שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
יורה דעה · סימן כו
שאלה, ראה זה חדש אבק חלב הנקרא (Poudre de Iait) הבא מערי אמיריק'א שנראה בחוש השכל שמתחילה הקפיאו החלב והוציאו ממנו נסיובי דחלבא עד שלא נשאר בו שום לחלוחית של מים, ואחר כן נטחן עד אשר דק והיה לאבק, ונותנין או במים חמין או עם ק'אפ"י, ורבים שתו גמולי מחלב עתיקי משדים גם עוללים בריאים וחולים. וטעמו כטעם חלב דעלמא חלב הפרות בטעמו וממשו. ובכן ראיתי ונתון אל לבי לעמוד על דין זה לדרוש ולתור בספרן של צדיקים. בדברים המצודקים. אי איכא למיחש משום תערובת חלב טמא או לא:
תשובה בס"ד כדי לעמוד על תכונת דין זה. נעמוד תחילה על ענין חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו שאסרו רז"ל בפרק אין מעמידין דף ל"ה. אי מדינא או משום גזירה. ונפקא מינה דאי אמרינן מדינא. אין לאסור אלא במקום שיש לחוש לתערובת ח"ט. והיכא שאין מקום לחוש לתערובת ח"ט אין לאסור. אבל אי אמרינן משום גזירה. אפילו היכא שאין לחוש לתערובת ח"ט אסור אטו היכא שיש לחוש לתערובת כמו שגזרו בגבינה אפילו העמידוה בעשבים כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מ"א:
והנה ניחזי אנן מדקמהדר התם בגמרא למיקם עלה דמילתא לנסות אם יש בו תערובת ח"ט. משמע דמדינא נאסר, דאיתא שם עלה דמתניתין דקתני ואלו דברים של עכו"ם אסורין וכו' חלב שח"ג ואין ישראל רואהו. וקאמר בגמ' למאי ניחוש ליה. אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק. ואי משום איערובי. ניקום. (פירש"י ניקום, יעמידנו ע"י קיבה לגבינה) דאמר מר חלב טהור עומד. ח"ט אינו עומד. ומשני אי דקא בעי ליה לגבינה ה"נ. הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא (פי' מאכל) והדר פריך ונישקול מניה קלי (פי' מעט) וניקום. ומשני כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי. ליכא למיקם עלה דמילתא ע"כ. הרי דמיהדר לעשות נסיון לידע אם יש בו תערובת ח"ט ואי משום גזירה אסרוהו. למה ליה לש"ס למיהדר למיקם עלה דמילתא הא אפילו היכא דאפשר לבחון בנסיון שאין בו תערובת ח"ט אסור. גזירה אטו היכא שיש בו תערובת. אלא ודאי מדינא נאסר:
אלא דלכאורה הן נסתר הוכחה זו ממ"ש המרדכי ז"ל אהא דאיתא שם בדף ט"ל ע"ב תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עכו"ם. ועכו"ם חולב לו ומביא לו ואינו חושש, ופריך הש"ס היכי דמי. אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא. ואי דאיכא דבר טמא בעדרו. אמאי. ומשני. לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה. וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא. כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דילמא מייתי ומערב ביה קמ"ל כיון דאי קאי חזי ליה. אירתותי מירתת ולא מיערב ע"כ. וכתב המרדכי ממאי דקאמר הש"ס אי דבר טמא פשיטא. יש מוכיחין מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו. דמותר ליקח חלב מאותו עכו"ם. אפילו אין ישראל רואהו. וטעות הוא בידם. דא"כ הי"ל להקשות אי דליכא דבר טמא בעדרו. למה לי ישראל יושב בצד עדרו ורואהו. אלא הכי פירושו אי דליכא דבר טמא בעדרו. פשיטא דביושב בצד עדרו סגי משם רבינו בנימין מקנטבוריא וכ"כ הר"פ ז"ל בפסקיו דאפילו אין דבר טמא בעדרו. יש להחמיר להיות הישראל שם בתחילת החליבה פן יערב או ישים העכו"ם חלב טמא בכלי קודם שיבוא הישראל כדי להרכין המדה עכ"ל. הרי מוכח ממסקנת המרדכי ז"ל דאף במקום דליכא דבר טמא בעדרו צריך הישראל יושב בצד עדרו וכ"ש לדעת הר"פ ז"ל שצריך הישראל לראות החליבה וכ"כ הט"ז בס"ק ב' סי' קט"ו בדעת המרדכי דמשמע שצריך ראיה אפילו באין דב"ט ולא סגי ביושב לחוד. מדזכר המרדכי לשון ראייה עיי"ש. וכ"כ לקמן עוד סק"ד בסופו לענין הלכה נראה דיש להחמיר ולאסור אפילו דיעבד כל שאין רואה הישראל תחילת החליבה. אפילו באין שם דבר טמא ע"כ. וכ"כ הרב מטה יהונתן ז"ל (בעהמ"ח או"ת כרו"פ) שהבין בדעת המרדכי דאפילו ליכא דב"ט מ"מ אם אין הישראל רואה אסור משום דלא פלוג רבנן עיי"ש. והוא סביבות הש"ע אשילי רברבי:
מיהו חזו"ן הרביתי להרדב"ז ז"ל בח"א סי' ע"ה שהביא המרדכי הנז'. וכתב על קושייתו לדעת יש מוכיחין וכו'. אי מהא לא איירי כלל דלא מצי לאקשויי הכי. דבעינן עומד בצד עדרו משום גילוי כמובן מדברי התוס' אבל אין ה"נ משום חשש חלב טמא לא חיישינן כיון שאין בעדרו דב"ט. וכן העלה בכללא דמילתא דאם אין לחוש כלל לחלב טמא. אפילו שאינו יושב בצד העדר מותר משום שלא היתה גזירה כללית עיי"ש, שנראה מדברי הרדב"ז ז"ל שגם הוא הבין בדעת המרדכי שדין חש"ג אסור משום גזירה כללית דל"פ רבנן. אלא שהוא חלוק עליו בזה:
האמנם הפר"ח ז"ל שם הביא תשובת הרדב"ז הנז' ומה שהקשה על המרדכי, וכתב עליו דלא נתכוון בכוונת המרדכי. שהוא ז"ל הבין שהמרדכי סבור דאף במקום דליכא למיחש לתערובת כלל. אף עפי"כ צריך ראיית ישראל בכל גוונא משום לא פלוג. וליתא שזה היפך הגמרא דבליכא דב"ט בעדרו. סגי ביושב ישראל בצד העדר אעפ"י שאינו רואה החליבה כלל, כי על כן כתב שלדעתו ז"ל המרדכי והרדב"ז ז"ל שוין בעיקר הדין. וה"פ המרדכי יש מוכיחין מכאן וכו' דמותר ליקח חלב ממנו וכו' ולא חיישינן שמא הביא חלב טמא ממקום אחר ועירב עם זה. והיינו דקא פריך בגמרא אי דליכא דבר טמא בעדרו. פשיטא. ויושב בצד העדר דקתני לאו דווקא. דאנה"נ אף שמצא שחלב הגוי כבר מותר ליקח ממנו. והכי דייק סיפא דקתני ואינו חושש. כלומר שאינו חושש שמא הביא מבחוץ ועירב ואי מיירי שיושב בצד העדר ומשמר שלא יביא הגוי חלב טמא מבחוץ. תו מאי חששא איכא דקתני ואינו חושש. ועכ"ז כתב המרדכי שטעו. דא"כ לא הו"ל לאקשויי פשיטא. שנראה שלא יש קושייא אלא שהדין פשוט. ואדרבה הו"ל לאקשויי אמאי צריך שיהיה הישראל יושב בצד העדר ומשמר אף שאינו עומד שם כלל, מותר לקנות מהגוי אע"כ דעכ"פ צריך שיהא הישראל עומד בצד העדר לשמור שלא יביא ח"ט מבחוץ ויערב. וזה דווקא בעיר דשכיח בה דבר טמא. אף שלא יש דב"ט באותו עדר שלוקח ממנו חלב. אבל בעיר אחת דלא שכיח כלל דבר טמא. שזהו מה שנשאל עליו הרדב"ז אף לדעת המרדכי מותר לקנות מן הגוי. שהרי אין לחוש לדבר טמא. ודלא כמו שהבין הוא ז"ל דפליג המרדכי בהא דליתא. גם תשובת רש"י שהביא הש"ד וז"ל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. אפילו אין בהמה טמאה בדיר, אסור. דלא ליפוק מניה חורבא ופורץ גדר ישכנו נחש. כ"פ רש"י עכ"ל. הכי מתפרשא דשכיח דבר טמא באותו העיר אף דאין בהמה טמאה בדיר אסור. וזהו שכתב דלא ליפוק מניה חורבא. כלומר שיש לחוש שיביא חלב טמא מעדר אחר שבעיר ויערב הא לא"ה פשיטא דשרי. גם על הט"ז כתב שלא הבין כוונת המרדכי על בורייה עיי"ש דבק"ו באריכות:
וסיים בכלל העולה דבעיר שלא נמצה שם חלב טמא מותר לקנות מהעכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן המנהג פשוט באמשטרד"ם. אבל בעיר שנמצה שם חלב טמא. אף שאין לאותו עכו"ם שקונה ממנו דב"ט בעדרו מ"מ צריך לראות קודם החליבה בפני' אולי הניח שם ח"ט. וגם צריך לראות כל החליבה מתחילה ועד סוף. או בעומד שם בצד העדר באופן שלא יוכל לילך למקום אחר להביא ח"ט לערבו עם זה הא לאו הכי אפילו בדיעבד אסור ע"כ:
וכן הוכיח הפרי תואר מש"ס הנ"ל ומדברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל דאין איסור חלב אלא לחששת תערובת ובלא"ה לא. עיי"ש. אלא שהוא ז"ל מסתמיות דבריו נראה דחלוק על הפר"ח הנז"ל דסל"מ דאף אם אין בעיר אחת בהמה טמאה. חיישינן שמא בא לו חלב טמא ממקום אחר. ומה גם למאי דאמור רבנן חלב טמא אינו נקפא. ומצי לשהויי כמה ימים וישאר חלב כמות שהוא. ואין מותר לחלב שחלבו גוי. אלא א"כ ישראל רואה החליבה. או אין דב"ט בעדרו ויושב ישראל בצד העדר לשמור שלא יביא מבחוץ. וכתב לענין דינא במקומות שחלב טמא נמכר בדמים יקרים לשריהם וגדוליהם מותר לקנות מהגוי חלב הגם שלא ראה ישראל. והגם שיש לו דב"ט בעדרו דבודאי לא מיערבו ליה אבל במקום דלא הוי חלב טמא ביוקר אסור. דהא לא אשכחן דאסור מטעם זיוף להרויח. אלא מטעם דלא קפדי לערוביה עיי"ש:
והנה הרב ז"ל הפריז על מדותיו להחמיר אף בעיר דלא שכיח בה בהמה טמאה. בחששה רחוקה שיבוא לו חלב טמא ממקו"א. וכמו שנרגש הוא בעצמו ז"ל שכתב וז"ל ועל כיוצא בזה גזרו בחלב הגם שהוא חששא רחוקה אסור ע"כ. דהאמת יורה דרכו דליכא למיחש ממ"נ אי משום זיוף להרוחה לאו שוטה הוא גוי זה למיטרח בכדי לילך למקום אחר רחוק כמה מילין כדי להביא ח"ט לערב בחלב טהור. ויצא שכרו בהפסדו. ואי מזייף להכשיל את ישראל. הא פסק מרן הש"ע סי' קי"ח סעיף יו"ד דלא חיישינן שמא החליף הגוי להכשיל את ישראל. בדבר שאין לו בו הנאה עיי"ש ואעפ"י שכתב הרב ז"ל בדבריו דלא אשכחן דאסור מטעם זיופי להרויח אלא מטעם דלא קפדי לערובי. אין זה אלא במקום דשכיח חלב טמא ומצוי להם בכל עת. אבל במציאות זה להטריח עצמו להביא לו ממקום אחר. זה לא אשכחן. כי עפ"י דעתי הקצרה אין דברי הרב ז"ל אמורים כ"א בכפרים הסמוכים זה לזה מהלך שעה אחת. שאף אם אין בהמה טמאה בכפר זה קרוב הדבר שיביאו לו מכפר אחר הסמוך לו או רחוק מעט משא"כ במציאות שאין בהמה טמאה במדינה אחת עם כל סביבותיה. ליכא למיחש שיביא ממדינה אחרת רחוקה כמה פרסאות ויערב וכמ"ש הפר"ח ז"ל כנז"ל:
וכ"כ הרב חוט המשולש בטור הרא' סי' ל"ב שבארץ אלג'איר יע"א חלב שחלבו גוי מותר אף אף אם אין ישראל רואה החליבה. משום שבארץ אלג'זאייר גמלים מניקות נעדרים משם שטבע הארץ הזאת אינו מגדל גמלים לתולדה כמו שהוא ידוע אצלם. ואולם כל זה בחלב הבא מהעיר עצמה או מהדירים הקרובים אליה שאין מצוי בהם גמלים לחלוב. אבל לא מהבא מריחוק העיר המקום הנקרא "מתיגא". שיש לחוש שמא ימצא שמה חלב גמלים ע"כ. הרי לך שאם גבול המדינה נעדר ממנה בהמה טמאה תו לא חיישינן לתערובת חלב לכל חלב שנחלב בארץ ההיא. וגם הרב חוה"מ הנז' קאי בשיטת הפר"ח ז"ל שהוכיח גם הוא מש"ס הנז' דחלב שח"ג ואין ישראל רואהו. אם אין חשש לתערובת ח"ט. מותר. דלא אסרוהו משום גזירה כמו הגבינה. אלא איסורו הוא משום תערובת ח"ט ואי בטיל טעמא בטיל איסורא עיי"ש. וכ"כ הרב בית יהודה במנהגים בדיני מ"א אסורות ס"ט עיי"ש:
הא קא חזינן אמבוהא דספרי רבני ספרד ז"ל דסברי מרנן דאיסור חלב שח"ג ואין ישראל רואהו. אינו אסור משום גזירה. אלא מדינא. והיכא דליכא למיחש לתערובת מותר. ומעתה נהדר אפין למיסבר דעת מרן הש"ע ז"ל בהא מילתא מאי קסבר מר, ונראה להוכיח מדברי ק"ו ז"ל דהוא נמי סל"מ. דאינו אסור אלא היכא דאיכא למיחש לתערובת. מדקאמר מר היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר. אפילו אין הישראל רואהו בשעה שהוא חולב ע"כ. ואם הוא דסבירא ליה דאסור משום גזירה לא הו"ל להתיר היכא שאין ישראל רואהו. וכמו שהצריך מור"ם ז"ל בהג"ה להיות הישראל בתחילת החליבה וכמ"ש הפר"ת בדעת מור"ם ז"ל דאיסור חלב הוא משום גזירה. אלא ודאי דסל"מ במקום שאין חשש תערובת גם בלא ראיית ישראל מותר וכמו שהוכיח הפר"ח מסוגייא דהש"ס מדקתני יושב בצד עדדו של גוי מכלל שאינו רואהו חולב. דשמעינן מהכא דלא אסרו חלב גוי אלא כשיש חשש תערובת חלב טמא. דהא בדליכא דב"ט בעדרו התירו. אף שאינו רואהו חולב כלל לא יושב ולא עומד עיי"ש, והכא נמי שמעינן שפיר מדברי מרן ז"ל כמדובר. ומה שכתב וישראל יושב מבחוץ שנראה מדברי קודשו דלא סגי בלא"ה סבר לה כמ"ש המרדכי וכמו שפירש הפר"ח כוונת המרדכי דמיירי שיש באותה העיר בהמה טמאה ואין בעדרו דב"ט. משו"ה צריך שיהיה הישראל יושב מבחוץ ומשמר שלא יביא ח"ט ממקום אחר ויערב. ואין ה"נ דבעיר דלא שכיח דב"ט. גם הוא מרן ז"ל מודה דשרי מכל מקום:
מיהו יקשה עלינו ממ"ש מרן בכ"מ פ"ג מהמ"א הטו' בד"ה כתב הה"מ וכו' דחלב של גוי גזרו עליו ואסרוהו סתם וכו', דמשמע דאסרוהו משום גזירה. היפך מה שהוכחנו בדעתו ז"ל בש"ע. ונראה דלא היא ואעתיק לשונו הטהור השייך לענינינו וז"ל נ"ל דכשם שגזרו גזירה על הגבינה של עכו"ם. ומשו"ה אין לה שום תקנה. דלמ"ד משום צחצוחי חלב. כשנתיישנה הו"ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה. וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פליג במילתייהו וכן נמי אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת. ה"נ חלב של גוים גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת ח"ט, בכל גוונא אסרוהו ללוקחו מהם ולאכלו בשום ענין. אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלם עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם. דלא פלוג רבנן בגזירתם ע"כ. דכוונתו ז"ל לאפוקי דלא תימא מה שאסרו חז"ל חלב של עכו"ם במקום שיש חשש תערובת. אינו אלא אם רוצה לאכלו בעיניה כמות שהוא. דאז יש בו חשש תערובת ח"ט. אבל אם עשה ממנו גבינה או חמאה ובשלם עד שכלו מהם צחצוחי חלב. דליכא למיחש תו לתערובת לא אסרו בזה. לזה קאמר מר שחלב של גוי נמי גזרו עליו ואסרוהו סתם בין בעיניה בין ע"י שינוי דלא פלוג וכו'. דומייא דגבינה למ"ד דאסורה משום צחצוחי חלב וכו'. דלפי זה אתי שפיר תשובה על דברי הה"מ. דאיהו ז"ל סבר בדעת הרמב"ם שמותר ליקח חלב מהעכו"ם ולעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלם עד שיכלו מהם צחצוחי חלב. ומרן ז"ל כתב עליו דסתם גזרו שלא ליקח מהם חלב ולעשותו גבינה או חמאה כנ"ל. אבל ליכא למימר דמ"ש וגזרו עליו סתם. היינו בין דאיכא חשש תערובת ח"ט. בין דליכא חשש תערובת. שאין זו תשובה מעין דברי הה"מ דלא מיירי בהכי:
תדע דנקט טעם גזירת גבינה משום צחצוחי חלב ולא נקט טעם מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. שהוא שכתב הרמב"ם שם. אלא היינו טעמא דסל"מ דלהאי טעמא לא דמו גזירת חלב לגזירת בגבינה. דבגבינה אפילו העמידוה בעשבים אסורה כמ"ש הרמב"ם שם. וחלב ש"ג אינו אסור אלא היכא שיש חשש תערובת חלב טמא. משו"ה נקט טעמא דמשום צחצוחי חלב שאפילו לאחר בישול אסור. וה"ה בחלב. אך אוסיף להביט במ"ש הגאון חת"ס ז"ל סי' ק"ז דהכ"מ כתב להדיא דחלב הוא דבר הנאסר במנין. ואחר לחיכת עפר רגלי ק"ו לפי מה שכתבנו בעניותין בכוונת מרן בכ"מ אין מקום להלום בדבק"ו דחלב נאסר במנין:
ברם אכתי תקשי סוף סוף אם איתא דדעת מרן ז"ל כן דלא נאסר חש"ג אלא במקום שיש חשש תערובת א"כ הו"ל למישרי בכי האי גוונא שכתב הה"מ בלוקח חלב מהעכו"ם ועשה ממנו גבינה או חמאה ובשלם עד שהלכו מהם צ"ח דתו ליכא למיחש לתערובת חלב טמא י"ל דכיון שנאסר החלב במקום שיש חשש תערובת. שוב אין לו תקנה ע"י קפיאה ובישול וכמ"ש הרשב"א ז"ל בת"ה הקצר שאעתיק דבריו לקמן בסמוך, דמרן ז"ל בכ"מ אזיל בשיטתיה וכמ"ש נמי בב"י שם:
איברא דאעיקרא דדינא פירכא. דלפי דברי הרשב"א הנז' ומרן ז"ל ש"ג אין לו תקנה הם נגד סוגיית הש"ס שהבאנו לעיל דקאמר אי בעי ליה לגבינה הכא נמי. דנראה שאם רוצה לעשותו גבינה היה מותר ולפי דעת הרשב"א ומרן ז"ל הרי אין לו תקנה לא לגבינה ולא לחמאה ואף לפי המסקנא דקאמר השתא דאתית להכי בגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי. דמשמע דליכא איסורא בגבינה אלא משום צחצוחי חלב דקאי ביני אטפי. הא ליכא צ"ח מותר בגבינה. ואי משום הא הרי מצינו תקנה לזה כמ"ש הרמב"ם שם הט"ז בחמאה הנלקחת מן העכו"ם שיכול לבשלה עד שיכלו צ"ח ומותרת. וה"ה והוא הטעם נמי בגבינה שיכול לבשלה עד שיכלו צ"ח ומותר. ולפי דברי הרשב"ם ומרן ז"ל דבכהאי גוונא ל"מ לה בישול. ונראה ליישב עפ"י מ"ש הה"מ שם. דלדעת הרמב"ם ושאר גאונים ז"ל בדין איסורי מאכלי עכו"ם לא החמירו בהם יותר מדם וחלב. ובכולם הולכין בהם אחר נתינת טעם. חוץ מן הגבינה שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה ודבר המעמיד לא בטיל. וכמבואר בדברי הרמב"ם שם הי"ג וט"ו וט"ז. אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אין הולכין באיסורין אלו של עכו"ם אחר נתינת טעם דחכמים ז"ל רצו להרחיק מאכליהם ולא אמרו שיהיה חשש בנ"ט בדוקא עיי"ש. ומעתה בין תבין את אשר לפניך דעת הרשב"א ז"ל. דהכי מפרש הסוגייא דלמסקנא דקאמר השתא דאתית להכי וכו' משמע דלא קאי תי' א' ואף לגבינה נמי אסור: משום צ"ח דקאי בין הגומות ונמצא שחלב שלקחו מהעכו"ם לעולם אין לו תקנה. מאי איכא למימר דבגבינה אית לה תקנתא בבישול. זה לא מהני. שהרי טעם הבישול הוא משום ביטול. וכמ"ש הרמב"ם בדין בישול החמאה. שא"ת נתערבו עמה צחצוחי חלב ונתבשלו. כולן בטלו במיעוטן ע"כ וזה אינו לדעת הרשב"א דסל"מ שאין הולכין באיסורי מאכלי עכו"ם אחר נתינת טעם. וזהו שכתב בת"ה הקצר בית ג' שער ו' שטעם הגבינה ש"ג שאסורה. א' מן הטעמים שמערבין בה ח"ט ואעפ"י שח"ט אינו עומד. אפילו כן יש לחוש שמא נשאר מן החלב הטמא בתוך נקבי הגבינה. והחמאה שלהן אסורה ג"כ מטעם זה. ואפילו בשלו אותה אסורה. ואין אומרין בידוע שהלכו צחצוחי חלב טמא שבה. שאם אתה אומר כן. אף חלב שחלבו גוי שאסרו מפני תערובת ח"ט. יהא מותר לגבן ממנו גבינה או לעשות ממנו חמאה ויבשל עד כדי שילכו צחצוחי ח"ט באומד. אלא מכאן אתה למד שאין להם תקנה לעולם. לפי שכל הדברים האלו הלכו בהן לחומרא להתרחק מאיסורי גוים. ומי שהתיר החמאה לאחר בישול לא נראו דבריו עכ"ל. הנך רואה בדעת הרשב"א ז"ל דטעם מה שכתב דל"מ בישול לחמאה וגבינה שנעשית מחש"ג. הוא משום שהחמירו באיסורי גוים דלא בטלי בנ"ט כשאר איסורין והוא עצמו ז"ל שהקשה על הרמב"ם בדין בישול חמאה שכתב הה"מ שם הלכה ט"ז:
והה"מ ז"ל סבר בדעת הרמב"ם דהכי מפרש הסוגיא דלתירוץ א' דאי בעי לגבינה הכי נמי מוכח שפיר שיש תקנה לחלב שח"ג לעשותו גבינה. ואף לפי המסקנא דלגבינה נמי אסור משום דקאי ביני אטפי היינו משום דלא שייך ביה ביטול כמ"ש הה"מ בדעת הגאונים לפי שאינה מתערבת עם הקום. אבל אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה מותר. וכמ"ש כל זה בהדיא שם עיי"ש:
ומרן ז"ל בכ"מ שהקשה על הה"מ בדין חש"ג דלית ליה תקנתא. סבר לה כהרשב"א בחדא ופליג עליה בחדא דלענין חלב שח"ג סבר כהרשב"א שאין לו תקנה בקפיאה ובישול. אבל כוותיה ולא מטעמיה. דלהרשב"א משום דלא בטיל בבישול כנז'. ולמרן ז"ל אף דס"ל דבטיל בבישול כמ"ש בענין חמאה שלקחה מהגוי. שפירש דעת הרמב"ם שכתב שם בחמאה שאם תאמר נתערבו עמו ונתבשלו כולן בטלו במיעוטן. דה"ק אם בשלה עד שהלכו צ"ח כלומר שניתכו ע"י בישול מותרת וא"ת מי מודיענו. שהלכו שמא עדיין ישנם שם ומה שאינם נראים. מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה. תשובתך דאפילו את"ל כן מותרת היא, שהרי כיון שמעורבין בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן ע"כ. וכ"פ בש"ע שם דיכול לבשלה עד שילכו ממנה צ"ח ומותר. מ"מ לענין חש"ג כתב שגזרו עליו סתם בכל גוונא אף בבישול. ופליג עליה בחדא לענין חמאה שלקחה מהגוי דלהרשב"א לית ליה תקנה בבישול. ולמרן אית ליה תקנה בבישול. וכמ"ש שם וז"ל מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה. אבל חמאת עכו"ם שלא מצינו שגזרו עליה למה תיאסר אם אין בה צ"ח עיי"ש:
אלא דאכתי צריכין אנו למודע"י היכי קא מפרש מרן ז"ל הסוגייא לדעת הרמב"ם. ונראה דהכי קא מפרש לה. דכיון דחזינן דקא מהדר תלמודא למיקם עלה דמילתא אם יש בו תערובת חלב. ולא קאי עלה אכל צד. דאף לגירסת הש"ס שלפנינו דגריס איבע"א וכו' דללישנא קמא אי בעי ליה לגבינה שפיר דמי. מ"מ מרן ז"ל נקט כלישנא בתרא. דהכי דרכו בקודש דהרמב"ם ז"ל דפסיק כלישנא בתרא. וא"כ מעתה שוב אין לו תקנה לחש"ג. דלגבינה אסור משום צ"ח דקאי ביני אטפי. ולבישול גבינה נמי להתיר צ"ח שבה אסור דהו"ל מבטל איסור לכתחלה. דשאני חמאה הנלקחת מהנכרים וכמ"ש שם בכ"מ. דליכא בחמאה משום אין מבטלין איסור לכתחלה. דאיכא התם ספיקי טובא חדא דילמא לא היה בה תערובת ח"ט כלל. ואת"ל שנתערב. שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום. ואת"ל שנשאר. שמא כשנתבשל ניתך ע"י אש. הילכך אין לאסור משום מבטל איסור ע"כ, משא"כ בחלב ש"ג שעשאו גבינה או חמאה ובא להכשירו ע"י בישול. הו"ל מבטל איסור לכתחלה. דהכא ליכא ספיקא, אלא ודאי איכא חלב של גוים שנאסר בגזרת חז"ל הגם דאיכא ספיקא לגבי תערובת ח"ט. וכשאתה מבטל הגבינה או החמאה להתיך צ"ח שבה. הרי אתה מבטל איסור לכתחלה. דהשתא לפי"ז א"ש מ"ש מרן ז"ל דחלב ש"ג גזרו עליו ואסרוהו בכל גוונא וכו'. דקשה שהרי לא מצינו בשום דוכתא בש"ס שגזרו עליו דאדרבה הש"ס מהדר אתקוניה. אלא ר"ל כיון דמסוגייא זו מפורש יוצא דלית לה תקנתא לא לגבינה ולא אף בבישול. הוי כמו שגזרו עליו בהדיא ואסרוהו סתם. ודו"ק:
הדרן לקמייאתא שחזרנו על כל הצדדים אדעת מרן הש"ע ז"ל, ועלה בידינו שדעת קודשו ז"ל מסכמת עם רבני ספרד ז"ל הנז' לעיל. שחלב שח"ג אין ישראל רואהו. אינו נאסר בגזירה. אלא מדינא. במקום שיש חשש תערובת ח"ט דוקא כמש"ל, ועיין להזכו"ל ח"א אות ח' וח"ג אות ח' שרמז לעיין להרב שיורי ברכה יו"ד סי' קט"ו אות א' דהביא דברי הפר"ח הנז' ושיש סיוע מדברי הרדב"ז ז"ל סי' ע"ה לדבריו וציין להכנה"ג בתשובה סי' קט"ן. ועוד מס' הזכרונות שהחמיר הרבה. ושהרב"ד סי' ג"ן השיג עליו. תו הביא שראה בספר קטן שמו תשובת הגאונים ומעשה רב שבדי"ו הטיח דברים נגד התייר הגדול הפר"ח. ושרי ליה מאריה וכו'. וכתב בענין דינא הגם שנכון להחמיר מ"מ יש לסברת הפר"ח מקום ופנים מסבירות וכן המנהג בארג'יל עפ"י תשובת הרשב"ש סי' תקנ"ד וכמ"ש הרב בית יהודה במנהגים. ושכ"כ מהר"ש דוראן בחוהמ"ש טור הד"א. ואסיפא דמילתא מסיק השיו"ב וז"ל ולענין הלכה במקום שלא יש מנהג בעיר פשוט לכל להקל. יש להחמיר ודאי. וכך פשטה הוראה בכל גלילות טורקיא"ה וארץ הצבי עכ"ל. דשמעינן שפיר ממה שיצא נגד המעורר על הפר"ט וגם הראה פנים לדבריו בסמוכי"ן דרבנ"ן. שנראה שגם הוא ז"ל דעתו מסכמת שחלב שח"ג ואין ישראל רואהו דלא נאסר אלא מדינא במקום שיש חשש תערובת ח"ט. זולת במקום שלא נהגו להקל. ואנן בדידן המסתופפים בערי אלג'ירי כבר העיד בגודלו הרב מוהר"ש דוראן ז"ל שם בחוה"מ דבערי אלג'יר ותלמסאן נוהגים היתר בחלב שח"ג ואיש"ר עיי"ש:
ומעתה שהרחיב ה' לנו בהלכה רווחת שדעת רבני ספרד ז"ל מסכמת שחלב שח"ג ואיש"ר לא נאסר במקום שאין חשש תערובת ח"ט. דהיינו במקום דלא שכיח בהמה טמאה כלל בעיר הדרן לדאתאן עלה לענין אבק חלב הבא מאמיריק"א שלפי מה שחקרתי ודרשתי ושאלתי את פי תושבי אמיריק"א והעידו שאין טבע הארץ ההיא לגדל גמלים מניקות. מעתה אין כאן בית מיחוש לתערובת ח"ט. שכל עיקר חשש תערובת ח"ט אינו אלא בחלב גמלים מניקות. אבל בחלב סוסיא וחמורתא אין לחוש לחלבם כי אין דרך לחלוב אותם. וכמ"ש הרב מוהר"ש דוראן ז"ל שם משם מ"ז הרשב"ץ ז"ל וז"ל שלפי מה שאומרין שאין חולבין חמורתות וסוסיות. לפי שיש להם לבהמות אלו הנחלבים היזק גדול והם חסים על בהמתם. א"כ אין חוששין לזה. כדאמרינן בע"ז דכ"ב ע"ב גבי הרבעת דעכו"ם חס על בהמתו שלא תיעקר וכו'. אלמא כל שהעכו"ם חס על בהמתו ליכא למיחש לאיסורא עכ"ל. והוסיף עוד הרב המחבר ז"ל מדיליה טעם אחר שלחלוב חמורתות וסוסיות הוא להם דבר נמאס וגנות וחרפה. וגם יש להם בזה ניחוש רע לעושה זה. א"כ אין לחוש לדבר הזה. עי"ש ונמצא לפי זה במדינות אמיריק"א אף שנמצאים שם חמורתית וסוסיות אין לחוש לחלבם מטעמים שכתבו הרבנים הנז' ז"ל ואין לחוש אלא לחלב גמלים. והרי אין ארצם מגדלת גמלים, ואין לתמוה על זה שהרי כתב הרב הנז' שם שבגבול ארץ אלג'ירי אין טבע הארץ ההיא לגדל גמלים לתולדה כמו שהוא ידוע ואמרו לו הישמעאלים עיי"ש. וגם הגאון חת"ס ז"ל סי' ק"ז כתב דבמדינות אשכנז לא שכיחי גמלים עיי"ש. שנראה מכל זה שהשכל ישפוט בצדק שגמלים מניקות לתולדתם רחוק מציאותם בכל מדינות הים. רק דוקא בארץ ערבה ושיחה בין ישמעאלים שוכני אהלי קדר שם היו ושם נמצאו, כמרעיתם וישבעו במדברות ויערות אשר לא כן במדינות הללו:
ואף אמנם אם יש לחוש שימצאו שם גמלים. מ"מ בכחא דהיתירא קאי. דליכא למיחש לתערובת ח"ט כיון שקדם לנו במונח שמקפיאין את החלב תחלה ואחרי כן נטחן עד אשר דק. וכבר כתבו התוס' בפרק א"מ שם דעכו"ם שעושה לצורך גבינה. ליכא למיחש דילמא עירב בו דבר טמא כיון שיודע שאינו עומד עיי"ש וכ"כ בהג"א ישראל שהלך לכפר לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת העכו"ם להקפיא כל החלב. אפילו לא ראה ישראל החליבה שרי עיי"ש, והביאו ב"י ופסקו מור"ם בהגה שם ס"ב. וכתב הפר"ח ס"ק י"ט דאיתא בתשובת מהר"ם ז"ל דאפילו היה לו דבר טמא בעדרו מותר בדיעבד מהאי טעמא שדעת העכו"ם להקפיא ע"כ. וא"כ ה"ה נמי הכא דאמרינן כיון שדעתם להקפיא החלב עד שיתייבש. ליכא למיחש דילמא עירבו בו דבר טמא דלאו שוטים נינהו בעלי מלאכה זו לערב בו חלב טמא כיון שיודעים שאינו עומד כמ"ש התוס'. וכתב הפר"ת שם דקיי"לן לרבנן דח"ט לעולם אינו נקפא ומצי לשהויי כמה ימים וישאר חלב כמות שהוא:
מיהו עכ"ז לא איפרק מחולשא. שהרי גם אם אמרנו לסמוך עפ"י סברא זו שדעת העכו"ם להקפיא. לא התירו רק בדיעבד ולא לכתחלה. האמנם מצאתי את שאהבה נפשי מ"ש הפר"ח שם ס"ק כתב בענין הגבינה שמביאים לירושת"ו מצפת"ו. והיהודים אשר הולכים לשם לעשות הגבינה. אינם יכולים לראות החליבה. ועלה ונסתפ"ק בזה אם לומר שסומכים על דעת ר"ת שמתיר כשדעת העכו"ם להקפיא וכו' אין זה מספיק להתיר כ"א בדיעבד אבל לא לכתחלה. ומסקנתו לענין דינא הוא זה. שאם העכו"ם בעלי העדר הם עצמם עושים גבינות לצורכם למכור לישראל אף שהעדר גדול ויש דבר טמא בעדר כיון שהיהודים משימים הקיבה תוך החלב, יש להתיר בפשיטות עפ"י סברת התוס' שכתבו שאין העכו"ם שוטים לערב ח"ט שאינו נקפא בגבינות שעושים לצורכם. והכי קיי"ל. שהרי עפ"י סברא זו אנו נוהגין היתר בחמאה שלהם, אבל אם היהודים ההולכים לשם עושים גבינה לעצמם. אם יש דבר טמא בעדר יש לאסור לכתחלה. ובדיעבד שרי בכל גוונא עפ"י סברת ר"ת שמתיר כשיודע העכו"ם שהקונה רוצה להקפיא. שאינו מערב ח"ט עיי"ש. דהשתא עפ"י חילוק זה זכינו בדין לומר בנדון שלפנינו כיון שבעלי מלאכה עושים לצורך עצמם למכור על ידם לכל באי שער עירם. יש להתיר אף לכתחלה. עפ"י סברת התוס' שאינם שוטים לערב ח"ט שאינו נקפא. דהא לא אהנו ולא מידי במלאכתם:
ועיי"ש עוד בס"ק כ"א שכתב להתיר ג"כ עפ"י האמור במין מקפא שעושין הגוים, דהיינו שמרתיחין החלב על האור ולוקחין הקפיאה שעל פני החלב ומשימים אותו בקערה, וכן חוזרים ומרתיחין עד"ז. ומוכרין קערות מזה. והוא יבש שאין בו אפילו טיפת חלב. ונקרא בלשון לעז קיימ"א שט"א. ואף שהרא"ם ח"ב סי' כ"ז והריק"ש כתבו לאיסור. אני איני מסכים עמהם לאיסור, מפני שאני מקובל מרבותי הפוסקים שלפני להתיר מטעמא דכתיבנא כיון שהגוי רוצה להקפיא החלב לעשות ממנו גבינה או לעשות זה הקיימא"ק למה יערב בו חלב טמא בכדי. כיון שאינו עומד ונקפא. וא"כ למה נאסור את המותר מן הדין. ואיתא בירוש' שאסור לאסור את המותר עיי"ש. כי על פי הדברים האלה הרחיב ה' לנו בהלכה רווחת. שאין כאן בית מיחוש באבק חלב הנז' אפילו היכא דאיכא למיחש דשכיחא בהמה שאינה טהורה:
שוב ראיתי מ"ש הגאון רבינו חיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל ח"א סוסי' מ"ג בענין הקיימא"ק הנז"ל. שהכנה"ג כתב שמנהגם שלא לאכלו וכן בעי"ק ירושת"ו אוסרים אותו. וכן הורו לאסור הרבנים הקדמונים כמ"ש הרב מהר"מ חאג'יג' בתחלת שו"ת הלק"ט וכן מהריק"ש אסר משם רבותיו וכן ראוי לנהוג ודלא כהפר"ח בזה ע"כ. מיהו כבר כתב הפר"ח ז"ל שאילו מסכים עמהם לאיסור וכו' והיכא דנהוג איקור נהוג. ומ"מ אנן בדידן נקטינן מיהת והקל בנדון אבק חלב הנז' עפ"י סברא זו כיון שהגוי רוצה להקפיא החלב למה יערב בו חלב טמא בכדי. כיון שאינו עומד ונקפא וכן נמי צדד להתיר הרב המני"ח שם בקאיימא"ק עפ"י סברא זו. כמ"ש הפר"ח. אלא שכתב שרבני ירושלים תובב"א מחמירין. והמבין יבין טעם המחמירין וטעם המקילין עיי"ש. נראה נמו דטעם המחמירין בקיימא"ק הוא. כמ"ש המני"ח שם בשם מהריק"ש ז"ל וז"ל ומרבותי ז"ל קבלתי לאיסור הקיימא"ק לפי שאי אפשר ליזהר שתהיה יבישה ע"כ ורמז לעיין ג"כ בהרא"ם ז"ל ח"ב סי' כו' שכתב שהר"פ ז"ל לא התיר אלא בחמאה שהיא נקפית כמו הגבינה. אבל במקפא זו שאינה קפיאה גמורה מאן לימא לן שהתירה עיי"ש דמכל זה נראה טעם המחמירין. משום לחלוחית חלב שנשאר בו. וחיישינן שמא הוא מתערובת ח"ט. משא"כ באבק חלב דעסקינן ביה דכל אדם חזו בו. שהוא יבש לגמרי מכל וכל כקמחא טחינא במשושו כו"ע מודו שאין להחמיר. וצור ישראל יצילינו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. אמן נאם הצבי' ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: