שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
יורה דעה · סימן נז
למעלת הרב הגדול. מר בריה דרבינא יושב בשבת תחכמוני אבן בוחן אבן פנה. מר דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כקש"ת כמוהר"ר יוסף משאש נר"ו רב בעי"ת תלמסאן יע"א:
רב נאור אורו עיני בכתבי הקודש בתשובתו הרמת"ה על ענין הס"ת לעומת המחברת. אשר בקצה היריעה נתפרת. שלפי דברי קודשו היא מותרת. הנה עם כל מה שכתב כת"ר. לא ערבתי אל לבי להתיר. כי לפי קוצ"ד לא מצאתי שום צד להקל ממ"נ. שאם באת לדון בזאת הרצועה כדין טלאי בעלמא לא מצאנו ידינו ורגלנו בכחא דהתירא. שהרי לכל מכשירי הטלאי בס"ת אין גם אחד מהם שהכשיר בטלאי כזה. שכל הטלאים דמיירי בהו אינם אלא במובלעים בתוך היריעה לאחות הקרעים. אבל בכגון דא שהוא על כל פני אורך היריעה יצא מגבול הטלאי. ואינו אלא תוספת העודף על היריעה להרחיב הגיליון כמ"ש כת"ר. ואף גם זאת הוא פסול דבעינן שיהיה הגיליון מגוף היריעה עצמה ולא ממה שמצטרף אליה מעלמא. שכן הוא מדוייק מלשון הרמב"ם פ"ט מהס"ת ה"ב והעתיקו מרן הש"ע סי' רע"ג שיעור הגיליון וכו'. וכן כל בין דף לדף שני אצבעות לפיכך צריך להניח בתחלת כל יריעה וסופה כרוחב אצבע וכדי תפירה וכו'. וכן הוא ה"ל במסכת פ"ב מניחין בין דף לדף וכו' דמשמע שצריך להניח מגוף היריעה עצמה וכן דעת רבו של הרב בית יהודה ז"ל שכתב במנהגים השייכים לס"ת אות י"ב מעשה שלא הניח גיליון כדי לגלול בעמוד שבסוף הספר. ודעת הרב בית יהודה היתה להקל לתפור דף חלק עם היריעה. דלא גרע מיריעה אחרונה שמותרת לעשות מדף א'. ועוד דשיעור גלילת כל העמוד אינו אלא למצוה אבל בדיעבד סגי בגיליון קצת. אמנם רבו ז"ל עכב על ידו ואמר שיש לגנוז אותה יריעה ועושין אחרת כהלכתה דבעינן השיור של החלק מגוף היריעה עצמה, אבל מה שתפור חשוב כנפרד ואינו כמחובר לס"ת. והוכיח כן קצת מלשון רש"י ז"ל בפ"ק דב"ב עכ"ל. ונראה דלשון רש"י הוא מ"ש בסוף דף י"ג על מאי דאיתא בגמ' עושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף וכו' ופירש"י מניח קלף חלק לגיל ע"ג העמוד וכו' ומדנקט רש"י לשון מנוח וכו' ולא כמ"ש בגמ' עושה וכו' מוכיח מזה דהשיור של החלק יהיה מגוף היריעה עצמה ולא מן המחובר אליה כמשמעות לשון מניח וכו' ואפשר דלזה לא דקדק מל' מס' הנ"ל או מהרמב"ם דנקטו גם הם לשון זה. דאיכא למימר דלא דקו בלישנייהו. אבל מלשון רש"י דדקדק בלשונו ונקט לשון מניח ולא לשון עושה כמ"ש בגמרא מזה יש הוכחה:
אמנם התשב"ץ בח"ב סי' צ"ג כתב בפשיטות להתיר לכתחלה לתפור דף א' עם היריעה לגלול העמוד וטעמו משום דאף במקום הכתב התירו לעשות יריעה מדף א' כ"ש שלא במקום הכתב עיי"ש. והוא כדס"ק דהרביא"ו כמש"ל. ודוחק לומר דאישתימטייהו להרביא"ו ורבו ז"ל דברי התשב"ץ הללו. דכל יומא שמעתתיה בפומייהו. ונוכל לומר דבכוונה העלימו עין מדברי התשב"ץ הללו. משום דנדחקו מלשון מניח דנקט רש"י וכו'. אמנם לדידן אין נפקותא מינה ומידי. דגם התשב"ץ מודה בנדו"ד דאסור לצרף אל היריעה רצועה להרחיב הגיליון דע"כ לא התיר אלא משום דיכול לעשות יריעה מדף א' אבל כגון זה דלאו בתורת דף הוא לא קאמר ואף דשיעור הגליון הנז' בהקומ"ר ובפוסקים הוא רק למצוה ולא לעכב מ"מ גרוע טפי במקום שלא נעשה כהלכתו יותר ממה שלא הניח כשיעור.
ואם מחמת הדבק כיון דקיי"ל דהלמ"מ דתופרין היריעה בגידין נמצאת לומר שהיריעה הזאת שאינה תפורה אלא דבוקה עם הרצועה. לא נעשית כהלכתה ומה לי דבוקה עם חברתה מה לי דבוקה לרצועה. מ"מ אינה תפורה אלא דבוקה וכי הרצועה מצלת מדין דבוקה ומעתה אין לנו דין ודברים עם דעת מהרי"ו שאפילו לו יהיה כדבריך שהדבק הנמצא כעת הוא חזק ואמיץ ממה שנמצא בימים קדמונים. מ"מ ל"מ לדבק היריעות שהרי הלמ"מ הוא דדוקא תפורין בגידין ולא דבוקין ומנאה הרמב"ם בכלל עשרים דברים הפוסלים בס"ת אולם מעיקרא הבאתי ראיה מסברת מהרי"ו דאסור לדבק הוא שמא יתפרקו ע"י גלילה. משום דר"ל דבר פשוט וברור. דאי מהא דפסק הרמב"ם לפסול בס"ת שלא נתפר בגידין של בהמה טהורה. יש לו למי שבא לחלוק כנגדו ולומר דדעת הרמב"ם היא דוקא לאפוקי אם נתפרו בפשתן וכ"ש בגידי בהמה או חיה טמאה. אבל בדבק איכא למימר שאין בו פיסול שהרי לא נזכר הדבק לפסול בדברי הרמב"ם לכך עשיתי לימוד ק"ו מדברי מהרי"ו. ומה אם העמודים שרבו המקילים בהם אם לא היו מחוברים כמ"ש הדגמ"ר והרבנים וכמ"ש בפ"ת שם. עכ"ז אסר מהרי"ו לדבקם בדבק שמא יתפרקו ברוב הימים, כ"ש וק"ו היריעות להדדי בדבק דשמא וקרוב הוא שיתפרקו ע"י גלילה והידוק שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן. הרי דמחמת חשש הפירוק לחוד ראוי לאסור לדבק היריעות בדבק. וכ"ש בשניהם יחד. דהלמ"מ הוא דבעינן תפורים בגידין. אבל מה שמעכ"ת יצא לחלק בדבק בין הזמנים. מאנה הנחם נפשי בזה. שהרי עד ממהר תשובת הרשב"ש ז"ל שהביא הברכ"י ז"ל בההיא שחיבר דף א' עם שני דפין בדבק טוב ואינו ניכר אלא בעיון דק וכו'. צא ובדוק הנמצא כזה בין סופרי הזמן שיוכלו לעשות כן. שהרי אפילו בגלד דק שמדביקים על היריעה נראה למרחוק ובוודאי פשוט הוא שהדבק הנמצא כעת אם לא גרוע הוא עמה שנמצא מאז מ"מ לא טוב הימינו:
ומ"ש כת"ר כי הדגמ"ר וב"י דחו דברי מהרי"ו בשתי ידים. אתו הסליחה כבודו לא דקדק בזה. כי לא דחו רק מ"ש הרמ"א משם תה"ד אם תפרו העמודים במשי וכו' דאם אפשר לתקנה בגידין אין קורין בה עד שיתקננה. דדעתם דתפירת העמודים אינה מעכבת כיעו"ש. אבל מ"מ סברי מרנן דמצוה לתופרם כמ"ש מרן הש"ע סי' רע"ח ויכרוך על העמודים ויתפרנו בגידין וכו'. ולכן ודאי ס"ל לכתחלה אם בא לדבקם בדבק ל"מ כדעת מהרי"ו שם משום דדינם לתופרם בגידין כמ"ש הש"ע. ואם משום שמא יתייבש הדבק ויתרפא מעל העמודים כסברת מהרי"ו שלא נחלקו עליו בזה:
גם מה שהביא מעכ"ת ראיה מהפוס' דחשו לגנוז אפי' דף א' משום אזכרות שבו. לגבי דידי לא שמה מתייא דשאני התם דכל הפוסקים שהביא כת"ר מיירי במילתא דבמחלוקת שנויה ויש שם צדדים להקל. ומשום אזכרות שלא יבואו לידי גניזה נטתה דעתם להקל ולא להחמיר כאשר יוצא מפורש בספר חיים שאל לרבינו חיד"א ז"ל שהביא כבודו. שהקיל בקרע הבא בתוך ה' שיטין כדעת התשב"ץ משום דהריב"ש דפליג בזה ולא התיר רק בג' ותו לא חזר והודה לו כמבואר שם, ולהכי לא חשש כדעת האומרים דהריב"ש לא חזר בו. וכן הקיל בקרע העובר תוך תיבת אלהיכם. וצריך לגרור השם או יגנוז היריעה כולה שהיא בת ה' דפין. ונטתה דעתו להקל כדעת מהר"מ מלובלין ז"ל שהקיל באותיות הנטפלות לשם מאחריו וכו'. משום דהכא נמי אין צריך לגרור רק כ'ם מאלהיכם, וכן דעת העיקרי הד"ט ממה שחשש חסצת גניזת אזכרות וכו' בהכי מיירי וכע"זה הש"פ שהביא כת"ר. משא"כ בנדון אשר לפנינו שלא מצינו לשו"א מהפוס' רא' ואחרונים ז"ל שהקיל בדבוק היריעות מהיכי תיסק אדעתין לומר דמשום אזכרות שבו שיבואו לידי גניזה נעשה מעשה להקל. שאם חששנו מחטאת גניזת אזכרות שהיא בשב ואל תעשה, מה נעני אנן בחשש ברכה לבטלה. אם הוא פסול מן הדין. שהיא בקו"ע. וכמו שכתב הרב"ח בשו"ת סי' ק"ח בנדו"ד משום לא תשא וכו' עיי"ש. באופן שאם כת"ר יודע בעצמו שכחו גדול לדחות דעות הפוסקים אשר הבאתי לפניו עפ"י שיקול דעתו. לא כן אנכי עמדי. כי ידיעתי מכרעת כי מ'ך ערכו עלי ואיני זז מסברת הפוסקים אפילו כמלא נימא עד אשר יתברר לפני כשמש בגבורתו בראיות ברורות ונכוחות. ומעתה אין להעמיס על כבודו להשיביני דבר. כי כבר הסכימו בעליו לסלק היריעה ונקנית בחליפין. ומצד ר"ש עמאר אין פרץ ואין יוצאת רק אהבה ואחוה ושלום. וה' יברך את עמו בשלום: ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:
למעלת הח' רבי חיים אלזרע נר"ו "ינקרמאן" יע"ה
שאלת. ס"ת שהוא כבד משא אם מותר לחתוך ממנו הגליונות מלמטה ומלמעלה שהם רחבים יותר מהשיעור שאמרו חז"ל. כדי להקל כובדו כדי שיוכלו להגבירו להראות הכתב לעם:
תשובה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות תפלין ה"א אין כותבין מזוזה על הגליונים של ס"ת לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ע"כ ופסקה רביהט"ו ומרן בש"ע יו"ד סי' ר"ץ וכן כתב הריב"ש בתשובה סי' ל"ב שנשאל אם מותר ליקח מגיליוני ס"ת שנקרע בגזרת שמד רח"ל ולדבק בהם ס"ת אחר חדש שנקרע, והשיב בודאי שאסור. שאפי' לכתוב עליו מזוזה אסור שאין מורידין וכו', וכ"ש לדבק בו הקרע שאינו משמש אלא מעשה דבק בעלמא ומאחורי הספר עכ"ל. וכ"כ הד"מ משם מהר"מ פדוואה בס"ת שנקרע והוצרכו לקרוע מן גיליונותיו ולתקנו מניה וביה. שהשיב אם מתיאשים שלא יוכלו למצוא שום תיקון באופן אחר כ"א לחתוך הגיליונות לתקן בו. אז ודאי נראה דשרי כיון שהיא בלתי מתוקנת עומדת לגנוז, א"כ פשיטא יותר טוב הוא לחתוך הגיליונות ולתקן הס"ת ולגנוז מותר הגיליונות. מאשר יגנוז כל הספר. ודומה להא דאמרינן ס"ת שבלה אין עושין ממנו מזוזה לפי שאין מורידין וכו'. הא אין מורידין עושין. אך אם אפשר להמתין עד שימצא גויל או קלף אחר לתקנו. ס"ת זו בקדושתה קיימא ולא עומדת לגניזה. ולא נקרא ס"ת שבלה. וגם הגיליונות בקדושתייהו קיימי, ואין ראוי לחותכם ולגנוז המותר. וסברת הסופר שאמר שהוא הידור להקל למשא נ"ל דיש איסור בדבר וראייה וכו' עכ"ל. ופסקה בהג"ה רבינו הגר"א ז"ל. ראייה זו מדאיתא בפ"ק דב"ב דף י"ד. ת"ר אין עושין ס"ת לא ארכו יתר על היקפו. ולא היקפו יותר על ארכו וכו' רב הונא כתב שבעים ס"ת ולא איתרמי אלא חד. ופירש רש"י ולא איתרמי ארכו כהיקפו אלא חד ע"כ. ואם איתא שמותר לחתוך הגיליונות. יגדיל הכתב ואז ודאי יהיה היקפו גדול ויאריך הגיליונות מאד ואח"כ יחתוך עד שיהא שוה להיקפו אלא ודאי דאסור לחתוך העודף ולגנוז כל שאפשר בלא"ה עכ"ל.
וממוצא דבר נמצינו למידין כל צרכנו בנדון שלפנינו שאין היתר לחתוך מהגיליון כדי להקל ממשאו שהרי מעיקרא הגיליון הזה הוא מחובר לגוף הס"ת וקדוש כקדושת הס"ת כדאיתא בפ"ג דמסכת ידים מ"ד גיליון שבספר שלמעלה ושלמטה וכו' מטמא את הידים ע"כ. ופירשו המפרשים שגיליון הוא מאי דאמרינן בהקומץ רבה שיעור גיליון למטה טפח. ולמעלה שלש אצבעות הרי שהוא מטמא את הידים כס"ת כמפורש שם והיינו טעמא מפני שהוא קדוש כקדושת ס"ת וא"כ כשאתה חותך הגיליונות וגונזם. הרי הורדת אותם מקדושתם לגמרי שאינם ראוים לכלום מעתה. ואית ביה להא דלא תעשון כן לה' אלהיכם. אזהרה לנותץ אבן מהמזבח דרך השחתה. וכמ"ש המ"א בהג"ה או"ח סי' קנ"ב וכו' עיי"ש ואין לומר דדוקא אם היה הגיליון כשיעור שנתנו בו חז"ל בפרק הקומץ רבה למעלה שלש אצבעות ולמטה טפח, אבל אם הוא שהגיליון רחב יותר משיעור זה לא חלה עליו קדושה, ויכול לחתוך ממנו כמ"ש הרב בית הלל שם שאף שהגיליונות הם רחבים משיעור שצריך להיות אעפ"כ הם בקדושת ס"ת ואם רוצה לחתוך אותם מה שעשה יותר מכשיעור אסור לחתוך וראייתו מהא דאמרינן בפ"ק דבתרא דרב הונא כתב שבעים ס"ת ולא איתרמי ליה אלא חד שארכו כהיקפו. ואם איתא דמותר לחתוך היה יכול לעשות יריעות ארוכות מאד ולהעדיף בהם הגיליונות ולהגדיל הכתב ולחתוך אח"כ הגיליונות עד שישוה האורך להיקפו כי לא היה לחוש שיהיה ארוך יותר אף אחר הקציצה מאחר שמגדילין קצת הכתב. אלא ודאי דאסור לחתוך העודף ע"כ:
אלא דהרב משאת בנימין סי' ק' כתב היפך מזה הביאו הרב החסיד שבכהונה מורנו המלך דוד הכהן יחש"ל בספר קרית חנה דוד סי' כ"ד דף ק"ז שכתב דאף בס"ת תו"מ לא קדוש כל הגיליון רק מה שצריך לס"ת כגון הגיליון של מעלה ושל מטה כמפורש בהקימ'ר.וטעמא דכל הגיליון שצריך לס"ת הוא שימוש לס"ת דאי לאו הגיליון בטילה הס"ת ולכך חלה עליו קדושה אבל הגיליון שאינו צריך לס"ת. למה יחול עליו קדושת ס"ת מאחר שאינו שימוש לס"ת כלל ע"כ מהמ"ב. וכתב עליו הרב שבות יעקב בח"ג חלק יו"ד סי' פ"ו ודחה כל ראיותיו. ומסיק וז"ל הגיליונים הארוכים יותר משיעורם אסור לחותכם מס"ת דאין לחלק כלל. והכל נכלל בכלל גיליון. כי כל המחובר לקדושה הוא קדוש כמוהו. וכן היא דעת הרב ספר יריאים בעמוד היראה סי' ט'. ועיין בספר ווי העמודים למהר"י טייב סק"ז שכתב שלדעת ספר יריאים כל הגיליון קדוש אפילו מה שאינו צריך. וסיים וכן משמע מדברי הסמ"ג והסמ"ק עיי"ש. (והביא ג"כ ראיה ממהרימ"ט חלק ב' יו"ד סי' ד' על זה עיי"ש) וכתב כלל היוצא מדברינו אלה דגיליון הספרים אעפ"י שאין צריך לס"ת יש בו קדושה גמורה ואסור לחתוך אותה. דלא כמו שעלה על דעת המ"ב כי כל דבריו מופרכין וכו'. וכן משמע מדברי מהר"מ פדוואה עכ"ל. והשיבו ג"כ הרב הנז' נר"ו מדברי ביאור הגר"א מההיא דרב הונא דלעיל וכו' וכן הוא מופרך מההיא שכתבתי משם הרב בה"י הנ"ל הרי ראינו ראיה דסברי מרנן אמבוהא דרבנן דאף כל היותר מהשיעור הצריך לגיליון הס"ת אסור לחתוך ולהעמידו על שיעורו. ודברי המ"ב לא עלו בהסכמת כל הפוסקים:
ומעתה אין מקום להתיר לחתוך מהגיליון יהיה מה שיהיה כשיעור או יותר מכשיעור. ומה גם לפי מה שכתבת אין כאן עדיפות מכשיעור שהרי צריך להיות למטה טפח ולמעלה ג' אצבעות, ושיעור אצבעות אלו הם נמדדין באגודל. כמ"ש הש"ע ביו"ד סי' רע"ג ס"א ועיי"ש בבאר הגולה. ושיערנו כמה פעמים שיעור זה באגודל ומצאתי שארבעה גודלים הם עשרה סאנטים בקירוב, וא"כ נמצא שאין כאן יותר משיעור דאליבא דכו"ע אסור לחתוך אפילו כל שהוא:
ומה שיצאת לטעון שמצטערים בהגבהתו מצד כובדו אין טענה זו מספקת שהרי כתבנו לעיל משם מהר"מ פדוואה ז"ל. שגם בשאילתו טען הסופר לומר שיש צד היתר אם יחתוך הגיליון שהוא הידור להקל למשא. והשיב לו דאסור מההיא דרב הונא וכו' שאדרבה יש שם הידור מצוה גדול מזה שיהיה ארכו כהיקפו. ואפילו הכי לא היה יכול לחתוך וכמש"ל. וכ"ש שאין כאן טענה של כלום שאם ימצא איזה אחד חלש שאינו יכול להגביהו. בודאי יש בן פ"י גבורי כח שנח להם להגביהו בנקל. וכן כתב בהדיא השבו"י וז"ל ואי משום כובדו שאין יכול להגביהו מה בכך. משום זה אין לחתוך העודף על השיעור. דמשום זה אין לבטל קדושת ס"ת. ומשא שקשה לזה האחד נוח לשנים או לשלשה, וחלילה להקל בשביל זה בקדושת ס"ת עכ"ל.
הראת לדעת מכל האמור שאין שום צד להקל בזה ולא תגע בו יד להורידו מקדושתו ח"ו נראה זה מה שכתב בבאה"ג יו"ד סי' של"ד סעיף מ"ז בחרם ר"ג שלא לקצץ גיליון ספר אפילו לכתוב עליו ע"כ. ודי לנו בזה. וה' יאיר עינינו בתורתו אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:
שאלה. חיים שאל ע"ע ס"ת שנפל מיד השמש לארץ בזמן שהיו הצבור בבית הכנסת וגזר הש"צ יצו' על הצבור שיתענו וכן יעשו וקיימו גזרתו. ושאל המורה אם יפה הורה:
תשובה איתא בפ' ואלו מגלחין דף כו' ע"א א"ר חלבו א"ר הונא הרואה ס"ת שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל וא' על הכתב וכו' ועלד שם בשמעתין מעשה על התפלין עיי"ש וכו' ומסקינן הכי אמר שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה ע"כ ופירש"י בזרוע שאין יכול להצילו וכמעשה שהיה דיהויקים ע"כ וכ"כ הר"ן שם שנשרף בזרוע ביד רמה להכעיס וכמעשה דיהויקים. אבל אם נפלה דליקה באונס ונשרף שם אינו חייב לקרוע כלל ע"כ וכ"פ מרן הש"ע ביו"ד סי' ש"מ סל"ז וא"כ לפי האמור אין כאן מקום ללמוד מזה שיש להתענות על שנפל ס"ת מידו דקרא דקאמר במעשה דיהויקים ולא פחדו ולא קרעו את בגדים מכלל דבעו למיקרע אינו אלא במקום שיש חילול ה' שעשה להכעיס כיהויקים. אבל זה שנפל מידו הס"ת לאונסו אין כאן חרדה. ואעג"ב דהתם קריעה והכא צום. מ"מ נלמוד מינה מה התם שנשרף באונס אין חייב לקרוע ה"נ כשנפל באונס אין חיוב להתענות. שלפי חומר המעשה כן חומר החרדה. אלא שהרב מ"א בא"ח סי' מ"ד סק"ה כתב משם הרב משפטי שמואל סי' י"ג שכתב סמך קצת למה שנהגו העולם להתענות כשנפלו תפילין על הארץ וה"ח כשנפל ס"ת וכן הזכירו בחה"ט סי' מ' והרב שדה הארץ ח"ג סי' ל"א הבי"ד ה' משפטי שמואל וז"ל ודע שתפילין יש בהם קדושה וכו' וכשנופלין מידו שייך בהם זילזול והוא האמרו חז"ל שתפילין שנשרפו צריך לקרוע שתי קריעות וכו' ואחרי שהם כס"ת. וכי יסתפק האדם שמי שנפל ס"ת מידו לא יתענה וקצת ראייה יש ממ"ש שהרואה ס"ת בחלום שנשרף צריך להתענות אפילו בשבת וזה ספיק לתת סמך למנהג שנהגו העולם שמי שנפלו לו תפילין שמתענה עכ"ל. הרי דעיקר נדונו של הרב משפטי שמואל דברירא ליה דחייב להתענות לפי המנהג בנפל ס"ת או תפילין מידו הוא עפ"י ג"מ שם דאלו מגלחין. ובאמת צריך עיון דהתם מיירי בעושה להכעיס ביד רמה אבל באונס אין חיוב וכמש"ל. ושמא כוונתו לומר דבאמת אין חיוב מן הדין רק שנהגו להתענות מפני זהירות בעלמא משום כבוד התורה:
ועיין בשו"ת הח"צ ז"ל שאלה י"ז שנשאל על ענין השריפה שנפלה בפתע פתאום בפראג ונשרפו כמה ס"ת וכו' והרב השואל פי' בדברי רש"י ש"כ בזרוע שאין יכול להציל וכו' שכוונתו היא דאף שאינו מכוין להכעיס רק שאינו יכול להציל צריך לקרוע. ונדחק לפרש כן ממאי דאמרינן בפ' האורג וכו' העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרף. וקשה הא אין זה להכעיס ואינו דומה כלל למעשה דיהיוקים:
אלא ע"כ לו' דאף שאינו מכוין להכעיס רק שאינו יכול להציל חייב לקרוע. וא"כ גבי מת ג"כ אין ביד אדם להצילו. ג"כ צריך לקרוע והח"צ ז"ל השיבו דעיקר כוונת רש"י דלא בעי למימר כל שאינו יכול להציל כגון בשריפה גדולה חייב לקרוע. אבל אם היתה אש קטנה שיכול להציל פטור דנמצאת אומר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא. אלא כך נראין עיקרן של דברים דאף רש"י ז"ל מודה לשאר הפוס' דלא מחייב אלא כשאדם שורפו להכעיס וכמ"ש הר"ן וכמעשה דיהויקים דאיכא חילול ה'. אבל כל שנעשה הדבר בפתע פתאום כגון בשריפה גדולה. שאלמלא היתה ההשגחה בתחילה היו מקדמים לכבות השריפה. ויכולים להציל ועתה שנעשה בפתע פתאום לא היה ביכולתם להציל אינו חייב לקרוע אפילו הרואים ממ"ש שהרי אין כאן חילול ה' וההיא דהעומד על המת ודאי דוגמא בעלמא היא ע"כ תוד"ק הרי דאף ברואה ס"ת שנשרף ממש והוא במקום שאין חילול ה' אינו חייב לקרוע ומינה נלמוד למי שנפל מידו לאונסו שאינו חייב להתענות לא הוא ולא אחרים:
וחזו"ן הרביתי לאגרות הרמ"ז ז"ל סי' ל"ז שנשאל ע"ז והשיב לו כי יפה דין ויפה גזר הרב השואל שגזר ע"ע ג' הפסקות של ב' ימים והמציא לו רמז ע"ז וכו' והוסיף להזהירו שיקבל עליו מהיום והלאה לנהוג כבוד בכל כתבי הקודש ובכלל לכבד לומדי התורה. וגם יגיה הס"ת ההוא. וישמח לבו אם ימצא איזה טעות הפוסלו וא"ל ימצא ג"כ גיל יגיל כי די לו בכבוד זה היותו מוחזק לכשר ודאי ולחפות עליו על אשר נפל מידו ע"כ הנה הרואה דברי קודשו יורה יורה וידין דמילי דסברא נינהו ומדת חסידות שנו כאן. אבל אין מורין כן לרבים:
איברא דהרב חיים שאל ח"א סי' י"ב נשאל ג"כ ע"ע זה והשיב עד שאתה שואלני אם הרואה שנפל ס"ת חייב להתענות. אעיקרא דדינא הא דפשיטא לך שמי שנפל מידו הוא עצמו שחייב להתענות אינו בתלמוד ופסקי רבוואתא קמאי. אמנם מנהג יש' תורה שגם אשר יפלו מידו התפילין מתענה וכ"ש בס"ת, והביא מ"ש הרב משפטי שמואל והרב מהר"ם בן חביב ואגרות הרמ"ז ז"ל וכתב עליהם דמסברא קאמרי מרנן או מילי דחסידותא וכו' וכתב דסברא היא דמי שנפל מידו הס"ת יש סברא לומר דנתגלגל עון זה של זלזול ס"ת על ידו ומה גם אם בא הדבר מצד שלא נזכר כהוגן אבל לרואים נראה דאין לחייבם בתענית, שהרי גבי הרואה ס"ת שנשרף לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה. וכמו שהוכיחו הפו"ס הרב ח"צ והרב שבו"י והרב בית לחם יהודה וכו' עיי"ש וסיים עלה בידינו מיסודן של ראשונים ואחרונים דהרואה ס"ת שנשרף באונס אינו חייב לקרוע דבעינן דוקא בזרוע לאפוקי נשרף פתאום כמבואר בתשובת הרבנים הנ"ל וא"כ נראה דה"ה הרואה ס"ת שנפל אינו חייב להתענות כיון דנפל מיד הנושא באונס ושלא מדעת. ונהי דמי שנפל מידו אף שלא נזכר בש"ס ופו"ס ראשונים טוב שיתענה ומה גם דהמנהג להתענות אפילו תפילין מידו אבל הרואה אין חייב להתענות וכל זה אני אומר מן הדין אבל ודאי המחמיר ומצטער על כבוד התורה תבוא עליו ברכה. ועוד אני אומר דבנפל מידו תפילין נתפשט מנהג לה בכל יש' והמקיל הוא מן המתמיהין זולת אם הוא תש כח וקשה עליו התענית וכ"ש אם הוא צור"מ וממעט בלימודו יתן צדקה לכפר עון נפילת התפילין, אבל למי שנפל ס"ת מידו אין להקל ח"ו שצריך שיתענה ועיי"ש ע"כ תוד"ק:
האמנם הרואה להרב שדה הארץ ז"ל הנ"ל יראה שהוכיח דבין מי שנפלו מידו תפלין בין שראה בעת שנפלו מיד חבירו חייב להתענות. משום שראה זילזול כתבי הקודש. אשר לא כן ידמה הרב חיים שאל ז"ל כנ"ל ומה גם דממקום שממנו הוכיח השד"ה ממנו הוא עצמו יצא לו להח"ש דדוקא מי שנפל מידו. אבל לא הרובה שכן דייק מלשון הכנה"ג בסי' רפ"ב ביו"ד שכתב מי שנפל ס"ת מידו חייב להתענות. משפטי שמואל סי' י"ב עכ"ל הכנה"ג הרי דלא כתב אלא מי שנפל ס"ת מידו וכמ"ש הרב משפטי שמואל ולא זכרו כלל רואה עכ"ל לח"ש ועוד חיזק דבריו במחב"ר א"ח סי' מ' אות ג' שכתב שכבר כתבתי בתשובתי בס' חיים שאל שאין הרואה שנפלו התפלין חייב להתענות וכן מוכח מדברי הרב משפטי שמואל ומתשובת מהר"י מברונא שהביאו הרב אליה רבה שלא כתבו אלא דמי שנפלו לו תפלין מתענה. וזה המנהג הקדום. ואם איזה בנ"א רצו להתענות מפני שראו נפילת התפילין לגרמייהו עבדי שלא ידעו לחלק בין רואה למי שנפלו מידו ואינו מנהג עכ"ל והביאו בשע"ת שם סק"א והרב כף החיים הנד"מ הביאו ג"כ וכ"כ פתה"ד ודלא כמ"ש שדה הארץ והביא עוד מ"ש הברכ"י בלו"ד סי' רפ"ב בשיו"ב אות ד' שכתב דאפילו הרואה ס"ת שנפל אין חייב להתענות מן הדין יעו"ש ע"כ:
עלה בידינו מכל האמור דמדינא אין חייב להתענות אף למי שנפלו מידו תפילין או ס"ת רק לפי המנהג דוקא. ואף לפי המנהג אין חיוב רק למי שנפלו מידו אבל לא לרואה אותם שנפלו מיד חבירו ואם רצו להחמיר על עצמם העומדים שם ורואים הנפילה להתענות תבא עליהם ברכת טוב אבל אין מורין כן וכמ"ש החיים שאל שם. ולהרב נהר שלום באו"ח סי' תקס"ו הביאו הרב עיקרי הד"ט שנפל ס"ת לארץ בעת הוצאתו. וגזרו תענית בה"ב על אותם שנמצאו אז בביהכ"נ וקראו ויחל ואמרו עננו בשומע תפלה כיחידים ושפיר עשו עכ"ל והח"ש שם כתב אעפ"י שמן הדין אין לנו להתענות מי שראה ח"ו שנפל ס"ת מיד חבירו. מ"מ אם חכם אחר גזר באיזה קק"י תענית על כל הקק"י בה"ב הכל לפי ראות שהשעה צריכה לכך עכ"ל. והביאו ע"י הד"ט א"ח כלל כ"ט אות כ"ה. ועיין בית עובד הולכת ס"ת לתיבה אות ז'. ומעתה יפה עשית שגזרת תענית יום שני בשבת יהי רצון שתוקבלו ברצון אמן, וה' יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. עפ"י תורותיו. אמן: ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:
נשאלתי על ענין אשה זקנה שלרוב זקנתה נטרפה דעתה ואינה מיושבת בדעתה. ומפני כך בביתה לא ישכנו רגליה. רק פעם בחוץ פעם ברחובות. ועי"ז נערי העכו"ם יתלקחו בה אם באבן או באגרוף. ועוד בה שיוצאת יחידית בלילה משוט בארץ בעוד שבני אדם שוכבין. והכל בא לה מפני טירוף דעתה. ולכן נתיעצו קרוביה לשלחה אל בית־החולים "באופיטאל" שיש שם מושב זקנים וזקנות. אולי יעלה ארוכה למחלתה, או עכ"פ יעצרו בעדה לבל תראה החוצה. ומדאגה מדבר שבודאי יתנו לה מאכלי איסור נבילות וטריפות. ונפשם לשאו"ל הגיעו אם אין בזה חששא דאיסורא:
תשובה. איתא בפרק חרש דף קי"ג וקי"ד. רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר"ה. אתא לקמיה דרבי פדת. א"ל זיל דבר טליי וטליא וליטיילו התם. דאי משכחי להו מייתי להו. וקאמר בגמרא אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. ופירש"י ליטיילו התם. ישחקו שם ושבת היתה ע"כ. והביא בגמ' כמה ברייתות יש מהם סייכותא לזה ויש מהם תיובתא לזה. ודחי לכולהו עיי"ש. וכתב הרב נימוקי יוסף שם ולענין פסק הלכה קיי"ל כרבי פדת. דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. דליכא אימורא דפליג עליה בהדיא. והא פריק כל מאי דאקשי עליה. ובכולי תלמודא פרכינן הכי להדיא קטן אוכל נבילות וכו'. וכדאקשינן בריש פרקין דף קי"ג ועוד דהא רב יצחק בר ביסנא ורבי פדת עבדו בה עובדא ע"כ. ועפ"י הרמב"ם פי"ב מה"ש הלכה ז' (בעושה כיבוי מדעת עצמו אין בי"ד מצווין להפרישו) וכן פירש בפי"ו מהמ"א הכ"ז קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי"ד מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת ע"כ. אלא דבפכ"ד מה"ש הי"א כתב קטן שעשה ב"ש דבר שהוא משום שבות אין בי"ד מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו עכ"ל. דמשמע שאם היה עושה דבר שהוא מלאכה גמורה בי"ד מצווין להפרישו והקשה עליו רבינו הטור דההיא דפרק חרש דאירכסו מפתחי דבי מדרשא בר"ה וכו'. וקאמר טעמא משום דקטן אוכל נבילות אין בי"ד וכו', אלמא אפילו באיסור דאורייתא נמי. ואעג"ב דקא בעי למייתי ליה סיוע מהרבה ברייתות ומוקי להו באיסור דרבנן מ"מ דברי רבי יוחנן לא נדחו (עיין בב"י שכתב דנוסחת רבינו היה כתוב בה רבי יוחנן במקום רבי פדת) וכפ"י בס' המצות ובעל התרומות עכ"ל. וכן הקשה ה"ה והניח הדבר בצריך תלמוד. אמנם רבינו ב"י בכ"מ ובב"י שם תירץ לה משם הרב מהרר"י פאסי ז"ל ומר חמיו מוהר"ר חיים אלבלג ז"ל. דמה שכתב הרמב"ם גבי שבות דמשמע דודאי שבות אבל לא איסור תורה לא קאי ארישא דקתני אין בי"ד מצווין להפרישו דאפילו באיסור ק"ו נמי אין מצווין להפרישו. אלא אסיפא דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו קאי וקאמר דהיינו באיסורי דרבנן דוקא. אבל באיסורי תורה בי'"ד ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור ע"כ. וכן פירש בש"ע וז"ל קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו: עד כאן:
והנה שם בפרק חרש דף קי"ד ע"ב משוה דין חרש לדין קטן אוכל נבילות וכו' מדפריך אההיא משנה דשני אחין וכו' אמאי מוציא את אשתו בגט תיתוב גביה קטן אוכל נבילות הוא. ומשני משום איסורא דידה או משום דידיה וכו' דמשמע דדינם שוה. וכן בפרק מי שהחשיך דף קנ"ג ע"א אההיא דאין עמו נכרי וכו' חרש ושוטה לשוטה. שוטה וקטן לשוטה. ופירש"י לשוטה יהיב דלית ליה דעת כלל. אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה וכדאיתא ביבמות דף קי"ג ע"כ הרי דשוטה גרע מחרש וקטן. ומדאמרינן דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו. כ"ש לשוטה ופשוט הוא, וכ"כ הרפמ"ג במש"ז סי' שמ"ג וז"ל ומשמע נמי דחש"ו דין אחד להם דלא יאכילום בידים מהנך קראי. ואין מצווין להפרישם. אף לחרש עס"י רס"ו אף די"ל דחרש אית ליה דעתא קלישתא. מבואר ביבמות קי"ד ב' תיתיב גבי חרש קטן וכו' יעו"ש עכ"ל:
והגם שכתב הרמב"ם ופסקה מרן הש"ע דבקטן אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו. מ"מ גבי שוטה וחרש אין שייך בהו דין זה. דשאני קטן דאביו מצוה עליו לחנכו. וגם חיישינן דילמא אתי למיסרך לכשיגדיל. משא"כ חרש ושוטה. דלאו בני חינוך נינהו דכיון דלאו בני דיעה נינהו. לא צייתי כלל וכמ"ש הרפמ"ג סימן רס"ו עיי"ש. ולשמא אתו למיסרך לכשיתפקחו לא חיישינן. דההיא שעתא רוח אחרת עמהם. אלא דכ"ע דחיישינן דאתו לאחלופי בגדול. כדאיתא בשבת דף קנ"ג ע"ב איבעיא להו חרש וקטן וכו' לחרש יהיב ליה וכו' או לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאיחלופי בגדול ותמהו התוס' שם ד"ה דחרש וכו' דלעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא אמרינן דאתי לאיחלופי בגדול פקח עכ"ל. הרי דגם בשוטה אמרינן דילמא אתי לאיחלופי בגדול. אבל בעושין מדעת עצמם אין מצווין להפרישם משום דילמא אתו לאיחלופי בגדול.
ועיין להרב המגיד בפ"ב מה"ש הלכה ז' דהא שהתירו ליהב להו בידים כתב משם גדולי הפוס' דמיירי שנותנו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד דלא גרע מבהמה כמ"ש שם בגמרא. דבלאו הכי אסור הוא להאכילו בידים עיי"ש:
ומעתה תם דינא דבאשה הזקנה הזאת שנטרפה דעתה הגם שקרוב לודאי דספו לה איסורא. לא חיישינן לה כיון דשוטה בעלמא היא. ואין מצווין עליה להפרישה מאיסורא. ואעפ"י שאינה אוכלת עפ"י דעתה ורצונה רק מה שנותנים לה משמשי האופיטאל. מ"מ הרי כתב רי"ו נ"א ח"א והביאו המ"א סי' שמ"ג וז"ל אין למחות בכותים המאכילים את הקטנים איסור. אבל אסור לומר לכותי להאכיל אותם איסור עכ"ל. והכא נמי צריך להזהיר את השמשים שלא יתנו לה רק חלב וכו'. ואם יקרה שיתנו לה בשר נבילה לית לן בה. ועיין בשו"ת החת"ס חאו"ח סי' פ"ג מענין זה וכו' ובשו"ת מהר"ם שי"ף א"ח סי' קס"ג:
והשתא חל עלינו חובת ביאו'ר שהאשה הזאת שנטרפה דעתה מחמת זקנה דיינינן לה כדין שוטה לכל האמור, או דילמא אין לדון בדין שוטה אלא מה שמפורש בחגיגה דף ג' דאיתא שם ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה. והלן בבית הקברות. והמקרע את כסותו. ופליגי בה רב הונא ורבי יוחנן. דלרב הונא עד שיהיו כולן בבת אחת. ולר"י אפילו באחת מהן דעביד להו דרך שטות, ופירש"י איזהו שוטה האמור בכל מקום שפטור מן המצות ומן העונש ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר ע"כ, ופסקו רבינו חננאל שם והרא"ש בריש חולין כרבי יוחנן מדתני לקמן בברייתא איזהו שוטה זה שמאבד כל מה שנותנין לו. משמע באחת מהן דעביד לה דרך שטות דנחשב כשוטה. ולכאו' נראה דעכ"פ אינו נחשב לשוטה רק אי עביד חדא מהני אבל מידי אחרינא לא. אמנם כתב הרמב"ם בפ"ט מה"ע הלכה ט' השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד. אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים. אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב עכ"ל. וכתב הכ"מ משמע מדברי רבינו דס"ל דה"מ דקתני בברייתא לאו דוקא. אלא ה"ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותו והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים הנזכרים בברייתא. אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ע"כ וכ"כ בב"י באה"ע סי' קכ"א וסיים ונראה שהכריחו לפרש כן מדחזינן דבברייתא קמייתא קתני תלת. ולא קתני מאבד מה שנותנים לו. ובאידך ברייתא קתני מאבד מה שנותנין לו ולא קתני אינך תלתא. ואם איתא דהני ד' דוקא קשיא על ברייתא קמייתא, אמאי לא קתני מאבד מה שנותנין לו. ובאידך ברייתא לא קתני הנך אלא ודאי הני לאו דוקא אלא לדוגמא נקטינהו. והך ברייתא נקטא הנך לדוגמא והך ברייתא הך ע"כ. והחונן לאדם דעת יחוננו בינה דעה והשכל. ללמוד וללמד לשמור ולעשות אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:
למעלת יקר רוח איש תבונה. רב' חסד"א ורב' חנ"א ה"ה כהה"ר חיים אלזרע נר"ו בעי"ת ינקרמאן יע"ה:
ידיד נפש, מכתבך הבהיר הגיעני לנכון ונתבשרתי מרוב טוב שלומו כן ירבה לעד: מה ששאל מעלתו. ע"ע ביצה שנתבשלה בקדירה ונמצא בה אפרוח. ועם שהיה בקדירה יותר מששים נגד הביצה. אסרת התבשיל. לפי זה שראית בש"ע יו"ד סי' ק' ביצה שנתבשלה בקדירה שנמצא בה אפרוח הו"ל בריה שאפילו באלף לא בטיל. ורק שנסתפקת בכלים מה דינן:
תשובה. עד שפקחת עיני שכלך על מ"ש מרן בסי' ק' ס"א דבריה אפילו באלף לא בטיל. הי"ל לעיין יפה במ"ש בסעיף ב' שאחריו שכתב. דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר וכו' ואם מכירו זורקו והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם ס' כנגדו ע"כ. והכא נמי בנדון שבא לפניך כיון שהביצה נכרת. עם האפרוח ויש ששים בתבשיל כנגד הביצה זרוק והתבשיל מותר. דעד כאן לא אמרו רז"ל בריה אפילו באלף לא בטיל. היינו לבטיל היא גופה כשאינה ניכרת ויהיה הכל מותר דכיון שהיא בריה אינה בטול ולעולם שמה עליה. אבל אם היא נכרת ויכול ליטלה מבין התערובות. מעתה אין כאן איסור רק פליטתה וכשיש ששים כנגד מה שפלטה מותר:
אמנם אחת היא על כן אמרתי שצריך שתדע בידיעה נאמנה. שהוציאו הביצה בראשונה קודם שעירו מן התבשיל באופן שהיתה הקדירה במילואה והיה בה כדי לבטל פליטת הביצה בששים. אך אמנם אם לא הוציאו הביצה עד לבסוף שהתרוקנה הקדירה ולא נשאר בה שיעור ששים כנגד הביצה. חוזרת הביצה ואוסרת מה שנשאר עמה בקדירה שלא היה בה שיעור ששים. וכמ"ש בסי' ק"ו ס"ב חתיכה שיש בה חלב שנתבשלה בקדירה שיש בה ס' לבטל החלב. צריך ליזהר שלא יסיר שום דבר מהקדירה בעוד חתיכת האיסור בתוכה דחישינן שמא תשאר באחרונה. בשעה שאין בקדירה ס' לבטל החלב ע"כ. וא"כ אם נודע לך בבירור שכן הוא שהוציאו הביצה תחלה הכל מותר גם התבשיל אם היה קיים גם הכלים:
גם אין להסתפק לאסור מצד אחר לפי מ"ש מור"ם בסי' ק"ז ס"ב אם לקח דג טמא עם הכף מן הקדירה וכו' אסור להחזיר הכף לקדירה ואם החזיר צריך ס' מן הקדירה נגד האיסור ולא נגד כל הכף ע"כ וכו' עיי"ש וכתבו המפרשים ז"ל דהיינו דווקא בכף חדש דידעינן כמה בלע אבל בישן נעשה נבלה וצריך ס' נגד כל הכף וכמבואר בסי' צ"ח ס"ה עיין בב"י סי' זה ובש"ך ובפר"ח ובאה"ט. ואם כן השתא הכא שהוציאו הביצה עם הכף נאסרה הכף שבלעה מהביצה ואין בה ס' נגד הביצה ואם היא ישנה ובת יומא צריך ששים כנגד כל הכף לדעת רבינו פרץ דס"ל בכף של מתכות חם מקצתו חם כולו ולדעת מרן שסתם כהרשב"א צריך עכ"פ ששים כנגד כל מה שכתב בכף. עיין סי' צ"ח סעיף ד' ברם אין כאן ספק לאסור בזה. באשר דדעת מור"ם ז"ל שכתב כן הוא סובב הולך עפ"י דעת הפוסקים דסברי מרנן דאף בשאר איסורים אמרינן חנ"נ אף בבלוע. אמטו להכי פסק הוא ז"ל דבכף ישנה צריך ס' נגד כל הכף. אמנם לדעת רבינו הטור ומרן הש"ע ז"ל דאתכא דידיה סמכינן דסברי דלא אמרינן חנ"נ רק דווקא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין. אם הוציא דבר איסור בכף ונאסר הכף כשהחזירו לקדירה אין צריך ס' מן הקדירה רק נגד האיסור שבלוע בכף ותו לא. וכמבואר כל זה בסי' צ"ב ס"ד עיי"ש:
וכן כתב הב"ח בסי' צ"ח לתרץ מה שמקשה בדברי רבינו הטור אהדדי דבסי' צ"ח כתב גבי כף ישנה דמשערי בכולה דנ"נ. ובסי' ק"ז גבי הוצאת הזבוב מן הקדירה ונאסר הכף שאם חזר ותחב הכף בקדירה לא משערינן כנגד כל הכף אלא כנגד הזבוב. ותי' דרביהט"ו נמשך אחר מסקנת הרא"ש דהעיקר כרבינו אפרים. דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב ולפיכך גבי איסור זבוב השיג על המחמיר וס"ל דאין משערינן רק כנגד איסור אבל גבי כף הבלוע מבב"ח ביומו אמרינן הכלי נ"נ וצריך לשער בכולו כדכתב הכא ע"כ. ועיי"ש וכ"כ הפרישה. ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:
בענין החמאה מבושלת של גוים נשאלתי מאת אח"י יפ"ת נר"ו אם יש בה איסור או לא:
תשובה כתב הרמב"ם בפ"ג מהמ"א הט"ז החמאה שבשלה עכו"ם אסורה. משום גיעולי עכו"ם ע"כ וכתב עליו הכ"מ ובב"י י"ד סי' קט"ו דהרמב"ם לטעמיה אזיל דסבר דסתם כלי עכו"ם הם בני יומן כמו שנתבאר בסי' קכ"ב באר היטב. אבל לדעת כל שאר הפוסקים שסוברים דסתם כלי עכו"ם אינם ב"י אינה נאסרת משום גיעולי עו"ג. דאין כאן גיעול. דכיון שאין הכלים בני יומן נטל"ף הוא עכ"ל ופסקה מור"ם בהג"ה שם:
אמנם הרב בית יהודה במנהני ארגיל בעניני איסור תערובות ס"ה כתב וזל"ה נוהגין היתר בכאן בחמאה של עכו"ם. אבל בחמאה שבשלה עכו"ם דהיינו מה שקורין בל' ערבי סמ"ן נוהגין בה איסור כמ"ש הרמב"ם ז"ל. דאעג"ב שכתב מרן ז"ל דהרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל סתם כלים שכ' הם בני יומן וכו' מ"מ אנו שנוהגין לאסור סוברין דהוי לכתחלה מי שקונה סמ"ן מן העכו"ם. והך דאינן בנ"י לא הוייא אלא בדיעבד עכ"ל ועיין עוד באות שלאחריו שם. אך לא משמע כן ממ"ש הרמ"א בסי' קכ"ב סו' בהג"ה בהדייא דכל דבר שנעשה בשבילו, ולא בשביל דבר אחר. אעפ"י שהוא של עכו"ם וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר. דמאחר דכבר נעשה ביד עכו"ם מיקרי דיעבד ע"כ ולא מצינו למרן ז"ל דפליג על זה שכן משמעות הש"ס בפ' אין מעמידין דל"ח ע"ב א"ר ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור. אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי. אי משום בשולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי אי משום גיעולי נכרים נותן טעם לפגם הוא ומותר עכ"ל. ופסקו הילכתא כרב ספרא. ועיין בטור סי' קי"ד שמן ומים חמים של עכו"ם מותרים וכו' ולא משום גיעולי נכרים וה"ה למים חמים שלהם ע"כ. וכתב בב"י משם הרמב"ם ז"ל דהא שאין בו משום גיעולי נכרים. מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו עיי"ש. וכתב הב"ח דטעם זה שכתב הרמב"ם לפי דס"ל דסתם כלים שנ' הויין בני יומן. לפיכך כתב דהטעם מפני שהבשר פוגם את השמן. אבל רבינו שכתב בסתם דלית ביה משום גיעולי נכרים. אפילו הבשר משביח את השמן. נמי שרי. כיון דסתם כלים שנ' אינן בני יומן עכ"ל. וכן פירשו הט"ז והש"ך בדעת הש"ע עיי"ש והרי מיירי בכאן שמותר לקנות מהן לכתחלה וא"כ ה"ה בחמאה שבשלה עכו"ם מותר לכתחלה לקנות ממנה:
וצ"ל לדעת הרב בית יהודה כמ"ש התשב"ץ ז"ל בח"ג סי' יו"ד שאיסור בחמאה מבושלת משום גיעולי נכרים היינו משום דהוי כאומר לו עשה בשבילי דחשוב לכתחלה. וקדירות שאינן בנ"י אעג"ב דנטל"פ הן אינו מותר אלא בדיעבד. דבזה כו"ע מודו דאסור וכמ"ש בב"י בשם הרשב"א וכ"פ בש"ע סי' קכ"ב שם:
אלא דעם כל זה אין מקום להקל בחמאה של עכו"ם לפי מה שכתב הרב פרי תואר בסי' קט"ו סק"ח מה שהעיד בגודלו ששמע מפי מגידי אמת ב' כיתי עדים אשר שמעו מפי הרואים כי בזמנים הללו חדשים מקרוב באו שנתחכמו הגוים לעשות הרכבה שמערבין חלב גמל בחלב טהור ועושים ממנו חמאה. כאשר העידו על זה עדים נאמנים את אשר ראו עיניהם ככל הדברים האלה והוסיפו עוד לומר כי דבר זה לא מקרה הוא. אלא שקבעו עצמן הגוים על הדבר. לצד כי באמצעות הרכבת חלב גמל עם חלב טהורה, מוציאים חמאה בהפלגה. ומספקים כל בני היישוב. ולפי עדות זה נראה לי ברור לאסור החמאה. והגם דאמרו חז"ל חלב טמא אינו עומד וכו' לא בחנו רז"ל אלא בחלב טמא בלא הרכבת טהור, אבל ע"י תערובת הוא עומד ונקפא. אלא דאין לאסור אלא במקומות שנמצאים הגמלים דוקא. עוד נראה לי לאסור כל שיש חשש לתערובת חֵלֵב במקומות שהחמאה ביוקר והחֵלֵב בזול ונחשדו לערב אסור. וכמו שהגידו עדים שראו חתיכת חלב מעורב תוך החמאה וזה אינו קרוי גזירה. אלא חשש איסור דאורייתא. ושומר נפשו ירחק ממנה. ע"כ השייך לענינינו: הרי שו"ר לפניך עפ"י הדברים האלה דבעיר "גירויל" אשר אתה דר שם דנמצאים שם גמלים הרבה מצאה לה מקום חששת הפר"ת לחוש לתערובת חלב גמלים עם חלב טהור ע"י הרכבה ועושה חמאה. ולאסור בבירור: וגם במקומות הללו שאנחנו מסתופ'פ'ים בצלם שאין נמצאים גמלים כל כך. מ"מ יש לחוש לתערובת חלב כמ"ש הפר"ת בחשש שני וכן העידו לו כמה אנשים מצודקים בעדותם, שכאשר התיכו החמאה על האש המה ראו כן מצאו חתיכות וקרומות של חלב. שזה מורה באצבע שמזייפין החמאה בחֵלֵב. וכן שמעתי שתים שלש מפי אנשים אמתים שזה דרכם כסל למו שהישמעאלים עושי החמאה מזייפין אותה בחלב שהוא בזול בארך ג' פעמים בחמאה ומי הוא זה אשר לא יחוש לנפשו אשר לא יתגאל בזה וכיוצא בו:
ועיין להגאון רבינו חידא בשו"ת חיים שא"ל ח"א סי' מ"ג שנשאל על פיקפוק זה אם אמת הוא דאפשר להיות בחמאה חלב טמא. והשיב דשמיעא ליה משלשה המה מטיבי סע"ד לשמועה זו. הראשון הרדב"ז בשו"ת כ"י סי' ב' אלפים רצ"א כתב שהעידו לו עדים כשירים הבאים מארץ תימן שראו חמאה מחלב גמלים, ואין זה כנגד קבלת רז"ל שהם לא אמרו חלב טמא אינו עומד. אלא לענין נקפה קשה כעין גבינה. אבל אפשר שהוא נקפה קצת ומתעבה. וא"כ מאן לימא לן שלא נתערב שם חלב טמא ונסתבך עם שאר החלב ונתחבר עמה שלא תצא ע"י רחיצה. ואין להתיר דבר זה ולא כיוצא בו. עכ"ל וזאת שנית מ"ש בתשובות מהר"י פאראגי ז"ל דנתאמת אצלו דיש חמאה מחלב גמלים וכו'. ועוד בה שלישייה משם הרב המופלא עיר וקדיש כמהר"ח בן עטר ז"ל בס' פרי תואר כמו שהעתקתי דב"ק לעיל והגאון ח"ש ז"ל עמד על דברי שלשתם ודקדק היטב ובא לכלל ישוב מה שיראה לכאורה סתירה מזה לזה וכו' עיי"ש וכ"כ הרב ליצחק ריח ז"ל בליקוטי דינים יו"ד אות חמאה משם הגאון הנ"ל:
עוד חזו"ן למועד מה שראיתי בהמאסף שנת י"ט סי' ל"ח עד' השאלה אשר העידו השוחטים כי ראו בקצב אחד מלקט החלב הזך ושאלו אותו לאיזה מטרה הוא עושה כן. והשיב. כי ישלח אותו למקומות העושים חמאה וכו' ושקיל וטרי בענין הלכה זו. ומסיק דהיכא דחששו חז"ל לאיסור תורה עשאוהו כודאי ע"כ כי גם זה מודה באצבע דשומר נפשו ירחק מגיעולי נכרים כמטחוי קשת וה' יטהרינו ויקדשנו בקדושתו כדת של תורה אכי"ר החותם ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: