אור ברסלב
שות פרחי כהונה יורה דעה › סימן מז

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

יורה דעה · סימן מז

סימן מו

שאלה. מעשה שהיה מת אחד בבית שבחצר וכהנים בבתים אחרים שבחצר שאין טומאה מגעת להם ע"י אהל. שהאויר מפסיק. רק שלצד שער החצר מקום הפתח הוא מקורה. אם מותר לכהנים לצאת ולבא דרך שער החצר או יש לאסור משום סוף טומאה לצאת:

תשובה. ענין זה נפתח מקורו בכתבי מהרא"י ז"ל. והביאו רבינו ב"י ביו"ד סי' שע"א, שדבר זה נתחדש מפי זקנים. שאסרו לכהן לצאת דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה. וכתב שיש מי שלא חשש לאיסור זה וכן נראה נמי שלא נהגו ליזהר בגבולם בזה. וכתב הטעם דנראה לו כיון דפירש רש"י פרק הדר דמה שמטמא הפתח שסוף הטומאה לצאת משם אעפ"י שאינו תחת אהל המת. הלכה למ"מ הוא. ואין טעם בדבר נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא להוסיף. ונימא דכך הוא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מתוך האהל אל תוך האויר. הואיל ובאותה יציאה נטהר האהל. יאמר הלכה שאותו פתח טמא ולא מכאן ואילך. ומ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסור זה. חלילה להפליג דבריהם והמחמירים כמותם לשנות מנהג המקיל נמי לא שפיר דמי. עכ"ל מהרא"י ז"ל:

והביא עוד הרב"י מ"ש הכלבו שמעשה היה בא לפני הר"ש על ב' בתים שהיו זו לפנים מזו. והיה חצר אחד ביניהם. והיה המת בפנימי. ושאלו אם היה מותר לכהן להיות בחיצונה. והיה רוצה הרב לאסור. משום סוטמ"ל בעד החיצונה. הכא נמי אמרינן גבי זיז שלפני הפתח שטמא בשביל זה. ורי" מאויר"א הראה להרב נתנאל שאין כהן מוזהר על סוף טומאה לצאת ואפילו תחת הזיזין. ועל אסקופת הפתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהא שם חור בפותח טפח להביא את הטומאה ע"כ:

והנה מרן ב"י ז"ל לא הכריע בזה ומור"ם ז"ל בהגה כתבה בשם יש מחמירין ויש מתירין. וסיים והמיקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר ע"כ, והאחרונים ז"ל הכריעו כהיש מתירין וכתבו שאין מקום לחומרא זו, כמ"ש הגאון חכם צביז"ל בתשובה סי' ק"ג שהפליא על הגאון מהרא"י ועל הגאונים דעמיה שנעלמה מהם משנתנו במס' אהלות פי"א מ"א הבית שנסדק וכו' טומאה בפנים, כלים שבחוץ. בש"א עד שיה בסדק ד' טפחים. ובה"א כל שהוא כחוט העשקולת. הרי כל שיש ריוח בין אהל לאהל לב"ש ד"ט כדי הוצאת המת שוב אין אהל הב' טמא. ולב"ה סגי בחוט המשקולת להפריד ביניהם שלא יקרא אהל א'. אף שבודאי יוציאו המת דרך פתחי הבית. הבית טהור. ושמע מינה דאין אומרים סוף טומאה לצאת, אלא בשהכל תחת אהל אחד. אלא שהוא נעול בדלת או בחלון שסופו להפתח מחמת הטומאה שסופה לצאת דרך שם. אבל בשערי חצרות והעיר אין בהם בית מיחוש. נמצא דהכהנים הנוהגים להיזהר בזה טועים בדבר משנה. ומחינן בהו אם לא נהגו כך לזריזות כדי שלא יבואו עליהם מוליכי המת עודם תוך חלל הפתח כמ"ש מהרי"ט ז"ל בתשובה בח"א בשם הרב אביו ז"ל עכ"ל:

והרב דגול מרבבה שם כתב על דברי הגאון ח"צ הנז' דלדידיה לא אישתימטתייהו למהרא"י ודעמיה משנה דאהלות הנז' רק היו מפרשי לה כהרא"ש שפירש וכלים בחוץ. בסדק. משמע דלא מטהרי ב"ה. אלא כלים שכנגד הסדק ממש. משמע כהיש מחמירין' או מפרשי לה כהראב"ד בפ' ט"ז מהט"מ ה"ז שמפרש לה לענין להביא את הטומאה. לא לענין לטהר את הטומאה אלא דגם הוא ז"ל כתב דנראה לו להכריע להקל ממשנה זו. ועד כאן לא כתב הרא"ש לפרש בחוץ, בסדק. אלא לב"ה דמטהרי בכל שהוא. דשם אין לומר שיעלה המת דרך מעלה באויר. וא"כ סוף טומ"ל. לכן כלים שתחת האהל אפילו בצד החיצון שאין הטומאה שם טמאין. משום סוף טומ"ל. אבל בסדק שיש בו ד"ט מציל גם על צד החיצון. שהרי יכול להוציא המת דרך מעלה. אף שאין הסדר להוציאו דרך מעלה. ופוק חזי מ"ש הרמב"ם בפיה"מ פ"ז דמס' אהלות מ"ג וז"ל או שהיה בכל הפתחים פתח בנוי שיכול להוציא בו המת לאיברים אעפ"י שהוא אסור. הנה הציל על כל הפתחים עיי"ש הרי שאפילו יכול להוציאו באיסור מציל. ק"ו אם יכול להוציאו דרך מעלה. וק"ו בשער העיר שיש למעלה אויר גדול. דלא שייך לטמא משום סוף טומאה לצאת עד כאן: אך אמנם יש מקום אתי לדקדק בדב"ק במחי"ר מכת"ר דע"כ לא קאמר הרמב"ם דפתח בנוי שהוא יכול להוציא בו המת לאיברים. שמציל ע"כ הפתחים היינו בדחשב עליו כך. אבל מסתמא לא. דבהכי מיירי כיעו"ש בפירוש המשנה. וכן נמי פירש הר"ש בתוספתא גבי היו בו חלונות וכולן מגופות. דהיינו סתומות כולן טהורות. דאין דרך להוציאו דרך חלונות נפתחו החלונות לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות. והיינו בסתם. דאם חישב מצילין. כדקתני מתניתין או בחלון שיש בו ד' ע"כ. וכ"כ מרן בכ"מ על הרמב"ם בפ"ז מה' ט"מ הב' משם הר"י קורקוס ז"ל עיי"ש. הרי דבפתח שאין דרך להוציא בו המת לא סגי בו להציל על שאר פתחים רק דוקא במחשבה וא"כ היכי קאמר מר בדעת הרא"ש דבסדק שיש בו ד"ט מציל על צד החיצון משום שיכול להעלות המת דרך מעלה בסדק. אף שאין הסדר כן דזה לא אמרינן רק אם חישב כך אבל בסתם לא. ודחק לומר דמיירי בדחישב כך. דהא סתמא קאמר. ואף את"ל דמיירי בדחישב. מ"מ לגבי דבר הלמד משם לשערי חצירות וכו' לאו מילתא פסיקתא היא לטהר בסתם. משום דיכול להוציאו דרך מעלה. דהא צריכה מחשבה. ומחשבה בעלמא שאינה יוצאה לפועל מיקרי הערמה. ובהדיא תנא בתוספתא גבי פתח א' לצפון ופתח א' לדרום וכו' ובלבד שלא יערים. ואם הערים כולן טמאים עיי"ש בתוספתא פ"ח דאהלות: ונראה לומר בישוב דב"ק בדעת הרא"ש דמפרש המשנה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם דמיירי שנסדק הגג כולו והכותלים הנושאים הגג עד לארץ וכו' וכן מפורש להדיא בס' היד החזקה פי"ח מה' ט"מ הו' הבית שנסדק גגו וכותליו ונעשה שני חלקים וכו' וכתב מרן הכ"מ שכן דעת הרא"ש והר"ש ז"ל ונתכוון ללשון אחרון שפירש הר"ש עיי"ש. דהשתא לפי"ז כיון שהסדק רחב ד"ט ומגיע עד לארץ. נמצא שהוא עצמו נעשה פתח להוציא את הטומאה כדרכו. ואין צריך מחשבה. וכן מבואר בתוספתא שם המת בבית וכו' נפתח אחד מהן אעפ"י שלא חישב עליו טיהר את כולן. היינו כיון שהוא פתח גמור אין צריך מחשבה. והוא הדין והוא הטעם נמי הכא. אמנם יישוב זה א"ש לפי שיטתו בדעת הרא"ש. אך לגבי נדון הלמד משם לשערי חצירות וכו' אין להוכיח מזה כלל ועדיין צ"ע: עוד יש לי לדקדק בדב"ק דקאמר מר דע"כ לא כתב הרא"ש בסדק אלא לב"ה דמטהרי בכל שהוא וכו' וא"כ ודאי סוף טומאה לצאת. לכן כלים שבצד החיצון טמאין משום סוט"ל. דמשמע מדבריו דדעת הרא"ש ז"ל סבר ל"מ דאף שיש הפסק אויר ע"י בסדק. אמרינן סוף טומאה לצאת בחלק החיצון. וזה היפך ממ"ש הרא"ש ז"ל עצמו בהדיא וז"ל וב"ה סברי כיון שעובר הסדק מעבר אל עבר אין מקום לטומאה לעבור ע"כ הרי בהדיא קאמר הרא"ש כיון שעובר הסדק ויש הפסק אויר אפילו כל שהוא לב"ה, שוב לא אמרינן סוט"ל באופן שדב"ק צריכין אצלי תלמוד: והנראה לקוצ"ד לומר דמוכח שפיר ממתניתין דבית שנסדק וכו' דהיכא שיש הפסק אויר. תו לא אמרינן סוף טומ"ל. כמו שהוכיח הדגמ"ר ז"ל. ומה שנדחק בפירוש הרא"ש ז"ל שכתב כלים בסדק וכו' וכתב הוא ז"ל דלא מטהרי ב"ה אא"כ היו בסדק. לדידי לא היא. אלא אפילו היו בצד החיצון מטהרי ב"ה לגמרי. משום דכיון שעובר הסדק מעל"ע. אין טומאה עוברת לצד החיצון עוד כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל דלא אמרינן סוף טומאה לצאת בכהאי גוונא. ומ"ש כלים בסדק. מילתא אגב אורחיה קמ"לן. דאף אם היו הכלים המונחים בסדק עוברין משני צדדים. אינם מביאין את הטומאה אל צד החיצון משום דסתם כלים אינם גבוהים מן הארץ פותח טפח. כמפורש בהדיא במשנה שאחר זו. גבי אכסדרה שנסדקה וכו'. ולרבותא נקט כלים בסדק. והוא הדין בצד החיצון נמי לא מטמאי. משום כיון שיש הפסק אויר בין שני החלקים. תו לא אמרינן סוף טומאה לצאת: וכן נמי שמעינן שפיר ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' ט"מ הו' וז"ל בית שנסדק גגו וכותליו ונעשה ב' חלקים היתה הטומאה בצד הפנימי. אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת. כלים שבחצר החיצון טהורים ע"כ. והיינו דכיון שהסדק עובר משני צדדין אעפ"י שאינו אלא כרוחב חוט המשקולת הפסק אויר. אמרינן שאין עוברת הטומאה לצד החיצון. ומעתה הוא הדין נמי בשערי העיר והחצירות. שיש הפסק אויר בין אהל שהמת בתוכו לשער החצר וכו' תו לא אמרינן סוף טומאה לצאת דמוכח שפיר כסברת המתירין: גם הגאון מוהר"ר אליהו מווילנא ז"ל בספרו אליהו רבה על המשניות הוכיח כסברת המתירין. מהתוספתא פ"ת וז"ל בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחת מהם. אם היה דרכו של מת לצאת בחצר. בית שער הבתים טהורים. ואם לאו. בית שער טמא והבתים טהורים. פירוש הבתים פתוחים לאכסדרה. והאכסדרה הולכת לפני כל הבתים. ובית שער בסוף אכסדרה. והאכסדרה היא מכוסה בתקרה ונשענת ע"ג עמודים כדרך שעושין לפני הבתים. ופתוחה לחצר והמת באחת מן הבתים. אם היה דרכו של מת לצאת בחצר תחלה מן הבית לחצר. ומן החצר לבית שער. בית שער והבתים טהורים. ולא מטמאינן לב"ש משום סוף טומאה לצאת. כי היכי דמטמאינן במת בבית ולו פתחים הרבה. משום דלא מטמאינן. אלא באין אויר מפסיק בין אהל שהמת בתוכו לפתח וכולו סתום למעלה הוא דמטמאינן משום סוף טומאה לצאת דרך הפתח. אבל היכא שדרך המת לצאת תחלה בחצר. מקום שאין אהל שם. לא מטמינן תו לב"ש מקמי דאתא המת לגוויה משום סוף טומאה לצאת. ואם לאו שדרכו של מת לצאת מאכסדרה לבית שער להדיא. וליכא אויר מפסיק בין המת לב"ש. וכולו סתום למעלה. ויוצא המת לבית שער דרך אהל בלי אויר מפסיק. בית שער טמא וכו' ומהאי תוספתא שמעינן מינה. דלא מטמאינן לפתח משום סוף טומאה לצאת דרך שם, אלא היכא דתצא לה הטומאה דרך אהל סתום וליכא שום אויר מפסיק אבל היכא דתצא מאהל שלה דרך אויר תחלה שאין שם אהל: ואח"כ תצא דרך הפתח. טהור. ולאפוקי מהני מחמירין דמייתי הרמ"א בש"ע וכו' אלא כהני דמתירין דהא הכא נמי יוצא המת דרך שוקי העיר תחלה שאין שם אהל. והוא מפסיק בין המת לשערים. וטהורים השערים עכ"ל. וכן פירש הרב זר זהב ומנחת בכורים על התוספתא שם. וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ז מהט"מ עיי"ש. ואף שהרמב"ם ז"ל יש לו גירסא אחרת כמ"ש הכ"מ שם שמפרש לה בענין אחר. וכן רבינו שמשון ז"ל בפ"ז דאהלות. מ"מ נראה דדעת כולם ז"ל שוה דלא אמרינן סוף טומאה לצאת בכה"ג שיש אויר מפסי' בין אהל שהמת בתוכו לפתח שער החצר ודו"ק.

ועיין להרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תע"ו שנשאל על ענין זה: והשיב שבספר הכלבו כתב שמעשה בא לפני רבינו שמואל ז"ל על שני בתים זו לפנים מזו. והיה חצר אחת ביניהן והיה המת בפנימי. והיה רוצה הרב ז"ל לאסור לכהן להיות בחיצונה. משום סוף טומאה לצאת בחיצונה. ורבינו מאוירא הראה לר' נתנאל שאין כהן מוזהר על סוף הטומאה לצאת ואפי' תחת הזיזין ועל אסקופת פתח יכול לעמוד. ובלבד שלא יהיה שם חור פותח טפח להביא הטומאה ע"כ. והרב ז"ל כתב דידיה דלא כחומריה דרבינו שמואל, ולא מקוליה דרבינו מאויר"א. אלא הפתח הראשון אשר המת עתיד לצאת ממנה. אסור לכהן לעמוד שם. לפי שדומה קצת לאהל המת. אבל שאר פתחים לא גזרו עיי"ש. ופשוט הוא שהפתח הראשון שכתב הרב ז"ל. מיירי שאין שם אויר מפסיק בינו ובין האהל שהמת בתוכו. אלא שהוא מוגף ואין הטומאה באה לו. דבזה רבינו מאויר"א מיקל בו והרב ז"ל מחמיר בו משום סוף הטומאה לצאת דרך שם. אבל ליכא למימר שיש אויר מפסיק בין אהל שהמת בתוכו להפתח הראשון אשר המת עתיד לצאת בו, דאם כן היינו חומרא דרבינו שמואל. וממוצא דבר אתה למד דדעת הרדב"ז ז"ל כדעת היש מתירין שכתב מור"ם ז"ל הרי לפנינו אמבוהא דספרי דסברי מרנן כדעת היש מתירין ובתרייהו גררינן:

והרב פ"ת שם ס"ק ח' כתב משם תשובת מהרי"ט ח"א סי' צ"ו בענין זה. ואחר זמן בא לידי תשובות הרב ז"ל מבית מדרשו של הרב מרח"ק ז"ל מעוב"י והראן יע"א. וראיתי דב"ק בצביונן ובקומתן והוא מ"ש ז"ל במעשה שהיה בימי הרב המבי"ט אביו ז"ל שהתיר לכהן אחד שנמצא ביום השבת מחוץ לחצר ולא היה נכנס לביתו מפני טומאת מת. והורה לו שיכנס. מפני שהמת היה בבתים שבאמצע השכונה באויר החצר. ומופלגין מפתח החצר ומן הבתים שסביבות החצר. ולפי שאין לאותה השכונה אלא פתח אחד. נהגו הכהנים חומר בעצמן שלא לעבור בפתח שעתיד המת לצאת. ומנהג זה של כת קודמין הוא ואומרים העולם סוף טומאה לצאת וכבר נתרעמו על הדבר חכמי הדורות כי אין למנהג זה על מה שיסמוך. כי לא אמרו סוט"ל. אלא כשיש שם אהל. אלא שסתימת הפתח חוצצת. כההיא דפ"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים. פירוש אם האהיל המשקוף על האדם ואעפ"י שהם מוגפין בדלתות גזרו חכמים שלא יהא הדלת חוצצת בפני הטומאה כיון שעומדת ליפתח כדי להוציא המת כפתוחה דמיא והו"ל אהל הטומאה. אבל במקום שאין שם אהל. מה מקום יש לטמא פתח שער העיר או שער השכונה. מפני שעתידה טומאה לצאת משם, ואלו ידענו שהמנהג יצא להם מהלכה זו. היינו מבטלים המנהג שמנהג בטעות הוא, אלא אמרו שמא רצו הכהנים לנהוג סלסול בעצמן. שלא לעמוד פתח השער השכונה שעתיד המת לצאת משם. שמא יביאוהו בפתע בלא ראות ויאהיל עליהם ואם מטעם זה נהגו. אין לבטל מנהגם. אף עפ"י שלא מצינו שחשו חכמים בדבר. מכל מקום נכון הוא ליזהר במצות וכו', ובזה הורה המבי"ט אביו ז"ל לכהן זה שיכנס בשבת ולא יחוש לחומרא של מנהג, שמאחר שלא נהגו אלא מפני החשש שמא יבוא עליהם המת. בטוחים הם בשבת שלא יבוא עיי"ש:

ונראה לומר דגם לפי זה אנן בדידן אין מקום לחוש לחומרא זו שיבואו עליהם נושאי המת בפתע פתאום. שהרי מודיעים לכל. זמן יציאת המת בשעה פלונית. ובטוחים הם הכהנים בשאר שעות שלא יבואו עליהם פתאום. אפילו בחול. ואף אם יש לחוש שמא איזה כהן לא נודע לו העת והזמן. מ"מ אין חשש זה נוהג בזמן הזה שמוציאים המת בקולי קולות ותשאות המולות וקלא אית לה להוצאת המת אפילו מאן דהוא וכל כהן יהיה נזהר שלא יאהילו עליו נושאי המת ועוד יש לומר דהרב מהרי"ט ז"ל שעשה סמוכות למנהג מטעם הנז' היינו משום דהיה מנהג זה של כת קודמין כמ"ש הוא ז"ל. אבל במקומות שלא נהגו להחמיר כלל אין לחדש מנהג זה. לא משום סוף טומאה לצאת ולא משום שמא יביאו עליהם המת פתאום. וכמ"ש מהרא"י ז"ל שהמחמירים כמותם לשנות מנהג המקיל לאו שפיר דמי:

ועיין להשד"ח ז"ל באסיפ"ד מע' אבילות אות קמ"ט הביא כל הפוסקים שהבאתי לעיל. ועוד משם התפארת ישראל על המשניות שכתב להקל כדעת היש מתירין. ומשם הרב משנת רבי אליעזר ח"ב יו"ד סי' ל"ו שנשאל בזה והעלה להתיר בשבת וכן בלילה במקום שאין קוברים בלילה. דמותרין לצאת דרך שער החצר וכו' ומשם המסה"ש דף קפ"ג שכתב מסתברא כדעת היש מתירין. שהביא הרמ"א והכי נהוג ע"כ. ועיין להזכו"ל יו"ד ח"א אות כ' שכתב משם מהר"א אמיגו ז"ל להחמיר גם בלילה שהעיר סגורה שאין להתיר לכהן לצאת במקום שסוף טומאה לצאת עיי"ש ומכל מקום רבים ושלימים מקילים בדבר ועליהם יש לסמוך להלכה ולמעשה להתיר לכהן לצאת דרך פתח שער החצר שיש אויר מפסיק בין פתח השער לאהל המת ועל מקומו יבוא בשלום. וצור יש' יצילינו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. אכי"ר החו"פ בעי"ת תמושנת יע"א בע"א לטבת יה"ל ש' כי ע'ת'ה ה'ר'ח'י'ב ה' לנו לפ"ג ע"ה מסעוד הכהן ס"ט.

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה