שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה נ
נשאלתי ממנהיגי ק"ק פרוסטיץ שהיה להם בבית הכנסת על דלתי ארון הקודש מבפנים נייר קטן דבוק מצוייר עליו צורת מנורה ופסוקי מזמור אלהים יחננו וגו' בין פרקי המנורה והנה יחיד אחד שהיה נראה נו שאין ציור זה מהודר ונאה הסיר הנייר הזה ועשה משלו צורת מנורה מצוירת בגוף דלתי ארון הקודש ופסוקי המזמור כתובים על קלף ודבוקים בין פרקי המנורה והכל בציור נאה ויפה מאד.
ועשה כן שלא בידיעת מנהיגי הצבור וגבאים הממונים על צרכי בית הכנסת. וכשראו הציור שתקו אף על פי ששאל את פיהם.
וכמו שנים עשר יום אחרי כן חתם שמו על הקלף ודבקו תחת ציור המנורה. וכתב בזה הלשון וזה מעשה המנורה אשר עשה פב"פ.
ומיד כאשר ראו מנהיגי הקהלה כי כן עשה התחילו לרנן אחריו איך מלאו לבו לעשות כן והיו מתווכחים בזה כדי למחות על ידו רק שרצו לעשות כן ברצון כולם וטרם נתאספו יחד קם א' בסתר והסיר הקלף שהיה כתוב עליו וזה מעשה המנורה וכו'. ולא נודע מי עשה את זה ועתה רוצה היחיד המתנדב לחזור ולחתום שמו תחת ציור המנורה והצבור מוחים על ידו ורוצים לשלם לו מה שהוציא על ציור מנורה.
הדין עם מי: תשובה לכאורה היה נראה דדבר הזה כבר היה לעולמים שנשאל על כיוצא בזה הרשב"א בתשובה סי' תקפ"ב בראובן שהיה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת וכו' ורצה לעכב אותו עם בית הכנסת כדי להרחיב בית הכנסת ועכבו הצבור בידו וכו' אבל הסכימו כולם שיעשה כל אותו בית היכל וכן עשה ובנא' משלו ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו על מה שהקדיש ועכבו בידו קצת מן הצבור אם יכולין לעכב בידו מן הדין או לא ופסק שאין הצבור יכולין לעכב מן הדין ולא מן הראוי כי המקדיש והבונה משלו לשמים אי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו ובהקדש וכו': וזו מדת חכמים היא ומדת ותיקין כדי ליתן שכר לעושי מצו' ומדת התורה היא שהיא כותב' ומפרסמ' עושה מצוה הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב וישמע ראובן ויצילהו מידם.
וכן בבועז וכולי ומביא כמה ראיות שראוי לעשות כן להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושי מצוה. יעויין שם: והיה נראה דנדון דידן נמי הכי הוא.
אבל באמת לא דמי דהתם שאני שהצבור הסכימו מתחלה שיעשה זה היחיד משלו ההיכל ולא רצו המה לעשות משלהם אם כן למה יעכבו עליו מלחתום שמו על הקדשו ואין טעם במחאתם. וכאשר באמת כן נוהגים בכל נדבת יחידים כלי קודש כותבים שמותם על הקדשם ונדבתם וכמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע י"ד סימן רמ"ט דראוי לעשו' כן.
והן הן דברי הרשב"א בתשובת הנ"ל שראוי לעשות כן כדי לפתוח דלת לעושי מצוה. אבל בנדון דידן שעשה כן שלא בידיעת הצבו' לאו כל כמיניה להפקיע זכותא דצבורא דצורת המנורה שמביירי' על דלתי ארון הקודש מבפנים נהגו כן בכל הקהלות על פי מה שנמצא בדברי האחרונים שהוא מגין על פורענות שלא תבא וחושבים זה למצוה גדולה ורוצים כולם להשתתף במצוה זו דודאי ניחא ליה לכל אדם שיהיה לו חלק במצוה.
ודוד כשקנה גורן מן ארונה גבה הכסף מכל השבטים כדאיתא בזבחים דף קי"ז כדי שיהיה לכל ישראל חלק במצוה וכן כל קרבנות צבור באים דוקא משל צבור מטעם זה. והרבה מצינו שהיו מתאוים שיהא המצוה נעשית על ידיהם בפרק קמא דיומא דף י"ב ובמגילה דף כ"ה בחלקו של בנימין היה אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימן ובה היה מזבח בנוי ובנימן הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום וכו'.
וכן כיוצא בזה הרבה בתלמוד לכך אין היחיד יכול לעשות המצוה משלו שלא ברצון הצבור: והא דמצינו דבדברים הבאים משל צבור יחיד מתנדב משלו ומסר להו לצבור לרבי יוסי במתניתין פרק ד' דשקלים שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם.
אין ראיה מהתם לנדון דידן דהא פלוגתייהו מפורש בפרק הבית והעלייה ד' קי"ח דבחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמפלגי דרבנן סברי חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ופירש רש"י דנוח לו שיקרבו משלו ורבי יוסי סבר לא חיישינן וכו'. וא"כ לא מיבעיא לרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ודאי חיישי הצבור שמא לא ימסרם יפה יפה.
אע"ג דביומא פרק שני דף ל"ה מסיק דלא חיישינן דתני התם אחר שכלתה עבודת הצבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לבשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור ופריך פשיטא ומסיק מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קי"ל. הא כתבו התוספות התם דדוקא התם לא חיישינן כיון דכהן גדול הוא מסר ליה יפה יפה דגדול בתורה הוא ויודע שיש למסור יפה וכן לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא ומסיק בפרק הקומץ דף כ"א דמייתי ומסר לצבורא ולא חיישינן לשמא לא ימסור יפה יפה היינו דוק' התם כיון שכל רווח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה יפה יעויין שם בתוספות אבל באיניש דעלמא כמו בנדון דידן ודאי חיישינן לשמא לא ימסרם יפה יפה הא מילתא דפשיטא הוא אלא אפילו לרבי יוסי דסבירא ליה דלא חיישינן לשמא לא ימסרם יפה יפה אפילו באיניש דעלמא מכל מקום בנדון דידן מודה דחיישינן כיון שהוא מקפיד להזכיר שמו על הקדשו ודאי דאית להו לצבורא למיחש דאינו מוסר יפה יפה דאלו היה מוסר יפה יפה לא היה מקפיד להזכיר שמו עליו אף על גב דמצינו שכתבו האחרונים דראוי לעשות כן שיהא לו לזכרון כמו שכתב הרשב"א בתשובה דלעיל ובהג"ה ש"ע י"ד סימן רמ"ט היינו דוקא היכא שמחזיק המצוה לעצמו אף על גב דהקדיש גוף הכלי שיהא לגמרי של הקהל כגון טס של כסף או מנורה של כסף ואין לו רשות כלל בכלי עצמו מכל מקום גוף המצוה החזיק לעצמו לכך ראוי לעשות כן לחקוק שמו על הכלי שיהא לו לזכרון ולכך יכולים הקהל לשנות הכלי למצוה אחרת אפילו כשנחקק שמו עליו משום דלא השאיר לעצמו כלום בכלי רק המצוה ואדעתא דהכי הקדיש לכתחלה שזכות המצוה ישאר לו והרי נשארת לו המצוה כשיחליפו למצוה אחרת ולדבר הרשות אינם רשאים לשנות כל זמן שלא נשתקע שמו וכשנחקק שמו עליו הוי כלא נשתקע ובכי האי גונא ראו להזכיר שמו על הקדשו כיון שהוא רוצה שזכות המצוה ישאר לואבל בנ"ד שאין הקהל רוצים שהמצוה תהא של יחיד אלא שאנו אומרים שהיחיד מוסר מצותו לצבור וצריך שלא ישאר לו זכות במצוה יותר משאר יחיד שבצבור וכאלו עשאו הצבור המצוה מתחלה משלהם ודאי ראוי לו להזכיר שמו עליו דלא עדיף הוא מאחר דאם אתה אומר דעדיף הוא הרי לא מסר יפה יפה וכיון דהאי יחיד מקפיד על חתימתו תחת ציור, המנורה ודאי דשפיר קאמרי הצבור דחיישינן שלא מסר יפה יפה ויכולין להחזיר לו מעותיו כדי שהמצוה תהא משלהם אף על גב דמתחלה כשראו צורת המנורה עשויה משלו שתקו ולא מיחו היינו משום שהיו סבורים שהוא מזכה לצבורא המצוה עצמה ומוסר יפה יפה.
אבל לבסוף שרואים שרוצה להזכיר שמו על הקדשו ומקפיד בכך סופו מוכיח על תחלתו שלזה נתכוון מתחלה שתהא המצוה נקראת על שמו ולא מסר יפה יפה והא דלא חתם מתחלה תחת הציור משום שהיה יודע שיהיו מוחים על ידו ועשה כן בחכמה שלא יהיו מרגישים בו לכך הדין עם הקהל להחזיר לו מעותיו שלא תהא זכות המצוה אלא לכולא דצבורא: וכל הני דמייתי במתניתין פרק ג' דיומא בן גמלא ובן קטין ומונבז והילני שעשו כלי שרת של זהב כולם מסרו יפה יפה והוי כאלו נתנו הממון ללשכה והצבור עשו כלי שרת משלהם ועל זה היו הצבור מרוצים ושבחו אותם.
אבל כשרוצה לחתום שמו על הקדשו נראה מדעתו שאינו מוסר יפה יפה ויכולים הצבור למחות על ידו כמו בנדון דידן: והא דאין נוהגין למחות בשאר כלי הקודש שמתנדבים כטסים ומנורות של כסף ופרוכת לפני ארון הקודש אף על גב דחותמין שמותם על הקדשם היינו משום דאין נדבת היחידים מבטל נדבת הצבור דיכולים לעשות הרבה טסים ומנורות של כסף ולהשתמש כולם בבת אחת או בזה אחר זה כגון בפרוכת ואין הצבור נדחין מפני נדבת היחיד כמו כאן שצורת המנורה דצבור נדחת לגמרי מפני צורת המנורה דיחיד דאין משתמשים אלא באחת אף על גב דגם בשאר כלי קודש כגון פרוכת היו יכולים הצבור לומר אין אנו רוצים שיהיו משתמשים בשום פעם בשל יחיד אלא בשל צבור אפילו הכי אין נוהגין למחות היינו משום דלא ניחא להו לצבורא למחות על זה דאדרבה נוח להם שיהיו משתמשין לפעמים גם בשל יחיד משום דאין לך אדם בישראל דלא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ורוצה כל אחד בזה באולי גם הוא יוכל להתנדב דבר מה או שהתנדב כבר ויהיו משתמשים לפעמים גם בשלו וזה נוח לו לאדם לכך אין נוהגין למחות אבל בצורת המנורה על דלתי ארון הקודש דאין יכולין לעשות אלא אחת ואם יעשנה יחיד תהא זכות המצוה נפקעת מצבור ודאי יכולין למחות על ידו: ועוד נראה דשפיר דמי למחות על היחיד שבא לחתום תחת צורת המנורה בדלתי ארון הקודש משום דנראה לצבור דבר חדוש ותמוה ומסתכלין הכל בו ואיכא למיחש דיסיחו דעתם מן התפלה דהרי אין פותחין ארון הקודש אלא לפיוטים ותפלות שצריכין כוונה גדולה כדי שעל ידי פתיחת ארון הקודש תתעורר הכוונה.
וגם התפלה רצויה ומקובלת היא על ידי ס"ת כמבואר בכמה דוכתין וכשיהיו מסתכלין בחתימתו יסיחו דעתם מן התפלה וראיה לזה ממתניתין וגמרא פרק ג' דמגילה דף כ"ד כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' מפני שמסתכלין העם בו ובגמרא תנא מומין שאמרו פניו ידיו ורגליו וכו' ופירש רש"י הטעם לפי שהשכינה שורה על ידיהן ובמום שברגליו פירש רש"י מתוך שכהן חולץ מנעליו אם יש בו מום יסתכלו בו ומתוך כך רואים את ידיו.
עכ"ל.
אבל הרמב"ם לא פירש כך אלא הטעם הוא מפני שהעם מסתכלים בו ויסיחו דעתם מן התפלה. וכן משמע מדברי הטור בא"ח סימן קכ"ח אף על גב דכתב סתמא מפני שהעם מסתכלין ולא פירש יותר מכל מקום נלמד הסתום מן המפורש דלעיל מיניה הביא דברי הרמב"ם שכתב וז"ל בשעה שהכהנים מברכין העם לא יביטו בהם ולא יסיחו דעתם וכו' וכתב הב"י והוא מדאמרינן בירו' בפ' הקורא שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים את העם משום היסח הדעת ומשם יש ללמוד שגם הכהנים לא יסתכלו בעם כדי שלא יסיחו את דעתם וכל דכן הוא וכו'.
הרי משמע דתרווייהו הסתכלות כהנים בעם ועם בכהנים חדא טעמא אית להו משום היסח הדעת והכי נמי איכא למיחש בנדון דידן שיהיו העם מסתכלין בחתימתו ויסיחו דעתם מן התפלה: ומהאי טעמא כתב הרמב"ם בתשובה הביאו ב"י בא"ח סימן צ' דאין להתפלל נגד בגדים המצויירים בכותל כדי שלא יהא מביט בצייורים ולא יכוין בתפלתו וכו' ופסק כך בש"ע.
וכן כתב נמי הרב בהג"ה התם שלא לצור ציורים בספרים שמתפללים מהם שלא יתבטל הכוונה והוא ממרדכי ריש פרק כל הצלמים ואני ראיתי כך בתוספות ביומא פרק הוציאו לו דף נ"ד בד"ה כרובים וכו' וז"ל נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורת חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ"ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם וכו': וגדולה מזאת מצאתי בפסקי תוספות דפרק הוציאו לו שמוסיף אף בבית הכנסת אסור לצייר ציורים לכתחלה מהאי טעמא וז"ל אין טוב לצייר מזמורים ובית הכנסת וכו' הרי מבואר דחששו להיסח הדעת מחמת ציורים ומכל שכן שיש לחוש להיסח הדעת מחמת חתימתו דתמיה' טפי: ואע"ג דהאידנא רגילין במקצת מקומות לייר צורת על כותלי בית הכנסת ורגילין לחתום תחת פיוטים ומזמורים שכותבים על כותלי בית הכנסת ואין חוששין להיסח הדעת אף על גב דלאו שפיר דמי למיעבד כך לכתחלה כדאיתא בפסקי תוספות דלעיל.
מכל מקום כיון שכבר נהגו כך נראה לי ליישב מנהגם דלא חששו להיסח הדעת משום דמסתכלים בציורים מיד כשבאים לב"ה קודם התפלה ודשין בהם ותו אינם מסתכלין בהם בשעת התפלה: ומהאי טעמא נמי אין לחוש להיסח הדעת מצורת המנורה עצמה שבדלתי ארון הקודש משו' דדשין בה מפני שמצויין צורת המנורה על הכותלים וגם בתחלת סדורי תפלות ומסתכלים בה שלא בשעת התפלה.
ותו לא מסתכלי בה בשעת התפלה. אבל כשיחתום היחיד שמו תחת צורת המנורה נראה להו דבר חדש ולא פתחו אלא בשעת תפלה ויהיו מסתכלים בחתימתו ויסיחו דעתם מן התפלה.
מה שאין כן בצורת המנור' עצמו שכבר דשין בה כמו שבארנו כבר: ואין להקשות לפי דברי הרמב"ם דאיסור הסתכלות בכהני' הוה מפני היסח הדעת אם כן למה חששו דוקא בכהן בעל מום והיינו בנשיאות כפים דוקא ולא חששו לכל בעל מום שיהא אסור לו לילך לבית הכנסת להתפלל דשמא יהיו מסתכלים בו ויסיחו דעתם מן התפלה בשלמא לפירוש רש"י דהטעם הוא משום שהשכינה שרויה על ידיהם אתי שפיר דלא אסרו אלא לכהן בעל מום בשעת נשיאות כפים.
אלא להרמב"ם קשיא למה לא אסרו לכל בעל מום שלא ילך לבית הכנסת היינו משום דאין יכולין להסתכל בו בבית הכנסת אלא הסמוכים אליו והם יכולי' להסתכל בו מיד כשבאים לבית הכנסת קודם שמתפללים ותו לא יסתכלו בו בשעת תפלה. אבל כהן בעל מום הנושא את כפיו עומד נגד כל העם ואפילו הרחוקים ממנו שלא היו יכולים להסתכל בו קוד' לכן יכולים עתה להסתכל בו ודאי דאיכא למיחש להיסח הדעת.
והוא הדין נמי בנדון דידן שחתימת שמו של היחיד תחת צורת המנורה בדלתי ארון הקודש הוא נגד כל העם ונראה להו דברחדש ומתמיהים והכל מסתכלין בו ואין חתימתו נראית אלא בשעת התפלה ולא קודם לכן. לכך ודאי יש לחוש להיסח הדעת שמתוך שיהיו מסתכלין בו יסיחו דעתם מן התפלה: