שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה ע"ב
נשאלתי השמש היה מכריז בשבת בבית הכנסת מי שיקנה המצוה לקרות במפטיר כמו שנוהגין בארצות הללו ונתן אחד מאה פרוטות ואחד הוסיף עליו ונתן ק"ן פרוטות והיה נראה לגבאי צדקה שהשני אינו בטוח במעות ולא רצו לביישו שלא למכור לו המצוה אלא צוו להשמש שיעלה הוא בדמים מעצמו ויוסיף להכריז שנותנים מאתים ודעתם היה להניח המצוה לקרות במפטיר לראשון שנתן ק' כי נראה להם יותר תועלת לקופת הצדקה באלו מאה בטוחים מן המאתים שאינם בטוחים ואחר כך כשבא השמש אל הראשון ואמר לו שהגבאים מניחים לו המצוה לקרות מהפטיר במאה שנתן הוא אמר הוא שאינו רוצה בכך כיון שלא הניחו לו מתחלה בשעת הכרזה נתבטלו דבריו האם יש דין לגבאים לכופו כיון שכבר נתרצה במאה ואמירה לגבוה הוא: תשובה ריש פרק ז' דערכין.
בדין פדיון הקדשות תנן אמר אחד הרי הוא שלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים ואחד אמר בשלשים ואחד אמר בארבעים ואחד אמר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין אותו מנכסיו עד עשר חזר בו של ארבעים ממשכנין אותו עד עשר וכו' חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוויו ונפרעין משל עשר את המותר וכו' ופריך התם בגמ' והתניא משלשין ביניהם ומסיק אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה פירוש רש"י מתניתין איירי בחזרו זה אחר זה דהשתא אמר בן חמשים לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר ארבעי' לכך אין ממשכנין אותו אלא בעשרה וכן כולן חזרו בבת אחת משלשין ביניהן כגון שגזבר מכרה בשוויה בחמש סלעים נמצא פחותים מ"ה סלעים יתן בן חמשים עשרה שלו לבדו ומעשר של בן ארבעים יתן החצי ששניהם נתרצו בהן ומעשר של בן שלשים יתן השליש ובן ארבעים השליש ובן שלשים השליש ששלשתן שלשי' אמרו והעשר של בן עשרים יתנו בין ארבעתן והחמש שפחתו מבן עשר יתנו חמשתן ע"כ: הרי מבואר בהדיא גבי הקדש דצריכין לקיים דבריהם כדי שלא יהא נפחת להקדש ואית לן למילף דין צדקה מדין הקדש כיון שזה אמר ליתן מאה שוב אינו יכול לחזור בו וממשכנין אותו על מאה ואינו יכול לדחות על זה שאחריו שהוסיף ונתן ק"ן כיון שאין זה חוזר בו אלא שהגבאים חזרו ממנו שלא רצו למכור לו הרי הוא כמאן דליתא וליתא בחזרה אלא הראשון לכך צריך הוא לקיים דבריו ולשלם מאה ומינה אם אירע שאחד נתן עבור מצוה כגון מפטיר או גלילה וכיוצא בזה ק' פרוטות והשני ק"י והשלישי ק"ך וזכה השלישי במצוה ההיא וחוזר בו אחר כך וכן השני וכן הראשון כולן חוזרין בבת אחת הדין נותן שמשלשין ביניהם והיינו השלישי שנתן ק"ך צריך לשלם עשרה שלו שמן ק"ך עד ק"י ואותן עשרה שמן ק"י עד ק' צריכין השלישי והשני לשלם כל אחד החצי' ששניהם נתרצו בהן ואותן מאה הראשונים צריכין לשלם שלשתן יחד כל אחד שליש ששלשתן נתרצו בהן וזהו לפירוש רש"י: אלא שהרמב"ם בפרק ח' מהלכות ערכין לא פירש כן משלשין ביניהם אלא לעולם משלמין זה כמו זה בשוה אם חזרו בבת אחת שכתב שם וז"ל אמר אחד הרי הן שלי בעשר סלעים ואחד אמר בעשרים וכו' ואחד אמר בחמשים חזר בו של חמשים לבדו ממשכנין מנכסיו עשר וכו' במה דברים אמורים בשחזרו זה אחר זה אבל אם חזרו כולן בבת אחת משלשין ביניהם בשוה.
כיצד אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים. ואמר השלישי בארבעה ועשרים.
וחזר בו השלישי והשני כאחת נותנים לראשון בעשר וממשכנין מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע וכו' וכן אם חזרו שלשתן כאחת ונמכר ההקדש בשלש ממשכנין מנכסי כל אחד משלשתן שבע סלעים וכן על דרך זו לעולם עכ"ל הרי להרמב"ם אם חזרו כאחת משלמין כולן בשוה: אעפ"י שהגבאים נוהגין לכוף להאחרון על הכל והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא מכל מקום הדין דין אמת כמו שכתבתי שאם כולן חזרו בבת אחת משלשין ביניהם לפירוש הרמב"ם משלמין כולם לעולם בשוה ולפירוש רש"י צריך האחרון לשלם תחלה לבדו מה שהוסיף הוא ובמותר הוא משותף עם הראשונים וכדפירשתי וכשהאחרון לבדו חוזר צריך לשלם מה שהוסיף הוא על שלפניו: