אור ברסלב

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן ט

סימן ח

לעיר דאר רבידא יע"ה שאלה אברהם קרקוס הוא מתושבי זטאט יע"ה הלך לדאר לבידא ונשא שם אשה ונכתב בכתובה בזה"ל. והדירה על פיו ורצינו של החתן וכן היה אחר הנשואין הוליכה לארץ מולדתו זטאט אחרי כן באו שניהם לדור בעי"ת דאר לבידא יע"ה ויהי היום רצה החתן לשוב עוד לארץ מולדתו זטאט והאשה הנז' עכבה על ידו שלא לצאת עוד מדאר לבידא יע"ה מהו הדין ושכמ"ה:

תשובה מה שנלע"ד הוא שהדין עם הבעל הואל וכך התנו בשעת הקדושין שהדירה תהא לרצונו של הבעל והגם דמצינו למוהר"ם באה"ע סנ"א ס"א בדיני בדברים הנקנים באמירה שם פסק משם המרדכ"י וז"ל ודוקא בדברים שביד האב לקיים אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר כגון לילך אחריה למקום אחר אינו נקנה באמירה דאין זה. תלוי באב רק בבן עכ"ל וא"ך הואל ודבר זה של הדירה אינו תלוי ביד האב נימא דתנאי זה כמאן דליתיה דמי ולא נשתעבדה האשה בזה במה שפסק בעל זה עם אביה זה אינו דהא מצינו להרב פת"ש שם סק"ג שכתב דבספר י"ד המל"ך נסתפק אם דוקא בבנו אמרינן כן דלא מהני פסיקת האב בדבר התלוי בבן אבל בבת כיין דהיא ברשות האב כשהיא נערה אפשר ידו כידה ויכול לחייבה אפילו בדבר שאחר הנשואין או דילמא דגם בבת הואל ולאחר הנשואין יוצאה מרשותו איני יכול לחייבה דבר שלא תרצה אח"ך ועל ספק זה סיים דבריו וז"ל ואפשר כיון דאתתא בכל דהו ניחא לה אמרינן מסתמא נתרצו ויש להתיישב בדבר עכ"ל של הרב י"ד המל"ך וא"ך לפי חלוק זה הגם דבבן פסק מור"ם דאין האב משעבד בנו עכ"ז לגבי הבת יכול זה הבעל לומר דהבת שאני דודאי ניחא לה בכל שהוא ומסתמא נתרצית למעשה אביה:

ומה דאין אנו צריכים לכל זה דהא דין זה דאין האב יכול לשעבד את בנו דפסק מור"ם הוא מדברי המרדכ"י דפרק הנושא את האשה וחפשתי ומצאתי דמקור הוא נוביע מדברי מהר"ם בר ברוך ז"ל ודברי מהר"ם באו ברוחב בהגהו"ת מימוניו"ת לסדר נשים סכ"ח ושם היה המעשה שהאב התנה שלא במעמד הבן יעו"ש באורך וממנו נלמד ונשמע דכל שהוא במעמד הבן הוא חייב יע"ש והן הם הדברים שכתב הבאה"ט סנ"א סק"ג ז"ל אבל אם ידעינן דנתרצה הבן אפילו האב לא קנה בקנין מהני באמירה עכ"ל וא"ך ממנו יוצא לנדו"ד שכל מה שעשה האב הוא במעמד הבת דהא תנאי זה מתנים אותו בשעת השדוכין וכופלין אותו בעת הקנין של הכתובה ואח"ך נכתב בכתובה ונשנה בשעת הקדושין וכל אלה הדברים באו בחוט המשולש בבית אבי הכלה והכלה בבית אביה עין רואה ואוזן שומעת ולב שמח ודאי נשתעבדה למעשה אביה דאלו היו הדברים האלה בבן עצמו היה משתעביד כדאמרן מכ"ש בבת דכבר כתבנו יפה כח הבן מכח הבת עלה בידינו דנשתעבדה הבת לדור ע"פ ורצינו של הבעל:

הן אמת דעלה על דעתי לומר דתנאי זה שהדירה תהיה לרצונו לא בא אלא נגד מה שכותבין בכתובות של המערב שמתנים בהם שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת והטעם למה עושים תנאי זה הוא ליפוי כח האשה דהנה ידוע בעקר הדין דכל הישוב של חוצה לארץ הוא נחלק לכמה ארצות כגון ארץ מצרים וארץ תימן וכו' וקי"ל דאם נשא סתם הדין הוא שיכול להוציאה ממדינה למדינה באותו ארץ שנשא בו אבל לא יוציאנה ממדינה לכפר ואפילו מכפר למדינה משום דנוה היפה בודק לכך אינו יכול להוציאה אלא כדומה למקום הנשואין כל זה במוציא ממקום למקום שבאותו ארץ אבל אם בא להוציאה מארץ לארץ במחוז אחר אפילו ממדינה למדינה אינו יכול להוציאה זולת דוקא אם יהיה החתן מארץ אחרת אזי נשתנה הדין ויכול להוציאה אפילו ממדינה שנשא בה לכפר שבארץ אחרת שהוא מקומו וכ"ש שיכול להוציאה לכפר שבאותו ארץ שנשא בה האשה הואל והוא מקומו זה כלל העקרי השייך לדין יעויין כל זה באהע"ז סנ"ה יע"ש ולהכי נהגו בערי המערב להתנות על הבעל שלא יוציאנה ממדינה שנשא בה אלא על פיה ורצונה דאזי אין לו כח אפילו להוציאה ממדינה למדינה אחרת שבאותו ארץ וא"ך ועל דין זה נהגו לכתוב כך בערי המערב כן א"ך יצא לנו לומר דמה שנכתב בכתובה זו והדירה תהיה על פיו ורצונו לא בא תנאי זה אלא לומר דאין כתובה זו כדין כתובות המערב שהדירה תהיה לרצונה אלא ע"פ הדין ומה שנכתב עפו"ר היינו תהיה נדונית כד"ת דאם ירצה להוליכה לעירו הרשות בידו ועל זה נכתב תנאי זה להיות נדון כד"ת ועל כן אם באנו לפרש על פיו ורצונו הכתוב כאן היינו להיות נדון ע"פ הדין א"ך מצאני זכות לאשה עתה הפעם אחר שהלכה עמו לעירו וחזר והביאה לדאר לבידא וקבעו שם דירתם יש לה זכות לומר לדאר לבידא באו ושמה יהיו לעולמים וחילי הוא ממ"ש מור"ם באהע"ז סמ"ה ס"א משם הריב"ש ז"ל וז"ל היה דר עמה בעירו ולא מתדר ליה ונסע עמה לעירה דרך מקרה ולא איתדר ליה יכול לחזור ולהוציאה עכ"ל ודרך מקרה פירושו הוא מבואר בדברי הריב"ש שהביא לשונו הרב ב"ש סק"ח וז"ל מבואר בהריב"ש דיכול להוציאה לאיזה מקום שירצה דהא בעת שנעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא לכן אף שהיה דר עתה אח"ך במקום מולדתה יכול להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה באיזה מקום שירצה עכ"ל מזה נלמד דדוקא במקום שיצא משם משום גזירה הוא שיש בידו רשות גמורה להוציאה עוד מעירה שדר בה עתה הא אם לא יצא משום גזירה אלא מרצונו הטיב הוליכה לעירה ודר שם שוב אינו יכול להיציאה ולהחזירה לעירו אם אינה שוה לעירה כגון ממדינה לכפר או להפך הואל ומרצוני יצא וקבע דירתו שם הדר דינא כמו שהיו שניהם מעיר אחת ונשאו סתם דאין יכול להוציאה אלא ממדינה למדינה שבאותו ארץ דוקא וא"ך ע"פ הצעה זו הואל והביאה אברהם נר"ו לאשתו זאת וקבע דירתו במדינת דאר לבידא שוב אינו יכיל להוליכה לקצבא דזטאט: הן אמת דראה ראיתי בס' התשב"ץ זלה"ה הפך מזה דשם בח"ג סק"י נשאל באשה שנשאת בארגיל ואח"ך הלך הבעל עם אשתו ובניו אל מקום תוניס יע"ה ודר שם ימים רבים ובראותו שאין הריוח מספיק לו בא לעיר ארגיל להסתחרר ושלח אחר אשתו ובניו ולא רצתה לבוא עמו עוד לעיר ארגיל והשיב הרב ז"ל שורת הדין נותנת שהיא חייבת לבוא לעיר ארגיל שהוא מקום שנשאה שם שאפילו אי הוה נשאה בתוניס והוא היה מקומו ארגיל חייבת לבוא עמו אע"פ שלא התנה עמה בשעת הנשואין וכו' ואם הדין נותן שהמאריס אשה והוא ממקום אחר יכול לכופה ללכת אחריו כ"ש אם נשאה במקומו והוא מאותו מקום ויצא משם למקום אחר שהדין נותן לכוף אותה לחזור כמו למקום שנשאה שהוא מקומו ומקומה עכ"ל מזה נראה פשוט דאפילו יצאו לרצונם ודרו במקום שאחר יכול לחזור ולהוציאה למקומו הגם שאין מקומו שוה לאותו מקום שהוליכה שם דהא תוניס וארגיל לשני מחוזות יחשבו כידוע שחלוקים בלשונם ובממשלתם עכ"ז אחר שעקרו דירתם מארץ לארץ יכול להחזירה וא"ך גם בנדו"ד לפי סברת הרשב"ץ יכול להחזירה: עכ"ז אין לנו אלא דברי הריב"ש דפסק מור"ם דדוקא יצאו דרך מקרה הוא דיכיל להחזירה אבל אם יצאו מרצונם שוב אין יכיל להוציאה לארץ אחרת שאינה דומה לאותה ארץ וכדברינו אלה כן נמצא כתוב בספר משפ"ט וצדק"ה ביעק"ב להרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה בס' קל"ה שנשאל באיש ואשה שנשאו באחת מהאלקסב"י די תאפילאל"ת ואח"ך באו לדור בעיר צפרו יע"ה ואח"ך רצה הבעל לחזור אלקסב"א ופסק הרב וז"ל כיון שברצונו בא למחוז זה שוב אינו רשאי להחזירה לאותם כפרים שאין רובם ישראל אלא יקבע לה דירה באחת הערים האלה עכל"ה הרי לך דהואל והביאה למקום המשובח הגם שאינו מקומו עכ"ז שוב אינו יכול להחזירה לעירו פחותת הערך וא"ך גם כאן הואל והביאה למדינת דאר לבידא המלאה לה מכל טוב שוב אין יכול להחזירה לכפר זטאט יע"ה. והדרן למאי דאמרן דהיה מקים כאן לומר דלא נכתב זה בכתובה אלא להיות נגד מה שכותבין בכתובת המערב שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת לזה נכתב תנאי זה לומר דלא כך הוא. אלא תהיה הדירה על פיו ורצונו ופירושו היא ע"פ הדין דהייני שיכול להוציאה לעירו וא"ך על פי פירוש זה דלא נכתב עקר התנאי אלא כדי שיהיה הדבר נדון ע"פ דין תורה א"ך הואל והביאה לדאר לבידא שוב אין יכול להוציאה:

אלא דלפי האמת כד דייקינן ודאי דכוונת התנאי לא היתה ע"פ כוונה זו לומר שיהיה נידון כד"ת דוקא. דאם על כוונה זו נכתב התנאי א"ך יש להקשות למה נכתב כל עקר זה התנאי הו"ל לשתוק ולא לכתוב שום דבר ואנן דינין לה כד"ת ולמה הוצרכו לכתוב תנאי זה בכתובה שתהיה הדירה ע"פ ורצונה וא"ך לא נכתב אלא לטפויי שתהיה הדירה כחפצו ורצונו יותר ממה שהדין נותן:

ואל תשיבני לומר דבאמת לא נכתב אלא כדאמרן שיהיה נדון בד"ת ולמה הוצרכו לכותבו משום דבערי המערב נהגו לכתוב כדאמרן שלא יוציאנה ממדינה זו למד"א וא"ך הואל וכך נהגו לכתוב יש לנו לומר דחששו דילמא דיינין ליה דגם שלא נכתב כאלו נכתב כמ"ש הש"ע בחומ"ש סמ"ב סט"ז ובס' ס"א ס"ה ובס' ע"א סי"ד יעו"ש וא"ך נימא מחשש זה הוצרכו לכתוב הדירה תהיה על פיו ורצונו והכוונה היא כד"ת:

אלא דזה אינו מכמה טעמי חדא דבנדו"ד אי לא הוה כתוב ודאי לא דיינין ליה כאלו נכתב דהא דרגילין לכותבו הוא אם במציאות יהיו החתן והכלה שניהם יחד מאותו העיר שנשאו שם אבל בכגון נדו"ד דהוא מעיר אחרת אדרבא הסברא נותנת לומר בפשיטות דלא נכתב כדי שיוכל להוליכה לעירו וא"ך למה הוצרכו לכתוב שהדירה תהיה עפו"ר אלא ודאי לא נכתב אלא לטפויי שיכול להוליכה עמו בכל עת ורגע לכל מקום שירצה:

זאת ועוד אחרת יש לנו להביא ראיה דיש לנו לפרש כן מהא דפסק הש"ע חומ"ש סו"ס ס"א ז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין ע"פ אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי וכו' וא"ך גם כאן אם כוונת עפו"ר הכתוב כאן שיהיה הדירה ע"פ ד"ת ולא כמנהג שכותבין א"ך לא הו"ל לכתוב לשון זה אלא הו"ל לכתוב והדירה ע"פ ד"ת או והדירה בעירו אלא ודאי מדכתב לשון זה שהדירה עפו"ר דרשינן בה כל מאי דמצינן למדרש לטובתו של בעל משום דקדוק הלשון כדאמרן וכעין זה מצינו למהריט"ץ זלה"ה בס"ה שע"פ דקדוק שנמצא כתוב בשטר כתובה בזה"ל והדירה תהיה בצפ"ת תוב"ב דקדק יתור הלשין למה הוצרכו לכותבו דאי שלא להוציאה א"ך הו"ל לכתוב סתם והדירה בארץ ישראל ועוד אפילו אי לא הוה כתוב כלל כך הוא הדין שלא להוציאה מא"י לחו"ל דהא אדרבא הכל מעלין ואין הכל מוציאין וע"פ דקדוקים אלו הן דודאי לא נכתב אלא לטפויי דאפילו להוציא מצפ"ת לירושלים תוב"ב דקי"ל הכל מעלין מא"י לירושלים אתא. יעו"ש והוא ממש כעין דקדוקים שכתבתי ובודאי דלא אתא גם כאן אלא לטפויי לעשות חו"ר בדינה:

ואפילו מי שירצה להתעקש בדבר ולומר דלא נכתב שתהיה הדירה לרצונו אלא להיות פירושה כד"ת ונכתב נגד מה שכותבים בערי המערב שלא יוציאנה וכו' אפ"ה לסברת המתעקש עכ"פ הרי הדבר בספק ואין כח ביד האשה לכופו שלא לעשות חו"ר ובפרט דכאן נמצא כתוב בכתובה זו דלא כאס' ודלא כטו"ר וידוע פסק הש"ע סמ"ב ס"ו דהיכא דכותבין דלא כאס' וכו' כל לשון המסופק דיינין ליה יד בעל השטר על העליונה יע"ש וא"ך גם כתובה זו התנאים הכתובים בין מה שכתוב לזכות האשה בין מה שכתוב לזכות הבעל הכל יהיה נדון דלא כאס' ודרשינן כל תנאי לטובת בעליו והדר דינה דיד הבעל נטייה לדור במקום שלבו חפץ זהו מה שנלע"ד וצוי"ם וימ"ן: רפאל אנקאווא נר"ו:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה