שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
יורה דעה · סימן א
הלכות טרפיות.
בענין השברים שנסתפק רב אחאי יצ"ו בספרו ס' אדמת קדש בחי"ד סימן א' ושלח אלי וזאת תשובתי על דברי קדשו.
למשה היה למנה הדעת והתבונה רב אחאי בר אבא אוריין ובר אבהן ריכא בר ריכא, לפניו נגלו תעלומות חכמה דיינא ונחית לעמקה של הלכה, מי כמוהו מורה מוציא אסירי'ם בכושרו'ת יורה יורה ידין ידין בהדא שותא פלכא. שקול משה כנגד כל ישרא"ל כל רז לא אניס ליה והוא העלמה מפרך כלאחר יד ומסיק תעלה וארוכה, מה נכבד היום בהגלות נגלות גלילי ידיו קדש והיו למאורות לעיני כל ישרא"ל שקיל וטרי בארבע אמות של הלכה, יודע את רבו ומכוין בטוב טעם ודעת למנהגן של ראשונים דהבא פריכא, לא בי היא לא מינה ולא מקצתה וביתי ריקן אין לחם ואין שמלה לנה, א"כ איפה אחרי מי יצא מלך ישראל ממשש את כל כלי ואין כ'ל ואין עונה דגמיר מיכה מיכה, לולא כי ידעתי נפשי שמתני לפי רוב הענוה אותי שלח ביהודה ועוד לאמר החזק במוסר אל תרף כי עוז והדר לבושה וצניף מלוכה, ולכן הריני יורד ברשות ובהורמנותיה דמר ניהו רבה מרא והמניכא. ואשתעשע בתורת משה עפ"י קונטריסו לא לחלוק חלילה זולתי כתלמיד לפני רבו ללמד דעת אותי ולא נצרכה להלכה, ואחר סמוך אסובבה אל מקדשי אל אבותינו הקדושים נ"ע להכריע הוראתם כננס ע"ג ענק לפקמ"ד ואם דל הוא ועל הכל תורתם תכריע וזו משנה שאינה צריכה, וזה החילי בס"ד הוא יעמוד לימיני לכוין לדבר הלכה.
תחלת דיבר לישב תמיהת הרב דמשק אליעזר במ"ש רב זה וזה אסור. וכתב וז"ל ולי הדיוט נראה שכונת רב באומרו זה וזה אסור במ"ש רש"י ז"ל ריש דף ע"ד במאי דאהדרינהו וכו' אמור מעתה דלהכי נקט במלתיה זה וזה אסור לומר שאם מתה וכו' מתרינן משום אמ"ה ואם בא לאכול משאר וכו' מתרינן ביה משום נבלה וכו', ולי הדיוט אחר המחילה לא מחוורא מלתא חדא שדברי רב הללו אמתני' קאי ובמתני' לענין שחיטה הוא דתנינן לה ועלה קאי רב ומעתה הואיל דבמתני' לא נזכרה מיתה מה לו לרב להשמיענו דבר זה הכא דבשחיטה עסקי' וכל כי הא נדרשתי ללא שאלוני היא, ותו דהן לו יהי כדבריו דמ"ש זה וזה אסור היינו לומר דלענין האבר מתרינן ביה משום אבר מן החי ולענין הבשר משום נבלה. א"כ יקשה ממאי דפריך תלמודא עלה ששלחו מתם הלכתא כותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא ופריך עלה ממתני' וקאמר עלה הדורי אפירכי ל"ל וכו' ואם כדבריו טפי הו"ל לש"ס לאקשויי מדברי רב עצמו דהיכי קאמר דמטמא במשא כנבלה. והלא רב אמר זה וזה אסור דבאבר אין בו אלא משום אמ"ה ולא מתרינן ביה משום נבלה והן אמת דבר מן דין תמיהה לי דאמאי לא פריך ממימרת רב גופיה דף ע"ד דקאמר אכלו לזה אינו לוקה ואם איתא דמטמא במשא אמאי לא לקי ולמה ליה לש"ס לאהדורי אסרכי אחרנייתא לותביה מדברי רב גופיה. כי ע"כ מכח זה נ"ל דהאי דקאמר ואבר עצמו מטמא במשא אינם דברי רב וסברתו אלא דשלחו מתם הכי ורב גופיה לא ס"ל הכי והלכך לא פריך מרב גופיה, ועפ"י זה צדק כתר' בישובו ואין בהם מקושי שהקשיתי כנלע"ד לחזק את דבריו, מיהו לעיקר תמיהת הדמשק אליעזר הנז' גם אני אענה חלקי הנר' לענ"ד דמאי דאמר זה וזה אסור היינו משום דבמתני' לא קתני אלא נחתכו לחוד ואילו רב נקט דינו בנשברו לאשמועינן דנשברו שוה דינם לנחתכו וכמו שנתעוררו בזה התו' שם בד"ה ואם לאו זה וזה אסור יע"ש. ולכן נקט רב זה וזה לומר דבין נשברו בין נחתכו אסורין כנ"ל, וסעד לדברי מצאתי במישרים נתיב ט"ו ע"ג וז"ל נשבר העצם ולא נחתך לגמרי ורוב בשר שעליו קיים מן הארכובא כלומר בכל מקום אם שנחתך שם לגמרי טריפה עכשיו שנשבר וכו' מאחר שרוב בשר קיים אותו האבר והבהמה מותרים ואם אין רוב בשר קיים זה וזה אסור כאלו נחתך שם לגמרי וכו' ע"כ, הרי דאחר שכתב זה וזה אסור סיים עלה כאלו נחתך לגמרי דנר' כונתו נמשכת למה שפיר.
אי נמי נ"ל דמאי דקאמר זה וזה אסור כונתו בזה דבנשחט הא קאמר רב גופיה דף ע"ד דאכלו לזה אינו לוקה דשחיטה אינה עושה ניפול, ורב הכא אמתני' קאי דתנן נשבר העצם שחיטתו מטהרתו ועלה קאי רב דאם אין עור ובשר חופין זה וזה אסור לומר דאף האבר אסור משום טריפה וחד איסורא אית להו ולית ביה משום אמ"ה הואיל ושחיטה אינה עושה ניפול. ומצאתי הדבר מפורש כדברי שכתב הסמ"ג עשין ס"ג דף קמ"ג ע"ב וז"ל עוד גרסינן בפ' כ"ה אמר רב וכו' ואם לאו בין בהמה בין אבר אסורין פי' אף האבר אינו אסור מן התורה אלא משום טריפה ולא משום אמ"ה דתניא ששחיטת טריפה מטהרת מידי נבילה אותה ואת האבר המדולדל בה ואם היה לו דין אמ"ה הלא מטמא כאבר מן הנבלה כמ"ש בפ' העור והרוטב ע"כ, הרי לך כדכתי' ונאים הדברים למי שאמרן. ואל ירשה עליך מה שתמהתי על תירוץ כת"ר דאמאי לא פריך הש"ס מדברי רב עצמו דקאמר זה וזה אסור ומההיא דאכלו אינו לוקה כי לפי מאי דתריצית לעיל לפירושו יתורץ נמי לדעת הסמ"ג כנז"ל
עוד בדברי קדשו כתוב לאמר על פסק ראבי"ה שהובא במרדכי וז"ל כתב ראבי"ה אם נחתך או נשבר העצם וכו' ותמה עליו מר שי' וז"ל ולכאורה ק"ל בפסק זה של ראבי"ה דנר' דלא אתי לא כרב ולא כשמואל וכו' והפליג בתמיה והעלה ארוכה בלשון חכמים וז"ל ובמעט קט מהעיון נר' דלא קשיא ולא מידי דזה מורה באצבע דראבי"ה ז"ל ס"ל כאוקמתא בתריתא דאוקי רב פפא וכו' וכלל דבריו הם דראבי"ה אזיל לשיטת הרי"פ והר"מ דפסקו כאוקמתא בתריתא דלמעלה מן הארכובא היינו פרק שלישי והוא הקולות אבל בעצם האמצעי אין בו טרפות אלא משום צומת הגידין ואם נשבר למעלה מצומת הגידין אין הבהמה נטרפת רק האבר אסור משום אבר המדולדל זהו תורף דבריו דרך קצרה ובקונטריסו באו דרך ארוכה, ולי אני הדיוט נר' שאמת ויציב הדבר הזה וכ"כ בהגהות מרדכי שם סי' תשל"ט בשם ראבי"ה וז"ל אבי"ה אם יש חתוכא או לקותא בארכובה עצמה וכו' ושם צומת הגידין וכו' שאם יהיה פסוקים בכל אותו עצם בעוף ובבהמה אסור דשמא נפסק א' מן הגידין. אבל ודאי מאותו עצם ולמעלה אין לחוש לפסיקא ונוהג בו דין דנשבר העצם ולא יצא לחוץ טריפה ואם עור ובשר חופין את רובו מותר אף כי יצא חוץ והא דפרישית דאם נשבר העצם ולא יצא לחוץ בין בעוף בין בבהמה דכשר ואף למעלה מאותו עצם מיהו צריך לחתוך את האבר וכו' דאסורים מדרבנן משום אמ"ה וכו' יע"ש. ובאמת לפקע"ד כך הבנתי כונתו דאזיל לשיטת הרי"ף והר"מ ז"ל והוא הדבר אשר דיבר אדוני משה יצ"ו.
האמנם אחר המחילה רבה מכת"ר נעלמה מעיני חכמתו אשר האריך בהגהה זו הרב כנה"ג בהגהתו לטי"ד סי' נ"ה אות י"ג שפלפל בחכמה בהויות דאביי ורבא לפרש דברי ההגהה הנז' דלא אתייא לא כרש"י ולא כהרי"ף ז"ל, וברוח מבינתו הגיה ב' הגהות בהגהה הנז' ועלתה הסכמתו בכונת ההגהה דאזיל לשיטת רש"י ז"ל כאשר עיני הרואה המה יביטו יראו דבריו הנאמרים שם באורך וברוחב אין צורך להיות ממהדורי מילי הלא בספרתו והנה כי כן יאמר נא ישראל עבדו דלפי שיטה זו לא העלה ארוכה למחלתו שתמה על ראבי"ה שהרי דברי ההגהה הם דברי ראבי"ה ואזיל לשיטת רש"י ואין ספק דכת"ר אישתמיטתיה דברי הכנה"ג ונפלאה מזיו הדרו. ואני בעניי לבי ולבך שוים לטובה דכונת ראבי"ה לפסוק כשיטת הרי"ף ז"ל
ולא כרש"י ז"ל יתמה אני על הכנה"ג איך נעלמו מעיניו דברי ראבי"ה שהובאו במרדכי בפנים המה המורים דאזיל לשיטת הרי"ף ומה יענה להם ומה נועיל בהגהותיו ובישובו אחרי שדברי ראב"יה הם בהפך כי באמת היא תפיסה להכנה"ג אם לא שנאמר דס"ל שדברי ההגהות אינם דברי ראבי"ה זולתי מאיזה גאון ולא נזכר שמו והוא דוחק כי בתחלת דבריו כתב אבי העזרי כאשר יראה הרואה ולא נפלאת היא בעיני דיד הדוחה נטויה דמ"ש שם בהגהה בתחילת דבריי אבי העזרי אדלעיל מינה קאי אמנם בדין השברים הם דברי גאון אחד ואת שמו לא הגיד יבזה אין שום סתירה להכנה"נ ולא לתירוץ כת"ר יצ"ו.
אכן לדידי חוי לי שהם דברי אבי"ה ועבידנא ליה סמתרי דיראה לי אני הדיוט שגם בהגהה הנז' אזיל לשיטת הרי"ף והר"מ ז"ל והוא העיקר ומה שקרא עליו ערער לשיטה זו ותמה תרי תמיהי הכנה"ג חדא דאיך כתב אבל ודאי מאותו עצם ולמעלה אין נוהג בו דין דפסיקה והלא לפי סברת הרי"ף ז"ל אין נוהג בי דין דנשבר אלא לאבר לא לבהמה ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לא קשה כלל דעינו הטעתו דס"ל דפי' מ"ש אבל ודאי מאותו עצם ולמעלה מיירי בשוק שבו צומת הגידין ולכן תמה עליהם לא כן אנכי עמדי דנר' לי דמ"ש אבל מאותו עצם ולמעלה פי' למעלה מן השוק והוא עצם הקולית שם אין נהוג בו דין הפסוקא כלומר לחוש לפסיקת הגידין דשם אין גידין נמצאים זולתי נוהג בי דין דנשבר העצם ואם יצא לחוץ גם הבהמה נטרפת לשיטת הרי"ף כל שאין עור ובשר חופין את רובו כנ"ל ביאור דבריו והוא פשיט למעיין בהגה. גם מה שתמה הכנה"ג לפי שיטה זו וז"ל ועוד קשה אי קאי כסברת הרי"פ איך כתב והא דפרישנא דאם נשבר העצם ולא יצא לחוץ בין בעוף בין בבהמה דכשר וכו' והלא לס' הרי"ף אפי' יצא לחוץ העוף והבהמה מותרת ע"כ. אני אומר דלא דק, דאיברא שכן כתב הרי"ף וכן נמי ס"ל להגהה ומ"ש ולא יצא לחוץ בעצם הקולית הוא וכן כתב להדיא דכשר אף למעלה מאותו העצם ובעצם קולית היא ולכך בעינן שלא יצא לחוץ דאם יצא לחוץ בפרק השלישי הדבר ברור דגם הבהמה נטרפת כל שאין עור ובשר חופין אף לדעת הרי"ף ולכל השיטות ונמצא דגם תמיהה זו אזדא לה ונמצאי כללן של דברים דלפי קע"ד לדידי חזי לי ברור כשמש וכשחר נכון שכונת דברי ההגהה הם כשיטת הרי"ף והר"מ ואין צורך לשום הגהה כי אשר עיני בשר לו יעיד על דרך אמת וצדק כאשר כתבתי ודברי הרב הנז' אחר המחילה רבה אין להם שחר ולריק יגע בדברים שהם ברורים כשמלה. ועוד לאלוק' מילין לפלפל עליו ביסודו אשר שם בכונת ההגהה דאזיל לשיטת רש"י דמפיק ודחיק ואתי למרחיק ולהיותי חפץ להיות מטפס ועולה איני מאריך טרחא ואליך המעיין נשאתי עיני לשים עין שכלך בזה ואתה תבחר ולא אני ועפ"י הדבר האמור נמצא שגם דברי ההגהה הם דברי אבי העזרי ודבריו צודקים למ"ש במרדכי לפנים דאזיל לשיטת הרי"ף והר"מ ואין בהם נפתל ועקש. ומודה אני ובא לתירוץ כת"ר שישב לדעת ראבי"ה דאזיל לשיטת הרי"ף והר"מ כן הוא האמת וה' עמו שהלכה כמותו ודלא כמ"ש הכנה"ג דאחר המחילה רבה לא צדק כלל וכדכתי' והוא פשוט ומרוב פשיטותו לא ידעתי למה הוצרך כת"ר לאחוז במי מילין להקשות ולישב כי זו בעיני משנה שאינה צריכה.
עוד ראיתי בדברות קדשו שעמד פרקליט להליץ בעד הגאונים להצילם מפח יקיש מתמיהת הר"ן ז"ל שתמה עליהם מהך עובדא דהנהו גידין דאתו לקמיה דרבא דזה יורה כדעת רש"י ולדברי הגאונים הדבר תמוה הסכימה דעתו דעת עליון בזה דהגאונים. יסברו כדעת הר"מ דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מן התורה. וכתב וז"ל תדע לך דהא מכלל הגאונים דהכי ס"ל דאין טרפות בעצם האמצעי היא הר"מ ז"ל וכו' והכריח שם ה"ה ז"ל דהר"מ ס"ל דאבר המדולדל יש בו איסור תורה וכו' עד איך שיהיה נמצאת אומר דמאחר דמצינו לגאון אחד מהנהו גאונים דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדאוריתא נוכל לומר דגם שאר הגאונים הכי ס"ל נמי וכו' וזה יציב ונכון ותו לא מידי אלו דבריו יצ"ו דרך קצרה.
ואנא הוא עבדא דסיגדנא קמיה דמר ומקמיה דיקר אוריתיה אחר המחילה לא בא אל נכון בזה, חדא דהר"מ ז"ל אינו מכלל הגאונים כנודע ואין ממנו ראיה לשאר הגאונים. ואי היה משכח כן בדברי גאון אחד מהגאונים בודאי מודינא שדבריו חזקים כראי מוצק. אכן מדברי הר"מ אין ממנו ראיה להם. ואדרבא מצינו לשני מצוקי ארץ שהעלו לענין הארוכא כדעת הרי"ף והר"מ, ולענין אבר מדולדל העלו דאינו אלא מדרבנן, זה יצא ראשונה דעת ראבי"ה אשר ראו עיניו במרדכי והסכימה דעתו דס"ל כהרי"ף וסיעתיה ככתוב בדברי קדשו והוא אמת ויציב כאשר הארכתי לעיל והוכחנו כן במישור. ואפ"ה סיים שם בדבריו מיהו צריך לחתוך את האבר ומשליכין אותו לחוץ וס' כדין האברים המדולדלים בבהמה דאסורין מדרבנן אמ"ה וכו' יע"ש. הרי דראבי"ה ס"ל כשיטת הרי"ף והר"מ ואפ"ה לענין איסור אבר המדולדל כתב דהוי מדרבנן. גם הסמ"ג עשין ס"ג דף קמ"ג לענין ארכובה נר' דס"ל כהרי"ף והר"מ שהביא דברי רש"י וכו' ואח"כ כתב אבל רב אלפס פוסק להקל כלשון אחר שאין נחתכו רגליה פוסל אלא למעלה מן הארכובה העליונה וכו' וכן פוסק מורי כרב אלפס וכו'. והרואה יראה שדעתו מסכמת לדעת רבו הוא הר"מ ז"ל שכן כתב וכן פוסק מורי. וידוע דכל דבריו מייסדים עפ"י הר"מ רבו. ואילו לענין בר מדולדל כתב שם אח"כ וז"ל ואם נשבר העצם למטה מן הארכובה, ואין רוב בשר קיים אבר אסור בהמה מותרת פי' אבר אסור משום אמ"ה מד"ס ולא מדברי תורה כאשר ביארנו ואמר ר' יוחנן אותי אבר אין בו אלא מצות פרישה מדברי סופרים בלבד ואם נולדו בו ספיקות הולכין להקל ע"כ, הרי דהגם דס"ל דארכובא היא העליונה כדעת רבו הר"מ ואפ"ה לענין אבר מדולדל ס"ל דאסור מד"ס. וגם ראבי"ה ס"ל הכי. אמור מעתה מהימנו הרועים אלו לתמיהת הר"ן מההיא דהנהו גידין וכו'. וביותר תפול התימה על הסמ"ג שם דף הנז' שכתב וז"ל ואין הגידין משלימין לכסות השבר כמו העור אעפ"י שהן רבין עתה הואיל וסופן להקשות כך המסקנא שם ע"כ. והתמיהה מבוארת דמה שייך שם בארכובה העליונה הא דגידין לדידיה דפסק כהר"מ כנז'. ולענין אבר המדולדל כתב דאין איסורו אלא מד"ס הא ודאי תמיהת הר"ן נופלת עליו בעוצם וצריך נגר ובר נגר דליפרקינה וצ"ע. ולקמן איישב בזה בס"ד. ואחרי הודיע אלוקים לנו את כל זאת אינני רואה מקום לישובו לדעת הגאונים כל זמן שלא נמצא בדבריהם בפי' שאוסרין האבר והבשר המדולדלים מן התורה ואין מדברי הר"מ ראיה לסברתם לומר שיסברו כן. ואילו הר"ן היה מוצא איזה גילוי דס"ל כדעת הר"מ לא היה קורא תגר עליהם ומעמיד דבריהם בתימה. ואני בעניותי בהיותי חפץ למען צדקו בתשו' זאת שנר' תשו' נכונה אם האמת כן, חיפשתי חיפוש מחיפוש אולי אמינא איזה גאון יעמוד על ימינו ימין משה יצ"ו, ומצאתי קצת סעד לתמכו והוא דהלא הדבר ידוע דלדעת הר"מ דס"ל דאבר מדולדל הוי מדאוריתא א"כ ידוע דלדעת הר"מ דס"ל דאבר המדולדל הוי דאוריתא א"כ כל הספיקות שיסתפק בהם אזלי' להחמיר כשל תורה כמ"ש ה"ה שם בו בפרק משא"כ למאן דס"ל דהוי מד"ס אזיל לקולא כמ"ש לעיל בשם הסמ"ג ז"ל, ואת זה חזיתי להסמ"ג שכתב שם דף הנז', ז"ל נשבר העצם ויצא לחוץ בעוף למעלה מן הארכובה ולא נודע אם מחיים אם לאחר שחיטה וכו' או שמוטת ירך ולא נודע אם נתעכל ניביו וכל ספק טרפות הבא לפני כם פסק רב יהודה הגאון שאין לנו בקיאין בבדיקה ויש לנו לאסור ואן לנו להקל להתיר הספק ע"כ יע"ש. הרי דחזינא לגאון מדבר ואומר דבנשבר העצם ומספקא לן אין לנו להתיר הספיקות זה מורה באצבע דס"ל דאסור מן התורה מדכת להחמיר בספיקות דאי ס"ל דאסור מד"ס לא היה לו לאון להחמיר הא אין לנו לדון אלא דיסבור כדעת הר"מ ז"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מד"ת ולכן אזיל לחומרא וא"כ מאחר שמצינו לגאון אחד דאזיל ומודה לס' הר"מ יש לנו לומר שגם הגאונים יסברו כותיה ועפ"י זה בא ישובו לתמיהת הר"ן ז"ל על נכון ככתוב בתורת משה הנז"ל הגם דיד הדוחה נטויה דאפשר דרב יהודה גאון יסבור לענין הארכובה כס' רש"י ז"ל דמחמיר כלישנא קמא ולכך גם בנשבר העצם אזיל להחמיר ועוד ידו נטויה דמ"ש הגאון נשבר העצם למעלה מן הארכובה היינו בשוק כדברי רש"י ז"ל כי לא פורש בדבריו באיזה הארכובה אמרו ונמצא דאין מדברי הגאון הנז' ראיה מכרעת בזה אני רואה דיספיק לנו עדותו של הר"ן שכתב שהגאונים ס"ל כשיטת הרי"ף ז"ל, ואפשר שגם הגאון הנז' מכללם ומאחר דאזיל להחמיר בספיקות מכאן עזר וסיוע לדברי כת"ר יצ"ו. ואני הצעיר הבא אחר המלך לישב תמיהת הר"ן ז"ל במה שתמה על הגאונים מהך עובדא דגידין הנר' לפקע"ד דלעולם מ"ש רשב"ל דהוי איסורא דאוריתא אינו אלא להתיר העצם עצמו ומה שתמה הר"ן על זה דהיכי קאמר ואיסורא דאוריתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם מ"מ היינו דוקא בשחיטה דהכי ס"ל לרב דשחיטה אינה עושה ניפול וכמו דמוקי לה רב יוסף הך מימרא דרב דקאמר אכלו לזה אינו לוקה אבל במיתה העושה ניפול ס"ל לרב דלקי משום אבר מן החי וכמו שפירש"י דף ע"ד כאשר לא נעלמה מעיני חכמת כת"ר יצ"ו. ולפי זה מיתוקמא הך דקאמר הש"ס רשב"ל ואיסורא דאוריתא הכי פירושו דכיון דלענין מיתה איכא איסורא דאורייתא א"כ הכא גבי שחיטה אמאי אזלת להקל התורה חסה וכו' הא הואיל ובמיתה איכא איסור דאורייתא ראוי לנו להחמיר בשחיטה משום מצות פירוש ואמאי אמרת התורה חסה ואין בו אפי' מצות פירוש ונמצאו כללן של דברים דמ"ש בש"ס איסורא דאוריתא לענין מיתה הוא אבל בשחיטה אין בו אלא מצות פרוש ובההוא עובדא לענין האבר עצמו הוא דשקלי וטרי לאסרו משום מצות פרוש כאשר עלה בדעת הר"ן לישוב דעת הגאונים כנלע"ד ג"כ ולפרש דברי הש"ס כדכתי' בדרך אפשרי ונמצא לפי זה דאין מהדברים הללו ראיה מכרעת לפירש"י דיש לדחות כדכתי'. ומתוך זה גם מה שתמה כת"ר על הפר"ח ז"ל דאמאי לא הביא לדעת הרמב"ם מהך עובדא דגידין שהיא ראיה מכרעת וכתב דאין זו אלא שכחה מצויה. מתוך מ"ש אין זה מן התימא דאפשר דהרב ז"ל הרגיש דיש לפרש כונת הש"ס כדכתי' ולהכי לא הביא סעד לרבינו.
ובכן אניף ידי למאי דהק' מר על הסוברים דאיסור אבר המדולדל הוי מדרבנן דמה יענו בתוספ' שהביא הפר"ח שהיא ראיה עצומה לדעת הר"מ כמוצג בקונטריסו. ואנא דאמרי דלכאורה גם מדברי הש"ס דילן מצאנו ראיה מסכמת לדעת הרמב"ם בפ' העור והרוטב דף קכ"א ע"ב דתני רב אושעיה ישראל ששחט בהמה וכו' אבר הפורש ממנה כפורש מן החי וכו' ואסור לבני נח וכו' ונכרי ששחט בהמה טהורה וכו' אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח וכו' ולכאורה נראה שהדברים הללו מסכימים לדברי התוספתא שהביא הפר"ח מדקתני אבר הפורש ממנה וכו' דמשמע דבפורש מן החי אסור גם לישראל וכן פירש"י דכפורש מן החי ומטמא כאבר מן הנבלה ע"כ, והואיל דמטמא ודאי דאסור מדאוריתא ונמצאו לכאורה דברי הש"ס דילן מסכימים לדברי התוס' הנז' והך מימרא פסקה הר"מ לענין טומאה בפ"ג מה' טומאת אוכלין דין ד' וע"ש וגבי ן' נח פסק כן בה' מלכים פ"ט דין י"ב וכמ"ש עליו מרן יע"ש, וא"כ גם מהש"ס דילן מצאנו ראיה לדעת רבינו ולא ידעתי אמאי הפר"ח לא הביא סעד זה. אכן במעט קט מן העיון אומר אני דאין מהש"ס דילן ראיה והוא כי הלא ידעת דאיסור אבר מן אחי אינו נוהג אלא בטהורה ולא בטמאה וכמ"ש הר"מ ריש פ"ה מה' מאכלות אסורות דהלכה כחכמים שנחלקו עם ר"י פ' גיד הנשה דף ק"א ע"ב יע"ש אבל בבן נח נאסר בין טהורה בין טמאה וכמ"ש הר"מ שם בה' מלכים דין י"ג יע"ש. ולישראל שרי בטמאה ולית ביה איסור אבר מן החי. ובכן הדבר פשוט שגם אמ"ה הפורש מבהמה טמאה לישר' שרי כמ"ש שם הר"מ מהסוגיא דפ' גיד הנשה ד' הנז' וא"כ הך דקאמר דרב אושעיא ישר' ששחט בהמה טמאה לגוי וכו' אבר הפורש וכו' ואסור לבני נח דהיינו דוקא לבני נח שהוזהרו בטמאים כטהורים אמנם לישראל שרי וא"כ גם מאי דנקט סיפא וכן גוי ששחט בהמה טהורה וכו' איכא למימר דס"ל דדוקא בבן נח אבל לישראל שרי ולית ביה באבר הפורש מן החי אלא מצות פרוש מדבריהם אי נמי אבר הפורש שאני דהוי איסורא משום אבר מן החי ולא דמי לאבר המדולדל ונמצא דאין מש"ס דילן ראיה לדעת הר"מ אכן מהתוספ' נראה שהיא ראיה אלימתא לדעת הר"מ אלא דאכתי קשה לי דאם ראיה שלו היא מהתוס' הנז' א"כ אמאי לא פסקא להלכה בפ"ט מה' מלכים לענין בן נח שאסור באבר המדולדל הואיל ונאסר באבר מן החי וצריך לומר לדעתו ז"ל דס"ל דלעולם בן נח לא נאסר אלא באבר מן החי דוקא ולא באבר המדולדל, והך דתני בתוספתא דאבר המדולדל נאסר לבן נח אינו בן נח ממש אלא לישראל קודם שניתנה תורה להם שנקראו בני נח. וכן מצאתי לרש"י ז"ל במס' ע"ז דף נ"א ע"א גבי הא דאמר ר"א מנין למחוסר אבר שהוא אסור ל"ן נח שנאמר מכל החי מכל בשר ופי' רש"י וז"ל לבני נח כל זמן שלא ניתנה התורה אף יש' נקראו בני נח כונתו בזה דבן נח ממש לא נאסר במחוסר אבר אלא דוקא ישראל. והגם דמייתי ראיה מקרא דכתיב גבי בני נח כבר התו' שם בע"ז דף ה' ע"ב ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' עמדו בזה יע"ש. והגם שרש"י בדף הנז' לא פי' כן יע"ש, ונמצאו שני פרושים שאינם מכוונים יש ליישבן ודוק. מ"מ נקטינן מדבריו פי' דבן נח אישראל קאי וקודם שניתנה התורה.
אמור מעתה שגם רבינו יסבור דגם התוספתא דאסרה אבר המדולדל לבן נח אישראל קאי וקודם שניתנה תורה כמו שפי' רש"י ז"ל אבל לבן נח גרידא לא נאסר באבר המדולדל אלא דוקא באבר מן החי ולכן לא פסקא רבינו ז"ל כנ"ל, ואחרי הודיע לנו אלקים את כל זאת דפי' התוספתא בישראל קאי וקודם שניתנה התורה יש לי לישב גם דעת הסוברים דאיסור אבר המדולדל הוי מדרבנן משום מצות פרוש דאל יקשה עליהם מהתוס' זו דמאחר דבישראל מיירי כאמור יש לנו לומר דהא דקתני אחד האבר וכו' דאסור הוא הא כדאיתיה והא כדאיתיה ולענין אבר מן החי אסור מן התורה ולענין אבר המדולדל אסור מדבריהם משום מצות פרוש ואף קודם שניתנה תורה כן הדבר כנ"ל בדרך אפשר לישב הך תוספתא לדעתם ז"ל גם ההיא דבני חשילתא וכו' אין סתירה לדעתם ז"ל דההיא משום מצות פרוש היא וכמ"ש שם התוס' ז"ל וגם הפר"ח ז"ל לא סמך על ראיה זו ונרגש מזה יע"ש, ומה שהליץ כת"ר על מה שתמה מוהרש"ל והכנה"ג על דברי ההגהות אשירי אין ספק דלא ראו דברי ההגהות כאשר האריך כת"ר. ועוד מוסיף אני להביא ראיה לדברי כת"ר כי הרואה יראה שדברי ההגהות הם דברי ראבי"ה כמוזכר שם, וראיתי להגהות מרדכי בחולין דף תש"מ ע"ד וז"ל כתב רבי' אבי העזרי בכנף העוף שנשבר בין הפרק הא' בין האמצעי וכו' ואם הפרק הג' הסמיך לגוף נשבר או נחתך אם רחוק מעט מחיבור ואסיתא שאין לחוש לריאה בכל דינם שוה לשני פרקים הא' וכו' יע"ש, הרי הדבר ברור כשמש כאשר כתב כת"ר וזה ברור ופשוט דלא ראו ולא עמדו בדבריהם. ומה שתמה כת"ר על שתי תשו' דמוהריק"ו שורש ל"ה עם שורש ל"ח לענין גף דנר' דסתרי אהדדי והאריך כת"ר בתמיהתו וכתב וז"ל ואפי' את"ל דבתשו' זו דכלל ל"ה איירי בנשבר סמוך לגוף וכו' והא איכא ספק ספיקא ע"כ. ואיברא שכן דקדק הכנה"ג בסי' ג"ן בהגהתו לטור סי' י"ו מדברי הר"ן ז"ל שכתב היכא שנשמטא גף העוף או נשבר רגלו מן הארכובה. ולמעלה וכו' דאמאי שביק גף עוף דמסיק ביה וכתב נשברה רגלו, אלא דהרב ז"ל סובר דלא מיטריף בספק נשבר אלא בנשבר הרגל דבודאי נשבר הוי טריפה אבל בנשבר הגף דאיכא מאן דמכשיר אף בודאי נשבר מותר אף לפוסלים מטעם ס"ס עכ"ל, אלא דרואה אנכי דזה לא מיקרי ס"ס משום דספק מחיים מינכר על ידי בקי וספק הבא מחמת חסרון חכמה לא מיקרי ספק וכמ"ש הרב פ"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס בכלל י"ז יע"ש וא"כ אין מזה תימא כלל כיון דאין כאן אלא ספק אחד שפיר העלה מוהריק"ו ז"ל להחמיר. ותו דהן לו יהי כדבריו דחשיב לה ס"ס א"כ דברי כת"ר קשים אצלי במ"ש והנכון אצלי לישב דברי מוהריק"ו שתשו' זו דסי' ל"ה מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי שאין הריאה לפנינו למבדקא כמ"ש הט"ז והש"ך והפ"ח ע"כ דבריו. ואני שמעתי ולא אבין דאכתי לפי שיטתו איכא ס"ס דהא דאיכא עוקץ לא מטרפינן אלא משום חשש נקיבת ולא משום ודאי אלא ומסתפק הוא דבעינן לבדוק הריאה וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אכתי איכא ס"ס ספק מחיים ואת"ל מחיים ספק שמא ניקב הריאה. וא"כ הא איכא ס"ס והדרא תמיהא לדוכתה דאמאי חשש מוהריק"ו ז"ל להטריף הא לא איכא ס"ס אפי' לפי תירוצו וכן הרב פ"ח בסי' ג"ן ס"ק ט' העלה דטעם, מר"ן הוא משום דליכא ס"ם אלא ספק אחד יע"ש. אלא דמשכחת בה ס"ס ספק אם הלכתא כמאן דאסר בנשבר הגף או כמאן דשרי ואם תמצי לומר דהלכתא כמאן דאסר ספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה. וכיוצא בזה כתב הכנה"ג בסי' הנז' בס"ק הנז' יע"ש, וא"כ הדרא תמיהה לדוכתא, ואיברא דבתמיהה זו קדמו שרים הוא המלאך גבריאל נ"ע אשר ראו עיניו ומוהר"ש הלוי בחלק יורה דעה סי' כ"ו והבאר שבע דף ב' והעלה דט"ס הוא וצ"ל שמוט במקום שבור ותירוץ הב' שכתב מוהרג"א נ"ע ושני נביאים נתנבאו בסיגנון אחד והמשאת בנימין. ומוסיף אני להפליא לתירוץ הפ"ח דלא יהא אלא ספק אחד אמאי העלה להטריף הא כיון דהוי ספיקא דרבנן אפי' דליכא ס"ס אלא חד ספיקא אזלינן לקולא וכמ"ש הפ"ח סי' ק"י בכללי הס"ס כלל י"ד ודבר שעיקר איסורו מדרבנן ניתר בספק אחד וא"כ הדרא תמיהה לדוכתא, ואיברא שהתירוץ אחרון שהעלה מוהרג"א ז"ל אנכי הרואה שגם כת"ר תירץ כן זה ימים בהיותי עומד ומתעסק לפניו בדינים אלו ומצאתיו כתו' בגיליון אשר לי וכיוון לדעת גדולים, אכן אכתי לא יהא אלא ספק אחד וספיקא דרבנן אזלינן לקולא וכמ"ש. וכל התירוצים הם בספק סכנה, ולכן המחוור אצלי יותר בישוב דעת מוהריק"ו ז"ל דסי' ל"ה לאו לאסור העוף היא דלעולם העוף ניתר כיון דהוי ספיקא דרבנן. ומה שחשש לאסור הוא משום אבר המדולדל לאסור הגף דס"ל דהוי מד"ת איסור אבר המדולדל וכדעת הר"מ ז"ל. ובזה עלו דברי מוהריק"ו על נכון דאין שום סתירה לדבריו ז"ל, אכן לדעת מר"ן ז"ל שהבין בדעתו דלענין טריפה קאמר ופסקה בשולחנו הדרא תמיהה לדוכתא, וע"כ צריך לדחוק ולישב כתירוץ המורים נ"ע, והגם שאינו מספיק וצ"ע כל זה ראיתי לתור בחכמה עפ"י קונטריסו המוצג לפני
ובכן אניף ידי יד כהא במה שעמדתי בזה דרך אגב זה יצא ראשונה במ"ש הפר"ח ז"ל בסי' ס"ב ס"ק ז' במ"ש שטעם הר"מ שפסק באבר המדולדל דאינו לוקה אינו כמ"ש ה"ה ז"ל אלא י"ל שדעת הרב לפוטרן ממלקות משום דאתו תרי עניני מריבויא דהיינו דין אבר היוצא ודין אבר המדולדל והו"ל כלאו שבכללות שאין לוקין עליו עכ"ל יע"ש, והן אמת דעפ"י זה היה נ"ל שהותרה חד תמיהה מתרי תמיהי שתמה הלח"מ ריש פי"א מה' מעה"ק על הר"מ ז"ל דאמאי לא פסק דלקי על ובשר בשדה והניחו בתימה, ולפי דברי הפר"ח הנז' הותרה תמיהתו דס"ל לרבינו דהואיל ואתי מריבויא הו"ל כלאו שבכללות הלכך לא לקי משום ובשר בשדה כנ"ל כעת, האמנם אעיקרא דברי הפר"ח לא נתחוורו בעיני דלכאורה סוגיין דמכות פ' הלוקין דף י"ח עומדת לנגדו דפריך תלמודא וללקי נמי משום ובשר בשדה וכו' ומשני הני מילי היכא דבפנים חזי וכו' ואם כדברי הפר"ח מאי פריך ומאי משני, הו"ל לשנויי דחשיב כלאו שבכללות דאין לוקין, וגם התוספות שם ד"ה וללקי וכו' הקשו דאמאי לא הוי לאו שבכללות ותירצו כיון דשם יוצא חד הוא לא חשיב לאו שבכללות. וזה ודאי שלא כדברי הפר"ח דאם כדבריו אכתי התמיהה קיימת דהו"ל לאו שבכללות הואיל ואתי מריבוייא. ואיברא דלתמיהה זו היה נ"ל דאה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי הכי אלא דעדיפא מינה משני דאף את"ל דהוי לאו גמור לא שייך מלקות הואיל ובפנים לא חזי וכיוצא בזה כתבו שם התו' ד"ה מכדי כתיב וכו' באמצע הדיבור וז"ל יקשה דא"כ מאי פריך בסמוך ולילקי וכו' לישני דהא דר"א הוי לאו שבכללות וכו' ותירצו וי"ל דמצי לשנויי הכי אלא דעדיפא מינה משני וכו' יע"ש, אף אנו נאמר כן לדעת הפר"ח ז"ל. אלא דאכתי אין זה מספיק לדברי התו' דא"כ מאי מקשו התו' בד"ה ולילקי וכו' דאמאי לא תירצו דעדיפא מינה משני כאמור, ולזה היה נר' לומר. שדברי התו' בדיבור זה על המקשן קאי דפריך וללקי ולישב דעת המקשה כתבו כן אבל אה"נ דלתרצן לא קשה דאמאי לא תירץ כמ"ש הפר"ח ז"ל דעדיפא מינה משני כדבר האמור וגם התוס' יסברו כן. אמנם אנכי הרואה דאין תירוץ זה עולה לדעת התו' ואדרבא מדבריהם נראה דלקושטא ס"ל כן דלא חשיב לאו שבכללות ולקי והעד על זה שכן כתב שם בפסקי התו' דפ' הלוקין סי' כ"ה וז"ל לאו שבכללות היינו וכו' אבל יוצא וכו' בשר בשדה לא הוי לאו שבכללות וכו' יע"ש, הנך רואה דלקושטא ס"ל כן וזה שלא כדברי הפר"ח, והן אמת שדברי התו' הללו לכאורה קשה לזווגם עם מ"ש בחולין פ' גיד הנשה דף ק"ב ע"ב ד"ה אבל אבר מן החי שתירצו דלא חשיב לאו שבכללות אלא כגון צלי אש אבל בשר בשדה דמפרשי' בשר בשדה וטריפה לא חשיב לאו שבכללות דהוי כמו זג וחרצן דמפורש בקרא וכ"כ בפסקי תו' שם בו בפרק סי' רס"ב יע"ש ומעתה הסתירה מבוארת דמאחר דיוצא אינו מפורש בקרא היאך כתבו דלא חשיב לאו שבכללות כיון שאינו מפורש. אם לא שנאמר דס"ל דהואיל וכל יוצא חד הוא והכל נקרא בשר בשדה הו"ל כמפורש בקרא בהדיא יוצא וטריפה הלכך לקי וא"כ הדרא תמיהתי על הפר"ח לדוכתא.
ואיברא שדברי התו' שם בחולין קשים אצלי דנר' דסתרי אהדדי דאילו בדיבור הנז' כתבו דלא הוי לאו שבכללות הואיל ומפורש והו"ל כמו זג וחרצן. ואילו בדיבור הסמוך לו ד"ה ולר' יוחנן כתבו דאע"ג דאנא ומבושל לקי שנים שאני התם דכתיב בויו' והכא נמי אי הוה כתיב בשדה וטריפה וכו' היה לוקה שנים וכו' והסתירה מבוארת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת בדיבור הקודם שכתבו דהוי כמו זג וחרצן וא"כ דבריהם קשים להלום וצריכה רבה לישב כונתם. והנלע"ד בביאור דבריהם בדיבור הקודם שכתבו אבל בשר בשדה דמפרשי' בשר בשדה וטריפה וכו' דכונתם מבוארת עפ"י מ"ש הר"מ ז"ל פ"ד מה' מאכלות אסורות דין יו"ד דבחותך בשר מן החי הרי אותו הבשר טריפה ולוקה משום טריפה ונתן טעם לדבר דמה לי טריפה אותה חיה ומה לי חתכה בסכין כיון שנעשית בשר בשדה הרי היא טריפה יע"ש באורך. ולפי זה דברי התוס' מבוארים דמ"ש דמפרשי' בשר בשדה וטריפה לאו למימרא דהוי כאילו כתיב בוא"ו אלא כונתם לומר דמיד שחתכו הרי הוא טריפה ונמצא דמפורש בקרא החותך בשר מן החי באומרו בשר בשדה טריפה שפי' דמיד שהוא בשר בשדה הוא בעצמו טריפה והלכך לקי ולא חשיב לאו שבכללות, אמנם מ"ש בדיבור שאחריו דלא לקי שנים משום דלא כתיב בוי"ו היינו לומר דבשלמא אי הוה כתיב בוי"ו היינו חושבים אותם לתרי לאוי. אבל מאחר דלא כתיב בוי"ו אלא בשדה טריפה וא' החותך בשר מן, החי או האוכל טריפה כולם נקראים בשם טריפה נמצא דאין כאן שני לאוין הלכך לא לקי אלא חדא ולא חשיב לאו שבכללות הואיל ומפורש בקרא להדיא כנ"ל בכונתם ודוק היטב, כלל העולה מדבריהם בין למ"ש בחולין ובין למ"ש במכות כולן שוין לטובה דלא ס"ל דהוי לאו שבכללות וא"כ דברי הפר"ח במ"ש דהוי לאו שבכללות אחר המחילה רבה לא ירדתי לסוף דעתו בזה וצל"ע.
ובכן אבא להביא ראיה לדעת הפוסקים דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדבריהם משום מצות פרוש. מהא דגרסי' בפ"ח ממס' שמחות כל עיקר שיש בו טריפה מותר באכילה ואצ"ל בהנאה ואיזו היא טריפה מן הארכובה ולמעלה ע"כ. ונ"ל דהפי' דכל עיקר שיש בו טריפה כגון מן הארכובה ולמטה מותר באכילה ואפי' אם אין עור ובשר חופין את רובו דמדאוריתא שרי ואינו אסור אלא מדבריהם משום מצות פרוש, אבל איזוהי טריפה שאסורה באכילה כשנשבר מן הארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופין את רובו כנ"ל ביאורה להביא סעדת לדעת הפוסקים ז"ל.
ומעתה אניף ידי לפסקן של רבותינו נ"ע. וטרם כל אנופף ידי לישב תמיהת כת"ר שתמה על דברי הפר"ח ז"ל דבסי' ס"ב הסכימה דעתו כדעת הר"מ דאיסור אבר מדולדל הוי מן התורה והעלה להחמיר בכל הספיקות ואילו בס' נ"ה ס"ק י"ח לענין ספק יצא לחוץ כתב דאזלינן לקולא וכדעת הש"ך והב"ח כיון דאינו אלא מדבריהם כמוצג בסוף דבריו שהפליג במדורת התמיהה על הפר"ח והניחו בצ"ע. ונלע"ד בישוב דבריו ז"ל דלעולם קושטא הכי הוי דס"ל כדעת הר"מ לענין אבר מדולדל להחמיר בכל ספיקותא כגון מתלקט או מרוסס וכיוצא דאזלינן להחמיר כשל תורה הואיל ואסור מן התורה. מיהו ע"כ לא אסרינן אבר מדולדל מן התורה אלא דוקא כל שאינו יכול לחזור ולחיות וכן דייקי דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מאכלות אסורות דין ו' שכתב אם אינו יכול לחזור ולחיות וכו' גם בפרק ב' מהלכות שאר אבות הטומאות כתב הבשר או האבר המדולדלין שאינם יכולים להחיות ולידבק בגוף וכו' דנר' מדבריו דכל שיכול לחיות אין בו איסור תורה. וא"כ כל שאנו רואין שנקשר לא נאסר מעולם ויכול לחזור ולחיות קרינן ביה ואין כאן איסור אבר מדולדל כלל, וכיוצא בזה כתב הפר"ח עצמו בסוף סי' ס"ב ס"ק י"ג יע"ש. גם מוהרלב"ח סי' פ"ג כתב כן ודקדק כן מדברי רבינו יע"ש באורך וא"כ אזדא לה התמיהה שתמה כת"ר עליו דהכא בסי' נ"ב שהסכימה דעתו לפסוק כדעת הש"ך והב"ח מיירי כשנקשר אלא שלא נקשר יפה והואיל וכן הוא הרי יכולה לחיות היא ופקע מינה איסור אבר מדולדל כלל ואין כאן איסור תורה הילכך כתב דהא דנהגינן להשליך האבר אינו אלא מדבריהם וחומרא בעלמא ואין כאן איסור תורה כל שחוזר ונקשר וזה ברור ופשוט בכונתו למעיין בדבריו והוא האמת. ונמצאו כללן של דברים דכל שחוזר ונקשר אפי' שלא נקשר יפה אין בו איסור מן התורה כלל ואינו אלא חומרא בעלמא.
ובכן אסובבה אל מקדשי אל רבותינו הקדושים נ"ע בענין הוראתם שאם זה העצם היה בא לפניהם בחיים מיד כשנשבר, זה ודאי שהיו רואים בעת ההיא אם יצא לחוץ או לא, ואם היה בא לפניהם אחר הבישול והאכילה בודאי שהיה קשור אלא שאינם יודעים אם נקשר יפה, ובודאי כל שנקשרו אין כאן עוד איסור אבר מדולדל כלל דהא יכול להחיות הוא ופקע מיניה איסור תורה אפי' לדעת הר"מ ומה שהיו משליכין העצם אינו אלא לחומרא בעלמא מדבריהם ומכ"ש לדעת הסוברים דאיסור אבר מדולדל שהוא מדבריהם דהוא רובא דמנכר דבכל גוונא יש להכשיר. ונמצאת הוראתם יוצאה וראשה פרוע הוראה נכונה וה' עמם שהלכה כמותם כנ"ל להלכה ולמעשה עפ"י הוראת רבותינו נ"ע ואם שגיתי אתי תלין משוגתי וה' יכפר בעדי, כה דברי מעתיר לאל צור מבטן גוחי, קטינא קטינא מאוס וסחי.
הצעיר ישראל מאיר מזרחי ס"ט.