אור ברסלב

שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל

שאלה ע"ח

שאלה ע"ז

אתת לקדמאי איתתא אחת ושמה שרה בת רבי מרדכי מטשארטריאה בוכה ומייללת ומקוננת על הריגת בעלה רבי יואל בגזירת ק"ק פאלנאי בפניה ובפני אחותה זלאטא הנצבת עמה בזה ובעית מנאי לעיין בשריותא דידה שתהא שריא להתנסבא לאחר ודחיתי אותה בדברים היאך תהיה מותרת כיון שנהרג במלחמ' ואז הרימה קולה בבכיה למה לא יהיה מקום לזעקתה במה שיודעת היא בבירור גמור שמת בעלה ולמה תהיה חשודה כי קיל לה איסורה דאשת איש ואמרתי לה כדי לנסותה ראה אין זה דבר חדש כי כמקרה זה קרה לכמה אנשים שבאו למדינה זו פליטי חרב ונשאו נשים על פי הגדתם שראו נשותיהם הרוגים ואחר כך נודע כי חיות הנה והשיבה היא ואחותה שתיהן יחד בקול אחד כי לא ראי זה כראי זה האיש שרוצה לישא אחרת קיל ליה למיעבד כך כי אם יוודע אחר כך שאשתו בחיותה וגרש אחת מהנה ויצא ידי חובתו מה שאין כן אשה דעונשה חמור מאוד ומעוות אשר לא יוכל לתקן הוא.

אז נתמלאתי רחמים עליה ואמרתי לעיין בשריותא דידה על פי הגדתם אשר הגידו בק"ק העלישויא בכ"ד באלול תי"ג לפ"ק וכלל הגדתם היה כך מרת זלאטא הגידה כי היא ורבי יואל ואשתו אחותה שרה ועוד איש אחד בעל קרובתה ועוד איש אחר וכמה צנשים היו מטמינים את עצמם בחדר אחד מקום צר.

ובאו שם הרוצחים והרגו האנשים ואת הנשים הכו ופצעו אבל לא נתכוונו להרוג כי אמרו די להם לנשים שיהיו משוטטים בעולם ויהיו חוזרים על הפתחים וראתה היא שרבי יואל בעל אחותה שרה נפל לארץ מושכב מת והתחילו הרוצחים לפשוט את החללים ואמר אחד על רבי יואל ראה עדיין זה חי ורצח אותו יותר ולא זזה היא ואחותה שרה אשת רבי יואל מאותו חדר וראו את כל זה גם ראו כי היו הרוצחים חופשים בלבושי ההרוגים בשביל ממון וכסף וזהב ואחר שהלכו משם הרוצחים התחילה אחותה שרה לזוז את בעלה רבי יואל והיתה קוראת אותו בשמו יואל יואל ואמרה היא לאחותה מה אתה עושה וכי אינך רואה שהוא מת ממש והיתה מזיזה אותו ולא היה בו שום נדנוד חיות רק מת ממש וראשו היה נפוח ממכות ופצעים וכל זה נעשה ממחרת עד חצות היום והם נשארו שם באותו חדר כל אותו היום וההרוג רבי יואל היה מוטל לפניהם עד לעת הערב יצאו משם והניחו ההרוג רבי יואל שוכב שם עש כאן הגדת מרת זלאטא.

ושאלתי אותה היאך היית מכרת אותו שההרוג היה רבי יואל בעלה של אחותך שרה כיון שראשו היה נפוח ממכות ופצעים והשיבה היאך לא תהיה מכרת כיון שלא זזה משם וראתה הריגתו ונפילתו וגם היה ניכר לה הדק הטיב כי הוא היה זקן והאנשים אחרים שהיו שם היו בחורים בשנים ואין לה פקפוק כלל בו רק יודעת בבירור שרבי יואל היה הרוג ממש.

שוב שאלתי אותה במה הרגו והשיבה כי לא אחד היה הורגו אלא כמה רוצחים היו שם זה במקל וזה בחרב וזה בקורדם וכן בשאר כלי משחית שוב שאלתי אותה מה נעשה אחרי כן בההרוג רבי יואל בעלה של אחותך שרה והשיבה שאיננה יודעת אפשר שאכלוהו כלבים או גררוהו חזירים או נקבר בין שאר הרוגים שעשו הערלים אחרי כן חפירות וזרקם לחפירות למקצת הרוגים כל זה מהגדת האשה מרת זלאטא שלא בפני אחותה שרה אשת רבי יואל: והגדת מרת שרה אשת רבי יואל היה ממש כמותה הגם כי לא בלשון אחד הגידו מכל מקום היו דבריהם מכוונים ממש בכל הנ"ל ביום ד' ד' אלול תי"ג לפ"ק: הנה נראה שדבר זה אין צריך לימוד שהאשה הזאת היא מותרת להנשא לאחר ולא מיבעיא לרוב הפוסקים נימוקי יוסף והרשב"א והריטב"א והטור דסבירא להו דגם אשה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה באומרת וקברתיו פשיטא דמותרת אף על פי שלא אמרה וקברתיו מכל מקום כיון שהיא אומרת שמת בעלה בענין דלית לן למיחש שאומרת בדדמי נאמנת שהרי אמרה שהיתה מזיזה את בעלה ולא היה נודד כנף בהא סגי דכל שהיא אומרת שהיתה מזיזה אותו ולא היה נודד כנף הוה כאלו היתה אומרת מת וקברתיו: והכי כתב בהדיא הריב"ש והר"ן בתשובה הביאם הרב ביי וז"ל הריב"ש שאפילו למצריכים שיאמר מת וקברתיו ודאי קברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף וכו' בהא סגי: דהשתא ליכא למיחש למידי וכו' שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת עכ"ל: וכן כתב הר"ן וז"ל ומכל מקום הוו זהירין בדבר דלא בעינן דאמר וקברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהם ברורים שאין לספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכיוצא באלו וכו' עכ"ל.

לכך פשיטא שהיא מותרת להנך פוסקים דסבירא להו דגם האשה נאמנת על מיתת בעלה במלחמה באומרת וקברתיו אלא אפילו להרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין והביאו הטור סי' י"ז וסבירא ליה דאינה נאמנת אפילו באומרת וקברתיו מכל מקום בנדון דידן נאמנת הך איתתא דכיון שהיתה יושבת ומנטרה שם כל היום נאמנת באומרת מת בודאי אפילו לא היתה מזיזה אותו נאמנת לומר מת בודאי אף על גב דהוה במלחמה משום דסתם מלחמה דמיירי בה תלמודא היינו מלחמה שעורכים על השדה מחנה מול מחנה או שהם לוחמים על עיר וזורקים חיצים ואבני בליסטריאות ואינם מתכוונים על מי שיפול ויראה היא למינטר ולמיחזי לכך חיישינן לאומרת בדדמי אבל במקום שהיתה מנטרא ומיחזי נאמנת לומר נהרג דהכי מסיק ריש' פרק האשה שלום דסברא סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט אם תמצא לומר כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא זימיין דמחו להו בגירא או ברומחא וכו' וסברה בודאי מת וכו' ופירשו התוספות וז"ל והיא יראה לעמוד עד שימות לפי שזורקים חיצים ואבני בליסטראות במלחמה ואינם מתכוונים על מי שיפול אבל לקמן גבי נפלו עלינו ליסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי עכ"ל ובנ"דהיתה מונטרה מן חצי היום עד הערב ואומרת שנהרג ודאי על דבר ברור העידה ולא בדדמי:

ואם יאמר האומר דלא מהימנן לה כשאומרת שהיתה מנטרה דחזקה דלא היתה מנטרא משום דהיתה יראה ולא היתה מנטרא הא לאו מילתא הוא חדא דהא אמרו שהרוצחים לא היו מבקשים להרוג רק את האנשים ולא את הנשים והוי דומיא דנפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי דריש פרק האשה שלום דנאמנת ועוד דאי איתא דאין אנו מאמינין לה במה שאמרה שהיתה מנטרת כל שכן שלא היו לנו להאמין לעד שאומר כן דהיה מנטר וחזי שהרי אשה כיון דשלום בינו לבינה מסתברא למימר מנטריא וחזיא אפילו הכי לא מהימנן לה משום דזימיין דמחו לה בגירא וכו' כל שכן עד דעלמא דלית ליה הך סברא למימר דמינטר וחזי דלא מהימנן ליה והרי האמת אינו כן שהרי מבואר במרדכי פרק בתרא דיבמות דמהימן דהכי כתב התם וז"ל דבמקום שיאמר העד אפילו בשעת מלחמה ראיתיו הרוג ואחר כך הכרתיו יפה בטביעות עין בהא לא איבעיא לן דפשיטא דנאמן וכו' דלא שייך למימר בדדמי דלא שייך אלא בהריגה שיש לאומרה על הספק אבל באמירת הדברים מה לי עת מלחמה מה לי עת שלום עכ"ל הרי מבואר דעד דעלמא מהימן לומר שהכיר יפה שמת הוא הדין נמי אשתו מהימנת דלא חשדינן לה למשקרת אפי' להרמב"ם במקום שאינה יראה להמתין: אחרי כן מצאתי בהג"ה מרדכי דיבמות פרק מצות חליצה קרוב לכל אשר כתבתי וז"ל ראובן ושמעון הלכו עם נשותיהם וילדיהם חוץ לעיר בשעת מלחמה הרחק מן העיר ג' או ד' פרסאות ורדפו גוים אחריהם והכו ופצעו הגברים והניחום כמתים ולנשים לא רצו לעשות דבר אך הילד פצעו ונשארו הנשים שם יותר מחצי היום על בעליהן וכו' שלחנו אחר הנשים המעידות דרשנו וחקרנו דרכי דרישות כרבי טרפון מפני קלות הדור ומצאנו דבריהם מכוונים כי אמת הדבר שנשארו על בעליהן יותר מחצי יום מטפחות ומקוננות והנה אמת ונכון בפיהם שראו האחד מת ומוחו שפך לארץ ושאלנו להם במה ידעו ואמרו כי ראו המוח לעת ערב נפרדנו משם וכו' על פי הדברים היה נראה לי היתר גמור להשיאה לכתחלה חדא דלגבי נשים לא היה שעת מלחמה ולא היו רוצים לעשות להם דבר והמה לא יראו מן הרוצחים כאשר מוכח שעכבו שם יותר מחצי היום וכאשר העידו הנשים עצמן הוי ממש כי ההוא דנפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת וכן פירש רש"י ז"ל התם דהוי שעת מלחמה קטנה ואיהו הוי התם בהדיה לא אמרו בדדמי אלא נטרא וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפי מליסטים דכלי זיינה עליה ועוד הא רמפסקי' אי עד אחד נאמן במלחמה היינו משום דאמר בדדמי והכא שאומרת ראיתי המוח מפוזר ומפורד והיה להן שהות כל כך אין זה בדדמי אלא באמת וברור וכי לא יועיל אם יעידו על אדם שנחתך ראשו לגמרי וכי יצטרך לעולם לומר מת וקברתיו.

ולא דמי לתלוי וחיה אוכלת בו או למגוייד דכל הני יכול לחיות כדקאמרינן התם אסכין מלובנת ודברי הכל וכדאמרינן פרק האשה שלום זימנין דמחו ליה בגירא וברומחא וסבירא דמית ועברא ליה סמתרא וחי משמע דאלו מעיד על דרך שאינו יכול לחיות דמהימנא וכו' עד כאן לשונו הרי ממש ככל אשר כתבתי הסברות והראיות: ועוד דבנדון דידן שגם אחותה זלאטא כך ודל הגדת אשתו שרה מהכא הרי אחותה זלאטא העידה ולא גרעה היא מעד דעלמא ומותרת אליבא דכולי עלמא שהרי משיאין על פי נשים ועל פי קרובים וכו' כל זה נראה לי פשוט ועם כל זה בהיות שהאשה שרה בעת הזאת הוא בק"ק פראג.

על כן לא יועיל לה היתר דידי אם לא שיסכים עמי גם האלוף הגאון אב"ד הישראלי מהר"ר אהרן שמעון ואב"ד דק"ק פראג ותצא להיתר ע"פ בית דינו:

תוכן העניינים

שו"ת צמח צדק הקדמון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה