שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה כד
ראיתי בני עליה והמה מעטים איש אחד מיוחד היה בעיר מופלא בתורה הוא מוהר"ר יאקב פיסק מוחזק היה לעשיר לרבבות והיו בני הקהלה מרננים אחריו שאינו נותן מס שליש ממה שמגיע עליו על פי התקנה ואחרי כן נפטר והלך לעולמו ונמצא אחריו ברכה ונראה שלא היה נתן מס שליש ממה שהיה לו ותבעו הקהל מן היורשים שיפרעו לקהל מה שלא נתן מס כדין מכמה שנים: ופסקתי כי אין לקהל טענה על היורשים מחמת זה בין שהיו הקהל יודעי' בחייו שהוא עשיר מופלג כל כך כאשר היו מרננים אחריו ובין שלא היו יודעים בחייו ממה נפשך אין לקהל טענה עליו דאם היו יודעים בחייו שהוא עשיר מופלג כל כך אם כן ידעי ומחלו לי' למה שתקו כיון שהיו יודעים והיו יכולים לברר שהוא עשיר כל כך ואינו נותן כדין הרי יכולים היו להוציא ממנו בדין דהכל יודעים דגברא רבא הוה והיה ציית דין ולא היה מסרב אלא ודאי דידעי ומחלי מטעם שיתבאר לקמן: וכי תימא דלמא לא מחלי ליה מידי והא דשתקו ליה ולא תבעו אותו משום דהיו יראים ממנו אע"ג דלאו גברא אלמא הוי אלא אדרבא גברא רבא הוי ואיש תמים אוהב המשפט והאמת ותמיד היה הוא מנהיג הקהלה על פי התורה והמצות וכל מעשיו היו לשם שמים מכל מקום דלמא היא נותנת לפי שהי' גברא רבא תורה וגדולה במקום אחד היתה אימתו מוטלת על הבריות ויש לדמות זה להא דאיתא במרדכי הביאו מ"ו בעל בית חדש בטור ח"מ סימן י"ד וז"ל נשאלתי על מי שהזמינו לדין גדולי העיר ופרנסיה והנדון אומר לא אדון בעיר הזאת והלא אימתכם על הדיינים וגם יסתמו טענותי בפניכם אמרתי כי טוב על הדיינים ועל הנידונים לילך למקום הגון וכיוצא בזה ראיתי את ר"י זקני שהתיר להר"ר אליעזר שלא לבא לב"ד לטרוויש עם הנר' אברהם מפני שהיה ראש העיר וכולם נשמעים לו ורשב"א התיר לחתנו הר"ר שמעון הדר בטרוויש שלא לבא בעיר אחד וכיוצא בזה וכן הורה ר"י מפריז ואמרתי מזקנים אתבונן ומהם אלמוד וקל וחומר אני דן כי בכל יום ויום הדורו' מתקלקלים והדיינים לפי הדור ומאמר שרבותינו למדנו כך יש ללמוד שלא לכוף הנידון וילכו דרך ישרה למקום הגון לנידונים כדי שיוציאו דין אמת לאמתו שמואל יוחנן עכ"ל.
ובתשובת מהר"י קלון סימן א' ובתשובת בנימין זאב סי' תי"ח הביאו זה בקצרה. הרי מבואר דמוסכם הוא מגדולי הפוסקים שאין כופין לאדם שיהא עומד לדין עם ראש העיר לפני דייני הקהלה ההיא מפני שאימתו מוטלת על הבריות וכולם נשמעים לו אפילו הדיינים.
ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן שמא לא היו רוצים לדון עמו כיון שהוא היה גברא רבא וראש העיר ולפי רוב חשיבתו היתה אימתו יותר מוטלת על הבריות ולכך שתקו. לא דמי להת' מכמה טעמים.
חדא דשאני רבים מיחיד דהקהל הם רבים ויותר מוטלת על הבריות אימתם מאימת היחיד אף על גב דגברא רבא הוא. ועוד דיכולים היו להוציאו שיהא ציית דין בעיר אחרת ובפרט כי במדינה זו הם ראשי ומנהיגי המדינה אשר יש להם כח לדון ואין אימת ראשי הקהלות מוטלת עליהם.
ועוד דשאני נדון דידן הטלת מס על כל אחד מבני העיר על ידי שלשה שמאים המבוררים מתוך כל הקהל. מריב ומשפט שבין אדם לחבירו לפני הדיינים.
דהתם בדיינים אפשר דמחמת אימה שעליהם מראש העיר יטו ח"ו מדרך האמת כי הנה זה פשוט הוא דגברא רבא כהאי שהוא ראש העיר ומוחזק לבעל מדות טובות אינו חפץ שיהיו מזכים אותו בדין אם הוא יודע בעצמו שאין הדין עמו. אלא שאין אדם רואה חובה לעצמו והוא סובר שהדין עמו.
ואם הדיינים יחייבוהו בדין ינטור איבה עליהם שחייבוהו שלא כדין לכך חיישינן שדיינים יהיו מהפכים בזכות יותר מן הראוי מפני האימה. אבל אלו השמאים יכולים היו לעשות כדין בענין שלא היה לו פתחון פה לומר עליהם שעשו עמו שלא כדין שהיו יכולין להטיל שבועה עליו כיון שהכל מרננים אחריו: וגברא רבא כזה מוחזק היה שאינו נשבע לשקר ח"ו: ולמה נתפשרו עמו השמאי' בכל שנה ושנה ברצון ולא ביקשו להשביעו דאין כאן אימה כיון שאינו יכול לחשדם שעושים עמו שלא כדין כמו שבארנו דלא אמרינן שעושים מידי מפני אימה אלא במקום שהראש העיר סובר שהוא זכאי בדין והם יחייבו אותו כי אז יכול לחשדם שעשו עמו שלא כדין כיון שהוא סובר שהדין עמו התם הוא דחיישינן שיהיה אימה על הדיינים אבל במקום שהוא יודע שאין עושין עמו שלא כדין כגון בשמאים שמטילים שבועה עליו לא יוכל לחשדם במידי אין אימה עליהם כלל ואי משום שמדקדקים אחריו ואינם רוצים להאמין לו כי אם בשבועה בשביל כן אינו יכול לחושדם כיון שכל העם מרננים אחריו וצריכים הם לצאת ידי שבועתם ומכל שכן היכא דהוי יכולים לברר את עושרו שהוא גדול כל כך כדקיימינן השתא בחלוקה זאת שיכולים היו הקהל לברר בחייו שאינו נותן שליש מעושרו אם כן למה לא העריכו השמאים אותו כדין ואם מפני האימה היו נשבעים לשקר אם כן ראוי היה לפסול לכל השמאים שהיו בכמה שנים זה אחר זה שיהיו פסולים לעדות ולשבועה ולהטיל עליהם גודא רבא עונשים גדולי' מצד שהיו נשבעים לשקר ומצד שהיו מזיקים לקהל.
אלא ודאי דידעי ומחלי ליה על השאר מחמת שהיה גדול העיר וכשהיה פונה מעסקים היה עוסק בתורה. ועסקיו שהיה מתעסק לפעמים והיה מבטל בשבילם לא היו עסקיו במשא ומתן כי אם עסקי הקהל וצרכי צבור.
רק לפעמים היה מלוה כאחרים. ועסקיו במשא ובמתן לא היה הוא מתעסק כלל על ידי עצמו אלא על ידי אחרים למחצית שכר בהיתר לכך היו חסים עליו ופשרו עמו במועט ועל השאר מחלו לו ובזה עשו כדין.
דלפי דעת הרא"ש בפרק השותפין הביאו הטור י"ד בסימן רמ"ג. והטור ח"מ בסימן קס"ג היה ראוי לפוטרו לגמרי שכתב וז"ל נראה שת"ח שיש להם אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל עת שהוא פנוי מעסקו חוזר על לימודו ולומד תמיד נקרא תורתו אומנתו עכ"ל אף על גב דהאידנא בדורות הללו אין נוהגין כן כמו שכתב הרא"ש לפטור מן המס כל ת"ח ואין פוטרין אלא למי שהוא תופס ישיבה בעיר אף על פי שהוא עשיר.
אבל שאר תלמידי חכמים שבעיר אם הם עשירים אין פוטרין אותן אף על פי שתורתן אומנתן וסומכין על מה שכתב בתרומת הדשן סי' שמ"ב שכך נהגו בימיו באוסטריי"ך מכל מקום אף על גב דאין פוטרין אותן לגמרי מכל מקום אין מעריכין אותם כשאר בני העיר עשירים שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.
ומעריכין אותן בפחות וחסים עליהם לכך כדין עשו מה שלא היו מדקדקים אחריו ומחלו על השאר לכך אין לקהל טענה על היורשים מחמת זה שלא נתן מס כראוי דאמרינן כיון דידעי ושתקי ודאי מחלי ליה מטעמים שבארנו: ואם הוא בענין שלא היו יכולין לברר בחייו שיש לו עושר יותר ממה שנתן מס אלא שמאומד הדעת היו מרננים אחריו נמי אין לקהל טענה על היורשים משום דדילמא באמת לא היה לו בחייו יותר ממה שנתן מס אלא שבתוך שנה זו אחר שהושם עליו ההערכה מס שלו העשיר דליכא למימר כיון שיש לו כל כך יותר ממה שנתן מס ודאי דלא העשיר כל כך בזמן קצר אלא ודאי שהוא עשיר מזמן מוקדם הא לאו מילתא הוא: וראיה מהא דאיתא פרק חזקת הבתים דף נ"ב אתמר אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם וכו' אמר רב עליו להביא ראיה וכו' וקאמר עלה רב חסדא לא שנו אלא דאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימר מעיסתו קימץ.
וכתב הטור ח"מ בסי' ס"ב וז"ל ואם חלקו בשום דבר אז על האחין להביא ראיה אפילו בחייו ואפילו אם השטרות יותר מכדי הדבר שחלקו וכו' עכ"ל. הרי כתב הטור אפילו אם השטרות יותר מכדי הדבר שחלקו והיינו לאפוקי ממה שכתב הרב המגיד בשם הרשב"א שמשמע מדברי ר"ת דהא דאמרינן שמא מעיסתו קימץ ובלבד אם ראו בית דין שהיה יכול מעיסתו לקמץ באותו סך הביאו ב"י אלא סבירא ליה להטור כשאר מפרשים שהביאם ה"ה וב"י שיש לומר שמן המועט שקמץ אסף הרבה ובעל התרומו' בשער נ"א כתב וז"ל שאף לא יעלה הקמוץ כפי אומד ממון השטרות אמרינן מההוא פורתא נזדמן ביה רווחה דזמנין דקובץ על יד ירבה וכו' עכ"ל הרי הטור ושאר מפרשים לא חלקו בדבר ולא נתלו שיעור לדבר כמה שיוכל לקמץ אלא כיון שיש לתלות בקימוץ אין חילק בין אם נמצאו כשיעור או יותר משיעור הרבה.
הוא הדין בנדון דידן כיון שכבר היה עשיר יש לנו לומר שבזמן קצר העשיר עוד על חד תלת: