שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה עט
קול שאון עולה תמיד מעיר. המבעה והמבעיר מקטן וגדול רב וצעיר כי אשת ר' פלוני זנתה תחת בעלה ובבעל נעוריה בגדה ומעלה אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלה.
והנה רבי פלוני בעלה שאל ממני להוציא לאור משפטה אם להיתר ואם לאיסור את אזניו יטה למען סור משאול מטה ולפי שידעתי את מיעוט ערכי ומדברים עמוקים נסתרה דרכי רציתי לחסום את פי ולדבק לשוני לחכי. רק כי בעל האשה הזאת רבי פלוני צעק וזעק אלי בקול יללה ובכי נענעתי לו את ראשי לחוות את דעתי וה' ינחני בדרך אמת ויגיה את חשכי: והנה חקרנו אחר אמיתת דברים ונודע לנו שהקול נתפשט משני בעלי בתים אחים שבאו לישוב אחד שהיה רבי פלוני דר שם בין הערלים והיו מתארחים בביתו ובחזרתם משם באו לביתם אל תוך הקהלה והגידו אל דיין הקהלה שאשת רבי פלוני זנתה עם ערל אחד והגידו לו כל המאורע ומשם נתפשט הקול והושבנו ב"ד יפה שיהיו חוקרי' ודורשים מן המגידים בתורת עדות וכו' למען לא יצא משפט מעוקל: וזה אשר העיד אחד מן האחים ביום ב' ך' לחדש מנחם תי"ד לפ"ק בתורת עדות בעונש אם לא יגיד ונשא עונו אחר איום גדול בפני האשה ובפני רבי פלוני בעלה מעשה כך היה בר"ח ניסן תי"בל בא הוא ואחיו לאותו ישוב שהיה דר שם רבי פלוני עם כל בני ביתו בין הערלים וגם היה דר שם גיסו של רבי פלוני עם כל בני ביתו בבית ההוא והוא שאר בשרם וכשבאנו לשם היה רבי פלוני בביתו ויצא מחוץ לעיר ובלילה לא היה בעיר וכשישבנו לאכול בלילה בא ערל אחד רווק וישב עמהם אל השלחן והיה מעורב עמהם באלו היה אחד מבני בית ושאלנו אל שאר בשרינו גיסו של רבי פלוני מה זה שערל הזה הוא מוחזק כל כך ורגיל עמכם והשיב לנו כן הוא עושה לפעמים אפילו בפני רבי פלוני בעל הבית ולפעמים הוא פושט ידו אל הקערה ונוטל לעצמו הטוב והמובחר ואין מוחה על ידו אחר כך בקש הערל שישלחו לו לאחד מבני הבית להביא לו שכר לשתות ונתן מעות על ג' או ד' מדות ועשו כן ויהי המה יושבים ושותים קמנו אנחנו מן השלחן והלכנו לשכוב אחורי התנור בין התנור ולכותל גם בעלת הבית אשת רבי פלוני עמדה מעל שלחנה והלכה לשכוב על המטה באותו בית החורף שהיו אוכלים וש"ב גיסו של רבי פלוני ישב עם הערל אחרי כן הלך גם הוא לשכוב אל החדר שמחוץ לבית החורף בפרוזדור הבית והלך הערל וסגר את הבית החורף מבפנים וכבה את הנר שהיה דולק אז גערה בעלת הבית אשת רבי פלוני בערל ואמרה לו בלשון פי"הם איזה מן המשחיתים צוה לך לכבות את הנר וכי לא הייתי יכולה אני בעצמי לכבות את הנר אלו הייתי רוצה לכבות ושכב הערל על הספסל לפני התנור אז התחילה בעלת הבית לדבר עם הערל ואמרה אל הערל בלשון פי"הם היום היו פה בביתי ערלים פלוני ופלוני והיו מתלוצצים ופלוני היה נושך אותי בידי ושאל הערל ואיה איפוא היה בעלך השיבו האשה ישן הי' ונכמרו רחמי עליו להקיצו כך שמעתי מדברים אחר כך שמעתי שקם הערל ממשכבו והלך אל המטה ושכב אליה ואני ואחי היינו שוכבים ורגלינו היו נוגעין זה בזה והיינו דוחפים זה את זה ברגלינו אני הייתי דוחפו אם הוא שומע כמוני והוא דוחפני אם אני שומע כמוהו ושמעתי שהיו מנאפים כדרך איש ואשה שמשמשים מטותיהם ושאלו הב"ד להאשה אשת רבי פלוני ואת מה תאמר אל הדבר הזה הרי זה מעיד עליך השיבה היא ואמרה ששקר הוא מגיד ומה שהערל הוא רגיל אצלינו הוא מחמת שפרנסיתנו הוא ממכירות יין שרף לערלים והם שותים אצלנו לכך אין אנו מוחים להם מאומה כי בזה אנו מרגילים אותם אלינו וכן אמר גם בעל פלוני שוב שאלו אותה מה זה שהתחלתלדבר עם הערל באפילה והגדת לו שערל אחד היה משחק עמך והיה נושך אותך בידך השיבה ואמרה שקר הוא לא הגדתי מאומה מזה לערל.
וגם זה שקר הוא מה שאומר שערל היה אצלי במטה אחר כך שאלו הב"ד להעד המעיד איך תוכל להעיד ששכב הערל אצלה והלא באפילה הייתם ולא ראיתם מאומה השיב ואמר בית החורף הוה קטן ושמעתי שפיר שקם הערל ממשכבו ושכב אצלה והרגשתי הרגשה גדולה מתנועה גדולה שהיתה בהם ושמעתי נשימתם וכל ענינם כדרך איש ואשה שמשמשים מטותיהם וכן היו עושים זמן ארוך ואני ואחי לא היינו יכולים לישן מהחרדה גדולה שהיתה עלינו והיינו דוחפים זה את זה ברגלינו.
ואחר המעשה הלך הערל לחוץ וחזר ובא ושכב שוב אל המטה והיה מנאף עמה כבראשונה ולאור הבקר הלך הערל לדרכו ושאלו הב"ד אותו אחרי שהרגשתם כל כך כי הם מנאפים מדוע לא גערתם בהם או לכל הפחות היה לכם להשמיע קול בנחירת גרון או על ידי כיחה וניעה להשמיע להם כי אתם מקיצים ולא ישנים השיב ואמר יראים היינו פן ח"ו ישלח ידו בנו.
גם אמר העד שלאור הבקר עמד הערל לפני מטתה ולבש בתי שוקיים שלו שוב שאלו את האשה למה את מייחדת עם הערל שהרי אלו לא היו באים האורחים האלו לביתך היית מתייחדת עם הערל לבדו השיבה ואמרה כי ילדיה היו עמה במטה אז נתאמץ העד בדבר ואמר רבותינו שמעו לי תאמר האשה מה שתאמר יודע אני בודאי שהיתה מנאפת ממש עם הערל וזה ברור לי מהמעשים אשר עשו ושמעתי וחלילה לי להגיד דבר שאינו אמת מה לי ולצרה זו כי זה איש רבי פלוני איש ישר הוא ופתו מצויה לעוברים ושבים ומי יתן והייתי זוכה לזה בצדקתי ולמה אגיד על אשתו דברים שקרים רק כי את האלהים אני ירא וצריך אני להגיד מה שידוע לי בבידוד גמור אף על פי שלא ראיתי הרי הוא כאלו ראיתי עין בעין ואל תשאלו יותר כי אין ספק בזה כלל ושאלו הב"ד אותו באיזה זמן נעשה כל זה ואמר העד שהיה בין פורים לפסח ואז מיד אחר המעשה הגדנו כל הנעשה לדיין העיר במעמד שאר אנשים שהיו עמו והוא היה כותב את הכל באר הטיב וגם הגדנו אז באיזה יום נעשה המעשה ועתה שכחתי עד כאן הם הגדת העד בתורת עדות אחר החקירה והדרישה בפניה ובפני בעלה כדין וכדת תורתינו הקדושה: ואחיו של העד הגיד גם כן שלא בב"ד ככל דברי אחיו רק שהוסיף לומר כי לאחר המעשה למחרתו גלה הוא את הדבר הזה להאשה אחותה של רבי פלוני שהיא אשת שאר בשרם ואמרה ברוך ה' אשר באתם הנה כי הנה גם אנכי ידעתי את אשר היא עושה תמיד ועל ידכם יתפרסם הדבר כך הגיד שלא בב"ד: וכהאי מילתא צריכים אנו להודיע שהכריזו בב"ה על כל מי שיודע מאומה מאשה הזאת שאינה מתנהגת כשורה יבא אל הב"ד ויגיד ולא בא שום אדם להגיד רק האחים הללו וקבלנו עדות האחד כדת וכדין ולאח השני לא שאלנו בב"ד בתורת עדות דליכא נפקותא ביה דקרובים כולם כחדא חשיבי.
ואותו דיין העיר שעליו מגיד העד שמיד אחר המעשה הגיד לו כל המאורע היה גם כן במעמד הגדת העד בתורת העדות ביום ב' ך' למנחם תי"ד לפ"ק כנ"ל ואמר שממש כאשר הגיד עתה כן הגיד אז לפניו והאמת כן הוא שהוא היה כותב כל הדברים והגיד ואז הזכיר העד היום שנעשה בו רק שאין הכתב ההוא מצוי בידו וקרוב לודאי שנאבד ממנו: ומעתה אתחיל ואומר כי על פי הדין שריא הך אתת' לבעלה ואין הבעל חייב להוציאה דכיון דלא הוי אלא עד אחד ואין דבר שבערוה פחות משנים כדמסיק בקידושין פרק האומר דף ס"ו.
ואף על גב דהאי עד מעיד שהיה עוד אחר עמו היינו אחיו לית לן בה דכיון דאחי נינהו ליכא נפקותא בעדותו דהרבה קרובים כולם אינן אלא כעד אחד כדאיתא בתשובת מיימוני להלכות אישות המתחלת נחנו נעבור חלוצים וכו' ובתשובת הרשב"א סימן תקמ"ד והובא בש"ע מטור א"ה סימן קט"ו סעיף ז' בשם הג"ה מרדכי ובי"ד בסימן קכ"ז בהג"ה: ואף על גב דהתם בקידושין פרק האומר דף ס"ו מסקינן בעד אחד חייב לצאת ידי שמים ולהוציאה אי מהימן ליה האי עד כבי תרי דאיתא התם איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד מהו.
אביי אמר נאמן רבא אמר אינו נאמן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ותו איתא התם ההוא סמיא דהוי מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל ואמר ליה עד אחד שזינתה אשתו ומסיק דאמר ליה מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקוה. משמע בהדיא שחייב להוציאה בדיני שמים אי מהימן ליה כבי תרי.
וכן פסקו התם הרא"ש והרי"ף וכתבו וז"ל. רבא הוי אמר דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכן הלכתא והני מילי בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים: אי מהימן ליה כבי תרי חייב לאפקוה וכו' וכן פסק נמי הטור א"ה סימן ו' וסימן קט"ו וסימן קע"ח: ואם כן בנדון דידן נמי נימא שאם העד הזה נאמן ליה כבי תרי חייב להוציאה בדין שמים הא ליתא דלא דמי נדון דידן לדהתם בההוא סמיא דהתם שאני דמיירי שאותו העד שהגיד לו שזינתה ראה ממש שזינתה והגיד דבר ברור שראה אותה מנאפת ואין אחר זה כלום ולכך אי מהימן ליה כבי תרי חייב בדין שמים להוציאה.
אבל בנ"ד אין זה העד מעיד שראה שזינתה אלא ששמע שעשתה מעשה שעל ידי כן הוא יודע שזינתה ואין זה אלא מאומד דעתו ששמע קול תנועתם ונשימתם כדרך איש ואשה שמשמשים מטותיהם ואין זה דבר ברור כי אפשר הוא שלא זינתה. ומה ששמע קול תנועה גדולה מהם ונשימתם אפשר שהיה מחבבה ומגפפה ומנשקה ומתחכך בה בקירוב בשר ומתוך כך נשמע קול תנועה ונשימה: ולכך אפילו אי הוה האי עד מהימן ליה כבי תרי אינו חייב להוציאה אפילו בבא לצאת ידי שמים.
כיון שלא ראה ממש שזינתה ואפילו דבר מכוער גפוף ונישוק לא ראה אלא שמע והא לא אתמר בגמרא שהאי חייב לצאת ידי שמים על פי העד שלא ראה מאומה אלא שמע. אף על פי שמהימן ליה כבי תרי כיון שאינו מעיד אלא בדדמי: וכהאי גונא כתב מהר"ם בתשובה הובא בתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ובתשובת מיימוני להלכות אישות.
וז"ל מעשה באדם אחד כהן שראה אשתו הולכת נגד בחור אחד במקום יחוד ושהו שם שעה קטנה לא כדי טומאה ונתפזרו מפני שאמה באת עליהם בנר דולק: שוב פעם אחרת שכב הכהן על מטתו בלילה בעת שבני אדם ישנים ושמע מאחורי הכותל שהיו ביחד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו. גם בלילה השנייה שמע כן והבין שקלקלו מחמת נשימתן אבל לא ראה גוף המעשה רק ראה ששהו כדי טומאה וסמך אזני לכותל ושמע מנשימי' אותם כדרך שבני אדם משמשין מטותיהן ומחמת שמיעה וראייה רצה לאוסרו עליו.
ובאותה הלילה שקלקלה ראה הכהן שעכבה ואחרה מלילך לישן וכו' וקודם דבר זה לא היתה אוהבתו והוא אוהב אותה והיה מפייסה תמיד ולא הטת אוזן וכל שימושו עמה היה בעל כרחה. ע"כ השאלה והנה הר"ר חזקיה ממיידבורק אסרה עליו וזהו תשובת מ"ו שי'.
חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וחלילה לי להתיר מה שאסר הר"ר חזקיהו: ואם הייתי בפניו הייתי נושא ונותן עמו כי קשה לי על דבריו דהא קיימא לן אין אוסרין על היחוד. ואין אוסרין אלא בקינוי וסתירה או משיראו כדרך המנאפים השוכבים בקירוב בשר אבל משישמעו אותם מנאפים לא שמענו כי מה שמיעה שייך במנאפים אפילו אם שמעו אותם מנשימים מה בכך שמא היו משתגעים יחד דרך שחוק.
ולא אסרינן בהא דאפילו בדב' מכוער כגון רוכל יוצא ואשה חוגר' בסינר דהוה לן למימר אם לא מסירתו מעליה לזנות לא היתה מסירה אותה: וכן כל שאר דברים מכוערים דקא חשיב שיש רגליםדבר טוב אפ"ה אין עדים שראו הדבר מכוער לא אסרי' בראיי' הבעל כל שכן בהא שיש לתלות שלא ה היה שם אלא מיעוך שדים ושגעון ומן השגעון היה נשמע קול גניחותייהו וכו' עכ"ל והובא תשובה זו נמי בב"י בקצרה בא"ה סימן י"א: והשתא אית לן למילף קל וחומר מהאי עובדא דמה התם שהיתה אשת כהן נחשדת לבעלה בבחור זה בשכבר נכנסה עמו בסתר ונתייחדה עמו ועברה על הדת.
ואחרי כן עשתה כן שני פעמים ונכנסה עמו לסתר ביחוד ודאי לא הלכה אלא לשם ניאוף ואלו היה בעלה מקנא לה תחלה על הבחור הזה והיה אומר לה אל תסתרי עמו היתה אסורה לו מן הדין אחר כך שנכנסה עמו לסתר ושהתה כדי טומאה ועוד איכא הוכחה משנאתו ששנאתו ודאי שמחמת ניאופה היא ועיניה נתנה באחר.
אפילו הכי התירה מהר"ם לבעלה משום דאיכא למימר שלא היתה מנאפת אלא היו משתגעין יחד דרך שחוק ומן השגעון הזה הוה משתמע קול נגיחותייהו. כל שכן בנדון דידן שאשת רבי פלוני לא היתה נחשדת לא לבעלה ולא לשום אדם לא מערל זה ולא מאדם אחר וגם לא היתה שנאה לבעלה.
וגם לא נכנסה עם הערל זה לסתר כלל רק שנזדמן הערל עמה לחדר אחד ואף זה לא היתה ביחוד אלא עם עוד שני אנשים מישראל וילדים היו שם: ולא ראו שום דבר מכוער אלא שבאפילה שמע קול תנועתם ונשימתם כדרך משמשין מטותיהם דיש להתיר ולומר אפשר שלא טמא אותה הערל ולא היו אלא משתגעין ביחד דרך שחוק ומזה היו משתמעים תנועה גדולה ונשימה יתירה: ואפשר שאפילו מהר"ר חזקיהו שהורה לאיסור בעובדא דאשת כהן כהובא בתשובת מיימוני דלעיל מודה בכי האי גונא כמו בנ"ד דיש להתיר כיון דליכא כאן הוכחה כלל כמו התם באשת כהן: ולפי זה אינו חייב הבעל להוציאה אפילו אי הוה מהימן ליה להאי עד כבי תרי בין בדיני אדם ובין בבא לצאת ידי שמים.
כיון דהאי עד לא חזי מידי אלא שמע קול תנועתם ונשימתם אפשר דלא הוי ניאוף כלל ואינו אומר אלא בדדמי מה שנדמה לו משמיעת הקול ואין זה כלום כדפירשתי: אלא שיש לפקפק ולומר אם תמצא לומר כיון דלא ראה העד ממש שזינתה מפני שבאפילה היה ואינו אומר אלא משמיעת קול. לא חשבינן עדותו עדות גמורה לומר שזינתה: מכל מקום מיקרי דבר מכוער שהרי על כל פנים היה משתגע בה: עד שמכח השגעון היה נשמע קול ניאוף.
ואם כן הוה עד אחד בדבר מכוער ואית לן להחמיר ולמימר אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים: דהכי איתא בתשובת מיימוני להלכות אישות המתחלת נחנו נעבור חלוצים וכו' שכתב בסופה וז"ל ואי ליכא עידי כעור אלא אותו אחד שמצא גוים מגפפין אותה אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו על ידי עדות אביה וכו' עכ"ל.
וכן כתב נמי המרדכי בפרק ב' דיבמות בשם מהר"מ. והן הן הדברים שבתשובת מיימוני וז"ל: ואי ליכא עדות כיעור אלא בעד אחד דמהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו על ידי עדות אביה וכו' עכ"ל: הרי מבואר כשיש עד אחד בדבר מכוער אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים ואם כן בנ"ד נמי יהא חייב להוציאה כיון דעל כל פנים איכא עד אחד בדבר מכוער: הא לאו מילתא הוא דכבר נתחבטו בזה גדולי הפוסקים מהאחרונים מהרי"ו בתשובה סימן ח' מהר"מא בתשובה סימן י"ב: וכל גדולי הדור שהיו בימיו יעוין בתשובותיו סימן ט"ז ומהר"ם לובלין בתשובה סימן פ' ודברי הנביאים פה אחד שעד אחד בדבר מכוער לאו כלום הוא אפילו אי מהימן ליה כבי תרי: דלא כדמשמע מסוף תשובת מיימוני שהבאתי לעיל שעל ידי עד אחד בדבר מכוער חייב להוציאה אי מהימן ליה כבי תרי אלא כמו שכתב מהר"ם באותה תשובה עצמה בתחלתה.
וז"ל התם.
ואע"ג דאיכא עד אחד שהלך בביתה בליל חג השבועות ומצא גוים ששחקו עמה וחבקוה וגפפוה. בעד אחד של דבר מכוער אפילו אגברא לא אסרינן לה אפומיה אפילו מהימן כבי תרי וכו' עכ"ל: והכי איתא נמי בהג"ה מרדכי פרק מצות חליצה שכתב וז"ל ואף על גב דאיכא עד אחד בדבר מכוער לא מיתסרא עכ"ל וכן פסק בהג"ה ש"ע מטור א"ה סימן י"א ואין לסמוך על הא דמשמע מסוף תשובת מיימוני דאסרינן על פי עד בדבר מכוער אי מהימן ליה כבי תרי כיון דבתחלת אותה תשובה גופא כתב להיפך וקשיא דידיה אדידיה וכבר הכריעו הפוסקי' דדבריו הראשונים הם עיקר.
וכתבו כל אחד לפי דרכו ליישב את דבריו: ואי לא מסתפינא מרבוותא אמינא כי מה שכתב בסוף תשובת מיימוני וז"ל אי ליכא עדי כיעור אלא האחד שמצא הגוים מגפפין אותה אי מהימן עליה כבי תרי חייב להוציאה וכו' עכ"ל בכאן יש טעות סופר וטעות דמוכח מתוכו הוא חדא שדבריו בכאן סותרים למה שכתב בתחלה להפך ממש באותה תשובה גופיה כדפי' ועוד דאין קישור לדבור זה למה שכתב בסמוך אחר כך שכתב וז"ל ואי ליכא עדי כיעור וכו' חייב להוציאה ואפילו על ידי עדות אביה בלבד שהעיד שבתו זנתה אי מהימן עליה כבי תרי אסור לקיימה וכו' וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב מי שראה אשתו שזנתה או שאמר לו אחד מקרוביו וכו' שאשתו זנתה וכו' וסמך דעתו עליה' וכו' הרי זה חייב להוציאה וכו' עכ"ל ויש להקשות דהא בסמוך מיירי בעד כיעור שראה גוים מגפפין אותה וכו' והיאך קאמר עליה ואפילו על ידי עדות אביה וכו' ומיירי שראה שזינתה וכו' וכן היאך מייתי ראיה מדברי הרמב"ם דמיירי נמי בראה שזינתה ומשמע שזנתה ממש ועוד דהא במרדכי פ"ב דיבמות מייתי הך תשובת מהר"ם דבתשובת מיימוני וכתב שם הך בבא בסגנון אחר וז"ל התם ואי ליכא עידי כיעור אלא בעד אחד דמהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו על ידי עדות אביה וכו' עכ"ל הרי לא הזכיר שם מן גפוף ונשוק כלל בהך בבא אלא על כרחך טעות סופר הוא וצריך למחוק מה שכתב כאן שמצאו גוים מגפפין אותה וצריך להגיה כך ואי ליכא עדי כיעור אלא עד אחד אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציא וכו' כאשר הוא במרדכי פרק ב' דיבמות והכי פירושו אי ליכא עדי כיעור אלא עד אחד ועד זה מעיד על זנות ממש אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה וכו' ושפיר קאי עלה מה שכתב ואפילו על ידי עדות אביה בלבד שהעיד שבתו זנתה וכו' וכן משמע מדברי הרמב"ם וכו' דמיירי הכל במעיד על שזינתה ממש ודבר הלמד מענינו הוא דמיירי בעד שמעיד שזינתה ממש והתם הוא דאמרי' אי מהימן עליה כבי תרי חייב להוציאה אבל בעד אחד בדבר מכוער אינו חייב להוציאה אפילו אי מהימן ליה כבי תרי ואף על פי שאין אני כדאי להגיה ספרים ישנים מכל מקום כיון דטעות מוכח מתוכו הוא כמו שפירשתי וגם נמצא כך במרדכי פרק שני דיבמות דמייתי הך דבתשובת מיימוני וכדי שלא יהיו דברי מהר"ם בתשובה אחת סותרים סופה לתחלתה אמרתי שיש להגיה כך ונכון הוא: ולפי זה הוא הדין נמי בנדון דידן אפילו אי הוי האי עד מהימן ליה כבי תרי כיון שלא ראה שזנתה אלא שמעיד מה ששמע מעניני ניאוף וחושב בדעתו שזינתה ואפשר שלא זינתה אלא מגפפה ומנשקה ואין זה אלא עד כיעור ועד אחד בכיעור לאו כלום הוא על פי הסכמת גדולי עולם מהאחרונים לכך אינו חייב להוציאה אפילו בבא לצאת ידי שמים הכי הוא דהוי דינא מדין התלמוד והפוסקים להלכה שמורה בכל וערוכה: אבל למעשה נראה לי להורות בנדון דידן שצריך הבעל להוציאה בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי לפי שאין הגדת העד הזה דומה להגדת העד דעלאא דעד זה מתפעל לומרשזינתה בודאי כאלו היה רואה עין בעין שזינתה אעפ"י שבאמת לא ראה מידי מכל מקום הוא מתאמץ לומר שלא יהיו מפקפקים בדבריו כלל כי ידוע לו מאותן ענינים ששמע שודאי זינתה: ואף על גב דאינו יכול להגיד לנו אופן עניני ניאוף שיהא משמע לנו מאותן הדברים שזינתה בודאי כדמשמע ליה מכל מקום הוא יודע בעצמו מה ששמע מהוויית ההם שלא היה אלא זנות ממש וכיון שהוא בכי האי גונא נראה לי שצריך להוציאה בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי.
וטעמא דמסברא הוא דהרי אנו רואים שהעד הזה מתאמץ בדבר לומר שזינתה ודאי ומה לו ולצרה זו יעיד ויגיד דבריו כהוייתן מה ששמע קול תנועה והרגשה גדולה ושנראה ונדמה לו שזינתה ממש והב"ד יפסקו כפי ראות עיניהם ולמה הוצרך להתפעל ולהתאמץ לומר שידוע לו בודאי שזינתה ושלא יהיו מפקפקים בזה אלא על כרחך צריכין אנו לומר שעושה כן מפני שקנאת ה' צבאות תעשה זאת שיודע הוא האמת והאמת יורה דרכו: או שעושה כן להכעיס לאוסרה על בעלה: וכיון דהכי היא אם כן שפיר קאמרינן אי מהימן ליה האי עד כבי תרי שצריך להוציאה משום דאי האי עד מהימן ליה כבי תרי תו לא חשדינן אותו שיעשה כן להכעיס שהרי מהימן ליה אלא שאומר כן על צד האמת לכך צריך הוא להוציאה וטעמא דמסתבר הוא: וכי תימא מנלן האי מילתא למימר כיון דהאי עד מתאמץ לומר שזינתה בודאי אף על גב דלא ראה אמרינן שהעד עושה כן מפני שהאמת כך הוא ולכך אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה דילמא עדיין לא נפיק האי עד מן בדדמי ואית לן למימר אף על גב דהוא מחליש בדעתו שזינתה בודאי מחמת הענינים ששמע מניאוף דילמא הכל בדדמי הוא והוא סובר שזינתה ולכך מקנא קנאת ד' צבאות ואומר כן שזינתה בודאי ומתאמץ בדבר ואפשר שאינו כן כיון דלא ראה ממש ודילמא אינו יכול להעיד שזינתה בודאי אלא דוקא כשראה ולא כשידע ולא ראה וכמו שפסק הטור בח"מ סימן ת"ח בגמל האוחר בין הגמלים דלא אזלינן בתר אומדנא כחכמים ודלא כרב אחא וכן פסק בתשוב' מהר"י קלון שור' קכ"ט ענף ב' באחד שהיה מזנה עם אחת דלית לן למיזל בתר אומדנא יעויין שם כי האריך.
ומוכיח דאפילו בדיני ממונות לא אזלינן בתר אומדנא: והא דנמצא בתלמוד בכמה דוכתין דאזלינן בתר אומדנא כההיא דרבי אליעזר בן עזריה דריש פרק אף על פי דף נ"ה דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה וכו' ומשכיב מרע שכתב כל נכסיו ולא שייר כלום אם עומד חוזר: וכן בדוכתין טובא היינו דוקא היכא שהמעשה הוא מבורר אצל הדיינים אלא שהם מסופקים באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרש התם הוא דאזלינן בתר אומדנא אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים כי ההוא דגמל אוחר בין הגמלים דאין ידוע לנו אם הורגו או לא ודאי דבהא פליגי רבנן עליה דרב אחא וסבירא להו דלא אזלינן בתר אומדנא ואנן קיימא לן כחכמים כמו שפסק הטור ח"מ סימן ת"ח ואם כן היאך מצינו למימר בנדון דידן לסמוך על העד במה שאמר על פי אומד דעתו הא לא קשיא כלל דאית לן להוכיח אף על גב דקיימא לן דלא אזלינן בתר אומדנא מכל מקום איכא גונא דעדיף מאומדנא ומתקיים עדות העד בידיעה אפילו בלא ראיה: וראיה ברורה מהא דאיתא פרק שבועות העדות דף ל"ג רבי יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראייה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראייה הכתוב מדבר: ראייה בלא ידיעה כיצד מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני וכו' ופירש רש"י ואין לך עדות בזו בלא זו אלא בתביעת ממון כדמפרש ואזיל ע"כ הרי מבואר דעדות מתקיים בידיעה בלא ראייה.
וכן פסק הטור ח"מ סימן צ' בנחבל ומסוגיא דשבעות משמע דאפילו לדיני נפשות מתקיים העדות ובידיעה בלא ראייה דאף על גב דההוא קרא דשמיעת קול לא מצי מיירי בדיני נפשות מדכתיב או ראה או ידע ובראייה בלא ידיעה לא אשכחן בנפשות מכל מקום גוף הגדת העדות אפשר דמתקיים בידיעה בלא ראייה כיון דאשכחן בדיני נפשות דפריך התם דף ל"ד אמר ליה רב פפא לאביי לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דרב אחא דתניא רב אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו דאי אית ליה דרב אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כרבי שמעון בן שטח דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת אלא המקום יפרע ממך וכו' אפילו תימא אית ליה דרב אחא בשלמא ידיעה בלא ראייה משכחת לה אלא ראייה בלא ידיעה היכי משכחת לה וכו' ע"כ הרי מבואר דמתקיים העדות בידיעה בלא ראיה אפילו בדיני נפשות כיון דאפשר הוא כמו בעובדא דרבי שמעון בן שטח אלא דההוא קרא דשמיעת קול היינו שבועת העדות לא מצי מיירי בדיני נפשות כיון דלא אפשר להתקיים גם בראייה בלא ידיעה אבל גוף העדות בהגדתם נתקיים בידיעה בלא ראייה אפילו בדיני נפשות כך נראה לכאורה לפי סוגיא זו דשבועות דף ל"ד: אלא שבסנהדרין פרק אחד דיני ממונות דף ל"ז מסיק דעל פי אומד כהך דרבי שמעון בן שטח אין העדים יכולין להעיד דתנן התם כיצד מאיימין את העדים על דיני נפשות היה מכניסין אותן ומאיימין עליהם שמא תאמרו מאומד וכו' ותני עלה בגמרא תנו רבנן כיצד מאיימין אומר להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמי מטפטף והרוג מפרפר אם כך ראיתם לא ראיתם כלום תניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה וכו' הרי מסיק דעל פי האומד כהך דרבי שמעון בן שטח אין העדות מתקיים.
אבל מכל מקום איכא גונא אחרינא דעדיף מאומד דרבי שמעון בן שטח דיכולין העדים להעיד בידיעה אף על פי שלא ראו כההוא דפרק כל הנשבעין דף מ"ו בנחבל שעלתה לו נשיכה בגבו וכו' וכמו שפסק הטור ח"מ סימן צ' ואם כן הוא הדין בעדות אשה נמי מתקיים העדות בידיעה אפילו בלא ראיה אי הוה הידיעה בגונא דעדיפא מאומד דר' שמעון בן שטח: וליכא למימר דילמא הא דמתקיים העדות בידיעה בלא ראייה היינו דוקא בדיני ממונות כגון ההוא דנחבל וכדפסק הטור ח"מ סימן צ' אבל לא בדיני נפשות ובעדות אשה כדיני נפשות חשבינן לה הא ליתא דמוכח דאין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות מפרק שבועת העדות דף ל"ד מהא דפריך לימא ר' יוסי הגלילי לית ליה דרב אחא וכו' דאי אית ליה בדיני נפשות נמי משכחת לה כרבי שמעון בן שטח וכו' דדיני ממונות ודיני נפשות שוים הם בזה וכן משמע התם מהתוספות דבור המתחיל דאי אית ליה וכו' שכתבו וז"ל משמע הכא וכו' וכן בסוף הדבור וז"ל אבל עוד תימה וכו': וכן מסוגיא דסנהדרין פרק אחד דיני ממונות דף ל"ז לפי מאי דמסיק התם דמתניתין אתיא אפילו לרבנן וכמו שהאריך בתשובת קלון שורש קכ"ט ענף ב' דאין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות לענין דאין הולכין אחר אומדנא וממילא נשמע דבמקום שיכולין העדים להעיד בידיעה אפילו בלא ראייה כגון בנחבל דעדיף מאומד דרבי שמעון בן שטח נמי אין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות ואם כן יכולין להעיד גם בעדות אשה ובכי האי גונא בידיעה בלא ראיה: ועוד אפילו אם תמצא לומר דיש חילוק בין דין נפשות לדיני ממונות מכל מקום יכולין להעיד בעדות אשה משום דבעדות ממון חשבינן לה אף על גב דהסכמת כל הפוסקים דעדות אשהצריכה דרישה וחקירה לאו משום דכנפשות חשבינן לה אלא משום דע"פ הדין אפי' דיני ממונו' צריכ' דריש' וחקיר' אלא כדי שלא תנעול דלת לא בעי דרישה וחקיר' הכא לא שייך זה וכן כתב הרב ב"י לדברי המרדכי דסבירא לי' דעדות אשה מצטרפין אפילו לא ראו כאחד אלא זה שחרית וזה ערבית והיינו משום דלממון מדמינן לה והכי קיימא לן וכן פסק בש"ע ובהג"ה א"ה סימן י"א ועיין בב"י בא"ה סימן י"א וכיון דעדות אשה כעדות ממון חשבינן לה שפיר מתקיימת עדותם בידיעה אפילו בלא ראיה ואפילו להרי"ף בגיטין פרק מי שאחזו שכתב אמתניתין לא תתייחד וכו' ראוהו שנים שנתייחד עמה צריכה הימנו גט וכו' אח' בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין ע"כ וכתב הר"ן עליה אע"ג דלגבי ממון קי"ל בפרק זה בורר דהלואה אחר הלואה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בב"א בעינן להו הרי.
הרי חשב עדות נשים כדיני נפשות. וכן הרשב"א בתשובה הביאו ב"י בסימן י"א כתב וז"ל לעיקר הדין ולהלכה למעשה כך נראה לי באמת דעדי קידושין אין צריכין דרישה וחקירה דהשתא מיהא לאו אדיני נפשות קא מסהדי וכו' וההוא דפרק היו בודקין לא ידענא מאי קא דייק מינה דההיא לאו בעדי קידושין היא אלא באו עדים ואמרו נערה המאורסה זו זנתה ועדות זו צריכה דרישה וחקירה דבנפשות קא מסהדי ע"כ הרי חשיב עדות אשה לדיני נפשות מכל מקום נראה לי אפילו לדידהו היינו דוקא בדין אדם לאוסרה על בעלה חשבינן לה לדיני נפשות הן לענין שצריכים דרישה וחקירה והן שצריכים לראות בבת אחת אבל לענין לצאת ידי שמים גבי בעל ודאי אי מהימן ליה האי עד כבי תרי ומסהיד בכי האי גונא כבנדון דידן שכך תקוע בלבו שזינתה ודאי צריך לצאת ידי שמים ולגרשה: ויש לי להביא ראיה לזה ממה שכתב בתשובת מיימוני להלכות אישות בשם הרב המעתיק אההוא מעשה דכהן אחד וכו' שהבאתי לעיל שכתב וז"ל ואני המעתיק נראה לי להביא ראיה לדברי מ"ו שי' מהנהי עובדא דמייתי בשילהי נדרים וקאמר דילמא נתנה עיניה באחר הכי נמי דילמא נתנה עיניה באחר והשמיע קול תשמיש כדי שיוציאנה דאם לא נאמר כן אלא נאסור אותה עליו אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם דחששו לעיניה נתנה באחר כל הנותנת עיניה באחר תוכל למצוא לה דרך ליפטר מבעלה בדרך הזה אמנם אם שמע באותו ענין שבזה לו בלבו ודאי וברור שלא היה דבר אחר אלא תשמיש חלילה לו מלקיימה ואף על פי שאין בית דין יכולים לכופו להוציאה הוא יצא ידי שמים ויגרש לץ ויצא מדון ולא גרע לו מאלו אמר לו אדם אחר ודעתו סומכת אשתך זנתה שצריך להוציאה כדאמר שמואל לההיא סמיא וכו' עכ"ל: הרי כתב בהדיא אם שמע הבעל באותו ענין שנראה לו ודאי וברור שזינתה חייב להוציאה הוא הדין נמי בנדון דידן שהעד שמע כך עד שברור לו משמיעת קול שזינתה בודאי חייב להוציאה אי מהימן ליה כבי תרי דמאי שנא עד שמהימן ליה או הוא עצמו דכשם שהוא עצמו לא ראה אלא שמע ועל ידי אותו שמיעה תקוע בלבו שזינתה בודאי חייב להוציאה הוא הדין נמי בעד אי מהימן ליה לתקוע בלב העד ההוא שזינתה בודאי חייב להוציאה ואומ' אני שאפי' מהר"ם דהתיר באשת כהן מודה בכה"ג היכא דתקוע בלבו שחייב להוציאה כמ"ש המעתיק והא דהתיר מהר"ם בא"כ בסתם ולא ירד לחלק בכך שאם הוא תקוע בלבו היינו משום דהתם הכותל היה מפסיק ולא שמע אלא דרך הכותל שהיה נוטה אזניו לשמוע ואי אפשר לשמוע כל כך ברור אבל בנדון דידן דהאי עד היה שוכב באותו חדר עצמו סמוך למט' שהיתה האשה אשת רבי פלוני שוכבת שם והיה שומע שפיר ומעיד על דבר ברור שתקוע בלבו שזינתה בודאי דבר פשוט הוא אי מהימן ליה כבי תרי שחייב להוציאה.
וכשמעמיד בכי האי גונא לא מיקרי מעיד מאומד דעדיף זה מאומד דרבי שמעון בן שטח ודומה זה להאי דנחבל שעלתה לו נשיכה בגבו שמתקיים עדותו בידיעה אפילו בלא ראיה: ומכל שכן אם שכן הוא כאשר הגיד אחיו של העד הזה שאחותו של רבי פלוני אמרה לו שגם היא ראתה בה מה שאין נאות לה והיתה נותנת שבח והודיה לאל יתברך שיתפרסם הדבר אף על פי שלא הגיד כך בפני בית דין בתורת עדות כיון שכבר העיד אחיו בבית דין ואין נפקותא בעדותו וגם האשה ההיא לא באתה אל הבית דין להגיד מכל מקום מחוייב הבעל לקבל עדותה של אחותו ואם היא נאמנת לו כבי תרי חייב להוציא את אשתו דאין חילוק בין עד קרוב לשאינו קרוב ואפילו עדות אשה דהכי איתא בהדיא בתשובת מיימוני להלכות אישות המתחלת נחנו נעבור חלוצים וכו' בסוף אותה תשובה יעויין שם: ומהתם מבואר דמהימן ליה כבי תרי דקאמרינן היינו שמהימן ליה בלאו הכי בכל הענינים ולא שיהא נאמן ליה דוקא בהאי מילתא לפי תואר הענין מהדברים המכוערים שראה הוא בה או שמע אלא שצריך שיהא בעיניו בחזקת נאמן מעולם בכל מילי וזהו הסכמת כל הפוסקים בתשובת קלון שורש פ"ב מבואר והביאו בהג"ה ש"ע מא"ה סימן קט"ו: