אור ברסלב

שו"ת צמח צדק הקדמון· רבי מנחם מנדעל בן אברהם קרועמל

שאלה ט"ו

שאלה י"ד

הלכה רווחה היא בישראל אם נמצאו על לוה אחד כמה בעלי חובות שיש להם עליו כתיבת ידו שקורין שטר ממרמ"י כאשר נוהגין האידנא בארצות הללו לעשות שטרות כאלו ואין לו כדי לשלם לכולם שמן הדין נוטלין כולן בשוה כהסכמת הפוסקים.

הביאם הטור ח"מ סימן ק"ד ויש לאחר כמה שטר ממרמי"ש נוטל זה בכל שטר ממרמ"י וממרמ"י חלק בפני עצמו והיינו שחולקין נכסי הלוה לפי מנין השטרות ולא לפי מנין אנשים וכזה אירע פעמים רבות כשהייתי דר בק"ק קרקא ופסקו כל כתות הדיינים כך וכן פסקו נמי הירידים דלובלי"ן ויערסל"ב ששם מתקבצים מארצות הרחוקות ונבררים הדיינים מכל קהלות גדולות דברו הנביאים פה אחד שחולקין בין הבעלי חובות לפי שטרי ממרמי"ש ומי שיש לו הרבה ממרמי"ש נוטל הרבה חלקים וגם אני הייתי סניף אל כתות הדיינים בקראקא וגם לפעמים על הירידים הנזכרים ופסקנו כך ורגילים להיות על הירידים רוב ראשי ישיבות ומורי הוראה וגדולי חקרי לב בעלי תורה וידעו ושמעו מפסק זה ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף על זה רק כי מקרוב שמעתי שחכם אחד גדול בדורינו לא פסק כן ועשה חלוקה בנכסי הלוה לפי מנין אנשים וזה שהיה לו הרבה שטרי ממרמי"ש לא נטל אלא חלק אחד ובפירש אמר דהנך דייני דלא פסקי הכי לאו שפיר עבדי ע"כ אמרתי לברורי מילתא דא דהדין דין אמת דחולקין לפי השטרות ומי שיש לו שטרי ממרמי"ש הרבה נוטל חלקים הרבה ודלא כדעת החכם ההוא: ותחלה אבאר ענין שטרי הממרמי"ש איך ומה הוא והיינו שהלוה חותם עצמו באמצע דמגילתא ובמעבר לדף נגד החתימה ממש כותבין סך החוב והזמן פרעון וזהו נקרא שטר ממרמ"י ויש לשטר זה כל תוקף וכל הנאמנו' לגבות מהלו' רק שאין טורפין בו ממשעבדי וגם אין לשטרות אלו קדימה זה על זה אף על פי שזה מוקדם לזה אלא יד כולם שוה לגבות ממנו ונהגו בזה התגרים והסכימו עמהם חכמי הארצות מפני שיש בזה תקנות השוק שבעל השטר ממרמ"י יכול ליתן לשטר זה לאחר בפרעון חובו או יכול למוכרו ואינו צריך לא כתיבה ומסירה ולא הרשאה אלא מי שבידו שטר ממרמ"י יכול לגבות מהלוה גם אחר שבעל השטר מכר לשטר זה שוב אינו יכול למחול דפקע זכותיה לגמרי כיון שלא נזכר שם המלוה בשטר זה ולפעמים חותם הלוה עצמו בשטר כזה ומוסר אותו ליד שלוחו או ליד סרסור והוא לוקח סחורה מאחרים בהקפה או לוה מעות על שטר ממרמ"י זה ואין הלוה יודע מי הוא המלוה שלו אלא כל מי שיוציאנו אחר כך עליו ישלם לו זהו ענין שטר הממרמי"ש:

וכיון דהכי הוא ודאי דשפיר דמי שזה שיש לו הרבה שטרות ממרמי"ש על לוה זה שאינו יכול לשלם לכולם יטול חלקים הרבה דמהי תיתי לומר שלא יטול אלא חלק אחד אי משום כיון שהדין הוא שאם יש על זה ג' בעלי חובות א' ממאה ואחד ממאתים ואחד משלם מאות ואין לו לשלם כולם נוטלין כולן בשוה משום דאמרינן דכך נשתעבדו כל הנכסים לזה של מנה כמו שנשתעבדו לזה של מאתים וכן של שלש מאות כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי דף צ"ג וכמו שכתב הטור ח"מ סימן ק"ד הוא הדין נמי אם יש לזה כמה שטרות ולזה אין לו אלא שטר אחד אמרינן כך נשתעבדו לזה כל הנכסים בשטר אחד כמו לזה בכמה שטרות ולכך לא יטול זה רק חלק אחד אף על פי שיש לו כמה שטרות: הא לאו מילתא הוא דאפילו אם תמצא לומר דהוה סברא לומר כך בשאר שטרות היכא דנזכר שם המלוה בשטר מכל מקום גבי שטר ממרמ"י אינו כן דשטר הממרמ"י שנוהגין בה התגרי' שאין נזכר בו שם המלוה שאני משאר שטרות שנזכר בהם שם המלוה דכיון דעיקר שטר ממרמ"י כזה הוא מפני תקנות השוק כדי שיהא בעל השטר יכול ליתנו לשטר זה לאחר בפרעון חובו או שיהא יכול למוכרו לאחר בלא הרשאה ובלא כתיבה ומסירה ואדעתא דהכי נשתעבד הלוה תחלה בשטר הממרמ"י שיהא יכול לגבות ממנו כל מי שיוציא עליו אח"כ שטר זה הרי היה דעת המלוה והלוה מתחלה שכל שטר ממרמ"י וממרמ"י בפני עצמו יגיע ליד אחר ואם כן נשתעבדו כל נכסי הלוה לכל שטר ממרמ"י וממרמ"י בפני עצמו כיון שמתחלה אסיק אדעתיה שכל שטר ושטר יהיה ביד אחר בפני עצמו ויהיה לו שעבוד על נכסי הלוה: ולא דמי לשאר שטרות דנזכר בהם שם המלוה דאפשר לומר סברא זו דלא יטול אלא חלק א' בכל השטרות כיון שהם ביד אחד משום שכך נשתעבדו כל נכסי הלוה לזה שאין לו אלא שטר אחד כמו לזה שיש לו שטרות הרבה אבל בשטר ממרמ"י דמתחלה נעשה כדי ליתן כל שטר ושטר בפני עצמו ליד אחר ודאי דנשתעבדו נכסי הלוה לכל שטר ושטר בפני עצמו: עוד נראה לומר דשפיר דמי שזה שיש לו שטרות ממרמי"ש הרבה יטול חלקים הרבה לפי שטרותיו דכיון שמתחלה נעשה שטר זה סתם שלא נזכר בו שם המלוה כדי שיכול ליתנו לאחר בפרעון חובו או שיהא יכול למוכרו או ליתן לאחר ואילו היה נותנו לאחר קודם שבא לבית דין לגבות מזה היו גובים בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו השתא נמי אף על פי שכבר בא לבית דין ועדיין כל השטרות הם בידו ולא נתנם לידי אחרים גובה בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו דכל מה שהיה יכול לעשות רואין כאלו כבר נעשה: וראיה.

לזה ממה שכתב הרא"ש בפרק קמא דב"ק בדין מי שהיה עליו בעל חוב וכתובת אשה ונזיקין והיה לו עידית ובינונית וזיבורית וכו' והביאו הטור ח"מ סימן קי"ט שכתב וז"ל ואם קנאם כאחת או שלקח עידית באחרונה אם המוכר עדיין חי כולן צריכין ליקח מהזיבורית שאנו רואין כאלו החזיר למוכר שטר של הזיבורית בכתיבה ומסירה ונמצא בידו בני חורין וצריכין כולן לגבות ממנו ולאו דוקא שיחזיר לו שדה זו אלא אפילו שדה אחרת ואפילו אם יתננה לו במתנה או אפילו מטלטלי רק שימצאו לו שום דבר לגבות ממנו אין לגבות מן הלקוחות ואינן יכולין לומר לכי תהדר דכל מה שיכול האדם לעשות רואין אנו כאלו היה כבר עשוי וכתב א"א הרא"ש ז"ל אפילו אי לא טען אנן טענינן ליה וכו' עכ"ל הרי מבואר אף על פי שכבר קנה זה ג' שדות והם בידו ולקח עידית באחרונ' שהיה מן הדין לגבות מן העידית אפילו הכי כיון שיכול לחזור ולמכור הזיבורית למוכר שלו שהוא הלוהצריכין כולן לגבות מן הזיבורית ואמרינן דהוי כאלו כבר עשה כן הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שקודם שבא לבית דין היה יכול ליתן כל שטר ושטר ליד אחר ואז היה גובה כל אחד ואחד חלק בפני עצמו בשטר שלו השת' נמי אמרינן רואין כאלו כבר עשה כן וגובה בכל אחד ואחד חלק בפני עצמו: וליכא למימר דילמא דוקא התם במי שלקח עידית ובינונית וזיבורית וכו' הוא דאמרינן כך דמצי למימר מהדרנא שטרי דזיבורית למריה ורואין אנו כאלו כבר נעשה וצריכין כולן לגבות מזיבורית משום דהתם סוף סוף לית להו פסידא שהרי מכל מקום גובים מזיבורית אבל כאן שרוצה להפסיד לבעלי חובות אחרים לגמרי בטענה זו דילמא לא אמרינן הכי כיון שכבר בא לבית דין ועדיין הם בידו כל השטרות תו לא מצי להפסיד זכות של בעלי חובות אחרים:

דהכי משמע לכאורה ממה שכתבו התו' בכתובות בפרק שני דייני גזירות דף ק"ט אדין מי שאבדה לו דרך שדהו וכו' שכתבו התוספות התם בד"ה ורבנן סברי וכו' וז"ל אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזביננא ליה לארבעה דלא מצי לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יכול להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל וקוד' שבאת לידו לא היה ראוי לומר כן וכו' והא דקאמר בפרק קמא דבבא קמא מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד פירש רש"י עידית בינונית וזיבורית כולן נכנסו תחת הבעלים וכו' ופריך וליתו כולהו וליגבי מעידית משום דא"ל אי שקליתו כדינייכו שקלית ואי לאו מהדרנא שטרי דזיבורית למרא וכו' אלמא התם אמרי' הך טעמא לכ"ע לא קשה מידי דהתם לית ליה פסידא לגמרי דהא גבו מזיבורית ולהכי מודה התם דמצי אמר מהדרנא שטרא למריה אבל הכא דאיכא פסידא לגמרי סבירא ליה דלא אמרינן מהדרנא שטרא למרייהו וכו' עכ"ל: הרי כתבו התוספות דדוקא היכא דליכא פסידא לאינך כגון בג' שדות שגובין מכל מקום מן הזיבורית הוא דמצי למימר מהדרנא שטרא למריה אבל לא היכא דאיכא פסידא לאחר כגון במי שאבדה לו דרך שדהו ומקופין לו ד' שדות והם ביד חד דאתי מכח חד דלא מצי למימר מזבננא לאחרים כיון שעל ידי כן יפסיד אידך דרך שלו ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שעל ידי טענה זו דמצי למסור שטרותיו לידי אחרים יפסידו שאר ב"ח שמא לא אמרינן דמצי למימר כך מסרינא שטר לאחרינא: הא ודאי לאו מילתא הוא דאדרבא משם ראיה לנדון דידן דמצי למימר מסרינא שטרא לאחרינא אף על פי שעל ידי כן יהיה הפסד לאחרים כאשר באמת מייתי הרא"ש ראיה מהתם לדין מכרן לג' בני אדם וכו' עידית ובינונית וזיבורית דכולן גובין מזיבורי' דמצי למימר מהדרנא שטרא דזיבורית למריה יעויין שם בהרא"ש פרק קמא דבבא קמא: והיינו משום דהא דכתבו התוספות התם בפרק שני דייני גזירות דהיכא דאיכא פסידא לאחר לא מצי למימר מזבנינא לאחרים אינו אלא היכא שכבר היה לאותו אחר זכות בגווה וזה רוצה להפסידו בטענה דמזבנינא לאחרים התם הוא דאמרינן דלא מצי למימר כך לאפוקי זכות דחבריה מה שהיה לו כבר כגון מי שמקיפין לו ד' שדות ואבדה דרך שדהו ואלו ד' שדות הם ביד חד דאתי מכח חד הרי לזה הי' כבר דרך בודאי בא' מן הד' שדות כיון שהיו ביד אחד וגם עתה יש לו דרך עליו בודאי כיון שכל ד' שדות הם בידו אלא שרוצה להפקיע זכותו ולהפסידו במה שרוצה למכור אלו ד' שדות לד' בני אדם התם הוא דאמרי' כיון דאית ליה לאידך פסידא על ידי כן לא מצי למימר כן להפסיד' מזכות שהיה לו כבר כיון שקודם שבא לידו לא היה ראוי לומר כן.

ולא דמי להא דריש פרק קמא דבבא קמא במכרן לג' באחד וכו' דכולן גובין מזיבורית משום דמצי למימר מהדרנא שטרא דזיבורית למריה דהתם שאני דלית להו פסידא דהא גובים מכל מקום מזיבורית. מה שאין כן מי שמקיפין לו ד' שדות דאית לזה פסידא מזכות שהיה לו כבר.

אבל היכא שגם מתחל' לא ה"ה לאידך זכות בגווה כגון בחד דאתי מכח ד' שהיו אלו ד' שדות ביד ד' בני אדם שאז לא היה לו דרך על שום אחד מהם דכל חד מדחי ליה ועתה הם ביד חד מצי האי למימר מהדרנא שטרא למרייהו אף על פי שעל ידי טענה זו מפסיד זה לגמרי לית לן בה כיון שגם מתחלה לא היה לו שום זכות וזה מבואר בהדיא מתוך ביאור דברי התוס' התם בפרק שני דייני גזירות.

דף ק"ט יעוין שם: ואם כן הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שמתחלה היה זה יכול ליתן כל שטר ממרמ"י בפני עצמו ליד אחר ולא היה שום זכות לבעלי חובות אחרים לעכב על זה כיון שעל דעת כן נעשו השטרי ממרמו"ש כדי שיוכל ליתננו לידי אחרים ואלו היה נותנם לאחרים היה כל אחד גובה בשטרו חלק בפני עצמו השתא נמי יכול הוא להעמידו בזכות שהיה לו קודם לכן אע"פ שעל ידי כן יפסידו אחרים כיון שגם מתחלה לא היה להם זכות בזה כמו בד' שדות שהם ביד חד דאתי מכח ד ואף על פי שעדיין לא נתן השטרות לידי אחרים ובא לבית דין ועדיין הם בידו לית לן בה דרואין אנו כאלו כבר עשוי.

כמו שכתב הרא"ש פרק קמא דבבא קמא. והטור ח"מ סימן קי"ט: ולא דמי להא דמייתי הטור ח"מ סימן מ"ה בשם אביו הרא"ש ז"ל בדין שטר שהרחיקו העדים שני שיטין והובא לפני בית דין קודם שמלאוהו בקרובים דפסול הוא דכיון שנראה פסולו בבית דין שוב אין לו תקנה וחולק על הר"ר יונה שכתב דמילתא בלא טעמא הוא אלא נראה לי דסברא מעלייתא הוא.

ואמאי לא אמרינן נמי התם דכיון שהיה יכול למלאות השטר בקרובים קודם שבא לבית דין רואין אנו כאלו כבר נעשה דהתם שאני דמתחל' שנעשה השטר ההוא שלא כדין שהרחיקו העדים שני שיטין התם הוא דפסלינן לשטרא דאלמוה רבנן לתקנתייהו והכי כתב הרא"ש בהדיא בפרק גט פשוט והביאו הרב ב"י.

וז"ל ונראה לי דסברא מעלייתא היא דהחכמים פסלי שטר לעשותו מעיקרא משום חשש זיוף. ואם בא לפני בית דין ולא נעשה בו זיוף היה ראוי להכשיר אלא דאלמוה חכמים לתקנתם ואמרו דכיון דלא נעשה כתיקון חכמים חספא בעלמ' הוא מ"מ הכשירוהו אם מלאוהו בקרובים ואם הובא לפני בית דין בלא מילוי קרובים צריכין בית דין לפוסלו לחזק תקנתם וכו' עכ"ל.

הרי כתב בהדיא דמן הדין היה ראוי להכשיר אלא דאלמוה חכמים לתקנתם שלא להרחיק העדים שני שיטין מן השטר ונעשה השטר הזה מתחלה בפסול לכך כיון שנראה פסולו בבית דין אין להכשירו. אבל בנדון דידן שיש לזה כמה שטרות על הלוה וכל השטרות שלו נעשו כדין ולא עביד שיהא שלא כתקון חכמים והיה יכול ליתן כל שטר ושטר ליד אחר קודם שבא לבית דין מודה גם הרא"ש ז"ל דגובה בכל אחד ואחד חלק בפני עצמו משום דבכי האי גונא לא מיקרי נראה פסולו בבית דין דאין כאן שום פסול אלא שנראה לבית דין שכל השטרות הם בידו מכל מקום כיון שקודם שבא לבית דין היה יכול ליתן כל שטר ושטר ליד אחר רואין אנו כאלו כבר עשוי: ועוד נראה דשפיר דמי שזה שבידו שטרות הרבה על הלוה יטול בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו משום דהא מסקינן בפרק מי שהיה נשוי דף צ"ג אם יש על הלוה כמה בעלי חובות לזה מאה ולזה מאתים ולזה שלש מאות ואין לו כדי לשלם לכולם נוטלין כולן בשוה וכמו שכתב הטור ח"מ סימן ק"ד משום דמתחלה היה דעתו של המלוה ממאה שיהיו לו משועבדים נכסי הלוה על מאה שלו כמו לזה של מאתים או של שלש מאות וכיון דהכי הוא לכך לא מיבעיא אם אלו ג' או ד' שטרות שהם ביד המלוה על לוה אחד אין זמן פרעון של כולן שוה אלא בזמנים מתחלפים פשיטא שיש לו ליטול בכל שטר ושטר חלק בפני עצמוכי אז ודאי דעת המלוה היה מתחלה אחר שיפרע לו שטר ראשון בזמנו וישאר לו שטר שני ושלישי קיים שיהיו לו נכסיו משועבדי' על אותן שטרות שנשאר עדיין בידו דאטו בשביל שיפרע לו שטר מחל לו השעבוד שבשאר שטרות בתמיה ודאי ופשוט הוא שיש לכל שטר ושטר יפוי כח ושעבוד בפני עצמו על נכסי הלוה ונוטל בכל אחד ואחד חלק בפני עצמו.

ומכל שכן אם גם לא נעשו השטרות כאחד דאיכא תרתי דהשטרות לא נעשו כאחד מחוב אחד אלא בזמנים מתחלפים בזה אחר זה. וגם זמני הפרעון אינם כאחד אלא בזה אחר זה ודאי ופשוט הוא שיש לכל שטר ושטר שעבוד בפני עצמו ונוטל בכל אחד חלק בפני עצמו אלא אפילו אם נעשו כל השטרות כאחד מהלואה אחת.

וגם זמן הפרעון של כל השטרות הוא שוה לזמן א' אפילו הכי יראה שיטול בכל שטר חלק אחד בפני עצמו משום שמתחלה לא עשה שטרות הרבה אלא בשביל שיהא לכל אחד שעבוד בפני עצמו. דאם לא כן למה עשה כן בתחלה וחלק חוב אחד לכמה שטרות דלא חייש אפשיטי דספרא.

אף על פי שהלוה צריך ליתן מכל מקום יש לו לחוש על פסידא דלוה. וכל שכן הלוה עצמו למה עשה כן גם לא ניחא ליה לאיניש לאפושי שטרא עליו אלא על כרחיך שעשה כן מתחלה מפני כך כדי שאם לא יוכל לפרוע לכל בעלי חובות שיטול הוא בכל שטר ושטר בפני עצמו וא"כ שמתחלה נתכוון לכך ודאי דמועיל לו ונוטל בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו: וראיה לזה דאמרינן דמועיל חלוקות שטרות בהלואה אחת להיות נחשב כל שטר ושטר בפני עצמו מהא דאיתא פרק המקבל דף ק"ד אמר רבא חדא עסקא ותרי שטרא פסידא דמלוה תרי עסקא וחד שטרא פסידא דלוה פירש רש"י חדא עסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה משום דסתם עסקא תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד וכו' דאי לאו הכי מיתחזי כריבית וכו' הילכך מאן דיהיב עיסקא ב' חבילות בגדים במנה נכתוב שטר של מנה ואי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן מנ' ה' דינרין וישתכר בחבירתה ט"ו דינרין אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכר בפרגמטיא זו י' דינרין וישלמו תחלה החסירה בה' דינרין של ט"ו דינרין שהרויח בחבילה אחרת ועשרה דינרין הנותרים הן הן ריוח ויטול הנותן תילתא באגר והמקבל תרי תילתא ויטלו בעליו מאותן י' דינרין שליש שהן ג' דינרין ושליש.

והמקבל יטול שני שלישים אי כתב עלייהו שני שטרות כל חבילה שטר של חמשים נמצא חשבון של כל אחד לבדו ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא שני דינרים וחצי ובשכר של חברתה לא יטול אלא שליש דהיינו חמשה דינרים וכו' עכ"ל: הרי מבואר דאם הם תרי שטרא וחדא עסקא הוה פסיד' דמלוה דמיחשב כל חבילה וחבילה בפני עצמו ולמה כן והלא כיון דנתן ב' חבילות כאחד ראוי היה שיהא הכל חד ויתמלא ההפסד של חבילה זו מהריוח של חבילה אחרת אלא על כרחיך משום דאמרינן דלא לחנם עשה שני שטרות אלא משום כדי שיהא כל חבילה וחבילה עסקא בפני עצמו ויהא נחשב ההפסד של חבילה זו בפני עצמו והריוח של חבילה אחרת בפני עצמו וכן בהפך בתרי עסקא וחד שטרא מהני הא דעביד אתרוייהו חד שטרא כדי שיהא עסקא חדא אלמא בתר שטרי אזלינן אי הוי תרי שטרי הוי תרי עסקא.

ואי הוה שטרא חד הוה עסקא חדא הוא הדין נמי בנדון דידן אף על פי שהלוה לו שלש מאות זהובים כאחת מכל מקום כיון דעביד ג' שטרי מהני ליה למיעבד כל שטר ושטר הלוא' בפני עצמו שיהא לו בכל שטר ושטר שעבוד בפני עצמו על נכסי הלוה כיון דמתחלה עביד ג' שטרי כדי שיהא לו בכל אחד ואחד שעבוד בפני עצמו מהני ליה כמו בעסקא חדא ותרי שטרי דהוי פסידא דמלוה מטעם זה דחלוקת שטרות מהניא שיהא נחשב כל שטר ושטר עסקא בפני עצמו: אבל אי הוה כמו דסלקא אדעתא למימר דמי שיש לו שטרות הרבה על לוה א' לא יטול אלא חלק אחד בכל השטרות כיון דנעשית הלואה כאחת לא הוי אלא חוב אחר: ולא מהני ליה חילוק שטרות.

אם כן הוא הדין נמי בעסקא חדא דהיינו שנתן לו שני חבילות כאחת ראוי היה נמי שיהא הכל עסקא חדא אף על פי דעביד תרי שטרי ויתמלא ההפסד מהקרן של חביל' זו ברווחים של חבילה אחרת כיון דנתן שניהם כאחת לא הוה אלא עסקא חדא וחילוק שטרות מאי מהני. אלא ודאי כיון דמתחלה עביד תרי שטרי אמרינן ודאי אדעתא דהכי עביד תרי שטרי כדי שיהא נחשב כל שטר ושטר לעסקא בפני עצמו.

הוא הדין נמי בנדון דידן מלוה שיש לו על הלוה כמה שטרות אמרינן כיון שמתחלה עשה עליו כמה שטרות מהלואה אחת ודאי אדעתא דהכי עביד כדי שאם ימצאו עליו בעלי חובות הרבה ולא יוכל לשלם לכולם שיטול הוא בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו ומהניא ליה חילוק שטרות ונוטל בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו: ואם לחשך אדם לומר דאיכא למידק איפכא דאין חילוק שטרות מועיל שיטול בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו דאי מועיל לא הוה אמר רבא בחד עסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה משום דתרי שטרי משוה להו תרי עסקא דלעולם אימא לך חדא עסקא הוא כיון דנתן שתי חבילו' כאחת והא דעביד תרי שטרי היינו משום שאם יהיו עליו בעלי חובות הרבה ולא יוכל לשלם לכולם שיהא הוא נוטל בכל שטר חלק בפני עצמו ולא מפני שיהא כל שטר ושטר עסקא בפני עצמו.

אלא ודאי דאין חילוק שטרות מועיל שיטול בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו. ואם כן למה עביד תרי שטרי מהנך שתי חבילות שנתן כאחת לכך צריכין אנו לומר דעביד תרי שטרי כדי שיהא כל שטר ושטר מיחשב לעסקא בפני עצמו: הא ודאי לאו מילתא הוא משום דהא בהא תליא והיא היא דאם מהניא חילוק שטרי למיעבד מהנך שתי חבילות שנתן כאחת תרי עסקא הוא הדין נמי דמהני לענין גביית הלוה שיטול בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו.

וכן בהפך אי לא מהני לענין גבייה מהלוה שיטול בכל שטר חלק בפני עצמו. הוא הדין נמי לא מהני למיעבד תרי עסקא דמאי שנא וכיון דאמר רבא דחילוק שטרי מהני למיעבד מעסקא חדא תרי עסקא.

הוא הדין נמי מהני חילוק שטרי למיעבד מהלואה אחת תרי הלואה ונוטל בכל שטר ושטר חלק לפני עצמו: וליכא להוכיח ממימרא דרבא פרק גט פשוט דף קע"ב עמוד א' דאפילו ביש למלוה אחד כמה שטרות על לוה שיש עליו בעלי חובות הרבה שזמנם שוה ואין ללוה לשלם לכולם שאינן נוטל בכל השטרות אלא חלק אחד מהא דאמר רבא התם האי מאן דנקט שטרא בר מאה זוזי ואמר שוויה ניהליה תרי בני חמשין לא משוינן להו מאי טעמא: עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפורעו וניחא ללוה כי היכי דנפגום שטרי וכו'.

ופירש רשב"ם כשיפרע נ' זוז נמצא שטר שביד המלוה פגום ולא יפרע אלא בשבועה ע"כ. והטור ח"מ הביא מימרא זו סימן נ"ג: ואי איתא דבשיש על לוה אחד כמה בעלי חובות שזמנם שוה ונא' מהם כמה שטרות ואין ללוה לשלם לכולם נוטל מלוה זה שיש לו כמה שטרות בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו תיפוק ליה דלא משוינן למלוה אחד שטרי של מאה תרי חמשין חמשין שלא להפקיע זכות של שאר בעלי חובות דחיישינן דילמא יש על לוה זה עוד כמה בעלי חובות וזמנם שוה למלוה זה ולא יהיה ללוה לשלם לכולם ויטול מלוה זה חלק יותר מהראוי לו דהשתא שאין לו אלא שטר אחד ממאה לא יטול אלא חלק אחד וכשיהיו לו תרי שטרי בני חמשין חמשין יטול שני חלקים:וליכא ליישב דלהכי קאמר הך טעמא דניחא ללוה דנפגום שטרי ולא קאמר משום חשש דשאר בעלי חובות משום דרבא נקט נמי אידך מימרא האי מאן דנקט תרי שטרי בני חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהליה חד בר מאה דלא משוינן ליה וכולי והתם על כרחך צריך לומר הך טעמא דניחא ללוה וכו'.

דהתם ליכא חשש פסידא דשאר בעלי חובות אלא רווחה. לכך נקט בהך מימרא קמייתא נמי הך טעמא דניחא ללוה דנפגום שטרי וכולי דהוי חד טעמא להנך תרי מימרא.

הא ליתא דכיון דלטעם זה שאמר במימרא קמייתא דניחא ללוה דנפגום שטרי לא משוינן ליה תרי שטרי אלא שלא מדעת הלוה. אבל מדעת הלוה משוינן ליה כמו שפי' הרמב"ם כך בהדיא והוה ליה למימר במימרא קמייתא הך טעמא משום חשש פסידא דשאר ב"ח דלפי טעם זה לא משוינן ליה תרי שטרי אפילו מדעת הלוה דחיישינן לקנוניא שרוצים להפסיד שאר בעלי חובות שיטול מלוה זה שני חלקים אלא ודאי מדלא אמר הך טעמא משמע דאפילו ביש למלוה א' כמה שטרות ונמצאו על הלוה ב"ח הרבה שזמנם שוה ואין לו לשלם לכולם אינו נוטל מלוה זה אלא חלק א' בכל שטרותיו: הא לאו מילתא הוא דלעולם אמינא לך דמלוה זה שיש לו כמה שטרות נוטל בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו.

הא דאמר רבא טעמא דליתא ללוה דניפגום שטרא ולא אמר משום דחיישינן לפסידא דשאר בעלי חובות. משום דיש לומר דמיירי אפילו בשאין חפץ המלוה שיעשו לו תרי שטרי מזמן ראשון אלא מאותו יום דבכי האי גוונא ליכא פסידא לבעלי חובות דאם יש עליו ב"ח אחרים יהיו קודמים לו ויפסיד הוא אפילו הכי לא לשוינן ליה משום הך טעמא דניחא ללוה דניפגום שטרי.

והאמת הוא אם המלוה רוצה שיעשו לו תרי שטרי בני חמשין חמשין מזמן ראשון לא משוינן ליה אפילו מדעת הלוה מטעם דחיישינן לפסידא דשאר בעלי חובות אלא דמיירי אפילו בשאין המלוה חפץ אלא שיעשו לו חדי שטרי מאותו יום ולא מזמן ראשון דבכה"ג ליכא חשש פסידא דבעלי חובות אפילו הכי לא משוינן ליה משום דניחא ליה ללוה דניפגום שטרי.

והיינו דוקא שלא מדעת הלוה. כמו שפירש רשב"ם: כלל העולה מדברינו הוא דאפילו בשטרות גמורים בעדים שנזכר בהם שם המלוה שאינו יכול ליתנם או למוכרם לאחר אלא בכתיבה ומסירה.

אפילו הכי נראה שיטול בכל שטר ושטר חלק בפני עצמו. מהראיה אחרונה שהבאתי מפרק המקבל מהא דאמר רבא חדא עסקא ותרי שטרי וכו'.

ומכל שכן בשטרי ממרמי"ש שנוהגין בהם האידנא שלא נזכר בהם שם המלוה דנעשו מתחלה אדעתא דהכי שיהא יכול ליתנם לאחר. כמו שבארתי למעלה ודאי דהדין הוא שיטול בכל שטר ממרמ"י חלק בפני עצמו מהראיות ראשונות שהבאתי.

והדין דין אמת. וכן פסקו כל הדיינים בכל הקהלות:

תוכן העניינים

שו"ת צמח צדק הקדמון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה