אור ברסלב

שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל

שאלה נ"א

שאלה נ

מאיר עינים.

רובץ בין המשפתים. מחזיק בעץ החיים.

בר לבב ונקי כפים. האלוף התורני כמהר"ר מאיר יצ"ו.

בעזרו רוכב שמים: על אשר שאל מכ"ת ממני הלכה למעשה שרוב אנשי הקהלה עושין יין שרף מפירות רטובים שקורין קריכ"ן ויש שקורין אותן פלוימ"ן ורובן ככולן הם מתולעים אי שרי או לא ודעת מכ"ת נוטה לאיסור אמרתי להשיב למכ"ת בקצרה כי כח ההיתר עדיף ושרי לכתחלה כיון שהיין שרף הנעשה מפירות אינו אלא מהטעם היוצא מהפירות ולא מממשות הפירות ואין כאן חשש ממשות התולעת אלא טעם התולעת.

אף על גב דטעם כעיקר מכל מקום נתבטל טעם התולעת בטעם הפרי דאין לך פרי שאין בה ששים נגד טעם התולע כך פסק מהר"ם הביאו ב"י סימן פ"ד בי"ד וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ב' סימן ג' ואחריו נמשכו כל האחרונים: ואפילו לדברי החולקים על מהר"ם הביאם תרומת הדשן סי' קע"ב. ומהרש"ל באיסור והיתר שלו סי' מ"ו וסבירא ליה דאין ששים בפרי נגד תולעת היינו דוקא בפירות קטנים כגון ווי"ינקשל וקי"רשן גודגנית וכיוצא בהם אבל פירות גסים כתפוחים וכגון פירות אלו קרי"כן ופלוי"מן שהם גסין הכל מודים למהר"ם דיש בהם ששים נגד התולע כמבואר בדבריהם ולכך שרי היין שרף הנעשה מהם ואין כאן מבטל איסור לכתחלה כיון שאין מכוונים לבטל טעם התולע ואין מכוונין אלא להוציא טעם מן הפירי.

והכי פסק הטור א"ח בהלכות פסח סימן תנ"ג גבי חיטין שאכלו מהם עכברים וז"ל ועוד אפילו אם יש בהם נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הם כשיטחן ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלם. עכ"ל הטור: וכן הביא נמי ב"י בי"ד בסימן פ"ד בשם א"ח וז"ל מעש' שנפלו נמלים בכלי הדבש והורה שיחמם הדבש עד שיהא נתך ויסננו וכו' ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש עכ"ל.

הרי שלא הצריך אלא לסנן כדי שלא יהא מממשות האיסור בעין אבל הטעם נתבטל ואין כאן מבטל האיסור לכתחלה כיון שאינו מתכוון לכך הוא הדין נמי בנדון דידן שאין שום ממשות מפירות ותולעים ביין שרף אלא הטעם מהם וטעם של תולעים נתבטל ואין אנו מכוונים לבטל הטעם דבר פשוט הוא דשרי: ומהאי טעמא נמי פסק מהר"ם לובלין בתשובה סימן כ"ז בכישות שהתליע דשרי להטילו לשכר ע"ש.

אף על גב דלא התיר אלא מדוחק משום הפסד מרובה ומשום דלא אפשר להו בלא שכר כמבואר שם היינו דוקא התם היכא דאיכא חשש איסור מממשות התולעים דגופן נתרסק ומתבשל בשכר אבל בנ"ד דליכא חשש ממשות איסור דיין שרף אינו אלא מן הטעם וזיעה היוצא מהפירות ומהתולעים ודאי דשרי אפילו שלא בהפסד מרובה ובלא שעת הדחק כיון דטעם התולע בטיל בפירי ואין כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דאין מכוונין לבטל וכדפרישית.

ומכל שכן כדאיכא בהדייהו נמי קצת פירות שאינם מתולעים דפשוט הוא דטעם התולעים מתבטל דהכי פסק בת"ח כלל וסימן מ"ו יעויין שם: אע"ג דבש"ע סימן פ"ד מייתי יש מי שאומר שאין להתיר אלא בנמצא ג' או ד' אבל ביותר הכל אסור התם דוקא משום דחיישינן שמא לא נתרסקו ולא נמחו כמו שכתב הר"ן בשם הראב"ד הביאו ב"י שם וז"ל ודע שזה שכתב הרשב"א דאם קצת נמצאו בקדרה וכו'.

כתבו הר"ן בפרק אלו טרפות וכו'. מיהו כתב הראב"ד אבל ג' וד' הכל אסור ולא סגי ליה בזריקתן כיון שנמצאו שם כל כך הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר מאי איכא למימר שמא נימוחו ובטלו משום חד ספיקא לא שרינן להו.

והדעת מכרעת כדבריו עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דלא החמיר אלא משום דחיישינן דילמא לא נימוחו.

אבל בנדון דידן דליכא חשש זה מממשות איסור דאין יין שרף נעשה מגוף הפירות אלא מן הטעם היוצא מהן ודאי דשרי כיון שנתבטל הטעם. וזה נראה לי ברור.

הנראה לעניות דעתי כתבתי:

תוכן העניינים

שו"ת צמח צדק הקדמון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה