שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל
שאלה כ'
באחד שהיה צריך למעות והיה רוצה ללות מחבירו על משכנות של כסף ובשביל איסור רבית מכר לו התכשיטים במכירה גמורה באותן מעות שקבל ממנו והתנה בפירוש אף על פי שאני יודע שהם שוים כך וכך מכל מקום הרי הם מכורים באלו המעות ועל מנת שאין לי טענת אונאה אלא שאחרי כן הבטיחו מרצונו בדברי' בעלמא שאם יעשה לו רצונו אחר כך יחזור וימכור לו התכשיטים אבל לא שיהא מחויב בדבר רק שברצון תליא מלתא ואחר כך בא זה להחזיר מעותיו ולעשות רצונו להוסיף לו סך מה כדרך העולם שרגילין ליתן רווחים: וזה אינו רוצה כלל ליתן לו התכשיטים לפדות ורוצה להחזיק אותם בטענה שקנה אותם כדינו ובמקח גמור.
וזה טוען שהאמת כן הוא אבל לא עש' כן אלא בשביל איסור רבית: תשובה יראה דצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו התכשיטין אלא לענין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש. וראיה לזה מהא דכתבו התוספות בפרק איזהו נשך דף ס"ג ע"א בדבור המתחיל כשמשך וכו' כתבו התוספות התם וז"ל ומשיכה דהכא לא הויא אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עכ"ל.
הרי כתבו בהדיא התם דההוא משיכה דמשווה מכירה לא הוי אלא לענין היתר פיסוק אבל לא לקנות ממש. הכי נמי בנדון דידן שזה שהיה צריך ללות מעות ומסר לו התכשיטים אף על פי שבתורת מכירה אתו לידיה מכל מקום לא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית אבל לא לקנות ממש.
לכן צריך ליתן לו לפדות המשכונות אם נותן לו דבר הרגיל דזה מיקרי עושה רצונו **(הגה לבן המחבר מהר"ם לובלין בחדושי הלכות מביא בשם תוספות ישינים דלית' בתוספות ומשיכה דהכא וכו' מכל מקום יש להביא ראיה בפשיטות ממעשה דבייתוס בן זונין לרבי יהודה דאפילו ריבית דרבנן ליכא על פי תוספות שם בדבור המתחיל דמוכר היה בתחלה דלוקח אכל הפירו' והיתר רבי יהודה דצד אחר היא שמא לא יבא לפדייה אף על פי דבשעת הפרעון הוי ריבית כיון שבשעת הפיסוק הוי צד של היתר והרי מכירת הראשונה לאו מכירה היא למפרע כשנפד' עתה אלא על כל פנים מועיל המכירה בתחלה להיתר ריבית דהוי מכירה: הכי נמי הוי המכירה רק להיתר ריבית:)** ומהאי טעמא נ"ל נמי מי במשכן חבירו בריבית משכון של גוי שהיה אצלו כבר ומת הגוי ומשכון שוה יותר צריך ישראל שני ליתן לפדות את המשכון לישראל ראשון אף על גב דאין היתר לישראל שני להלוות על משכנות של גוי שיש לו לישרא' כבר אלא אם כן מוכר לו המשכון כדאיתא בטור י"ד סימן קס"ט.
מכל מקום אמרינן דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבי' אבל לא לקנות ממש. כמו שכתבו התוספות התם בד"ה כשמשך וכו' כדפירשתי.
ובסמ"ע בח"ס סימן ע"ב סעיף קטן ק"י פוסק דבמת הגוי זכה ישראל השני בכל המשכון יעוין שם ולי נראה נכון כמו שכתבתי על פי התוספת באיזהו נשך התם בדבור המתחיל כשמשך וכו'. ולא דמי למה שכתוב בש"ע מטור חשן משפט סימן ע"ב סעיף א' שאם מת הגוי זכה ישראל שני.
התם מיירי כשבא הגוי ליתן המשכון לישראל שני. אבל למשכון שהיה ביד ישראל כבר מן הגוי והישראל מעצמו הלך לישראל שני ולוה מעות ממנו אף על פי שעשה דרך היתר ומכר לו המשכון מ"מ אמרינן דלא הוי מכירה אלא לענין היתר ריבית אבל לא לקנות ממש ולכך כשמת הגוי ונשתקע המשכון צריך ליתן לפדותו לישראל: