אור ברסלב
שות פרחי כהונה יורה דעה › סימן מא

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

יורה דעה · סימן מא

סימן מ

נשאלתי מאת אחיטו"ב כה"ר שלום הכהן ישצ"ו בענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ובשגגה מלחוהו והדיחוהו ובשלוהו והרגישו בו בשעת אכילה ואסר התבשיל ועלה ונסתפק בכלים מה דינם ומה גם שנתערבו עם כלים אחרים.

תשובה בס"ד הנה ממה שאסרת התבשיל מסתמא שלא היה בו ס' כנגד הבשר ששהה ג"י בל"מ ולכאורה גם הכלים הבלועים מתבשיל בשר זה אסורים כמבואר ביו"ד סי' ס"ט סי"א בשר שנתבשל בל"מ צריך שיהיה ס' בתבשיל כנגד אותו בשר וכו' ואם אין בו ששים פשוט דהכל אסור אפילו בקדירה כן הוא בכנה"ג וכתב רבינו ב"י שם בשם האגור שכתב משם אבי דבשר ששהה ג"י בל"מ אם מלחו ובשלו כיון דמליחה לא מיהנייא ביה הוי דינו כדין בשר שנתבשל בלא מליחה וכ"כ רמ"א בהגה שם:

אלא שיצאתי לתור ולחפש אחר צדדי ההיתר של הכלים כי הפס"מ קא חזינן הכא ובפרט למאי דקאמר שנתערבו באחרים. וראה זה מצאתי להרב מהר"ש עמאר ז"ל הבי"ד הרב ויאמר יצחק בליקו"ד יו"ד בשם כת"י מוהריב"ם ז"ל שכתב דהא דכתב מרן הש"ע בסי"א דבשר שנתבשל בל"מ דצריך ס' היינו שנתנוהו במים צוננים. אבל אם נתנוהו במים רותחין הוי חליטה ושוב אינו פולט דם בתבשיל. ואין צריך ששים כמ"ש גבי כבד בסי' שנ"ג ס"ב אם החליטו ברותחין מותר לבשלו אלא שהגאונים אסרו לעשות כן ובדיעבד מותר. ומקור דין זה נובע ממ"ש רבינ"ו ב"י שם משם הא"ח על בשר שנתנוהו בקדירה בלא מליחה וע"ש היה והתירוה מתרי טעמי. חדא שהיו המים רותחים והו"ל כחליטה. ועוד שכתב הראב"ד דבשר שלא נמלח במאי דנפיק מניה משערינן אפילו אין המים רותחים דדבר מועט הוא ובטל ב"ס עכ"ל. ואעפ"י שלא התירו אלא משום דוחק דע"ש היה, ועוד דגזרו הגאונים על החליטה כמ"ש גבי כבד מ"מ כיון דמדינא שרי לכתחלה כשגזרו בו הגאונים לא גזרו בו אלא לכתחלה ולא בדיעבד דבדיעבד מותר אפילו בלא דוחק ע"כ:

והרב מחזיק ברכה בי"ד סי' ע"ג הביא מ"ש הרב"ד וזוגא דרבנן הוב"ד ב"ס אורח לצדיק דחליטת בשר ברותחין אסורה אפילו בדיעבד ועיקר סמיכתו של הא"ח הוא על טעמא דדעת הראב"ד וכו' אמנם המחב"ר עמד לנגדם והוכיח דעיקר סמוכות של הא"ח הוא על טעם החליטה ברותחין והביא מ"ש הרב תורת חסד דסבר לה כן דגם בבשר איכא חליטה ברותחין אלא דגמרו הגאונים ובדיעבד מותר. וכתב עוד שכן מצא להריטב"א בחידושיו לחולין וכו' יעו"ש:

ועיין להרב עה"ש שם אות כ"א שרצה לומר שמדברי מרן בב"י סי' ע"ג נראה דלא מהני חליטת רותחין לבשר אלא לכבד וכו'. וכ"נ קצת ממה שהק' התוס' דף צ"ו בד"ה אבל וכו' עיי"ש, אבל חזר בו ממה שראה להריטב"א שם שדחה לקושייתו וכו'. וז"ל מהריק"ש בסי' ס"ז והאידנא לא בקיאין בחליטה אפי' בבשר וכ"ש בכבד. ובדיעבד מותר. וכ"כ הרשב"א בחידושיו דף צ"ג ובת"ה דף מ' דשייך בבשר חליטת רותחין וכו' וא"כ בדיעבד מותר כדין כבד:

וכן כתב במנהגי המערב כת"י דבשר ששהה ג"י ב"מ דיש לו תקנה שישפשפוהו היטב וימלחהו וידיחוהו ושוב יחלטוהו ברותחין אם הוא ע"ש או בשר שאין ראוי לצלותו ופסק כן להלכה ולמעשה. ושכן כתב הרדב"ז סי' קל"ח ואף שהרדב"ז ז"ל מיירי בנצלה שע"כ נשאל מ"מ למד מדבריו להקל אף באם שפשפוהו וכו' וחתום עלה ריב"ץ ז"ל:

אמנם הרואה שם בספר ויאמר יצחק יראה שכתב המהריב"ם על דברי מהר"ש עמאר ז"ל דודאי מרן הש"ע לא כן יסבור כדעת זה מדסתם לה סתומי בסי' י"א ולא חילק בין אם נתנם בצוננים לאם נתנם ברותחין. ולומר דדוקא בצוננים הוא דצריך ס' אבל ברותחים לא צריך ס'. והאריך בסתירת דברים אלו וסיים דלא סמכינן על סברת הא"ח שהתיר משום חליטה וכו', רק לגבי הכלים לבד כיון שיש מתירין גם בתבשיל ועיין שם:

ואפשר דזה דעת מוהריב"ע ז"ל בס' מוצב"י ח"א סי' קנ"ו שנשאל על זה שנתנו בשגגה הבשר ששהה ג"י בל"מ במים רותחין בקדירה. והשיב שהכלים מותרים בדיעבד ע"כ. והיינו משום דסבר לה דלא סמכינן על דעת הא"ח להתיר בחליטה רק דוקא הכלים אבל לא התבשיל וה"ט משום דסתם לה מרן ולא יצא לחלק וכו'. וכנז' משם מוהריב"ם ז"ל. וכן הורה הרב ויאסוף שלמה נר"ו הנד"מ ביו"ד סי' ה' לאסור התבשיל ולהתיר הכלים:

והשתא הכא אנן בדידן דקיימינן בפרק השואל על הכלים אין לנו עסק בענין התבשיל להתיר או לאסור במידי דאית ביה פלוגתא דרבוואתא. מ"מ לענין הכלים נקטינן מינה להתיר אליבא דכולהו אם נתנו הבשר בקדירה כשהיא רותחת ופשוט:

איברא להיות שאין השואל עומד לפני לחקור בענין הקדירה אם היתה רותחת או לא דשמא היתה צוננת בשעה שנתנו לתוכה הבשר. וא"כ אין בזה להעלות ארוכה להתיר הכלים. לכן יצאתי לחפש אחר צדדי ההיתר ממקום אחר בס"ד:

והיה נראה לומר לפי מאי דקייל"ן דדם שמלחו או שבשלו מדרבנן. כדאיתא בפרק הקומץ רבה. וכ"פ התוס' בפרק כל הבשר דף ק"ט במתניתין הלב קורעו ומוציא את דמו וכו'. וכ"כ רבינו הטור משם הרשב"א בסוס"י ע"ז. וכ"כ הש"ך בסי' ע' סק"ד וכ"כ הפר"ח בריש סי' ס"ט שכתב וכן עיקר. ועיין בערך השלחן ריש סי' ס"ט שהביא להקת הפוסקים ראשונים ואחרונים דסברי לה דהוי מדרבנן. ועיין מ"ש שם. ובסי' א' אות ו' ובסי' ס"ו אות ד'. ומעתה בנדון זה שלפנינו דאמרינן שמא פלט דמו ע"י בישול והוי מדרבנן וגם נטל"פ לא הוי אלא מדרבנן דגזרו קדירה שאב"י אטו בת יומא כדכתב הש"ע בסי' קכ"ב ס"ב לפי"ז יש לומר דהכלים מותרים אחר שנשתהו מעל"ע דנותנים טעם לפגם. דאי אמרינן דאסורים הו"ל גזירה לגזירה דאפילו אי אתי לבשולי בבת יומא אינו אלא מדרבנן.

אמנם ראיתי אחרי רואי דסברא זו במחלוקת שנויה יש מתירין ויש אוסרין. וזה יצא ראשונה. הרב מהרלב"ח בסי' קכ"א כתב דממאי דאיתא בפרק כ"ה דף קי"א דההיא פינכא דהוה בי רב אמי דמלח בה בשרא ותברה ע"כ. נלמוד ממנה דאפילו בכלי הבלוע מאיסורא דרבנן אית לן למימר דנותן טעם לפגם מותר דוקא בדיעבד ולא לכתחלה. דההיא פינכא לא בלעה איסור תורה דדם שמלחו או בשלו אינו עובר עליו. כדאיתא במנחות פרק הקומ"ר ואפי"ה תברה, ולקמן כתב דדין זה אמיתי ומוכרח עיי"ע:

והנוב"י ביו"ד סי' נ"א מה"ת מעיקרא כתב דהא דפסק הש"ע בקדירה שאב"י אסרו חכמים אטו בת יומא וכו': כל זה בנתבשל בו איסור תורה וכו'. אבל אם בתחלה לא נבלע בקדירה רק איסור דרבנן. יהיה מותר להשתמש בה אחר מעל"ע אפילו לכתחלה בלא הגעלה. דהא ציין לגזור אטו ב"י וכו' והדבר מסתבר מצד הסברא וכו'. אמנם כתב להיות שלא מצא בדברי הפוסקים שום חילוק בזה וכן עמא דבר כשנאסר איזה כלי יהיה באיזה איסור שיהיה. הן של תורה הן של דבריהם לאסור הכלי בלי הגעלה לעולם והנח לישראל אם אין נביאים וכו'. ואולי כל זה חדא גזירה היא שגזרו שיהיו כל הכלים כאלו הן בני יומן לענין לכתחלה ולא רצו לחלק בין כלי לכלי ע"כ:

ועיין בפרי מגדים יו"ד סי' ק"ג בשפתי דעת שכתב שקדירה שאב"י אסור ואין חילוק בין מתכות לכלי חרס ועיי"ש שהביא ס' מי שמתיר בכ"ח וכו' ומסיק דנראה דאף בהפ"מ לאסור דהוא מצוי וקרוב לטעות והילכך אף באיסור דרבנן או ספק איסור תורה. לא אמרינן לאחר מעל"ע ספק להקל. כיון דע"י גילגול בא שהוא דרבנן ע"כ. וכ"כ באו"ח בסדר הנהגת איסור והיתר סדר ג' אות כ"ה עיי"ש:

הראת לדעת דסברי מרנן ורבנן אלין דאף באיסורא דרבנן גזרינן קדירה שאב"י אטו בת יומא או משום דחדא גזירה היא כמ"ש הנוב"י ז"ל. או משום דמצוי וקרוב לטעות כמ"ש הפמ"ג ז"ל:

אמנם מצינו ראינו לכמה רבאוותא דסברי לה היפך מזה דבאיסורא דרבנן שרו קדירה שאב"י. וז"ל הט"ז ביו"ד סי' קל"ז סק"ז על מ"ש הש"ע דכלים האסורי' מחמת יין של עכו"ם מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים וכו' וכן מותר למלוח בהם. וכתב הט"ז בא"ד וגם אין אנו צריכים לומר דביי"נ הקילו אלא כיון דהטעם לפגם. ומדרבנן אסור לכתחלה בשאר איסורים משום גזירה כדאיתא סוף עבודה זרה וסתם יינם אין אסור אלא מדרבנן הוה גזירה לגזירה טעם לפגם משום שבחו ושבח גופיה הוא מדרבנן ע"כ. וכתב העה"ש שם אות ז' דמדברי רבינו הרא"ש ז"ל בפרק כל שעה משמע כדברי הט"ז:

והרב כרתי ופלתי בסי' א' כתב על מ"ש רמ"א בי"ד סי' א' ס"א דמי שלא נטל קבלה מעולם וכו' גם כל הכלים צריכין הכשר. ותמה עליו הרי נותנין טל"פ והוא רק חומרא דרבנן ומהיכי תיתי לאסור וכו' וסיים אף כי רבים אוסרים להקל שומעין באיסור דרבנן ע"כ ועיין להרב שמלה חדשה סי' אות ח"י דנראה דהכי סבירא ליה:

ומעתה שמצאנו ראינו דסברא זו דכלים שאב"י הבלועים מאיסורא דרבנן במחלוקת שנויה אין בי כח להכניס ראשי במחלוקת זו להכריע בין שני צדדין ומה גם למ"ש העה"ש בסי' א' אות ו' עמ"ש הרב כנה"ג דאף למ"ד דם שמלחו אינו עובר עליו איסור דאורייתא איכא וכתב עליו דליתא. דרוב הפוסקים ס"ל דדם שמלחו דרבנן וכו'. מיהו יש לדחות דדם שאני כיון שמתחלה היה אסור מדאורייתא. וכ"כ הרשב"א במש"ה דף ע"ה דהחמירו בספיקו כשל תורה ע"כ. א"כ אין מקום להתיר הכלים הבלועים מאיסור דם שנתבשל אליבא דכ"ע דאפילו למ"ד דבאיסור דרבנן לא גזרינן שאב"י אטו ב"י מ"מ לא אמרינן הכי גבי דם שבשלו כיון דהיה אסור מעיקרא מדאורייתא. אלא דמ"מ יש לנו פתח אחר למצוא צד היתר לכלים בנדו"ז שלפנינו והוא לפי מ"ש רבינו ב"י משם הריב"ש על בשר ששהה ג"י בל"מ דאף לקדירה יש להתיר ע"י מליחה דלא גרע מאומצא דאסמיק וכן בשובר מפרקתה של בהמה. אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו עכ"ל, מכאן אתה למד דלא קיי"לן בודאי שאינו יוצא הדם ע"י מליחה דא"כ איך קאמר מר הריב"ש ז"ל דאף לקדירה יש להתיר ע"י מליחה הרי אינו פולט דם כלל ע"י מליחה אלא ודאי יש לומר דיפלוט ע"י מליחה אלא דיש לחוש לחומרת הגאונים. והשתא הגם דקייל"ן כחומרת הגאונים מ"מ אין איסורו אלא משום ספק דשמא לא יצא דמו ע"י מליחה ויצא ע"י בישול. ועיין בט"ז ס"ק ל"ב בביאור דברי מהרש"ל ובנקה"כ שם דכולהו סברי דחומרת הגאונים הוא משום ספק יעו"ש. ומעתה שזכינו בדין זה לומר דאיסורו הוא משום ספק ורוב הפוס' סבירא להו דדם שבשלו מדרבנן. הו"ל ספיקא באיסור דרבנן ולקולא ואף שכתבנו משם העה"ש דדם שאני כיון שמתחלה היה אסור מדאורייתא והחמירו בספיקו כשל תורה כמ"ש הרשב"א היינו היכא דאיתחזק איסור דם לפנינו כגון שנתבשל בלא מליחה כלל דהרי יש דם בודאי אלא שהוא מבושל יש לומר דהחמירו בו כשל תורה. אשר לא כן בבשר ששהה ג"י ונמלח כדינו דשמא פלט כל דמו במליחה ואין כאן איסור כלל. בזה אין להחמיר שוב ראיתי מ"ש הרב הנז' בסי' ס"ט אות י"ז שהביא מ"ש הרשב"א במש"ה דף ע"ה דעליו סמך הרב הנז' לומר דהחמירו בדם וכו' והרי הוא מפורש יוצא וכו' חוששין לספיקו כשל תורה לפי וכו' ועוד דשמא הדם חם וכו' לא הגיע לבישול ונבלע במוח קודם שנתבשל שהוא אסור ד"ת וכו' עיי"ש, הרי לך דלאו לכל מילי קאמר הרשב"א דדם שבשלו וכו' חוששין לספיקו כשל תורה, אלא בכגון הא דחיישינן דשמא נבלע במוח קודם שנתבשל כו' אבל אם אירע בו ספק אחר לא מחמירינן בו כשל תורה, והכא בנדון שלפנינו דלא אתחזק איסורא אין מקום לדברי הרשב"א ז"ל דהוא מיירי בענין דאתחזק איסורא אבל הכא הוי ס"ס שמא יצא דמו ע"י מליחה ואת"ל לא יצא שמא לא נבלע בתבשיל עד שנתבשל ואין כאן איסור דאורייתא כלל והוי ס"ס המתהפך:

איברא דאין אנחנו צריכין לכל זה דהא כתב רב"י שם דברי הסמ"ק דקאמר מר דנכרי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחה א"ל דנאמן במסל"ת והקשה הב"י דהא אמרינן בפרק הגוזל דאין נכרי נאמן במסל"ת אלא בעדות אשה בלבד וכו', ותירץ דהיינו דוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן נאמן במסל"ת. וכמ"ש בעל תה"ד בסי' ע"ט והכי נמי איסורא דרבנן דכיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו. וכתב עליו רמ"א בד"מ דלא צריכין לטעמא דמליח הרי ה"כ ואינו אסור אלא מדרבנן והרי הוא מבושל לפנינו וכו' ע"כ הרי דפשיטא ליה למרן הב"י דאתכא דידיה סמכינן דדם שמלחו או בשלו ספיקו לקולא ונאמן גוי מסל"ת. (ועיין בפר"ח שם מה שתמה על הרב"י ואינו ענין לנדו"ד) והט"ז ג"כ בס"ק כ"ד נמשך אחר דעת הרב"י והתיר במעשה באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה אם לאו והתיר מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא וכו'. וכתב דאעג"ב שכתב רב"י בסי' פ"ו דכתבו רש"י והרמב"ם דס"ל אפילו בבישול יש איסור מן התורה מ"מ הא קמן דכל האחרונים לא חשו לזה כיון שהוא תלמוד ערוך ע"כ, ומה שהשיגו הנקה"כ דלא אמרינן בכהאי גוונא ספק דרבנן לקולא. היינו כדמפרש דשאני הכא כיון דאיתחזק איסור דם. א"כ בנדו"ד דלא אתחזק איסור דם כדאמרינן דיש במה לתלות דיצא דם ע"י מליחה. בודאי כו"ע מודו דאמרי' ספק דרבנן להקל:

אלא דקשה לי דלמה השמיט מרן הש"ע דין דמסיח לפ"ת כיון דהכי ס"ל בבית יוסף ומדברי רמ"א מהא דקאמר ובחד מינייהו סגי או במסל"ת וכו' נראה דקאי אדברי המחב"ר ושטחיות דברי קודשו אין נראה מזה ועיין בהש"ך ס"ק מ"ב מה שיישב בזה:

איך שיהיה אף לפי מה שכתב הש"ך בתירוץ ב' בדעת מרן דמשום דבסי' קל"ז הביא מחלוקת הפוסקים אי מהני מסל"ת גבי הכשר כלים, לכך לא הביא כאן דין גוי מסל"ת לסמוך עליו. מ"מ לענין דם שבשלו דהוי דרבנן וספיקו להקל מפשט פשיטא ליה ועל משמרתו עומד. וכן משמע נמי מדברי הש"ך עיי"ש. וכן משמע מדברי הרב כרתי ס"ק כ"ט וז"ל והחמבר השמיט דין גוי מסל"ת הואיל דס"ל אף באיסור דרבנן לא מהני ע"כ. דר"ל דאף דס"ל שדם שמלחו או בשלו דרבנן וספיקו להקל כמ"ש בב"י. מ"מ השמיטו לדין גוי מסל"ת הואיל דס"ל אף באיסור דרבנן לא מהני גמסל"ת אלא בעדות אשה. וכמו שהקשה מעיקרא בב"י על דברי הסמ"ק. ועיין בב"ח שם:

ומעתה הרי איתבריר לן בס"ד דדם שבשלו דרבנן וספיקו להקל. וא"כ לגבי בשר ששהה ג"י בלא מליחה דאסרינן משום חומרת הגאונים. ואם נמלח כדינו שיש לתלות שמא פלט כל דמו ואפי"ה אסרינן שמא לא יצא ע"י מליחה ויצא ע"י בישול. מ"מ הוי ספיקא דרבנן דשמא לא פלט דמו עד שנתבשל ואותה שעה הוי דרבנן וספיקו להקל. ואין להקשות שהרי כתב מרן הש"ע בלשונו הטהור בשר שנשתהה וכו'. ולא יצא עוד ע"י מליחה וכו' דמשמע דבודאי לא יצא עוד ע"י מליחה ולא בספק. די"ל דאין הכי נמי דהכי קבלנו עלינו חומרת הגאונים דלכתחלה אין לו תקנה עוד ע"י מליחה להכשירו בפשיטות. אמנם אם אירע שנמלח כדינו נוכל לעשותו סניף עם ספיקות אחריני ופשוט:

והשתא הכא דהוי ספיקא בדרבנן ולקולא, דגם דיש לנו לחוש לסברת רש"י והרמב"ם ודעמייהו דסבירא להו דהוי דאורייתא די לנו בחששא זו לאסור התבשיל. אבל לאסור הכלים בספק זה ובפרט בהפ"מ שנתערבו בכלים אחרים ראוי לנו לסמוך על רוב הפוס' דסברי לה דהוי דרבנן וספיקו להקל:

ומצינו לכמה פוסקים דעלו בהסכמה דבספק איסור דרבנן הכלים מותרים. עיין בסי' ק"ז ס"א בהגה בענין ביצים הרבה שנתבשלו בקליפתן ונמצאת אחת מהם טריפה יש אוסרין שמא כשעירו מהם לקערה אחרת לא נשאר ס' במחבת לבטל הטריפה ויש מתירין וכו' ואפילו לדעת האוסרי' אין לאסור הכלים שנתבשלו בו דהעמד כלי על חזקתו ע"כ. עיין בט"ז סי' ס"ו סק"א ובש"ך ובסי' פ"ו ס"ח לענין ביצה שיש בה אפרוח אי הוי איסור דאורייתא או דרבנן. ואפילו את"ל דהוי דאורייתא מ"מ הוי ספק איסור בדרבנן. דשמא היו שם ששים לאחר שעירו מהם. ואפילו תמצא לומר דלא היו ששים. מ"מ חד בתרי בטל מדאורייתא, והוי ספיקא בדרבנן והכלים מותרים, וכן מצאתי כתוב למהר"ש אבן צור נדפסה בכרם חמר ח"ב סי' כ"א:

ועיין להפר"ח ס' מ"א ס"ק י"א במעשה בליל שבת מצאו בחתיכת כבד לאחר שצלאוהו מחט תחובה והמחט היא מאותן מחטין שהנשים משתמשין בהם. והצ"צ הורה להתיר מכח ס"ס ספק קודם שחיטה או לאחר שחיטה. ואת"ל קודם שחיטה שמא דרך קנה נכנסה ולא ניקבה שום אבר שנקיבתו במשהו. והפר"ח פקפק על זה והורה להחמיר בנדון זה. וסיים והכלים שנתבשל בהם הכבד יש לסמוך בזה להקל להשתמש בהם כשאינן בני יומן דהוי נטל"פ ע"כ. וכתב על זה הרב מהר"ש אבן צור הנ"ל דלכאורה נראה דאיסור זה הוא ספק דאורייתא. ואיך התיר את הכלים אחר מעל"ע היפך ממ"ש בכללי ס"ס. אלא ודאי נראה דטעמו ז"ל דמאחר דאיסור זה הוא שנוי במחלוקת ויש מי שמתיר לגמרי אלא שהוא ז"ל לא סבירא ליה הוי כמו איסור של דבריהם להתיר את הכלים. ודיינו להחמיר ולאסור את הבשר ע"כ:

הרי ברור לנו דבאיסור שעיקרו מדבריהם כגון ההיא דנמצאת ביצה טריפה דצריכה ששים מדרבנן. וכגון ההיא דהפר"ח דלדידיה עכ"פ היו מדבריהם. אזלינן בספיקא דילהון לקולא להתיר הכלים מיהת. ודון מינה ואוקי באתרין בנדון שלפנינו בבשר ששהה ג"י בל"מ ונתבשל. דעיקר איסורו הוי דרבנן וכמש"ל. והשתא שיש בידינו במה לתלות ולומר שפלט דמו ע"י מליחה שנמלח כדינו והוי ספק במידי דרבנן ואזלינן לקולא להתיר הכלים מיהת אחר ששהו מעל"ע:

אלא שראיתי להרב מהר"ש אבן צור הנ"ל שם שהוכיח מכמה ראיות שאין להתיר הכלים שנתבשל בהם ספק טריפה אלא אם נודע האיסור אחר שעבר עליהם מעל"ע אבל אם נודע האיסור קודם מעל"ע לא סגי להשרותן מעל"ע וחיליה ממ"ש הרב"י בסי' נ"ז משם הסמ"ג דאם נשא הזאב שה מן העדר בפיו והצילו הרועה וכבר ביארנו שאין דרוסה בשן ומותר ואם ספק לו אם דרסה ביד אם לאו ואח"כ נתערבה עם הרבה בהמות שמא יש להתיר כל א' מטעם ס"ס וכו' אפס ר"י פי' דבריה או דבר שבמנין שיש בו ספיקא דאורייתא אין להתיר בתערובות ע"י ס"ס ע"כ. והקשה בב"י משם מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד בכל מקום דאמר ס"ס בדאורייתא וכו' ותירץ הנ"ל דלא איירי ר"י אלא דווקא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים וא"כ כיון שנודע מיד שהוא ספק דרוסה והוא ספק דאורייתא ובאותו פעם לא היה עדיין רק ספק אחד שהרי לא נתערב עדיין ונעשה הספק כוודאי וכשנתערב בעדר הוי כמוודאי דאוריתא שנתערב בעדר. אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר מודה שמותר מטעם ס"ס הואיל ושתי הספיקות באים ביחד מיד כשנולד הספק וכן בכל התלמוד ע"כ ומזה למד מהר"ש אבן צור הנ"ל דהכא נמי ב"ס טריפה כשנודע האיסור חוץ מעל"ע נעשה כודאי איסור דאין כאן כי אם ספק א' וכשנשהה הכלים עד שיעבור עליהם מעל"ע שהוא הס' השני כבר נודע האיסור ונעשה כודאי וחזר הס' הב' כאלו הוא ס' אחד ואסור. ולכן נראה דאין להתיר הכלים אלא א"כ נודע הספק אחר שעבר על הכלים מעל"ע דאז הוי ס' טריפה ספק אינה טריפה ואת"ל טריפה כל שדינו ב"י אינו אלא מדרבנן וספק דרבנן לקולא ע"כ ועיין ג"כ בערך השלחן סי' מ"א אות ו' על ההוא מעשה דכתב הפר"ח שכתב משם הרב שיו"ב משם מהר"ש עמאר ז"ל ומשם הרשד"ם כמ"ש משם מהר"ש אבן צור ז"ל:

איברא דאינו עניין לנדון שלפנינו דאינהו בדידהו מיירי בס' טריפות כגון שנמצא הגף שבור ואינו רחוק מהגוף גודל דחיישינן שמא ניקבה הריאה והקולית וכו' והשוק וכו' ובהא שייך לחלק אם נודע האיסור תוך מעל"ע א"ל דבנודע האיסור תוך מעל"ע הוי ספק אחד שמא ניקבה הריאה שמא לא ניקבה ואם ניקבה הוי דאורייתא ולא מהני תו להשהותה עד אחר מעל"ע להיות ס' שני משום דהוי כוודאי איסור וחזר הספק השני כאלו ס' אחד ואסור דבעינן ס"ס בדאורייתא והרי אין כאן אלא ס' אחד. משא"כ אנן בדידן דאפילו תוך מעל"ע אין כאן ספק דאורייתא אלא ספק דרבנן דשמא פלט כל דמו ע"י מליחה ואת"ל לא פלט ע"י מליחה ופלט ע"י בשול מ"מ לא הוי אלא מדרבנן דדם שבשלו דרבנן ובהא לא שייך לחלק בין נודע האיסור תוך מעל"ע א"ל דאף דאין כאן תוך מעל"ע ספק אחד די לנו בדרבנן:

ועיין בדיני ס"ס שכתב הש"ך ז"ל סעיף ט"ו וז"ל אם יש כאן ס"ס בענין שהוא מותר מן התורה אלא שהוא אסור מדרבנן ויש ספק בדרבנן הרי זה מותר. כגון ספק אם נמלחו דגים טמאים עם טהורים מותר משום ס"ס ספק לא נמלחו ואת"ל נמלחו ספק אין כאן שומן. ואעפ"י שגם ציר דגים שאין בהם שומן אסור מדרבנן. מ"מ הרי יש ספק אם נמלחו עמהם או לא וספק דרבנן לקולא עכ"ל והוא דומה ממש לענין שלפנינו דמדאורייתא מותר מכח ס"ס ספק פלט כל דמו ע"י מליחה ואת"ל לא פלט ופלט ע"י בישול הרי מדאורייתא דם שבשלו מותר. ואף עפ"י שאסור מדרבנן מ"מ הרי יש ספק שמא פלט כל דמו ע"י מליחה וספק דרבנן לקולא. אלא משום חומרא הגאונים חשבינן ליה כאלו לא יצא בודאי ואסרינן התבשיל מ"מ לגבי הכלים אין להחמיר ואפילו נודע האיסור תוך מעל"ע נוכל להשהותן שיהיו נטל"פ ומותר לכתחלה להשתמש בהם:

ועיין בעיקרי או"ח סי' י"ט אות ט' במעשה שבשלו בקדי' בה ביצה ונמצא דם בביצה ולא נודע אם יש ששים בתבשיל שכבר נאכל התבשיל והורה הרב בית יהודה דנאסרה הקדירה וכתב עליו הד"ט ולנע"ד דסגי בשהייה מעל"ע דדווקא בוודאי איסור גזרי שאינו ב"י אטו בן יומו ולא בספק איסור וה"נ לא אסר הקדירה רק מספק וכ"כ הרשד"ם בי"ד סי' ל"ח דאם הכלי בלוע מספק מותר להשהותה לכתחלה מעל"ע לבשל בה אח"כ וכ"פ הר"ם פרובינצאלי והש"ך דאם גזרו שאינו ב"י אטו ב"י היינו דווקא בוודאי איסור אך בספק איסור לא גזרו וכ"כ הרב לחה"פ סי' נ"ה משם באר עשק ובסי' צ"ג ג"כ ולהרב דבר שמואל סי' שי"א ולהרב שמש צדקה י"ד סי' ג' ולהרב בנו וכו' וסיים, ומן המקובין יצאנו לישע הקדירה הנז' דנראה ודאי דאחר מעל"ע מותר אפילו לכתחלה ואפשר דגם הרב המחבר יהיה משלנו ולא כתב דתאסרה רק בתוך מעל"ע לכלול בהוראתו גם בשל מתכות דאיכא תקנה בהגעלה וכו' וכתב עוד שכ"כ בס' זרע אמת דמסיק להקל בהפ"מ א"נ בבליעת דבר שאינו אסור מדינא רק משום חומרא בכגון אנו יש לסמוך להתיר לאחר שהייה מעל"ע עכ"ל:

הרי זכינו לדין דבנדון שלפנינו דאינו אלא ספק איסור מחומרת הגאונים דמותר להשהות הכלים ולהשתמש בהם אחר מעת לעת לכתחלה.

עוד יש בידינו צד אחר להקל בענין נדון שלפנינו והוא מ"ש העה"ש סי' ס"ט אות כ"ו שכתב משם מהר"א ששון סי' קע"ט כיון שהראב"ד ס"ל אפילו בבשר בלא מליחה דבמאי דנפיק מניה משערינן אפי' אין המים רותחים וכו' כדאי הוא לסמוך עליו בבשר ששהה ג"י וכו' שאינו אלא חומרת הגאונים ומ"מ לא עשינו מעשה וכתב עליו העה"ש שכבר כתב לעיל שכן הסכים הגו"ר אף בבשר בלא מליחה מטעם דהוי איסור דרבנן. וכן נראה לו להקל בשאר איסורין דרבנן בכלי שחוזר להכשרו דאין לשער אלא במאי דנפיק מניה כמ"ש סי' צ"ח ע"ש וכ"ש בבשר ששהה ג"י בל"מ ועתה נמלח והודח כדינו ועיין במהר"ש הלוי וכו' עכ"ל וכן כתב הרב שבת אחים הנד"מ לרבני תונס ז"ל וסיים דלא כההגה דבסעיף הקודם דר"ל דלא אמרינן בבשר ששהה ג"י ונמלח שדינו כאלו לא נמלח וצריך ס' כנגדו דלא היא אלא במאי דנפיק מניה משערינן. ואף שמרן בבית יוסף כתב משם האגור בששהה ג"י ומלחו ובשלו כיון דמליחה לא מיהנייא ביה הוי דינו כדין בשר שנתבשל בלא מליחה. ובבשר בלא מליחה גילה דעתו בסעיף י"ב דבכוליה משמרינן. מ"מ יש לומר דקיי"ל לאינך רבנן העה"ש ודעמיה. דכיון שלא כתבה בש"ע לא סבירא ליה להחמיר בבשר ששהה ג"י וכו':

ומעתה שנוסף על אוהבינ"ו האי קולא שכתב העה"ש ז"ל נוכל לסמוך עליו להתיר מיהת בכלים מוכח ספק ספיקא ספק שיצא כל דמו ע"י מליחה כדעת הריב"ש ואת"ל לא יצא ע"י מליחה ויצא ע"י בישול שמא כדעת הראב"ד דס"ל אפי' בבשר בלא מליחה במאי דנפיק מניה משערינן. ומהני ס"ס זה להתיר מיהת בכלים אחר שהייה מעל"ע לצאת ידי כל הדעות ועיין בהרב שבת אחים בדיני כלים שנתבשל בהם איסור שכתב משם הרב בן אברהם סי' מ"ט דאפילו בשל בשר שלא נמלח אם יש אומר יפה שיש ס' נגד הדם דנפיק מניה אע"ג דאנן קייל"ן דבכוליה משטרינן מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא א"כ לענין הכלים יש להכשיר דהוי ס"ס וכו' ויותר טוב להשהותם עד שיעבור מעל"ע וכו' עיי"ש עכ"ל:

ועיין שם בדיני מליחה אות כ"ו שכתב משם גו"ר סי' כ"ט כלל אחד וז"ל לכל המרבה דם שנוזל מהתרנגולת יהיה כשיעור ביצה עיי"ש ע"כ ומעתה נוכל לומר בנדון דידן שהבשר ששהה היה כמו חצי כטל לכל המרבה דם הנוזל ממנו יהיה כשעור שליש ביצה לפי שיעור תרנגולת בינונית דעלמא ולכל הפחות יהיה הבשר שנתבשל שיעור שלשים מהדם והירקות והמים רבו למעלה משני פעמים מהבשר ובוודאי נתבטל הדם בס' ואין כאן איסור עוד בקדירה עכ"פ:

ומעתה לפי דברי העה"ש ודעמיה נחה דעתי שקטה ממה שהיה עומד לנגדי דברי הנוב"י מ"ק סי' כ"ד שכתב ע"ד האווזות פטומות ששהו יותר מג"י בלא הדחה וכתב שאם נתבשלו הכלים אסורים וכל התערובות עי"ע דיכולני לומר דהוא אזיל לשיטת רמ"א דס"ל דאף בבשר ששהה ג"י וכו' בכוליה משערינן. ואם כן בוודאי שאין כאן ששים ונאסרו הכלים וכל התערובות וכו' אבל אנן בדידן נוכל לסמוך על רבני ספרד ז"ל העה"ש ודעמיה דקיי"ל דלא פסיקא ליה למרן הכי ונוכל לסמוך על סברתם להתיר הכלים מיהת ועיין בפ"ת שם בסוף ס"ק כ"ה מ"ש בשם הרב תפארת צבי ז"ל בבשר ששהה ג"י ונמלח ונתבשל וכו' שכתב דהמורה להתיר בכלי חרס שאין תקנה בהגעלה אין מזניחים אותו וכו' ועיין ביד אפרים שם משם שו"ת אור נעלם בשומן ששהה ופי' שכתב שהמקיל להתיר הכלים אחר מעל"ע לא הפסיד עיי"ש. ועפ"י מ"ש דרבני אשכנז אזלי לשיטת רמ"א שכתב דבכוליה משערינן להכי לא כתבו להתיר בפשיטות: זהו מה שהעליתי במצודתי בס"ד בהתיר הכלים הנ"ל אמנם עכ"ז להיות שאיני כדאי לסמוך על דעתי הקלושה עלי להציע הדברים לפני רבני הדור ישצ"ו אם יסכימו על זה ומני ומנהון יתקלס עילאה. ואני תפלה ינחני במעגלי צדק לכוין לאמיתה של תורה. אליבא דהלכתא כשמלה מחוורא. אכי"ר החותם פה בעי"ת תמושנת יע"א ביו"א לח"ו שב"ט התרצ"ה ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה