אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג אורח חיים › סימן א

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

אורח חיים · סימן א

אורח חיים

דיני ספירת העומר

שאלה קטן שהגדיל בתוך ימי העומר וכן גר שנתגייר בתוך ימי העומר אם מונה בברכה או לא וכן מי שמת לו מת המוטל עליו שהוא אונן בתחלת לילה ראשונה מן העומר אם יש לו תשלומין לספור ביום אחר קבורת המת או לא, תי מספקא לן מי שהיה אונן לילה ויום שלם באופן שלא נקבר המת זולתי אחר שיצאו הככבים מלילה שניה אם דינו כמי ששכח ולא ספר יום אחד דסופר מכאן ואילך בלא ברכה או אם יש לחלק ביניהם ושכמ"ה.

תשובה הן קדם ראה ראינו מ"ש הרא"ש בתשו' כלל כ"ז סי' א' מעשה שאירע אבל לא"א שמת לו ילד בשבת וכו' למ"ש לא התפלל כדין אונן שפטור מן התפילה ומכל המצות וכו' וכן יום ראשון בבקר לא התפלל ולאחר שקברו המת התפלל תפלת הבקר כיון שעבר זמנה וכן הבדיל כיון שעדיין הוא זמן הבדלה למי שלא הבדיל בלילה אבל תפלת הערב לא התפלל כיון שעבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שמן הדין נפטר בלילה מלהתפלל עכ"ל יע"ש. וכן העתיק את דבריו רבינו בעל הטורים בי"ד סי' שמ"א אך דבדין ההבדלה הסכימה דעתו שאין להבדיל כדעת אביו הרא"ש פ' מי שמתו והגם שבתשו' הנז' פסק איפכא הרי נתן טעם מרן הב"י ז"ל שם שכתב הר' יהודה בנו שכל מקום שתשו' הם הפך ממ"ש בפסקיו אזלינן בתר פסקיו שהם אחרונים, ואיברא דהגם דבענין אונן דעת הרא"ש דפטור מלהבדיל, מ"מ לענין ט"ב שחל להיות במ"ש העלה הרא"ש בסוף תענית דמבדיל ליל מוצאי ט"ב ונתן טעם לדבר דשאני גבי אונן דגברא פטור הוא בזמן חיובו משא"כ בט"ב דגברא בר חיובא הוא אלא דהזמן פוטרו הלכך כל שעבר הזמן ההוא הדר לחיובו הראשון ולהכי מחייב להבדיל וכדעת בה"ג יע"ש. ואיברא דהרשב"א בתשו' סי' קי"ז חלוק הוא עליו שכתב תמהת על הרמב"ן שכתב בשם הרב בה"ג בענין ט"ב שחל להיות במ"ש דכיון דלא יכול לאבדולי אכסא בשעתו תו לא יכול להבדיל מבדיל במוצאי ט"ב דהא אידחי לגמרי ואמרת מה בין זו לאותה שאמרו בפ' כיסוי הדם כיסהו הרוח וכו' ואם חזר ונתגלה חייב לכסות ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות והשיב דשאני גבי כיסוי בשעת שחיטה ראוי היה לכסות אלא שקדם הרוח וכיסהו ולפיכך כשחזר ונתגלה חוזר הוא לחיובו משא"כ כאן שנדחה מעיקרו הלכך שוב לא יראה כלל זת"ד יע"ש. והן אמת כי מ"ש שהבה"ג כתב שאין להבדיל במוצאי ט"ב, הרואה יראה בדברי הרא"ש בסוף תענית שכתב בשם בה"ג איפכא דס"ל דמבדיל במוצאי ט"ב. אכן הרמב"ן חלק עליו וס"ל דלא יבדיל וא"כ היאך הרשב"א ייחס סברת הרמב"ן לדעת בה"ג והדבר הוא בהפכו וכעת הדבר צל"ת אם לא נאמר שט"ס נפל בדפוס, אבל מ"מ הרי נמצא דבט"ב חלוק הוא הרשב"א עם הרא"ש וס"ל דלא יבדיל. וילע"ד דגם הרשב"א לא בא אלא לתת טעם לסברת הרמב"ן שלא יקשה עליו ההיא דפ' כיסוי הדם מ"מ לענין הלכה אפשר דאזיל ומודה לדעת הרא"ש דיבדיל במוצאי ט"ב ולכל דבריו אינם אלא לשיטת הרמב"ן ז"ל וליה לא ס"ל כנלע"ד כעת.

ובעיקר חילוק הרא"ש הנז"ל בסוף תעניות שחילק בין ט"ב לאונן דשאני גבי ט"ב דהזמן פוטרו משא"כ גבי אונן דגברא לא בר חיובא הוא. הגם שדבריו אינם צריכים סעד לתומכו דפקיע ומומחה הוא וכל רז לא אניס ליה, מ"מ כננס על גבי האדם הגדול שבענקים מצאתי ראיה ברורה לדבריו מן הגמ' בפ"ק דחגיגה דף ט' ע"א אמתני' דתנן מי שלא חג בי"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל דאיפליגו אמוראי בש"ס דר' יוחנן אמר דכולן תשלומין דראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה ואמרינן עלה מאי בינייהו אמר רבי זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' לדעת ר"י פטור ולרבי אושעיא חייב. ופרכינן עלה ומי אמר ר"י הכי והאמר חזקיה נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ור"י אמר אף בלילה נמי מביא ואסיקנא אלא אמר רב פפא קסבר ר"י לילה אינו מחוסר זמן ע"כ ופרש"י קסבר ר"י לילה אין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר הילכך מחוייב הוא בקרבן אלא שהלילה מעכבו מלהביא אבל חיגר ביום ראשון אין עליו שום חובת ראיה לפיכך אין לו עליו תשלומין עכ"ל, הרי לך כחילוק הרא"ש ז"ל שחילק בין היכא שהזמן מעכבו דאז חוזר ונראה, לאונן דגברא לאו בר חיובא הוא דיש ראיה חזקה לחילוקו מדברי רש"י הנז', והגם דהש"ס הדר פריך אהך שינוייא מזב הרואה יראה בש"ס דהך שינוייא קיימא גם אמסקנא מדמשני עלה כי קאמר ר"י לדברי האומר לילה מחוסר זמן. אלמא דלר"י ס"ל דלילה לאו מחוסר זמן וכחילוק רב פפא וזו בעיני ראיה חותכת לחילוק הרא"ש ז"ל.

ומאחר עלות דכל שהזמן גורם חוזר ונראה. הנה כי כן יגדל התימא על הרשב"א בתשו' הנז"ל בענין ט"ב שנתן טעם לדברי הרמב"ן דטעמא דאינו מבדיל משום דגברא לאו בר חיובא דמה יענה להך סוגייא דחגיגה שהוכחנו להדייא דכל שעכובו מצד הזמן דחוזר ונראה הוא וכדעת הרא"ש ולכאורא הך סוגייא מנגדתו להרמב"ן והרשב"א ז"ל, ולישוב דעתם ז"ל נ"ל דס"ל לחלק בין הנושאין דהתם גבי קרבן דכבר טבל והעריב שמשו וגברא חזי הוה אלא דמחוסר קרבן הלכך אמרינן דלילה אינו מחוסר זמן הואיל וגברא חזי אלא דהזמן מעכבו חוזר ונראה הוא משא"כ גבי ט"ב דמשחשכה ליל ט"ב נדחה מעקרא מלהבדיל נמצא דמעולם לא נראה כלל וחשבינן ליה כגברא דלאו בר חיובא מאחר דדחוי מעיקרי הוא הלכך אינו חוזר ונראה כיון שלא היה לו שעת הכושר להתחייב להבדיל קודם בוא ט"ב דבשבת אין לו להבדיל כלל ובליל מ"ש הוא ט"ב דחוי מעיקרו קרינן ביה משא"כ גבי קרבן דגברא חזי קודם הלילה כדבר האמור כנ"ל לחלק לדעת הרשב"א ז"ל. אי נמי נ"ל והוא הנכון דס"ל להרשב"א דע"כ לא חילקו למחוסר זמן לדחוי מעיקרו אלא לישב דעת ר' יוחנן מיניה וביה מההיא דאמר דאף בלילה נמי מביא ואליביה הוא דאוקי רב פפא קסבר לילה אינו מחוסר זמן. אבל לחזקיה דהוא בר פלוגתיה דס"ל דבלילה אינו מביא על כרחך לומר דס"ל דלילה מחוסר זמן וכן לשאר אמוראי דפליגי עם ר"י כדאיתא בפ"ק דמס' כריתות כולהו ס"ל דלילה מחוסר זמן וגם אם נטמא בלילה אינו מביא וא"כ לדידהו ס"ל דאע"ג דהזמן גורם הו"ל דחוי מעקרו. וכיון דחזקיה ואמוראי פליגי עליה דר"י כותייהו נקטי' דאף בדחוי מכח הזמן חשיב דחוי מעיקרו ובהכי מתוקמו דברי הרשב"א הנז"ל שפיר דס"ל גבי ט"ב נמי דהגם דהזמן גורם חשבינן ליה דחוי מעקרא כדעת חזקיה ודעימיה ודלא כר"י.

ולמען תחזקנה ידיך בזה ארחיב לך הדיבר במ"ש הר"מ פ"א דין ז' דכולם תשלומין דראשון כדעת ר' יוחנן וכן פסק בפ"ב דין ה' במי שהיה חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני דפטור משום דתשלומין דראשון הם. ושם סיים דאם נטמא בלילי י"ט הראשון אעפ"י שטהר למחר פטור והדבר קשה דמאחר שפסק כר' יוחנן הי"ל לפסוק גם בזה כר"י דאף שנטמא בלילה חייב שכן דעת ר"י ואמאי בענין טומאה פסק כחזקיה. ונלע"ד לישוב זה דבענין טומאה פסק כחזקיה משום דרביה דר"י הוא וכמ"ש מרן בכ"מ שם בו בפרק דין ח' יע"ש. וכן בה' מחוסרי כפרה דין ה' בענין זב פסק כחזקיה לגביה דר"י כמ"ש מרן בכ"מ שם אבל בענין חיגר ונתפשט דאיפליגו ר"י ור' אושעיא פסק כר"י לגבי ר' אושעיא כנ"ל בישוב דעת הר"מ ודוק, ומאחר דאפסיקא הלכתא כחזקיה בענין טומאה ולדידיה ס"ל דלילה מחוסר זמן חזרו דברי הרשב"א בתשו' הנז' על נכון וכדכתיבנא, אכן הרא"ש ז"ל שחילק בין ט"ב לאונן דעתו כמשפי' רש"י אליבא דר"י וכדכתיבנא.

מיהו במה שהסכים הרא"ש לענין אונן כסברת הר' יהודה דפטר מלהבדיל משום דדמי לחיגר ונתפשט, הראני איש עמיתי כמהר"י ערוך מכתב אלקים ממוהר"י מטראני שתמה על דברי הרא"ש הללו וז"ל איברא דזה ימים כשלמדתי בברכות תמהתי על ר"י והרא"ש ז"ל בראיה זו שהביאו מחיגר ביום ראשון ונתפשט בשני דפטור דהא מלתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור' אושעיא דר"י אומר כולן תשלומין דראשון ופירש"י יום ראשון עשה הקב"ה עיקר בכולן דכתיב אותו ושלאחריו עשה תשלומין לו ור' אושעיא אמר כולן תשלומין זה לזה מאי בינייהו א"ר זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו למ"ד תשלומין דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולמ"ד תשלומין זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני והשתא היכי מדמינן הבדלה לחגיגה חגיגה ביום ראשון תלה רחמנא אבל בכל הבדלה בחול לה רחמנא שיבדיל בין הקדש ובין החול כל היכא דמצי מבדיל מבדיל וכולהו הבדלה בין הקדש ובין החיל ודמי לתשלומין זה לזה שאין לך יום בהם שאין חובתי תלויה בעצמו עכ"ל מוהרי"ט ז"ל. ולעד"ן דיש להליץ בעד הרא"ש דס"ל דגם בהבדלה עיקר חיובא אינה אלא ליל מוצאי שבת דוקא שחייב להבדיל בין קדש לחול אבל מוצאי שבת דמבדיל והולך כל היום כלו וכן למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו אלא משום דהוי תשלומין דליל מוצאי שבת והמורה לזה משום דבש"ס פ' ערבי פסחים אסיקנא אמר רבא הלכתא טעם מקדש טעם מבדיל ומי שלא קדש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל היום כולו ע"כ. והטא"ח סי' רע"א כתב וז"ל אם לא קדש בלילה בין בשוגג בין במזיד יקדש למחר עכל"ה. וכתב עליו הב"ח וז"ל וכתב רבינו ואם שכח וטעה משום דלכ"ע בשכח ודאי מקדש ואח"כ אמר דרב עמרם כתב אם לא קדש בלילה מחמת שכחה או אונס יקדש למחר משמע מלשונו דוקא בשכח או נאנס אבל לא בהזיד וטעמו מידי דהוי אמי ששכח ולא התפלל דאין לו תשלומין אלא בשכח ונאנס אבל לא בהזיד כדלעיל סי' ק"ח. אבל דעת הרמב"ם דלא דמי לתפלה דעבר זמנה ובא להשלים אותה בזמן תפילה שלאחריה ומדין תשלומין הוא הלכך דוקא בשכח או נאנס אבל קידוש זמנה כל השבת אלא דעיקר המצוה לקדש מיד כשקדש היום וכו' אבל אם עבר ולא קדש משקדש היום אפי' עבר במזיד יקדש למחר דלא מתורת תשלומין נגעו בה אלא דעדין לא עבר זמן קידוש עכ"ל יע"ש ואיברא דלפי זה קשיא לי בלשון מרן ז"ל בשולחנו הטהור סי' רע"א שכתב וז"ל אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין למחר כל היום עכ"ל, והדבר קשה דמאחר שפסק דאפי' במזיד מקדש ביום כדעת הר"מ א"כ אמאי נקט לישנא דיש לו תשלומין, הא אי מתורת תשלומין נגעו בה במזיד לא היה לו לקדש דומיא דתפילה דלא שייך תשלומין בהזיד ולא התפלל ולדעתו ז"ל דפסק דאף במזיד מקדש לא היה לו לתלות הדבר בתשלומין והו"ל למנקט כלשון הרמב"ם וכעת הדבר צל"ת. איך שיהיה הרי לענין קידוש דנקט רבא מקדש והולך כל היום כולו מפרש"י דמדין תשלומין נגעו בה דהיום הוי תשלומין דלילה. א"כ גם באידך דאמר מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל, מבדיל והולך כל היום כולו מדין תשלומין נגעו בה שיום ראשון הוא תשלומין דליל מוצאי שבת ולא דיום ראשון מיקרי זמנו וראיה לדבר מדנקט הטור סי' רצ"ט בענין הבדלה מי ששכח ולא הבדיל כתבו הגאונים דמבדיל יום ראשון ותו לא ויש חולקין דמבדיל כל השבת כולה. ואם איתא דזמן ההבדלה הוא יום ראשון או עד יום ג' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכולהו זמנא אריכתא מיקרי ולא מדין תשלומין נגעו בה א"כ אמאי נקטי' שכח או נאנס דמשמע דוקא אלו הא אפי' בהזיד ולא הבדיל הי"ל לומר דיבדיל כיון דזמניה הוא דומיא דתפילה דמי שהזיד ולא התפלל בשעה ראשונה מהיום ודאי דלא מיפטר בתר הכי כל שהוא תוך זמנו ה"נ היה לו לחייבו אף בהזיד משום שאין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו. אלא ודאי מדנקט הטור ומרן בשולחנו דוקא או בשכח נאנס ולא בהזיד זה מורה דס"ל דבין למ"ד מבדיל והולך כל היום ובין לדידן דקי"ל דמבדיל עד סוף יום ג' מדין תשלומין נגעו בה דכולהו הוו תשלומין דליל מוצאי שבת ולהכי דיקא בשכח או נאנס מחייבי מדין תשלומין אבל בהזיד לא דומיא דתפלה דבהזיד אין תשלומין לתפילה הסמוכה לה ומעתה חזרה ראית ר"י והרא"ש בההיא דאונן דמדמי לה לחגר ונתפשט דכי היכי דהתם מפטר משום דהוי תשלומין דראשון ה"נ באונן מפטר משום דהיום הוא תשלומין דמ"ש, והגם דמדברי הר"ן בפ' ע"פ אהך מימרא דמי שלא הבדיל וכו' כתב וז"ל אבל בה"ג כתב שאעפ"י שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום כיון שאי אפשר להבדיל במוצאי שבת מבדיל במוצאי ט"ב והקשו עליו דכיון דנקטי' דאינו מבדיל אלא כל היום כולו נמצא שאין לה תשלומין כלל שיום אחר הלילה קרוי כל יומא מוצאי שבת. ותירץ דשאני גבי ט"ב דכיון דלא אפשר כגון בט"ב סמכינן אלישנא דאמימר דאמר מבדיל והולך כל השבת כולו זת"ד יע"ש, הרי דיום ראשון קרי ליה זמניה שהיום הולך אחר הלילה. לזה י"ל דהיינו דוקא לדעת בה"ג דחשיב ליה יום ראשון זמניה שהרי כתב שאין לו תשלומין אלא יום ראשון אלמא דיום ראשון לא חשיב ליה תשלומין אלא זמניה אבל לדידן אף יום ראשון מדין תשלומין נגעו בה ולא מיקרי זמניה וכן נראה ממ"ש הר"ן אחר זה אבל הרמב"ן כתב דאפי' למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה הבדלה של מוצאי ט"ב אינה צריכה תשלומין וכו' מדנקט כן אלמא דמ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה מדין תשלומין נגעו בה. אלא דיש לדוחה לדחות דאין מזה ראיה דדילמא ס"ל דתשלומין זה לזה ולא תשלומין דליל מוצאי שבת דיקא ולכן העיקר הוא כמ"ש דהוי תשלומין דליל מ"ש ממאי דנקטו לישנא דשכח או נאנס כדאמרן, וגם הרא"ש פ' מי שמתו אחר דברי ר"י כתב ונראה לי כדברי ר"י דהא דאמרינן במ"ש מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת היינו כשלא היה לו יין במוצאי שבת או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל אבל אונן וכו' יע"ש. דנ"ל דכונתו רצויה דמכח דמוקמינן לה בשכח או נאנס דוקא מוכח דמדין תשלומין הוא וכיון שכן גבי אונן פטור הואיל דהוי תשלומין דמ"ש ודמי לחיגר ונתפשט כנלע"ד בישוב דעת הרא"ש ז"ל.

אכן הא קשיא לי בדברי מרן בשולחנו הטהור דבסי' רצ"ט פסק דדוקא מי ששכח ולא הבדיל מבדיל והולך אלמא דהא בהזיד פטור הואיל ומדין תשלומין נגעו בה ואילו בי"ד סי' שמ"א דין ב' לענין אונן פסק דיבדיל אחר שיקבר המת כדעת מוהר"מ אלמא דס"ל דזמניה הוא ואם מדין תשלומין הוא הי"ל לפוטרו אלא ודאי דזמניה הוא וא"כ אמאי בא"ח נקט דוקא מי ששכח הא אפי' בהזיד הי"ל לומר דמבדיל הואיל וזמניה הוא ונמצאו תרי פסקי דסתרן, ואולי דס"ל דדוקא יום אחד קרוי זמניה כדעת הר"ן שהבאתי לעיל ולכן גבי אונן חייב ביום א' אחר קבורה דזמניה הוא אבל מיום א' ואילך מדין תשלומין הוא ולכן בא"ח דנקט דמבדיל והולך עד יום רביעי להכי נקט שכח או נאנס דוקא דמראשון ואילך תשלומים הם ולא מיחייב בתשלומין אם הזיד אלא דוקא בשכח, אבל איה"נ דביום ראשון אף אם הזיד חייב להבדיל הואיל וזמניה הוא כנלע"ד בישוב דעת מרן בתרי פסקיו.

ברם אכתי הא קשיא על מרן דהנה לענין אונן בהבדלה נחלק הרא"ש עם מוהר"ם מרוטנבורק דלדעת מוהר"ם מחייב להבדיל ולדעת הרא"ש ור"י פטור מלהבדיל וכן בסוף מ"ק נחלקו מוהר"ם והרא"ש בענין קטן שהגדיל בתוך ימי אבילות דלדעת מוהר"ם מחייב באבילות ביום שהגדיל ולדעת הרא"ש פטור כאשר יר' הרואה לשם. ואילו רבינו בי"ד סי' שמ"א לענין אונן פסק דמבדיל כדעת מוהר"ם, ובענין קטן שהגדיל בסי' שצ"ו פסק כדעת הרא"ש דפטור מאבילות ונמצאו תרי פסקי דסתרן. וראיתי בבאר הגולה אשר סביבות הש"ע שם בסי' שצ"ו כתב דלפי הטעמים שכתב הרא"ש במ"ק לפי שני הטעמים אין שום קושי על השני פסקים, ואני בעניי לא נתחוורו דבריו אצלי דאדרבא לפי השני טעמים יקשה על רבינו יותר כאשר יראה הרואה.

שוב ראיתי להרב ט"ז שם בסי' שצ"ז ס"ק ב' שהקשה לו מר חמיו תמיהה זו ומכת זה דחה פסק מרן ופסק השני דינים כמוהר"ם ז"ל. והטורי זהב האריך הרחיב לישב תרי פסקי מרן ותורף דבריו דשאני גבי קטן והגדיל לפי שלא הטילו חכמים חובת האבילות אלא מן שעה ראשונה שמת שהוא עיקר המרירות דהיינו משיסתם הגולל אבל כל שנפטר בעת ההיא פטור לגמרי אח"כ משא"כ הבדלה שהזמן נמשך מליל מוצאי שבת עד יום ג' שהכל זמן אחד ארוך הוא ולכן חייב להבדיל לאחר קבורה הואיל וזמניה הוא, וכההיא שאמרו בפ' הישן בקטן שהגדיל בימי הסוכה שחייב לעשות סוכה וכן גר שנתגייר מאחר שהזמן הסוכה נמשך עד שבעה ימים ה"נ בהבדלה דכוותה זהו תורף תירוץ הט"ז שם יע"ש שהאריך הרחיב למעניתו ועפ"י זה מיושבים תרי פסקי מרן אהדדי.

ואני בעניותי לא מחוור לי תירוצו כלל דאחר המחילה רבה י"ל דלא בא אל נכון דאם איתא דמה שפסק רבינו גבי אונן דמבדיל היינו משום

דס"ל דמ"ש מבדיל והולך כל השבת דהיינו עד יום רביעי משום שזמנו נמשך עד היום ההוא אם כן יקשה למה בא"ח בסי' רצ"ט לענין הבדלה פסק בשכח או נאנס היל"ל דגם בהזיד ולא הבדיל יבדיל עד יום ג' מאחר שהוא זמנו אלא ודאי עכ"ל דס"ל דדוקא יום ראשון הוא זמנו ותו לא וכדאמרן לעיל וא"כ תירוץ הט"ז לא נהירא לי כלל וצל"ת.

אכן בעיקר התמיהה שתמהו על תרי פסקי מרן לע"ד לא קשיא כלל יען כי דבריו ברור מללו ביתה יוסף סי' שצ"ו דטעמא דפסק דקטן והגדיל

דפטור כדעת הרא"ש היינו משום דהלכה כדברי המקיל באבל אבל לענין אונן דמבדיל דאינו ענין אבילות פסק כדעת מוהר"ם שהוא רבו של הרא"ש ז"ל ובזה עמדו שני פסקיו על נכון דמרן ז"ל נרגש מזה וישב דבריו בנועם שיח שפתותיו מעט מחזיק את המרובה והוא אמת ויציב

ברם אכתי פש גבן לישב תמיהה אחרת שתמה הט"ז בי"ד סי' שמ"א ס"ק ה' על מה שפסק מרן שם בסעיף ב' לענין אונן שאינו חייב

להתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל וכתב בדרישה מכאן היה נראה דה"ה למתעסק בצורכי צבור וכיוצא בו בזמן התפילה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור א"ח סי' כ"ג ומתוך העסק עבר זמן אותה תפילה שג"כ אין צריך להשלימה בתפילה שלאחריה לתשלומין כיון שבזמן התפילה הקודמת היה פטור מלהתפלל דומיא דאונן ותמה עליו הט"ו ז"ל תמיה אני אם יצאו דברים אלו מפיו דהא כל שהוא אנוס פטור מלהתפלל ובהדייא אמרו באנוס דמתפלל אח"כ שתים כמ"ש בא"ח סי' ק"ח יע"ש שהפליג מדורת התמיה גם בא"ח סי' ק"ח בס' מגן דוד תמה כמו כן עליו ומתוך כך דחה את דבריו מהלכה, ואני תמה על תמיהתו דמי גילה לו רז זה דעוסק בצרכי צבור הוי מחמת אונס דלדידי לא מיחוורא דכל אדם שבהדיא פטרוהו מלהתפלל כגון חתן ומי שתורתו אומנותו ועוסק בצרכי צבור שבהדיא אמרו דפטורין מלהתפלל משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה הרי הוא כמו אונן שפטרהו מלהתפלל משא"כ בשאר אנוסים דפיטור מחמת אונס כגון שכור וכיוצא ודאי שיש לו תשלומין בתפלה שלאחריו באופן שדינו של בעל הדרישה שריר ובריר וקים וכן ראוי להורות. שוב מצאתי ראיתי בחיבור חדש הנקרא הלכה ברורה על א"ח הליץ כן בעד הדרישה יע"ש והנאני הדבר כי כיונתי לדעת קדושים והוא ברור ופשוט לע"ד.

היוצא מן המחובר הוא דכל אדם שבזמן חיוב במצוה הוא פטור כגון אונן או קטן או גר שנתגייר לאח"כ אם המצוה ההיא זמנה נמשכת כגון סוכה או הבדלה דזמנה יום ראשון אז מחויב האונן לעשותה לאחר שיקבר המת וכן קטן כשהגדיל או גר שנתגייר מחייבי הואיל וזמנה נמשכת. אבל בכל מצוה שאינה נמשכת כגון התפילות שזמנן קבוע ערבית כל הלילה ושחרית עד ארבע שעות ומנחה עד הלילה אז אינם חייבים בתשלומין הואיל ובזמן חיובו היו פטורין.

ובכן חל עלינו חובת ביאור בענין ספירת העומר אם זמנה נמשכת או לא וממילא רווחא שמעתתא לפיטור או לחיוב. דע כי מוהר"ל ן' חביב בסי' ס"ב בביאור מ"ש הר"ן בסוף ה' סוכה למה אין מברכין זמן על העומר וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום משום הכי אין מברכין זמן ע"כ. והרב הנז' העלה בכונתו דבשלמא אם לא היה הפסק בזמן שאם לא ספר בלילה יספור ביום כולהו לילי כחדא לילה אריכתא דמו ומשום הכי הי"ל לברך זמן שכבר הגיע לתחילת זמן כל המצוה אבל כשיש הפסק בזמן דיומי מפסקי וכל לילה ולילה הויא חלק מצוה דלא נגמרה המצוה עד שימנה מ"ט יום לפיכך לא יברך זמן זת"ד בקיצור נלמד מדבריו דלדידן דקימא לן שאם לא ספר בלילה יספור ביום כפי מה שפסק מרן ז"ל א"כ כולהו לילי כחדא לילה אריכתא דמי וא"כ נמצא שזמנה נמשכת מלילה הראשונה עד סוף מ"ט יום וחדא מצוה מקריא וא"כ לכאורה נראה דדמיא לסוכה או הבדלה דקי"ל דבקטן והגדיל או גר ונתגייר מחייב לעשות אח"כ המצוה בשאר ימי הסוכה ה"נ בקטן והגדיל או גר ונתגייר בתוך ימי העומר וכן נמי באונן דמחייבי למנות בשאר הימים מאחר דכל המ"ט ימים חשיבי כחדא מצוה אריכתא הואיל ואם לא ספר בלילה סופר ביום. איברא דבדברי מוהרלב"ח ז"ל קשיא לי במ"ש ואע"ג דר"י בעל התוס' ס"ל האי סברא דאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדכתב בשם רבינו תם ז"ל ואיהו נמי סבירא ליה דאם לא ספר בלילה ראשונה דסופר בשאר הלילות דלא בעי' תמימות משמע דכל לילה ולילה הוי מצוה בפני עצמה זהו דוקא לענין ברכת המצוה דכיון דבכל לילה ולילה עושה חלק מהמצוה בפ"ע צריך לברך אמנם לענין זמן לא מברך בלילה הא' משים דאכתי לא הגיע כי אם לזמן חלק המצוה כיון שיש הפסק בזמן ואין לברך זמן על שהגיע לזמן חלק המצוה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין חדא דמי הגיד לו דמ"ש ר"ת דכל לילה הוי מצוה בפני עצמה דהיינו חלק מהמצוה ולא שהוא מצוה בפני עצמה ממש אי משום דתספרו חמשים יום אמר קרא דמורה דכולהו המ"ט יום כל יום מהם הוא חלק לחבירו ובהצטרפות כולם נעשה המצוה שלימה ובזה אתי שפיר דכל לילה הוא חלק מהמצוה. א"כ כששכח ולא ספר יום א' שלם למה מונה בשאר הלילות הרי חסר חלק מהמצוה. ובשלמא אם היינו אומרים דכל לילה הוי מנוה מיוחד בפני עצמה ניחא דמברך משום דכל יום אינו אגוד בחבירו אבל מאחר שהוא חלק מצוה לדעת מוהרלב"ח א"כ כי שכח יום א' אמאי מברך הלא חסר החלק ההוא. ועוד דלפי דבריו שכתב דאין לברך זמן על שהגיע לזמן חלק המצוה א"כ מה יענה לחנוכה דמדליקין שמונה דנמצא דכל לילה הוא חלק המצוה ואפ"ה מברכין זמן לילה הראשונה ואפי' שאם לא הדליק לילה א' אינו מדליק ביום דשרגא בטיהרא מאי מהנייא, ואם נאמר דשאני התם דבכל יום אירע בו נס בפני עצמו א"כ יקשה שהי"ל לברך זמן כל לילה ולילה. אלא מאי אית לן למימר דכל הלילות חשוב כל לילה חלק מהמצוה ואפ"ה די בברכת הזמן שמברכין בלילה הראשונה וא"כ גם בעומר דכותה דהו"ל לברך זמן בלילה הראשונה ואפי' שהוא חלק מהמצוה סוף דבר דלכאורה עדיין דבריו צל"ת. ואולי דשאני גבי חנוכה שאין היכר ביום הנוסף בעת עשות המצוה שהרי אינו חייב להדליק כי אם נר א' בכל לילה ונמצא שבעשית המצוה אין בה היכר ולא שום שינוי בה כי הנר שהדליק אמש מדליק בו היום ולכן הוי כנטילת לולב שנראה שעושה המצוה פעמים אין מברכין זמן כי אם בתחלת המצוה שנעשית בשלימות משא"כ גבי עומר דבכל לילה אדם מונה וכולל הימים שעברו דרך משל ביום השני כשאומר היום שני ימים הרי כלול היום הראשון בכלל וכן במנין שאר הימים הילכך אין לברך זמן הואיל וכל המצוה היא נחלקת לחלקים כנ"ל ודוק.

הדרן למאי דאתינא עלה דלפום דברי מוהרלב"ח נפקא דלדידן דקי"ל דאם לא ספר בלילה דיספור ביום א"כ כולהו יומי חדא מצוה בזמן ארוך הוא וא"כ קטן והגדיל וגר שנתגייר וכן אונן מחייבי לספור כן היה נראה לי.

אכן כד מעיינינן שפיר נר' דיש לחלק דשאני בסוכה דמחייבי' לקטן וה"ה לגר וכן להבדלה היינו משום דבעת שהגיע למצוה תוך ימי החג הרי בעת ההיא מקיים המצוה בשלימות במה שישב בסוכה בעת ההיא וכן בעת שהבדיל הרי קיים המצוה כולה, אכן בנ"ד שהתורה חייבה לספור חמשים יום הגם שסופר ביום מ"מ כולהו יומי אגידי זה בזה ואינה מתקיימת המצוה בשלימות זולתי בהגיעו למ"ט יום וא"כ בקטן שהגדיל תוך חמשה לעומר הימים שעברו אין להם תשלומין ואינו יכול לספור היום חמשה לפי דלדידיה החמשה ימים שעברו חלפו להם ואינם ניתנים לתשלומין וא"כ הו"ל כחיגר ונתפשט דפטור כיון דבשעת חיובו נפטר ה"נ דכוותה הואיל ובימים שעברו הוו פטורים גם מכאן ולהלן פטורים. לכן באונן בלילה שספר ביום לאחר קבורה מיחייב לספור בשאר הימים דהו"ל כמו שלא מנה בלילה דסופר ביום, וע"י זה סופר בשאר הלילות בברכה ה"נ דכותה וה"ה לקטן והגדיל ביום ראשון מהעומר וכן גר שנתגייר יום א' דמונין והולכין בשאר הלילות אבל אם גדלו בשאר הימים וכן אונן שעבר יום ולילה והוא אונן הו"ל כמי ששכח ולא מנה יום שלם דמונה בשאר הימים בלא ברכה ה"נ בקטן וגר ואונן דכוותה. ועוד דאעיקרא דדינא בשכח ולא בירך דאמרינן דיספור ביום ובשאר הימים מונה בברכה הרי עינינו הרואות בסי' תפ"ט ס"ק ז' שכתב הפר"ח ז"ל דמאי דמונה ביום בלא ברכה הוא משום דמסתפקא לן אי ניתן לתשלומין או לא ולכן מכח ספק ימנה בלא ברכה ולפי זה הורה גבר דגם בשאר הימים ימנה בלא ברכה הפך פסק מרן ז"ל, והגם שאין לנו לשנות מפסק מרן ז"ל שפסק דבשאר הימים ימנה בברכה. היינו לומר כן באונן שספר ביום ההוא עצמו לאחר קבורה וכן בקטן שגדל ביום ראשון מן הספירה וכן גר שנתגייר ביום ראשון דלהני האי ספירה שיספור בשאר הימים בברכה. אבל בקטן שהגדיל וכן גר שנתגייר בא' משאר הימים של העומר וכן אונן שעבר יום א' שלם לילה ויום באנינותו הרי זה דומה למי ששכח ולא מנה ביום א' שלם דפסק מרן דמונה משם ואילך בלא ברכה כ"ש כאן שהיו פטורים עד הזמן ההוא דשוב לא יספרו בברכה כלל דנ"ד עדיף לפטרם מכל וכל לטעמי תריצי דכתיבנא, אבל ביום ראשין מן העומר בין בקטן ובין בגר חייבים למנות מכאן ואילך בברכה כנ"ל לדון להלכה ולמעשה וצור יש' יצילינו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי. כה דברי עבדא דמתחנין למאריה מלכין צור מחסי מבטן גוחי. הצעיר

ישראל מאיר מזרחי ס"ט

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה