שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה קכ"ט
נשאלתי טבח ישראל שהחליף פרתו עם גוי ערוני על פרתו מה שיש לו בכפר אצל גוי אחר והטבח ישראל מסר מיד פרתו לגוי לרשותו והישראל הניח פרתו אצל הגוי ותוך זמן זה ילדה פר והוא בכור ואחר כך הלך הישראל לכפר ורצה ליקח פרתו וראה שהיא חיגרת ורוצה הישראל לחזור מהחליפין באומרו כי התנה עם הגוי בשעת החליפין אם יכשר בעיניו הפרה והגוי מכחישו שלא התנה כלום ואותו ישראל היה חייב לגוי סך מה ותבע הגוי לישראל לשלם לו וישראל טוען מקח טעות ויקח הפרה בפרעונו והגוי רוצה לחזור מהחליפין אך שישלם לי מזומן.
אם יש לכופו לישראל להחזיק הולד לבכור או לא: תשובה הנה לכאורה היה נראה לצדד להיתר לפטור מן הבכורה מכח התנאי שהתנה ישראל לראות הפרה אם יכשרה בעיניו ממילא אין דעת הגוי סומך על המקח שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמיר ומקני דהכי איתא ברמב"ם מהלכות מכירה פרק י"א והביאו הטור וב"י בח"מ סימן ר"ז.
ואי משום שמשך הגוי הפרה לרשותו ובין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש הוי קנין גמור דהוי משיכה ומעות והסכמת כל הפוסקים דקנה ואין חילוק בין קנה ישראל מגוי או גוי מישראל והכי מוכח מגמ' פרק ב' דבכורות ופרק בתרא דע"ז והוה נמי כידו והרב המגיד כתב שאין דין אסמכתא במאי דמוחזק עתה ביד הקונה אפילו בדינינו ממילא סומך דעת הגוי על המקח ולפי זה ודאי חייב ישראל בבכורה ואף על גב דבדינא דידהו כל זמן שלא יצא עדיין מרשותו חייב באחריות והוי יד גוי באמצע והכי מייתי בעל מ"ב בתשובה סימן ל"ה מכל מקום בנדון דידן לא שייכי כיון שהוא משך בפרה של ישראל והפרה של גוי עומדת ברשות שאינה של שניהם ומכל שכן היכא דהגוי יוכל לזכות בדינינו שיתרצה לדון בדינינו וגם הוא רוצה בחליפין ממילא חייב הישראל בבכורה: מכל מקום לאו כלום הוא משיכה זו כיון שהתנה ישראל לראות הפרה ועתה היא חיגרת ולא סמך דעתו שיקנה אותה ישראל ממילא משיכה זו שלא על דעת הקנייה היא ואינו קונה ובאינו מתכוין לקנות מוכח בדוכתין טובא דאינו קונה כדאיתא בהדיא בגמרא יבמות פרק ג' דף נ"ב הא למה זו דומה לעודר בנכסי הגר וסבר שהוא שלו דאינו קונה ע"כ ואיתא בגמרא בבא בתרא דף נ"ד אמר שמואל האי מאן וכו' שם בתוספות בדבור המתחיל אדעתא דציבי וכו' אלא אם כן מתכוין לקנות וכו' אלא אם כן מתכוין לקנות וכו' וכן כתב הפרישה בטור ח"מ סימן ר"ז דומה לנדון זה אם לא לקח מתחלה בתורת קנין אינו קונה עד שיתכוין ובדינא דידהו נמי הכי דיינא לפי זה הוי בהמת גוי ופטורה מן הבכורה ואף בלא תנאי הוה נמי יוכל לבטל המקח כיון שהיא חיגרת וזהו משום שמסכימים כל בני המדינה ודיני מקח וממכר שוים לאשה בדינים אלו.
והכי מוכח מתוך הגמרא דכתובות דף ע"ו והוי מקח טעות ואינו של המקח כיון שלא ראה שמש אותה והכי איתא בהרמב"ם פרק ז' והובא בטור ח"מ סימן רל"ב ומכל שכן שהתנה ישראל עם הגוי לראותה: אבל אחר עיון קצת נראה להחמיר אי משום שלא משך לדעת הקנייה הרי כיון שהיה בחליפין ונקנה לישראל פרתו של גוי בכל מקום שהוא אף על פי שלא משך והכי איתא בהדיא בטור ח"מ סימן ר"ג ורכ"ג וברשותו ילדה וחייב בבכורה: וליכא למימר בגוי אינו שייך חליפין דדין חליפין נלמד מבועז והתם כתיב בישראל משמע אבל לא בגוי ואיתא בתשובת מהר"ם בסימן הנ"ל וזה לשונו והך נמי דהכה יהודי אל כף בסודר לא הוי לדידן שום קנין אפילו חליפין לא הוי וכו' דקיימא לן כרב ועוד אפילו ללוי לא מצינו חליפין לגוי דוקא כסף וכו' ואם כן מוכח מדבריו דאין חליפין בגוי וכן בתשובת מהרר"ש די מדינה סימן נ"ט השייך לח"מ משמע דאין חליפין קונה מגוי: הא ליתא חדא דאיתא בתוספות בכורות דף י"ג בד"ה אימא דגוי כלל וכלל לא וכו' ובתוספות פרקא קמא דקידושין דחליפין קונה בגוי והכי מייתי בעל ת"ה בסימן ע"ד ועיין שם וכן כתב מהרש"ל בים של שלמה בבא קמא פרק מרובה סימן י"ג והטור מייתי בשם ר"ת שהיה נוהג לשלוח הרשאה ביד גוי מטעם דחליפין נוהג בגוי וכך פסק הב"י ותו דזהו חליפין בתורת שיווי דמים ומכל שכן בעלי חיים קנין גמור הוא כמו משיכה וכסף והכי מוכח מתוספות שם ויעויין בהרב המגיד בפ"ה מה"מ ומלשון הטור נמי הכי משמע ומבועז נלמד חליפין סודר כעין נעל אבל חליפין בתורת שיווי דמים נוהג בגוי אליבא דכ"ע:
ואי משום התנאי שהתנה הישראל לראותה והיא באמת חיגרת ואין הקנין חל דמאי שנא קנין במעות ומשיכה או בחליפין ואף אם נקנה בחליפין לא מהני הקנין הא נמי ליתא חדא דנוכל לומר מכל מקום סומך דעת הגוי על המקח ומחליף בשביל זה דבנדון דידן הישראל הוא טבח ומסתמא קונה לשחיטה ולא הוי מקח טעות דחגירת יהא נמי ראויה לו לשחיטה והכי מייתי הבית יוסף בש"ע סימן רל"ב סעיף כ"ג ועוד בנדון דידן שהגוי מכחישו שלא התנה כלל והוא מוחזק בפרה אף על גב שהישראל תופסו במעות שחייב לו והוי ישראל מוחזק ובדינינו חייב שבועת היסת ונגד הגוי הוא פטור דשבועה זו תקנתא דרב נחמן ותקנתא לגוי לא עבדינן כדאיתא בהגוזל עצים דף צ"ו אנן תקנתא לגוי וכו' עיין שם: מכל מקום יש לדחות חדא דהיאך יהא נאמן ויפקיע קדושת בכור שהוא איסור דאורייתא בלי שבועה ועוד משום שבדיניהם אם מודה החייב אינו יכול לטעון חייב לי ממקום אחר או טענת מגו רק צריך לברר בעדים הפרעון ממילא אינו יכול לתופסו בשביל המקח טעות והוי הגוי מוחזק ומהרר"מ מינץ מייתי בתשובה בשם תוספות פרק א"נ שכל זמן שיש לגוי תפיסה בבהמה אפילו בגזל פטור מן הבכורה ומכל שכן לחומרא להחזיק לבכור ובמקום שסומך דעת הגוי שיזכה גם בדינינו לפי זה נראה לכופו לישראל להחזיק הולד לבכור: אבל מכל מקום כיון שכל האחרונים הסכימו שהישראל נאמן נגד הנכרי דהרשב"א כתב בתשובה סימן קי"ח שהגוי אינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר יעויין שם והכי כתב הב"י והסכמת כל הפוסקים דגוי אינו נאמן אפילו להחמיר אם לא במסיח לפי תומו ובמילתא דרבנן כמ"ש הב"י בסימן ס"ט לענין הדחה אחרונה לפי זה הרי הישראל נאמן נגד הגוי:ואף שיש לדחות ולומר הא דישראל נאמן נגד הנכרי היינו דוקא לסמוך על דבריו בעדות אבל בנדון דידן שהנכרי תובעו לישראל ויכול לזכות מכח תביעותו שהוא מוחזק בהפרה בדיניהם ובדינינו על כל פנים מחוייב לישבע וכל זמן שלא נשבע אינו יכול לפטור את עצמו בטענות מקח טעות בהא סמכינן אדבריו דטענתו טענה מעליא:
הא נמי ליתא דהרמב"ם מייתי בפשיטות בפרק י"ד מהלכות טוען והובא בש"ע בטור ח"מ סימן קמ"ט שלא נתקן שבועה לנכרי והתם מיירי בתביעה ולא בעדות ממילא משמע אף בתביעת ישראל נאמן נגד הנכרי: ואי משום קדושת בכור שהוא חמור מממון לכך יהא חייב שבועה אפילו נגד הנכרי: הא ליתא דאדרבא אם האיסור הוא חמור אמרינן כבר מושבע וכו' אינו חייב לישבע וכעין זה מצינו בגמרא ריש מסכת ביצה דף ל"ה עמוד ב' שבת דחמיר לא אתי לזילזולא אקילו רבנן וכו' וכך מצינו בדוכתין טובא בגמרא: ואי משום דבדיניהם הוי הנכרי מוחזק כמו שכתבנו הא נמי ליתא דמאי איכפת לי בדיניהם דהרי באמת הישראל מוחזק שתופסו חובו ושבועה אינו חייב נגד הנכרי ומהר"ם מינץ כתב נמי בתשובה סוף סימן פ' וזה לשונו ועוד מאי איכפת לי בדיניהם אם בדינינו המקח קיים וכו' ושמא תאמר דבדין בכור דיינינן כבדיניהם כדאיתא בגמרא בכורות דף י"ג עמוד א' אמר ר"ל אמר רבי אושעיא ישראל שנתן מעות לנכרי בדיניהם וכו' ורש"י פירש דיינינן בדיניהן מזה ליכא להוכיח דהיינו דוקא בדיניהם שפסקה התורה קנין מעות ולא משיכה כמתרץ הגמרא אבל דינים אחרים אף בדין בכור לא דיינינן בדיניהם דאי לא תימא הכי אלא כל דיני בכור דיינינן בדיניהם מאי מקשה המקשה מאי בדיניהם דילמא הכי פירושו בדיניהם שקנה בהמה בנימוסיהן הוי מקרי בכור אבל בדינינו לא קנה הישראל אלא צריך לומר דלא איכפת לן גבי בכור בדיניהן מכל הלין טעמי אינו נראה לכופו לישראל זה להחזיק הולד לבכור: :הנראה לעניות דעתי כתבתי תמו שאלות ותשובות תהלה לרוכב ערבותקונטרס אחרון מבן המחבר ה"ה דגאון הגדול האלוף התורני המופלג כמהר"ר יהודא ליווא נר"ו יזרח ר"מ ואב"ד דק"ק ניקלשבורג וכל הגליל יכוננה עליון אמן:
מלקוטי בתר ליקוטי מה שנמצא מהתשובות ומן הגהות בן המחבר הרב ז"ל באשר על פי סיבת הגירוש ווינ"א נאבדו כולם על הבי דואר חבל על דאבדין וכו' ובשביל כן הנמצא אינו נדפס במקומו מה ששייך לכל סימן וסימן אבל יגעתי ומצאתי המאמין יאמין והנמצא ימצא בתוך המפתחות וחדושי הרב הנ"ל מה שנשאל לפניו ממה שהביא הגאון המחבר ז"ל: זה שייך לסימן י"ג אחר דהגיה אבל בלימוד הישיבה העליתי מתוך התוס' שם במסכת בבא קמא דף י' בדבור המתחיל שהשור חייב בו פסולי המוקדשין וכו' נמי מוכח דמת גוי אסור בהנאה ומה שאמרו התוספות ובלאו הכי לא קשיא מידי דמאי דפרישית לעיל וכו' דההיא שריא בהנאה הכי פירושו דהתוספות מפרשי' סוף דף ט' בד"ה מה שאין כן בבור וכו' על קושיא למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מעליו ולא על אדם ויש לומר דאיצטרך שור ולא אדם לעבד שנפל בתוכו או גוי הקנוי לישראל וצריך לומר טעם מאיזה טעם דצריך לימוד בפני עצמו לגוי ועבד הרי נמי אדם הוא אלא דהוה אמינא לפי שעבד וגוי הקנוי לו הוא ממונו ולחייב עליהם לכך צריך שור ולא עבד וגוי לפי זה אי לאו שור ולא אדם היה ה"א דישראל וגוי אינם שוים דעל ישראל פטור ועל גוי הקנוי שהוא ממונו חייב לפי זה צריך לומר דמותר בהנאה מת גוי הקנוי לו מכח שהוא חייב לשלם לכך צריך לשור, ולא אדם דשווים המה גוי וישראל ולפי קושית התוספות בד"ה שהשור וכו' דלא לכתוב שור ולא אדם באותו הוה אמינא ישראל וגוי אינם שוים ומותר בהנאה ובאמת נלמד שם שם דאסור בהנאה לכך מפרשי ובלאו הכי לא קשיא דלא ליכתב שור ולא אדם למאי דפרישית וכו' דהיה ה"א דשריא בהנאה אך מכח שור ולא אדם מוכח דאסור בהנאה: הג"ה זה שייך בסוף סימן כ"ט הנה מה שאמר א"א מ"ו ז"ל ששמע מהרב הגדול מהרר"ש וכו' שיש להתיר הבר אווזות וראייתו מקושית הגמרא מאי טעמא וכו' ולדעת הרמב"ם ז"ל כלאים דאורייתא הוא טהור וטמא אף כי אין משיבין וכו' מכל מקום ללמוד אני צריך דמה שכתב הרמב"ם כלאים דאורייתא הוא טהור וטמא הוא בפרק ט' מהלכות כלאים היינו לענין מלאכה דנלמד מלא תחרוש וכו' אבל לענין הרבעה הוי כלאים דוקא שני מינין וכך פירש"י בפרק דבכורות דף י"ב והכי מייתי תוספות בפרקא קמא דקדושין דף ג' בד"ה לא לחיה ולא לבהמה והרמב"ם מייתי אבל אווז ואווז הבר הוי כלאים גבי דיני הרבעה יעויין שם לפי זה שפיר קמתקיף רבא מאי טעמא וכו' דבהרבע' הוי כלאים דוקא שני מינין ואווז ואווז הבר הוי מין אחד אבל יכול להיות שאעפ"י שהם מין טמא ומין טהור מכל מקום המה מין אחד וליכא כלאים גבייהו ומתרץ הגמרא אלא אמר רבא זה ביציו וכו' דהוו שני מינין ודו"ק לפ"ז אין להוכיח להיתרא: בסימן ל' קודם אמנם שייך הג"ה זו ולע"ד לאותן הפוסקים דסברי דאף בשאר איסורים אמרינן איידי דטריד לפלוט ציר אינו בולע שום דבר לפי זה אם הוא תוך י"ב שעות ודאי סגי בהדחה בעלמא: בסימן ל"ה אחר סימן רמ"ו קודם אף על גב שייך הג"ה זו לפי הטעם שצוותה התורה למען ינוח וגו' הוא משום שביתה אפשר מועיל הפקר דכתיב שורך וגו' דוקא שורו אבל אליבא דתוספ' בפרק כל כתבי דף קכ"ב בשם מכילתא יכול לא יניחנו תולש ולא יניחנו עוקר תלמוד לומר למען ינוח ואין זה נייח אלא צער ע"כ.
והרב ר"ע מברטנורא מפרש במסכת שבת במשנה אין שורין וכו' הטעם שציותה התורה למען ינוח וגו' משום צער בעלי חיים וצער ב"ח דאורייתא דגמרינן מעזוב תעזוב וליכא חילוק בין שלו לשאינו שלו לפי זה ודאי אינו מועיל הפקר שהוא מפקיר בשביל המלאכה דצער בעלי חיים מכל מקום איתא: בסוף סימן ל"ה שייך הג"ה זו ובהג"ה מרדכי מס' קידושין איתא תשובה אחת והובא נמי בתשובת ר"מ אלשאקאר סימן מ"ב דמתיר למסור בהמה לרועה גוי אפילו בשבת וראייתו מגמרא פרק משילין המוסר בהמתו לרועה וכו' ורועה סתם משמע אפי' גוי יעויין שם אבל כדעיינינן שם בגמרא ראייתו דחויה היא דאיתא התם דרמי אהדדי רבי דוסא ומתניתין ומסיק הא ברועה אחד הא בשני רועים דוקא נמי דקתני או לרועה וכו' לפי זה אם רועה אחד הוא בנו ואדי ישראל הוא ורבי דוסא דומיא דמתניתין קתני וע"ש.
ובתשובה הנ"ל הובא נמי נ"ד בסימן מ"א ומ"ב: הג"ה זו שייך בסימן ל"ח קודם והא דכתב בסדר ויש להסתייע נמי מלשון דכתב בשם התשב"ץ וז"ל מכל מקום מפני הרמאין וכו' יש לחוש כי לא יסמוך על זה ואיכא טירוף הדעת עד כאן לשונו ואי כפירושם הוי ליה לכתוב ותטרוף דעתו אלא הכי פירושו כי לא יסמוך על זה ומכח זה איכא טירוף דעת דהיינו קלקול בגט שלא היה מגרש בגירושין גמורין ותתעגנה ובהג"ה ש"ע סימן קמ"ה נמי מוכח דלאו טעמא דר"י מפארי"ש משום טירוף הדעת דכתב וז"ל ובכהן המגרש וכו' או שיש לחוש לטירוף הדעת וכו' יש לגרש בתנאי וכו' לפ"ז ודאי מהני תיקון ר"י מפארי"ש דהרי שכיב מרע דרוצה לגרש וליכא עיגון ומפני ספק תיקון ר"י מפארי"ש קישור זה כי על תנאי לא נראה לו נכון מכל שכן בריא שאמר שלא ליתן גט כי אם על תנאי ובודאי אינו סמך דעתו מכל שכן דמהני תיקון ר"י מפארי"ש: הג"ה זו שייך סוף סימן מ"ו בגמרא דתמורה דף כ"ט מוכח דנרבע שרי להדיוט יעויין שם מדאצטריך קרא לאוסרם כגבוה ולא מפיק מקרא דממשקה בני ישראל מכלל דלהדיוט שרי והכי איתא נמי להאיבתוספות שם דף ל' בד"ה אבל נרבעו וכו' ויש להביא נמי ראיה מדין רביעה עצמה דאפילו בשני עדים ליכא חיוב מיתה דיליף בגמרא ואת הבהמה תהרוגו אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא יאמרו על ידי בהמה זו נסקל פלוני ואם האדם אינו נידון לא גרמה הבהמה שום תקלה מכל שכן הבהמה אינה נידונת דמיתת הבהמה לאו מצד עצמה היא לפי זה האידנא דאדם אינו נידון פשוט הוא דבהמה אינה נידונת ומותרת לשחוט: הג"ה זו שייך בסימן מ"ז קודם וכן יש להוכיח וצריך עיון לדינא דאיתא בגמרא חולין פרק כל הבשר דף קי"א אמר רב יהודא אמר שמואל קערה שמלח בה בשר וכו' ומסיק אלא אמר רבא האי אפשר למטעמא והאי לא אפשר למטעמיה פירש רש"י האי אפשר קודם שיתננה בכותח והאי דם הקערה לא אפשר למטעמיה לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנ' היתר עכ"ל.
והרמב"ם כתב בפ"מ מהל' מאכלות איסורים אהאי מימרא דשמואל וז"ל קערה שמלח בה בשר וכו' אסור לאכול בו רותח לעולם וכו' ומפרש הב"ח בסימן ס"ט דלא תימא דוקא מיד אחר המליחה קודם שהדיחוה אסור וכו' אבל אחר שהדיחוה וכל שכן אחר יום או יומים שרי לכך כתב לעולם לפי זה הוי פגום הטעם בקערה מכל מקום אוסר רש"י אפילו טעימא בעלמא ולא אכילה מהרש"ל כתב אהך מימרא מכאן יש ללמוד פעמים שקונין בשר מן הטבחים ואין ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטעום בו בלשונו ע"כ משמע רק טעימה בלשון ולא אכילה: בסימן נ"ב שייך הג"ה זו ולענ"ד אף אם קצתן מושחין הדוד ליכא איסורא דמושחין הדוד למטה בשולי הדוד נגד האש ובודאי איכא ששים בתוך הדוד נגד המשיחה מה שמושחין למטה בשילו הדוד והסמ"ק כתב והביאו ב"י בש"ע י"ד בסימן צ"ב וז"ל טפה שנפל על דופן הכלי מספקא לן בפרק דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי אי לא הלכך כשנפלה נגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן הטפה מותר וכו' לפי זה משום משיחת הדוד ליכא איסורא בדיעבד ומכ"ש היכא דאיכא ספק אי מושחין אי לאו ודאי דשרי:
הג"ה זו שייך קודם והנה גם וכו' בסוף סימן ס"א ועובדא דא אתא לידי פה ק"ק טריבט"ש ונשאלתי על זה והייתי מצדד להיתרא בראיות והוכחות וגם רציתי להסתייע ממתניתין בפרק ב' דבכורות המקבל צאן ברזל וכו' ולדות פטורות מן הבכורה ומוקי בגמרא כיון דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה וכו' והתם ודאי בדינא דידהו משמע ונדון דידן קיבל הגוי מעות ובדיניהם מעות קונה, ואחר כך מצאתי נדון זה מבואר בכתבי קודש תשובת א"א מ"ו ז"ל ומייתי ראיה זו בשם גיסי הגאון מהור"ר גרשון נר"ו שהיה אב"ד ור"מ בווינ"א ומייתי שדחה בעצמו ראיה זו ממה שכתב מהר"ם מינץ בתשובה סימן ה' דמנהג תגרי גוים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור ומוכיח מדמצריך מהר"ם תרוויהו כסף ומשיכה ובחנם דחה עצמו דבריו כאשר יבואר דלא דמי נדון דידיה לנדון דידן ואילולי דמסתפינא הוריתי להיתרא דאיתא בתוספות בפרק בתרא דע"ז דף ע"א בד"ה רב אשי וכו' וזה לשונו אלא סגי שיקנם בפרוטה ואעפ"י ששוה יותר מכפליים אפילו הכי אין לחוש משום בטול מקח שאנן סהדי שהישראל גומר ומקני לגוי כדי להפטר מן הבהמה דהיינו מן הבכורה ע"כ יעויין שם לפי זה אף שלא מכר כדין שאר קנייה המקח מכל מקום מהני דגמיר ומקני בלב שלם כדי שלא יהא איסורא בידו דלא שביק אינש היתרא וכו' ונוכל לומר שהקנה לגוי מקום במעות זה כדי להפטר אף שלא אמר להגוי שמקנה לו המקום מכל מקום מהני וראיה לזה מעשיית מלאכה עם בהמת ישראל בשבת על ידי הפקר והסכמת כל הפוסקים אפילו להפקיר בינו לבין עצמו ואפשר אף במעות לחוד נמי מהני בנדון דידן אעפ"י שבשאר קניינים אינו קונה מעות לחוד מכל מקום הכא קונה דהכא גוי סומך דעתו שיזכה גם בדינינו שהקנהו ישראל בקנין גמור אי לאו איסורא קעביד ישראל והכי מוכח מלשון התוספות שם שכתבו אפילו הכי אין לחוש משום ביטול המקח שאנן סהדי וכו' משמע דמפני זה סומך דעת הגוי ות"ה מייתי בשם תוספות א"נ אף שיש לגוי זכות בגזל מפקיע קדושת בכור מכל שכן אם זוכה בדיניהם וסומך דעתו שיזכה גם בדינינו ומ"ש מהר"ם מינץ בסימן ה' דמנהג תגרי גוים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור ודאי מנהג אינו מועיל דגוי אינו סומך דעתו וגם הישראל אינו סומך דעתו ובנדון דידיה לא היה הישראל אסיק דעתיה משום היתר בכורה ושמא דא גמיר ומקני אבל מעות קונה בדיניהם בודאי ואם מכר משום היתר בכורה גמיר ומקני ישראל ודאי מהני אליבא דתוס' כאשר הוכחנו כבר והא דמצריך מהר"ם תרוייהו כסף ומשיכה כבר נשדא ביה נרגא בתשוב' מהרמ"א ובתשובת משאת בנימן דדוקא לכתחלה משמע לפי זה בנדון דידן מכר משום היתר בכור מהני להפקיע הבכורה הנראה לעניות דעתי כתבתי:
בסימן ס"א הנה גם מכ"ת וכו' ואני אומר אי היה ביניהם מקח וכו' במעות לחוד וכו' שייך הג"ה זו (והכי מבואר בתוספוא כמבואר להבא) הג"ה זו שייך בסימן ס"ה קידם ולן לא סבירא וכו' במקום שמסיים עכ"ל (יע"ש סתירה על שאלת השואל יעויין שם במקומו) ולי נראה להיפך דאדרבא אם נתכוונה לשום כוונה אמרינן מילתא דלא רמיא ואם לא נתכוון לשום כוונה ואמר השתא ברי לי לא אמרינן מילתא דלא רמיא ויש להביא ראיה מגמרא חגיגה דף י"ט אמר רבי אליעזר טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה מיתיבי וכו' מאי לאו אינו מחזיק כלל פירש רש"י בין שהחזיק דהיינו שכיון בשעת טבילה לדבר קל בין שלא החזיק עצמו לכלום שוב אינו מחזיק וכו' ומשני אם לא החזיק מחזיק פירש"י אם לא החזיק לשום דבר מחזיק לכל דבר אבל אם הוחזק לקל אינו מחזיק לחמור: בסימן ס"ט שייך הג"ה זו הנה לעניות דעתי אין מקום לקושיא זו דדברי הרשב"א נכונים וברורים בטעמם המה ומלשון הטור דמייתי הרשב"א נמי מוכח וז"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך דף ק"ג ומסתברא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בדבר שהמתיר עתיד לבא או שהוא בידו להתירה על כל פנים וכו' אבל כל דבר שאיןהמתיר בא בודאי וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טריפה שאינן ודאי שתלד התרנגולת והבהמה ולא שתשהינה י"ב חודש וכן אין בידו להתירן אין זה קרוי בשום מקום דבר שיש לו מתירין ולפיכך נראה לי שהן וכו' ובטילין כביצה של ודאי טריפה וכו' עכ"ל ליישב דבריו דפתח בחדא המתיר עתיד לבא או בידו להתירו על כל פנים ומסיים בתרתי וגם אין בידו להתירו גם הלשון ולא שתשהנה י"ב חודש אינו מובן ולא כתב שאינו ודאי שתלד ותהיה י"ב חודש אלא כוונתו של הרשב"א דאף שאינו בודאי שיבא על כל פנים הרי הוא בידו להתירו דהיינו שיקיים אותה י"ב חודש ואם תחיה י"ב חודש יהא לה היתר והוי דבר שיש לו מתירין ולכך כתב ולא שתשהנה שנים עשר חודש דלשטתו אזיל שפסק בתשובה דאסור להשהות ודאי טריפה ואפילו אם ראינו שחיה י"ב חודש אמרינן שנחלפה ומכל שכן ספק טריפה דיש לחוש שיקילו באריכות הזמן והכי כתב נמי הפרישה לתרץ קושיות הב"ח בסימן נ"ז בטור י"ד לכך מייתי הטור בשם רשב"א בלשון אחר וכתב הלכך ספק ביצת טריפה אעפ"י שאפשר שתטעון התרנגול' או תחיה י"ב חודש מותרת כולם פירוש יותרו כולם אבל כיון שספק הוא וכו' פירוש לפי שלעולם בספק הוא דאסור להשהותן ממילא לא הוי דבר שיש לו מתירין בזה מיושב נמי קושיות הב"י דפתח בחדא וכו' דהא בהא תליא אם אינו בידו להתירו דהיינו שאסור לקיימו ממילא הוי עולמות בספק הוי נמי אינו בודאי שיבא המתיר וליתא לקושיית השואל כלל שיהא מותר מכח ממה נפשך דהממה נפשך מצד אחד הוא דלעולם הוא בספק שאסור להשהותו ודו"ק:
בסימן פ' בד"ה וליכא למימר דילמא שאני וכו' ריש דף קט"ו יש טעות סופר שורה זו (כמו שכתב הרב ברג"ה ש"ע סימן ק"ג סעיף ד'): הסופר שהעתיק הספר הלז למדן היה ולא עיין שפיר וכתב מלבו שורה זו (כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע מי"ד סימן ק"ג סעיף ד') וטעות דמוכח הוא באשר בכתבי ידי עצמו של א"א מ"ו ז"ל לא נמצא: בסימן צ"ז בסופו אף כי מה שכתב המחבר א"א מ"ו ז"ל דבריו דברי נכונים ונכוחים המה בראיות ארוכות ומוכרחות כאשר יראה למעיין אבל האריכות בזה אך למותר דהנימוקי יוסף מייתי בפשיטות בבבא בתרא פרק מי שמת וז"ל ומתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן דהא אינו קונה אלא לאחר מיתה כירושה וכיורש חשוב המקבל וכי היכי דשני אחים יורשים לא מצי חד מנייהו למימחל מנתיה דחבריה ה"ה הכא עכ"ל ומכל מקום אמינא טעמא למילתא אף על גב דאחים שחלקו הוי כלקוחות מכל מקום אינו יכול למחול דבשלמא גבי מוכר נשאר אצלו שעבוד גופו של לוה כמו שכתב הרא"ש ז"ל וא"א מ"ו ז"ל הביאו אבל גבי יורשים דנשאר שעבוד גופו של לוה אצל מורישם ממילא אין להאחים שעבוד הגוף על הלוה כלל ממילא כשמכר אח זה חלקו לאח השני לא נשאר אצלו שעבוד הגוף של לוה לכך אינו יכול למחול ומתוספות והרא"ש נמי יש להוכיח דהאחים אינם יכולים למחול ולהזיק זה את זה דאיתא בתוספות פרק מי שמת דף קמ"ז בד"ה המוכר וכו' וז"ל היינו דוקא לענין שיש לה לשלם מה שנתנו הלקוחות וכו' והכי מייתי נמי הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דף ג' והביאו הב"י במחודשים שלו בטור ח"מ סימן ס"ו אבל אם אין לו לשלם אינו יכול למחול ולהזיק ללוקח ומחילתו אינו מחילה מעיקרא ונדון דידן שפיר מיקרי אין לו לשלם ומזיק ללוקח ודברי הב"ח תמוהים המה במה שהשיג על הב"י בטור ח"מ בסימן מ"ז דלא דק הב"י בתשובת הרא"ש הנ"ל ולדעתי יפה דקדק עיין שם דכלל דברי הרא"ש שם הוא אם האלמנה נשבעת אין לה שוב אינה מחוייבת לישבע שום שבועה ושלא גבתה כתובתה זהו דוקא אם אינה יכולה למחול אבל אם היתה יכולה למחול לא היתה נפטרת בשבועת אין לה דשמא עשתה קנוניא עם היתומים היורשים שמחלה להם כמו שכתבו התוספות בבבא קמא דף פ"ט גבי בעל וכו' עיין שם ממילא אם הדין דהמוכר שטר חוב יכול למחול אפילו אין לו מכל מקום היתה צריכה לישבע שלא עשתה קנוניא דהיינו שמכרה בטובת הנאה ואחר כך מחלה בקנוניא ממילא אין לה מכח כתובה ויש לה על כל פנים לפרוע שעשתה קנוניא אלא ודאי דאף בזאת אינה יכולה למחול נגד מי שמכרה כתובתה בטובת הנאה משום בשאין לה אינה יכולה למחול והסכמת כל הפוסקים שהמוכר שטר חוב יכול למחול קאי על יותר ממה שנתן הלוקח אבל מה שנתן צריך להחזיר לו לפי זה יפה דק הב"י בהרא"ש בכלל הנ"ל ודו"ק היטב: בסוף סימן ק"ה מעשה בא לידי שחתר זאב ממטה לארץ לתוך הדיר וחטף שני כבשים ואכל אותם ונמצא מחוץ לדיר הכרס מכל הכבש ולא נדרסו האחרים הנשארים בדיר להכשיר הנשארים בדיר ממשמעות הלשון או"ה סימן נ"ז וזה לשונו אבל אם קטע ראש אחד מהם או אפי' שאכלה כולה והמית ג"כ קצת בדריסה וכו' חוששין לכולן וכו' עכ"ל ומדכתב אפילו שאכלה וכו' מאי רבותא אתא לאשמועינן אם לא אכל והמית עוד בדריסה פשיטא חוששין לכולן דראינו שלא נח רוגזיה אלא אפילו שאכלה בודאי נח רוגזיה מכל מקום אם דרס יותר חוששין ונדון דידן אכל יותר וראינו שאכל כל שובעו ונח רוגזיה ולא דרס יותר פשיטא שאין חוששין להנשארים בדיר הנראה לענייות דעתי כתבתי: תושלבע
סוף הספר