלא דמה שעמד לנגדי הוא מאי דמצינו כתוב כאן בשולי הכתובה בתר דסיים התנאי הנז' שם נמ"ך בזה"ל שעל מנת כן נכנסו לחופה ולא התקיים החלוקה של המגורשים כי אם בהניח ממנה זש"ק בין זכרים בין נקבות שאזי בין מת הוא בין מתה היא בחייו מאחר שהניחו זש"ק אזי תתקיים החלוקה של המגורשים ודלא כאס' וכו' א"ך מלשון זה נראה דנפל פיתא בבירא דהא מלשון זה נראה דדוקא במקום שיש בנים הוא דיש דין חלוקה הלאו הכי אין כאן שום חלוקה כלל אפילו במועטים וא"ך הואל והני לישני סתראי נינהו תפשינן כלישנא בתרא וכפסק מר"ן בס' מ"ב ס"ה בכתוב למעלה ק' ולמטה ק"ק או הפך דתפשינן לישנא בתרא:
ועלה על דעתי לישב הני תרי לישני בשני אופנים. האופן הראשון הוא בדרך נעשה וזהו פירושו דהתנאי המפורש הוא במקום שיש נכסים מרובים אבל במועטים וליכא זש"ק נעשה כמקום שיש בו דין חלוקה דהיינו מקום שיש שם זש"ק ככתוב בסיפא אלא דראה ראיתי להרה"ג מוהרימ"ץ זלה"ה בסר"ו שבא לפניו שטר כזה שהיו בו תרי לישני דסתרן ורצה לדון בו כמ"ש אני עני כדרך נעשה ולבסוף כתב דדוחק לפרש השטרות בדרך נעשה כדרך המשנה והברייתא יעו"ש:
גם עלה על דעתי לפרש באופן אחר דהיינו יש לנו לדון הכי דבמקום דיש זש"ק אזי האשה חולקת בין במועט בין במרובה ואם יהיה ממון רב ואין זש"ק אזי האשה הנז לא תטול כי אם ר"ן דורוס ואם לא יהיה זש"ק והממון מועט אזי לא תטול כלל והבעל יורש את אשתו והוו תלתא מדרגות בנישואין אלו ואזי לא יהיה דיוקא דרישא וסיפא סתראי אלא דכ"ז אינינו שוה לי דהא בשטר הכתובה כתוב והכל כמנהג המגורשים זולת התנאי שיכתבו בשולי הכתובה וא"ך הרי מכאן מיכח דזולת מה שנמצא כתוב בשולי הכתובה יתנהגו בו ע"פ התקנה ולא ע"פ התורה וא"ך תנאי של מועטים ושלא נמצא כתוב ראוי לדון כפי התקנה וא"ך הדרן לקושייתנו דהוו תרי לישני דסתרן: אלא דאחר העיון מצאנו גם לזה ארוכה ומרפא ויש לנו לדון ולקיים הני תרי לישני דעדיפא לן לקיים את שניהם ולא הוו סתראי וכמ"ש מר"ן שם בס' מ"ב בתחילת ס"ה היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיים שניהם מקיימים אותם אבל אם הם סותרים זא"ז הולכים אחר התחתון וכו' הרי מכאן מוכח דעדיף לן לקיים שניהם מלהניחם סתראי וכתב שם הסמ"ע סק"י משם הד"מ דאפילו יהיה הקיום בדוחק מ"מ מקיימים דאין דרך הבריות לחזור בתוך כדי דבור יע"ש וכן ראיתי להרב עט"ץ הובאו דבריו בס' מ"ק דכך פסיק ותני ומביא ראיה מדברי מר"ן עצמו דכך דעתיה וכן ראיתי להרב משח"א דרבות"א ז"ל סמ"ב דכך פסיקה ליה מדברי מר"ן בב"י דפסיק ותני דמניחין הפירוש הקרוב ומפרשינן ברחוק לקיים שניהם יעו"ש הרי לפניך דכדי לקיים את שניהם דחקינן ומקיימין אותם מכ"ש בכאן דכל מי שעיני בשר לו יראה דאין כאן שום דוחק וסתירה והכוונה בזה הוא דהנה כבר מבורר דהתנאי הנכתב כאן בשולי הכתובה הוא במקום שיש נכסים מרובים וליכא זש"ק בזה הוא שהתנו שתטול ר"ן דורוס ולא יכנסו לכלל חלוקה ועל תנאי זה שהתנו במקום שיש נכסים מרובים הוא דחזרו עוד לכתוב ולא תתקיים החלוקה וכו' וכוונתם הוא ולא תתקיים באופן הנז"ל שיש נכסים מרובים הוא דוקא במקום שיש זש"ק וכו' אבל במקום שהנכסים מועטים זה לא נזכר ולא נפקד בשולי הכתובה והניחו אותו כדין הכתובה הכתובה למעלה ולא עלה על דל שפתיו בתנאי כלל ולדעתי הפירוש זה ג"ך הש"ך יודה דמפרשינן ליה בנדו"ד דזה דרך רוחה והצלחה ואל תקשה מאי חזית איפוך ונימא דהעיקר הוא מ"ש ולא תתקיים וכו' ותנאי הכתוב ברישא יהיה נכלל בין במרובים בין במועטים תטול ס"ך ר"ן דורוס דזה לא יתכן ולא שייך כלל דתנאי הראשון מפורש דוקא במקום שהנכסים מרובים ופשוט דכוונתו להגריע כחה קאתי וממילא כאלו מפורש דבמועטים תחלוק ולא שייך לכוללו ולקיימו עם הלשון התחתון כלל דסתראי נינהו זולת באופן שזכרנו דפירוש ולא תתקיים לא קאי אלא אחלוקה המוזכרת בתנאי דהיינו במקום שהנכסים מרובים:
אלא דנשאר לנו לפי האמת למה חזרו וכתבו כל עיקר האי חלוקה דולא תתקיים החלוקה וכו' הואל וחלוקה זאת ישבנו איתה שהיא חוזרת על התנאי המפורש דהיינו במקום שיש נכסים מרובים ולא לחזור מדבריהם קאתו א"ך הרי היא יותרת הכבד דמרישא שמעינן זה דלא היה התנאי במרובים אלא במקום שאין זש"ק דון מינה הא במקום שיש זרע יחלוקו ולמה הוצרכו לחזור ולכותבה וא"ך הואל ונכתבה שלא לצורך נימא דלטפויי אתא דאפילו במועטים לא תהיה חלוקה אלא תטול ר"ן דורוס דכבר קדמה לנו ידיעה דכל לישנא יתירא לטפויי אתא כדמצינו בההיא דהמוכר בור ודות דפסק מר"ן בס' רי"ד ס"ב דמדהוצרך לכתוב ששייר לעצמו בור ודות לטפויי אתא דאפילו הניח הדרך הניח לו יע"ש בסמ"ע סקי"ב וכן ראיתי לרבינו יעב"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח סק"פ שפסק בראובן שהעניק נדונייא לבתו בית אחת והתנה עם הבעל שלא ימשכנהו ושלא ישעבדה דזה התנאי לא היה צריך לכותבו ומדכתבו לטפויי אתא שאפילו אחר מיתה לא יוכלו הבע"ח ליטול כל הבית כולו ולא יטלו אלא מחצית הבית הנוגיע ליורשים ומחצה הנוגיע לאשה ישאר לאשה דלזה אהני התנאי יעו"ש וא"ך גם כאן הואל ותיבת ולא תתקיים שכתבו לא הוה צריכים לכותבה נימא דלטפוי אתא: אלא דהאמת יורה דרכו דלא פעם ולא שתים בעוברי בכר"ם כרם היה לדודי הי"ו כשהייתי רואה פסק זה של רבינו יעב"ץ דדריש מילתא יתירתא בשטר הוה קשה בעיני דבריו אלו דמה יענה הרב שפסק נגד סברת הרשב"א הובאה בב"י בס' ס"א וז"ל כתב הרשב"א שנשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מילתא דלא צריך לטפויי אתי והשיב בזה אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא מקום שאמרו אמרו ובמקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כח בידינו והביא ראיה לדבר עכ"ל הרב"י יעו"ש א"ך קשה על רבינו יעב"ץ דאין לנו לדון אלא במקום שאמרו ולא נתיישב לי זה עד שראיתי להרב בנ"י חי"י בס' ס"א כהגב"י שכתב דכוונת הרשב"א היא לא על מאי דאמור בגמרא דוקא קאמר אלא הכוונה באופן האמור בגמרא דהיינו כעין בור ודות דמן הדין לא היה צריך לכותבו בזה וכעין זה הרשב"א עצמו אמור יאמר דדרשינן מילתא יתירתא ולא כתב הרשב"א דלא להשתמש בכלל זה ולימא לטפויי אתא אלא באופן שהיו צריכים לכותבו התנאי ואחר שכתבוהו חזרו וכפלוהו בזה הוא דאמר הרשב"א דלא אמרינן לטפויי אתא אלא דוקא כעין האמור בגמרא דהיינו אם כתב בשטר איזה תנאי דמן הדין לא היה צריך לכותבו כלל ובזה נחה שקטה תלונתי וזכיתי להבין דברי הרב יעב"ץ דנדו"ד ג"ך מן הדין לא היה צריך לכותבו ודינא דידיה כעין בור ודות האמור בגמרא ממש יעו"ש בדברי הרב בני חיי שכ"ך משם מוהרש"ך שכתב דלא כמהרי"ק יעו"ש ועוד הוסיף איהו בסוף דבריו לכתוב לדעת מהרי"ק דס"ל דדרשינן לישנא יתירתא מחמת כפל דרשינן ליה הוסיף הרב בני חיי לישב דבריו של מהריק"ו וז"ל ועוד נראה דהגם שנאמר דלא דרשינן לישנא יתירה היכא שצריך להתנות היינו דוקא היכא שבא הכפל במלות שונות אזי אמרינן דלשופרא דשטר כתב כן משום ב"ד טועין כתביה לברר הענין אבל בכותב עומקא ורומא תרי זימני מה תוספ' באור יש יע"ש:
איך שיהיה אתאן לנדו"ד דלא מבעייא לסברת מהרש"ך שכתבנו דס"ל דלא דרשינן מילתא יתירתא במלות הכפולות בתנאי א"ך פשוט דגם כאן לא דרשינן אלא אפילו לסברת מוהריק"ו דדריש הרי כתב הרב בנ"י חי"י דוקא היכא דלא בא התנאי במלות שונות אלא דוקא כעין מה שכתב איהו עומקא ורומא תרי זימני א"ך גם כאן כפל התנאי הרי היא במלות שונות ופשיטא דלשופרא דשטרא נתכוון:
גם דעדיפא מזה לא שייך כאן כלל לומר בנדו"ד דלטפויי אתא חדא דהא תנאי הראשון הוא לגריעותא דאשה כתוב ולא בא אלא אדרבא לטפויי לבעל ופירוש לטפויי הוא דלא מלבד הטובה שיש לבעל אלא יש לו טיבותא אחריתי וזה אדרבא גריעותא דידיה שתטול ר"ן דורוס במועטים ועוד הדרן הלשונות להיות סתראי וכבר מלתינו אמורה דאפילו מרוחק מיישבים אותם כדי דלא להוו סתראי:
סו"ד הכל נשמע דהן מצד דמן הגמרא מוכח דביורשה היכא דגלי גלי ולא ילפינן אפילו בעל מאשה הן מצד דאפילו בחיוב סתום ושבועה עמו אמרינן דעתיה כמ"ש הרב ת"ה הן מצד דרשת השטר דדרשינן לישנא דשטרא הן מצד הספק הן מצד הסברא הן מצד הראוית שהביא הרב הפוסק הראשון הד"א דאין ליורשי האשה כאן אלא להתנהיג בדין החלוקה הואל והנכסים מועטים ואין לנו לדון במה שכתבו ולא תתקיים אלא דקאי על התנאי המוזכר בנכסים מרובים ועליו קאי וכפלו לשופרא דשטרי כדין מי שהיה פורט והולך ולבסוף כתב שהם כו"ך ונמצא דבריו מכוונים דלא היה צריך לכותבו אלא דלשופרא דשטרא כתביה ותול"מ כ"ד החותם בס' אש"ר יאמ"ר לכ"ם יוס"ף תעש"ו כאן שנ"ה ויבר"ך את"י פה סאלי יע"ה:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: